האוקיינוס שבינינו – חלק א’

פרק 1

כעבור חמש שנים. העיר טבר מריה

"מאשה, את לא יכולה להמשיך לרקוד במועדונים לנצח. אימא תגלה בסופו של דבר ואת תחטפי על הראש. אומנם את כבר מעל גיל שמונה־עשרה, אבל הכללים של הבית תקפים כל עוד את גרה כאן. שלא לדבר על מה שיקרה אם זה ייוודע לאבא." סטלה זורקת את רגליה הארוכות על השולחן ופותחת בקבוקון לק ציפורניים. היא יפה, חטובה ונראית בוגרת מדי לחמש־עשרה שנותיה. סטלה חכמה, נחושה ומצטיינת, וזכתה כבר בכמה אליפויות בשחייה למרחקים קצרים. הייתי שונה לגמרי בגילה. לא היו לי הישגים מיוחדים, הציונים שלי היו בינוניים והסתבכתי בפרשיות לא נעימות. ההורים, אף על פי שלא אמרו את זה מפורשות, השלימו מזמן עם כך שאני חסרת התועלת הבולטת ביותר בכל המשפחה הגדולה והאוהבת שלנו. המשפחה שלנו אוהבת, אני לא אומרת את זה בציניות. אנחנו באמת אוהבים מאוד זה את זה, ככה חינכו אותנו. עכשיו נותרו רק שבעה ילדים עם ההורים. הצעירה ביותר היא מילנה, היא בת תשע וכבר האקרית מקצועית כמעט. אתם מתארים לעצמכם לאילו גבהים אני צריכה לשאוף? לא?

אז אני אסביר.

עכשיו אני כמעט הבוגרת ביותר מבין אלה שעדיין חיים על חשבון ההורים המאמצים. אם אתם חושבים שהמדינה נדיבה כל כך ומספקת למשפחות האלה את כל הדרוש — אתם טועים, ובגדול. אם אתם חושבים, משום מה, שההורים שלנו אימצו לחיק המשפחה מעל עשרה ילדים מתוך הנחה שהקצבאות וההטבות יפרנסו אותם או בגלל תמריצים חומריים כלשהם, גם פה אתם טועים. נסו אתם לחנך ולגדל לפחות חמישה ילדים, גם אם יש לכם את כל האמצעים. לחנך בעצמכם, בלי להסתייע במטפלות, מורים פרטיים ונותני שירות אחרים. ולא סתם לחנך ולגדל, אלא לשחרר לעולם אנשים ראויים, בעלי מקצוע, עצמאיים ומצליחים.

ההורים שלי הם לא גיבורי־על. הם אנשים אמיתיים. יש להם חולשות משלהם, אבל הם בעלי עקרונות ברזל. הם גם מעין אידאליסטים, אנשי חזון ששמו לעצמם מטרה ליצור את מה שנחשב בעיניהם למשפחה המושלמת. פה ושם נפלו טעויות, אבל בסך הכול הם הצליחו להשיג את היעד שלהם. הפספוס הכי גדול שלהם הוא אני... ומארק.

ההורים שלנו השקיעו כל כך הרבה זמן ותשומת לב בילדים המאומצים, אבל לא הצליחו להשאיר לצידם את בנם הביולוגי, שעזב לפני יותר מחמש שנים לא רק את העיר, אלא גם את הארץ. אני לא יודעת איך הם ספגו את האובדן הזה ועמדו בו, אבל עכשיו, כשהתבגרתי קצת, אני מבינה את מארק. אני לא מסוגלת לשפוט אותו על מה שהוא עשה. עשינו שטויות, כמובן, אבל אני שמה את עצמי במקומו, ומבינה מדוע הכול קרה. מארק היה הטוב והחכם יותר מכולנו. הוא הצליח בכל מה שהתנסה בו, ומארק התנסה בהרבה דברים. כשהוא עלה לכיתה א', אימא פרסמה ספר, ליתר דיוק, מדריך ששמו "כיצד לגדל ילד פלא". היא אפילו זכתה עליו בפרס כלשהו. ההורים היו גאים בו מאוד, אבל מעולם לא הפגינו את רגשותיהם כלפיו, ושמו עליו עין קפדנית יותר מאשר על כל שאר הילדים. אבל ילד הוא ילד, ומארק נפגע כשהרגיש נאהב פחות מאשר הילדים המאומצים, אף על פי שאישית, מעולם לא הרגשתי בהבדל.

