אפילוג
ארוון
עשרה חודשים מאוחר יותר
העמק של קרג מיאן לקבל את בוא הסתיו. הקיץ הכפרי נמשך עוד ועוד, התענג לו בימים איטיים ומבושמים ובלילות חמים ומלאי חיים. אבל כשהגיע סוף־סוף, פרחה העיירה השוכנת על חוף הים בגוני זהב ונחושת שמעולם לא ראיתי.
כשרצתי לאורך הצוק, נסחפו העלים הנושרים אל האגם השחור למטה, ורסס הגלים שרחשו בעדינות על החוף התיזו עליהם, כדי לברך אותם לשלום.
האטתי להליכה, כדי להסדיר את נשימתי, במרחק של מטרים ספורים מהבקתה שלנו. דרך החלונות הקדמיים, שעוטרו בווילונות לבנים גדולים, יכולתי לראות את קיין עם ספרו העבה, מלא האבק, שרוע על הספה, מואר בקרני שמש עצלות של אחר הצהריים המאוחרים. זוהר של אש בער לפניו.
רגל דקיקה מכוסה בנוצות התמתחה וכמעט שרטה את פניו של קיין. הוא הזיז את הסטריקס בעדינות הצידה וחזר לספרו.
אותה תחושה רפרפה בחזה שלי שוב, כפי שקרה פעמים רבות בעבר, מאז שסיימנו את מה שזכה לכינוי 'מלחמת שש השנים'. שלווה.
תהיתי אם מפריע לי שרבים באבנדל לעולם לא יֵדעו מאיזה גורל קיין ואני הצלנו אותם ברגע האחרון. מלבד קומץ חיילים ואצילים מסיטרין, ענבר ונופך, וקבוצה קטנה של פיוני דם שחיו בסתר בממלכת הוורד, כולם ביבשת האמינו ששוהם יצאה למלחמה בשתי ממלכות רק עבור עושר וכסף.
זה הפריע לי, לפעמים.
אבל לא לחמנו למען התהילה. השלווה לבדה – שלנו באופן אישי וזו שהצלחנו להעניק לאבנדל, עם קצת עזרה – הייתה שווה הכול.
נכנסתי לבקתה ובמרכז השולחן במטבח מצאתי משחק שחמט שהופסק באמצע. מספר יצירות אומנות חדשות של לי הוצמדו לקירות המבואה הקטנה – דרקון בזריחה, תמונה של האגם השחור – וריח של גזרים מתבשלים.
"מרק גזר?"
קיין סובב את ראשו מספרו והעניק לי חיוך יודע כול. "הפעם, זה יקרה. אני מרגיש את זה."
אצטרובל התגנב מהספה, זינק עליי וחיכך את ראש הגובלין הקטן שלו בברכיי. בחודשים האחרונים הוא הפך לצל שלי, למעשה. קיין שם לב לכך אפילו לפניי – וזה היה אחד הסימנים הראשונים.
ניסיתי להרגיע את הסטריקס בליטופים עדינים בזמן שהתרתי את שרוכי מגפיי. "אתה לא מוכרח לאהוב אוכל מענבר בשביל שנכין אותו בשבילו," אמרתי לקיין.
"או בשבילה."
חייכתי. "או בשבילה."
קיין קם והתמתח. מכנסי הכותנה הרפויים שלו חשפו פס מפתה של בטן תחתונה זהובה. "הייתי רוצה למצוא רק דבר אחד מהבית שלך שאוהַב כמו שאת אוהבת לחם תלתן."
הסטריקס התרחק ממני על ארבע, קפץ על המדף המרופד המוגבה מתחת לחלונות המפרץ, וכמעט התנגש בזכוכית. מזווית העין ראיתי את מוטת הכנפיים האדירה של אימו של אצטרובל. היא ריחפה מעל האגם המנצנץ, השחור, בזמן שהשמש החיוורת נמסה באופק.
ידעתי שהיא תחזור בקרוב. היא לא אוהבת את החושך.
ריידר בנה בשבילה סככה בקיץ, ומרי מילאה אותה במנורות שמן. רק חלק מתושבי העמק של קרג נבהלו. רובם היו רגילים לחיות המכונפות המוזרות של מלכם האפל.
"טוב, זה לעולם לא יקרה," קמתי לנשק את קיין על לחיו. ריח עץ ארז מילא את נחיריי. "אני לא חושבת שמישהו יכול לאהוב משהו כמו שאני אוהבת לחם תלתן."
"אני אוהב אותך," נהם קיין בשקט ומשך אותי אליו.
