האוצרות האבודים – שתי הממלכות

 

פרק א בשורה

ירבעם קם ממקומו כנשוך נחש. המשרת שנכנס לחדרו וסיפר לפי תומו את החדשות המרעישות הביט בו במבט תמה. ירבעם החל מפזז בחדר מבלי לשים לב למשרת ההמום. אשת ירבעם, אנו, נכנסה מחדרה לחדר בעלה, מביטה בו אף היא בתמיהה.

"הוא מת!", קרא ירבעם לעבר אשתו בעודו רץ לאחוז בידיה ולשתף אותה בריקודו העליז. "את מבינה? הוא סוף סוף התפגר! סוף סוף נוכל לחזור לגבולות ארצנו בלי פחד, סוף סוף אוכל לקבל את מה שאמר לי אחיה השילוני בנבואתו!".

אנו חייכה חיוך רחב, מבינה את משמעות דברי בעלה. "זאת אומרת שעוד מעט אהיה מלכה?", שאלה.

ירבעם הנהן בראשו ברינה והשיב בהנאה: "כן אשתי, עוד מעט אהיה מלך ואת תהיי מלכה והילדים המתוקים שלנו, אביה ונדב, יהיו נסיכים". הוא הניף את אשתו באוויר בעודו מפזז בשמחה.

המשרת השתעל קלות, מנסה לשחרר את עצמו מהמחזה המוזר והמתמיה, שבו אדונו חמור הסבר מפזז באושר לאורך ולרוחב החדר עם רעייתו.

"רק רגע אחד ידידי היקר", אמר ירבעם בחיוך כשנזכר במשרת שבישר לו את הבשורה המרנינה. הוא הוציא מכיסו מספר מטבעות זהב, שלשל אותם לידי העבד המופתע ואמר לו: "דאג לנו לארוחה חגיגית ולאחר מכן לך הביתה, התענג עם אשתך וילדיך". הוא טפח על כתף המשרת כעל כתף חבר משכבר הימים. "הזדרז ידידי היקר, יום חג לנו היום!". המשרת מיהר לעשות את רצון אדונו בעודו אוחז בחוזקה את המטבעות שקיבל.

ירבעם ואנו המשיכו לרקוד משמחה, ושני בניהם הצעירים שנכנסו לחדר לקול ההמולה הצטרפו למחול הוריהם המוזר. שעה ארוכה נמשכה השמחה. ואז, נקש המשרת בדלת, מוליך אחריו שיירת מלצרים הנושאים כל טוב לחגיגת אדונו. ירבעם צנח על הכיסא באפיסת כוחות, החיוך המרוח לא סר מעל פניו הקורנות מאושר.

אנו התיישבה על יד בעלה, מבט מהורהר עלה על פניה: "האם נראה לך שזה בטוח לחזור לארץ? מן הסתם, כרגע המליכו את רחבעם, לא נראה לי שהוא יוותר על כיסאו בקלות כל כך".

ירבעם צחק קלות: "וודאי שהוא לא יוותר על כיסאו, והאמת היא שהוא לא אמור לוותר עליו, הכיסא שלו... איך אומר את זה?... יצטמצם". הוא פרץ בצחוק מתגלגל והמשיך דבריו: "אני מכיר את רחבעם מספיק טוב, הוא לא כמו אבא שלו! שלמה היה אדם חזק. האמת היא שזה די מפתיע שאדם כשלמה, שנולד לתוך עולם של תפנוקים, יהיה חזק במידה כזאת. אבל לפי מה שהבנתי, הוא לא הפך רכרוכי רק בזכות אימו בת-שבע. מספרים, שהיא הייתה מפליאה בו את מכותיה כשהוא היה צעיר, כאשר הוא לא היה נוהג כשורה על פי אמות המידה שלה. היא הייתה קושרת לו את הידיים ומצליפה בו עם שוט. אני חושב שזה די הועיל לו בסופו של דבר, כי הוא באמת מלך בחוזק ועוז, אף על פי שכל ימי חייו לא הייתה שום מלחמה. רחבעם, לעומתו, הוא בנה של נעמה העמונית, שאותה נשא שלמה כשהיה צעיר מאוד. נעמה דאגה לרפד את בנה בתפנוקי מעדני מלכות, כנראה כדי לפצות אותו על החיסרון של דמות אבהית שנמצאת בסביבה. כידוע לכולם, שלמה לא היה בן אדם פנוי. או שהוא היה לומד או שהיה עסוק בענייני המלכות". ירבעם הביט באשתו במבט מעמיק ואמר: "את צריכה להבין שכאשר גם אני אהיה מלך, אזי לא אוכל להיות בחברתכם הנעימה זמן רב כפי שאני כיום".