כשמארק סיים את לימודיו שלוש שנים לפני בני גילו, הוא קיווה ליחס מיוחד מההורים, אבל הם רק לחצו יותר והעמיסו עליו עוד ועוד תוכניות לימודיות. הם רצו שהוא יהיה מתמטיקאי דגול ומדען. ומארק יכול היה להיות! הוא זכה באינספור אולימפיאדות מתמטיקה, על אף שמעולם לא היה מאלה ששוקדים ומשננים. הוא פשוט נס של הבריאה. הוא גם הספיק לעסוק בפעילויות ספורטיביות — כדורסל, כדור יד, קראטה, טניס ואפילו קיר טיפוס. בגיל שבע־עשרה הוא נדלק על רכיבה על אופנועי שטח (היה לו אופנוע גם קודם לכן, אבל הוא יכול היה לרכוב רק בכבישים רגילים), וזה כמעט גרם להורים לחטוף התקף לב. הוא למד באותו הזמן באוניברסיטת מוסקבה, וכבר היה להם קשה יותר לשלוט בו ובמה שהוא עושה. בחופשת הקיץ הראשונה מהאוניברסיטה מארק הגיע באיחור של חודש והודיע שהשתתף בתחרויות קיאקים בימת הבאיקל. אחרי שטיפס על הרי אוראל, ההורים הבינו שאין טעם להילחם באנרגיות המתפרצות שלו והשלימו עם זה. היה להם קשה יותר להיאבק במשהו אחר, אבל זה סיפור שונה, שהסתיים בצורה מכוערת למדי. הייתי יכולה להרגיש אשמה בכך, לו הייתי בוגרת יותר בזמנו.

נחזור למשפחתנו המושלמת ולכישרונות שהיא טיפחה.

אם כך, לאימא שלי קוראים ליזה קרסבין. היא בת חמישים ושבע עכשיו, ועדיין חיונית ומלאת כוחות. אבא, דמיטרי קרסבין, חגג לאחרונה את יום הולדתו השישים. לשניהם יש השכלה גבוהה בתחום החינוך. אימא היא מורה בבית ספר יסודי, ואבא מורה לחינוך גופני. אנחנו גרים בשכונה מגודרת בפאתי טבר, בבית גדול ונעים שבו שתי קומות, סלון גדול, חדר כושר ושישה חדרי שינה. לא לכל הילדים יש חדר פרטי משלהם, אבל כרגע אני גרה בחדר משלי, ושמחה על כך מאוד. יש לנו שטח פרטי בגודל אלף ומאתיים מטרים רבועים, שעליו, נוסף על אינספור ערוגות לגידול ירקות יש גם סאונה, בית קיץ, חנייה מקורה ענקית לטרקטור, אופנוע, מחרשה, רכב קל רגיל וטנדר די חבוט המיועד לשבעה אנשים. ההורים שלנו מאמינים שילדים צריכים להיות מורגלים לעבודה מגיל צעיר, ולכן מלבד לגידולים השונים, אנחנו גם דואגים לכל חיות החווה שיש לנו: ארנבים, עופות, פרות, עזים וחזירים. איך אפשר בלי חזירים?

אל תחשבו שמנצלים אותנו ככוח עבודה זול. זה לא ככה. יש לוח זמנים מובנה מראש שלוקח בחשבון את כל הפעילויות שיש לבצע. מעולם לא הכריחו אותי לעשות משהו נגד רצוני, ותמיד אפשר להתחלף בתפקידים עם אחד האחים או האחיות. אם לא מתאים לך לחפור ולהוציא תפוחי אדמה מהקרקע, את מוזמנת לשטוף כלים. אימא ואבא לא ישבו בבית מול הטלוויזיה בזמן שעבדנו בדיר או בערוגות. לא. הם תמיד היו לידנו ועבדו יחד איתנו, ואף הרבה יותר מאיתנו. התקיימנו מהמשק שלנו ומהקצבאות הממשלתיות. המזון לא עלה הרבה, כי בבית תמיד הייתה תבואה ותוצרים של המשק, אבל הבגדים היו סיפור אחר ולא פשוט. לא התלוננו מעולם על שום דבר, לא היינו מפונקים. אף אחד מהאחים ומהאחיות שלי מעולם לא נעצר על־ידי המשטרה, לא גנב ולא היה מעורב בקטטה או במריבה.