שפתיי מצאו את שפתיו בערפל ישנוני, מזיע קמעה. התכוונתי לתת לו רק נשיקה קטנה לפני המקלחת, אך לא יכולתי לעצור את החום שהתפתח בחזה שלי ולאורך צווארי כשהוא לכד את שפתי התחתונה בין שפתיו וליטף אותה בלשונו בעצלתיים. נאנחתי קלות, וידיו מצאו את מותניי ואת צווארי ומשכו אותי כנגד איברו הקשה–
"אתם בטוחים שזה בטוח לעשות את זה?" הסתובבנו. קיין השתעל קלות כשריידר דחף את דלת הכניסה בגבו והחזיק שישה בקבוקי יין בצוואריהם.
"לעשות מה, בדיוק?" שאל קיין.
ריידר משך בכתפיו באדישות, והבקבוקים נקשו כשהדלת נסגרה. "זה לא, אתם יודעים... יפגע בו?"
המבוכה צבעה את לחיי באדום לוהט.
אבל קיין לא הצליח לעצור את צחוקו כשהעביר יד בשערו השחור וסילק אותו לאחור, הרחק מפניו.
"ההבנה שלך באנטומיה אנושית מדאיגה."
"הוא דילג על כל השיעורים כמעט כשהיה ילד," אמרתי. "תצטרך לתקן את זה, אם אתה מתכוון לעצב את המוחות הרכים של הנוער שלנו."
אחי גלגל את עיניו בשובבות ופנה למטבח. הייתי עדיין מופתעת שריידר תלה את חרבו ואת בגדי העור שלו כדי להפוך למורה לנגרות. אבל הוא אהב את הטיפול בבנות, לִי ובת', במצודת הצל יותר משנהנה אי פעם מאסטרטגיה קרבית או דו־קרב. וכמו אביו, היה לו כישרון טבעי לנגרות. ייתכן שהמקצוע יתאים לו. הוא בהחלט נראה מאושר.
הדלת נפתחה שוב, וגופו המפוסל של גריפין מילא את הפתח. הוא סחב מלאי של עצי הסקה שחטב.
"צריך עזרה?" הציע ריידר, אף על פי שלא נראה שסחיבת בולי העץ הקשתה על גריפין.
"לקח לך המון זמן," קיין התיישב ליד השולחן במטבח.
"הנשים סירבו לעזוב את חנות הממתקים," פניו של גריפין לא חשפו שום סימן להומור. "זה היה סיוט."
"הן עדיין שם?" שאלתי, לאחר שעברתי למטבח לערבב את המרק.
"לי הלכה לבית של הנביאה. היא אמרה שתחזור לפני ארוחת הערב."
נדחקתי מאחורי ריידר כדי להוציא שני דגי טרוטה גדולים מארגז קרח. "ומרי?"
גריפין כחכח בגרונו, וריידר ואני החלפנו מבטים.
"המכשפה–"
"אני כאן, אני כאן," היא אמרה בקול מתנגן ונכנסה בצעד קליל. "מישהו רוצה תפוח מסוכר? יש לי בערך שלושים. מי היה מאמין שילדים בני שתים־עשרה יכולים להיות משכנעים כל־כך?"
גבותיו של קיין התרוממו והוא הושיט יד. מרי חיטטה בסל הקניות שלה בחיפוש אחר התפוחים האדומים המבריקים וזרקה אליו אחד. קיין תפס את התפוח במיומנות ונגס בו.
"למה כל־כך הרבה?" שאלתי את מרי בזמן שהוצאתי צלחות מארון נמוך.
"אין כאלה במצודת הצל. לי רוצה להצטייד לפני שאנחנו עוזבים," היא מתחה את צווארה והתבוננה בי. "את בטוחה שאת חייבת לזוז כל־כך הרבה?"
הבטתי בבטני המתעגלת. לפני שבועיים דבר לא נראה. "כן, כולכם יכולים להפסיק לדאוג." למעשה, מעולם לא הרגשתי חזקה יותר.
עיניו של קיין הביטו בעיניי. החום והרצון לגונן עליי, שזרחו מהן, הציתו את דמי מחדש. זו הייתה הבעיה האמיתית. הצורך הכמעט חייתי שהטביע את שנינו מאז שהבנו שאני בהיריון.
"מי עוד מציק לך?" שאלה מרי.
זיכרון ההפרעה של ריידר השפיע כמו דלי קרח על המתח שנבנה בין קיין וביני.
"אף אחד," מלמלתי. "לא משנה."
"תני לי לנחש," אמרה מרי, והתקדמה אל לב הסלון. "הקומנדר המעורב יתר על המידה פה לידי." היא הצביעה על גריפין. "אתה פשוט חייב להפסיק לדאוג כל־כך לאחרים. זה בבירור אוכל אותך מבפנים."