אנו הנהנה בראשה לאות הבנה. ירבעם המשיך: "אז כפי שאמרתי לך, הוא לא יצטרך לוותר לגמרי על המלכות. בנבואה שאמר הנביא אחיה ישנה הבטחה לשלמה שזרעו ימלוך על שבט אחד ואני על עשרה, כך שהוא עדיין יהיה מלך".

"אבל ישנם שנים עשר שבטים, מי ימלוך על השבט השנים עשר? יכול להיות ששבט אחד ייוותר בלי מלך?!", התפלאה אנו.

ירבעם השיב לה: "לפי מרב הבנתי, רחבעם ימלוך בעצם על שני שבטים, יהודה ובנימין. את יודעת שלשניהם יש חלק ונחלה בירושלים וסביבותיה, כך שהם די מוכרחים להיות ביחד. האמת היא שזה די מוזר שדווקא שני השבטים הללו הם בלתי נפרדים, כי שאול המלך היה משבט בנימין, ודוד המלך, שהחליף אותו, היה משבט יהודה". ירבעם שקע לרגע בתוך מחשבותיו, ואז הפטיר כפותר תעלומה: "אולי בגלל היחס המועדף שנתן דוד לבני יהונתן בן שאול, קיבלו עליהם שבט בנימין את מלכותו בצורה מוחלטת כל כך".

אנו נראתה כמפליגה על גבי ענן דמיונותיה, רואה את עצמה יושבת בגאון על כס המלכות כשמשרתות רבות חגות סביבה, מנסות לרצות את המלכה המהוללת. "נראה לי שכדאי יהיה לנסות לכבוש את ממלכתו של רחבעם. העניין הזה של שני מלכים ששולטים על עם אחד נראה לי מוזר ומופרך. לנו יהיו עשרה שבטים ולרחבעם רק שניים, כך שבקלות נוכל לנצח אותו!".

ירבעם הביט באשתו ונאנח, כנאלץ להרצות את דבריו לילדה קטנה: "אין סיכוי... יש נבואה שאני אשלוט על עשרה שבטים והוא על השאר! אי אפשר לשנות זאת, וממילא אין טעם לחשוב ולחלום על כך. יהיו שני מלכים, אחד ימלוך על יהודה ואני אמלוך על ישראל".

אנו העלתה חיוך על פניה, מביטה בילדיה האוכלים בשקיקה מהמעדנים. "טוב! בכל מקרה אהיה מלכה! שנים עשר שבטים או עשרה זה לא כל כך משנה, בוא נצטרף לחגיגה עם הילדים", הציעה לבעלה.

השניים ישבו לאכול עם ילדיהם המרוצים. קריאות שמחה פרצו מדי פעם בפעם מפי הילדים, המבינים כי אביהם עתיד להיות מלך בקרוב וכי הם יהיו נסיכים מלכותיים.

"אתה נראה מאוד מהורהר", סחה אנו לבעלה, שנראה כי המזון הרב המונח על צלחתו לא מעניין אותו. "על מה אתה חושב?".

ירבעם הניח את המזלג על הצלחת, נשען לאחוריו ואמר: "אני חוכך בדעתי לאיפה אנחנו צריכים ללכת מכאן. בתחילה חשבתי על ירושלים, אבל מהר מאוד הבנתי שלא כדאי להיכנס ללוע האריות מההתחלה. אחר כך עלתה לי חברון במחשבה, כי שם בעצם התחיל דוד את מלכותו, אבל גם היא בממלכת יהודה ולכן לא כדאי. נראה לי שהכי טוב שנלך לשכם. היא אחת הערים הגדולות של השבט שלי, שבט אפרים, כך שתהיה לי אוזן קשבת אצל בני שבטי. את יודעת שדאגתי שהשמועה על דבר הנבואה שניבא אחיה השילוני תגיע לכל מיני אוזניים שדי מעוניינות בשינוי. יש גם את האנשים שלי בתוך השבט, אלה שהיו איתי בזמן שהוכחתי את שלמה המלך על מעשיו בבית המדרש. הם ישמחו להחליף את השלטון". חיוך מרוח על פניו של ירבעם. "שכם, זה המקום! שם נמכר יוסף, שם נלקחה דינה ושם תיחלק המלכות!".