יכולתו של גריפין להסתיר את השפעת העקיצות השובבות של מרי עליו – הידרדרה מאוד. הוא כמעט חייך אליה לפני שהשתלט על תווי פניו וחזר למשימת סידור העצים באח.
בולי העץ התלקחו מאליהם ברגע שמרי התיישבה על הספה המרופדת. גריפין התרחק ברגע האחרון.
"סליחה," היא אמרה, מבוישת קצת. מרי עדיין התרגלה לקסם החדש שירשה כשבראייר נפטרה.
"אל תתנצלי," גנח גריפין. הוא ניער גחלים מחולצתו והתרחק מהאח הבוערת. "זה נותן הרגשה כאילו היא עדיין כאן."
מרי הביטה בו במבט קורן, והמפקד הסמיק – הסמיק באמת.
אבל שום דבר נוסף לא קרה בין השניים, למרבה האכזבה שלי ושל קיין. חלק ממני חשש שיידרש מאמץ גדול, ואולי נורא, כדי לאלץ את אחד משני העקשנים האלה להתמסר סוף־סוף זה לזה.
בכל זאת, עמדתי להתגעגע לכל זה בטירוף – בקרוב הכול יהיה שונה.
ולא רק בגלל שיהיה לנו ילד באביב.
חילקנו את זמננו בין רכס הרי הערבה והעמק של קרג בעודנו בונים מחדש את מצודת הצל. הקיץ היה ארוך ועצל. סגן אירדלי, גנרל ברני, שבדיוק קודם, וגם ווין, שזכה להצבתו הראשונה, שמחו לפקח על הארמון בעיר הבירה ועל המצודה. קיין ואני נהנינו מהימים החמימים האחרונים בבקתה על אגם. העברנו את הימים בסקס, באכילת יתר של פירות ים, ובקריאה משותפת וצפייה בשקיעה מעל האגם, לסירוגין. החיים נראו כמו חלום. הריצות השקטות בבוקר. לי ובת' דגו מהרציפים. הוויכוחים האין־סופיים של מרי וגריפין. כל פרחי הפרג והנוריות בעציצים שלי פרחו להפליא, ועלי הכותרת שלהם התייבשו בספריו המשעממים של קיין. חוף הים השקט הוביל אל הכפר השקט יותר, שקיין ואני עפנו מעליו, כלהבה וצל בשמש אחר הצהריים–
השבעתי את קיין שנעשה זאת מדי שנה. נבלה את הקיץ ליד הים ונזמין את כל המשפחה והחברים להתארח אצלנו. אבל בינתיים, היה עלינו לחזור למצודה. חיכתה לנו עבודה רבה.
מלבד עבודות הבנייה, עסקתי בשיקומם של ילדים שנולדו באי המלוק והעברתם למשפחות באבנדל. היו גם לא מעט בריתות לתקן. ענבר הדיחה את המלך גארת' במהירות, לאחר שגרם למותם של רבים כל־כך במלחמה חסרת תכלית. ולמעשה, די חיבבנו את המלכה הצעירה החדשה – בת דודתו מדרגה שנייה – שהשתלטה על כס המלוכה.
אבל נופך לא התפכחה. במקום זאת האדירה יותר את המלך תאלס, שללא ספק סיפר לממלכתו סיפור שונה בתכלית מהאמת. לכן, עדיין היו לנו אויבים.
זו הייתה אחת הסיבות מני רבות שהייתי נחושה לחדש את הברית שלנו עם אוליבין, אף על פי שקיין וגריפין נלחמו בי באותה עוצמה. לאחר מותו של אריקס, אמיליה חוללה פלאים בממלכה. היא שילשה את כספם ויבוליהם, הפחיתה עוני והברחות במערב, והחזירה את מפרץ הסירנה למלוא תפארתו. הצעתי מסע לבירה המשופצת בחורף הקרוב, כהפוגה נעימה מהחורף, שלימים הפך לעונה האהובה עליי פחות, ולעיתים קרובות הזכיר לי נהרות של דם קפוא ואת שריון הנופלים. ריידר כמעט זינק מכיסאו לשמע הרעיון והתעקש להצטרף למשלחת. למען התלמידים שלו, כך הוא אמר.