"איפה שאתה רוצה, אדוני המלך", צחקה אנו, "העיקר שאשב על כס המלכה. אין לי סבלנות! אני הולכת לצוות למשרתות להתחיל לארוז...". אנו קמה ממקומה וירבעם הביט אחר אשתו, רואה כי היא כבר שינתה את דרך הילוכה בעקבות הבשורה שמעלה אותה לגדולה. הוא עצם את עיניו, מארגן במחשבתו הבהירה את הדרכים אשר עליו לפעול בהן. "עליי לדאוג שהבקשה שאהיה מלך תגיע מהעם. אף על פי שנאמרה הנבואה, והרבה אנשים מודעים אליה, אין לי את האמצעים לקחת את השררה בכוח. אם הם לא יתרצו לכך מעצמם, הם תמיד יוכלו לדחות את דבר הנבואה ולומר שנבואה לרעה יכולה להשתנות עם הזמן. ובאמת, הנבואה הזאת רעה לרחבעם, ויש צד לומר שהיא רעה לכל העם, כי פילוג לא גורם לדברים טובים בדרך כלל. אם הבקשה לשינוי תגיע מלמטה, ממילא הם יצטרכו להיכנע תחת ידי. לאחר שאמלוך, יהיה לי התוקף להחזיק במלכותי אפילו בכוח הזרוע אם אהיה מוכרח. אני חייב לגרום לאנשים לחשוב שהמצב שלהם הוא בכי רע, ושרק אני אוכל להביא להם שינוי מבורך שישפר את מצבם הנורא". חיוך גדול כבש את פניו. "לא קשה להסית את ההמון... תמיד אפשר להראות לאנשים את חצי הכוס הריקה ולבטל את הטוב שיש להם בהתעמקות בחסרונות. הבקשה והחיפוש אחר מה שאין, תמיד מסעירה יותר מהמציאות הקיימת".

"אדוני, ישנם כאן כמה אנשים שמבקשים לראותך, נראה לי שהם הגיעו מארץ ישראל", קרא המשרת ההדור, שנראה כמופתע מהופעת המבקרים.

ירבעם קם ממקומו בזריזות. "מארץ ישראל?... תכניס אותם... רגע, רגע... חכה...", הוא חישב דרכו במהירות, "רגע, תאמר להם שאני עסוק כרגע, ושאוכל להתפנות לקבל אותם רק עוד כשעה - שעתיים". חיוך עלה על פניו של ירבעם ממראה הפליאה שעל פני משרתו. "הוא לא מבין, אבל אינני יכול להיראות כאדם המצפה למשלחת שתגאל אותו מגלותו", חשב ירבעם לעצמו.

המשרת הביט באדונו בפליאה. הוא יודע שזמן ירבעם פנוי, וכי מייחל הוא לאנשים שיגיעו מישראל אליו. "כרצונך אדוני", סח ויצא אל המשלחת.

"דאג להם לאוכל ושתייה בינתיים", ציווה ירבעם למשרת היוצא.

"בוודאי אדוני", הפטיר המשרת.

"אנחנו שמחים מאוד שאדוננו הצליח להתפנות מהר כל כך על מנת לקבל את פנינו", סח ראש המשלחת בעודו מרכין את פניו בכבוד לירבעם.

"אההה... זה בסדר... בסך הכול דחיתי כמה פגישות חשובות עם שרי המדינה, כי הבנתי שבאתם אליי מרחוק, הם תמיד זמינים כשאני צריך", אמר במסווה ענווה.

"אנחנו מודים לך מאוד, אדוננו ירבעם. אנחנו לא רוצים לגזול הרבה זמן מזמנך היקר, אבל באנו בשליחות חשובה עד מאוד אליך. נשיא שבט אפרים ומועצת חכמי השבט ציוו אותנו לבוא לאדוננו בבקשה".

ירבעם הביט בהם בפליאה: "בקשה אליי מנשיא שבט אפרים ומועצת החכמים?...".

"כן אדוני. נשיא השבט ומועצת החכמים מבקשים מאדוני כי ישוב חזרה לישראל. האם ידוע לאדוני ששלמה המלך נפטר וכעת יושב על כיסאו בנו רחבעם?".

עצב נראה על פני ירבעם. "אז זה נכון... שמעתי שמועות נוראות אבל מיאנתי להאמין". הוא התיישב על הכיסא כלא מסוגל להכיל את הכאב. "ברוך דיין האמת", סח בקול כואב.

האנשים הביטו בו בפליאה. הם יודעים כי הוא הרי חי בגלות עקב הוצאת גזר דין מוות עליו מפי המלך שלמה בגלל תוכחתו אותו.

ירבעם הרים עיניו, מתבונן באנשים. "אני מבין את הפליאה שבעיניכם על כאבי, אבל עליכם לדעת שבכל ליבי אהבתי את המלך, ורק בגלל אהבתי לעם ישראל הוכחתי אותו בזמנו. הוא היה אדם יקר, אבל לצערי לא הבין את רוח העם ולא היה מסוגל להבין כמוני את כאב האנשים הפשוטים. מנהיג העם צריך להיות אחד שצמח מהעם. אביו דוד המלך היה מסוגל להבין כי הוא היה בצעירותו כמוני, נבזה ונרדף. לצערי, שלמה המלך, על אף חוכמתו הרבה, לא הצליח להבין זאת". הוא קם לאיטו ממקומו ואמר: "אני מקווה שבנו המלך רחבעם ישכיל להבין יותר את צרת העם ולהוריד את עול המיסים ולדאוג למסכנים...".

ראש המשלחת נאנח ואמר: "אתה מבין, אדוני, שעל פי הלך הרוחות המנשבות בארמון המלוכה נראה כי זה לא יקרה! על פי השמועות שמסתובבות, רחבעם לא רק שלא יוריד את המיסים, נראה כי הוא אפילו יעלה אותם! הגיעו שמועות שהרבה מהכנסות האוצר מקשרי החוץ יצטמצמו בעקבות פטירת המלך שלמה. כמה מלכים ושליטי מדינות הפסיקו לשלוח את תשלום המיסים החודשי שהיו רגילים לשלוח. על פי הערכת חכמי השבט, בקרוב יודיע המלך על העלאת שיעור המס הכללי".

ירבעם נראה מזועזע. "להעלות את אחוזי המס הכללי?!", לחש לעצמו. "מסכנים האנשים... חייבים למנוע את זה. האמת היא שחששתי שזה יגיע, אבל לא חשבתי שבמהירות כזאת", אמר בצער.

"בשביל זה באנו אליך, אדוני!" אמר ראש המשלחת.

"אליי?... איך זה קשור אליי?" ירבעם נראה מופתע.

"אדוני, הנשיא וחכמי השבט הגיעו למסקנה כי רק אתה תוכל למנוע את ההתעללות הצפויה להגיע מארמון המלוכה. העם זקוק למנהיג אמיתי! אדם שיוכל לשלוט ביושר על העם! עוד בצעירותך הוכחת כי אתה איש שטובת העם ורווחתו חשובות לו. השלכת חייך מנגד בשביל טובת העם! שנים רבות סבלת גלות נוראה מפני שמסרת את נפשך להגן על העשוקים מפני עושקיהם! עם ישראל זקוק לך, אדוננו!". פני האיש העידו על מצוקת נפשו ועל החששות המרובים המכרסמים בו.

"אני מנהיג?... שאני אשלוט על העם?!..." תמה ירבעם בפניהם.

"אדוני, בבקשה, אתה לא יכול לסרב לנו", התחנן האיש. "אתה חייב לשוב איתנו ולקבל את עול ההנהגה! הנשיא והזקנים אמרו שכל מה שתרצה תקבל ובלבד שתבוא". האיש הדובר הביט בעיני ירבעם כמגלה סוד. "אנחנו גם יודעים על הנבואה שאמר לך אחיה השילוני. אנחנו יודעים כי משמים קיבלת את התפקיד להיות מלך על ישראל. אל לך, אדוני, להימנע מלהציל את העם בגלל שאינך רוצה בכבוד הכרוך בכך".

ההפתעה שנראתה על פני ירבעם העלתה חיוך על פני השליח. "כן אדוני, אנחנו יודעים זאת! האמת היא שעדיין לא ברור איך הופצה השמועה, אבל שנים רבות מסתובבת השמועה על הנבואה. הרבה אנשים, וגם אני הייתי בכללם הרבה זמן, לא האמינו לשמועה. אבל עכשיו, הכרת פניך העידה כי השמועה על הנבואה היא אמת לאמיתה!".

ירבעם הניע ראשו לצדדים כמביע חוסר שביעות רצון. "שנים רבות אני נושא את הנבואה הזאת בליבי כאבן מעמסה. הייתי בטוח שאף אחד לא שמע עליה, ועכשיו אני מבין כי עוף השמיים יוליך את הקול". הוא נאנח קשות כאנוס לקבל דבר השנוא עליו. "אני מבין שאין לי ברירה אלא ללכת עימכם. כך גזרה חוכמתו יתברך...".