קיבלתי מפדריק מכתב שבירך אותנו על ניצחוננו ואיחל לקיין ולי רק טוב בנישואינו. אך המלך ברודריק והמלכה איסולד עדיין התעקשו על נישואי בתם, סארה, למי שישב על כס המלכות בלומירה. היה עלינו לקיים הבטחה זו במהירות, אם רצינו להימנע ממלחמה איתם ולהוכיח שמעולם לא ניסינו להפליל את בנם ברצח המלך אריקס. למעשה, זו הייתה הבעיה הגדולה ביותר שלנו–
עדיין לא מצאנו דרך להגיע ללומירה. עם מותו של לזרוס, התעלה נחסמה, ולא הייתה אפשרות לפתוח פורטל לאחר מותה של בראייר. מרי ניסתה את כוחה ללא לאות. לפעמים היא התישה את עצמה ונאלצה להתאשפז למשך מספר לילות במרפאה של רכס הרי הערבה, כדי להתאושש. הגעתי לשם כדי לבקר אותה ולהביא לגריפין ארוחת ערב. הוא היה מסוגל להעביר ימים שלמים לצידה מבלי לאכול, אלמלא הגעתי אליו.
לא התמזל מזלנו למצוא קסם בעל עוצמה שווה לזו של בראייר בעשרת החודשים האחרונים. לא הצלחנו למצוא את אדלייד, מי שבראייר דחקה במרי לחפש בתור בקשתה האחרונה.
לא הייתי תמימה בכל הקשור למציאות של ניהול ממלכה. המכשולים האלה היו רק ההתחלה. בהתחשב בעובדה שקיין ואני היינו טהורי דם, ולאור החיים הארוכים, הנצחיים כמעט, שחיכו לנו, הסבירות ש'מלחמת שש השנים' הייתה האחרונה שלנו – ושלזרוס היה האויב האחרון שלנו – הייתה קלושה.
אבל למרות הכול, כשסקרתי את הבקתה שלפניי, לא פחדתי מהעתיד. חלק ממני, הילדה הקטנה שבתוכי, הייתה נואשת לגונן עליי, ולא הפסיקה לפחד מהמחסן של פאוול – ולקבל את העובדה שאכן הייתי בטוחה.
ריידר וגריפין התיישבו למשחק שחמט נוסף, שאחי לעולם לא ינצח בו, ומרי הביטה מעבר לכתפו של קיין בזמן שהוא דפדף בספר שקרא בו לפני שחזרתי הביתה. ריח הגזרים המתובלים עלה מן הסיר, ואני הפכתי את דגי הטרוטה שניצלו מעל האח.
קולותיהן של לי ובת' נשמעו בחוץ. הצצתי דרך חלון המטבח וראיתי אותן צוחקות כשטיפסו במעלה הגבעה ופסעו בין עשבים ועלים מעוכים.
כשאדים מילאו את המטבח המרוצף באריחים ירוקים, פתחתי את החלונות והבטתי בהם מתפוגגים אל אוויר הערב.
"בואו מהר," קראתי אליהן, והבנות צווחו בשמחה. הן היו באמצע משחק כלשהו, שגרם להן להתפקע מצחוק, ומיהרו לעבר הבקתה. "מרי השיגה לכן תפוחים מסוכרים לקינוח!"
החרדה תקפה אותי לעיתים רחוקות. הסיוטים שלי הפכו נדירים. גם של קיין. וכשהאימה בכל זאת אחזה בנו – כשקיין התעורר בשעות הקטנות של הלילה, מזיע וצועק את שמי, משוכנע שנפלתי אל מותי שוב, או כשפניקה העיקה על בית החזה שלי ולא יכולתי לנשום באמצע שוק הומה – התמודדנו עם הפחד בעזרת תקווה מבעבעת.
בזכות הבנה שהרגעים האלה חולפים, ואין דבר בעולם הזה או מעבר לו שאין בכוחנו להתמודד מולו כל עוד אנחנו יחד.
הידיעה הזו, האמונה הבלתי מתפשרת הזו, לא רק בעצמי, אלא באנשים שהיה לי המזל לחלוק איתם את חיי, היא שמנעה מהפחד לשלוט בי. כיוון שהוא לא שלט בי, ובכן... הוא לא היה חייב לעזוב בכלל. דגן אמר תמיד שהפחד הוא שהפך אותי לחזקה יותר, ולא להפך.
מאוחר יותר, ליד שולחן האוכל, בין צחוק, יין ומנות נוספות של מרק גזר מגעיל ממש, כשנשאלתי על הוורד והקוץ שלי, התשובה צצה מהר מכל פעם אחרת.
"הקוץ שלי," ליטפתי את בטני בהיסח הדעת, כפי שהתרגלתי לעשות בחודשים האחרונים, "הוא, שאני לא יודעת מה יביא איתו המחר."
קיין הושיט יד מעבר לשולחן כדי לשלב את ידי בידו, ועיניו הכסופות נצצו בעידוד. "והוורד שלי," בחנתי את הפנים החמימות, השמחות, ואסירות התודה שניצבו מולי והכילו אהבה אדירה ואפשרויות בלתי מוגבלות, "הוא בדיוק אותו הדבר."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.