לפני שלוש שנים אימא שלי קיבלה את הפרס הנשיאותי, "הורות למופת", והתאספנו כולנו בגינה, כי בסלון לא היה מספיק מקום להורים ולארבעה־עשר ילדים, שחלקם כבר היו הורים לילדים בעצמם. הרגשנו אושר אמיתי. אבי זרח מרוב גאווה, אך בו־זמנית, בעיניו ובעיניה של אימא הסתתר עצב מוסווה. כולם הגיעו לברך אותם — חוץ מהבן שהיה בשר מבשרם. מארק, כמובן, שלא יכול היה לבוא. המסע ארוך עבורו, והצריך יותר מאשר לעלות על רכבת ממוסקבה. הוא אפילו לא ידע על הפרס, כי מהרגע שעזב לארצות הברית, הוא ניתק כל קשר איתנו ועם ההורים.

אימא הייתה בת עשרים וחמש בלבד כשהיא ואבא החליטו לאמץ את זוג התאומות הראשון, סבטה ויוליה. הן היו תינוקות רכות, שהוריהן נהרגו בתאונת דרכים. אביהן הסיע את אימן ההרה לבית החולים ליולדות כשהתרחש האסון. הבנות ניצלו בנס ועברו שיקום ארוך. אימא למדה עם אימן של הבנות באותו החוג באוניברסיטה, ולכן המקרה הזה נגע לליבה באופן אישי. היא לא נשארה אדישה, לאור העובדה שלא היו לילדות שום קרובי משפחה, מכיוון שהוריהן גדלו בבית יתומים. ליזה חששה להגיד לבעלה שהיא רוצה לאמץ את הילדות, הם עצמם התגוררו אז בדירת חדר, עבדו בבית ספר תמורת שכר זעום ואפילו לא חלמו על להקים משפחה. אבל יצא מה שיצא. במסגרת אספה משפחתית הוחלט לקחת את הילדות לאומנה, וכעבור שנה הן אומצו רשמית.

לאחר שנתיים, עובדת סוציאלית סיפרה להם, במסגרת אחד הביקורים התקופתיים, את סיפורו העצוב של ילד שנלקח לאחרונה על־ידי שירותי הרווחה. אימא שלו נרדמה שיכורה או מסוממת, וכל המשפחה, כולל שתי אחיותיו, מתו בשריפה, אבל הוא שרד ללא כווייה אפילו. אמרו על ארתור שהוא נולד בר מזל. גם הוא היה תינוק רך כשזה קרה. אימא רצתה לנסוע אליו רק כדי לתרום כמה חפצי תינוקות שנשארו מהילדות, וחזרה בוכייה. כעבור חודש היא ואבא כבר הכינו את כל המסמכים לאימוץ, מכרו את הדירה ועזבו את העיר עם שלושת הילדים.

הבית גדל עם בני המשפחה ועם ליבם ההולך ומתרחב של הוריי. אני יודעת שהם אוהבים את כולנו, גאים בנו ורוצים שנגדל להיות אנשים טובים.

סבטה ויוליה בנות שלושים ושתיים עכשיו. שתיהן סיימו את בית הספר לרפואה ועובדות במוסקבה. יוליה רופאת שיניים, וסבטה עוסקת בכירורגיית ילדים. שתיהן נשואות ולכל אחת מהן יש ילדים. הילד שניצל בנס בשרפה, ארתור, הפך לכומר. הוא בן שלושים עכשיו, משרת את הקהילה בכנסייה המקומית והתחתן לפני חמש שנים. יש לו שני בנים ואשתו מצפה עכשיו לילדה. האם אני צריכה לציין שארתור הוא אורח קבוע אצלנו והמורה הרוחני של משפחתנו הגדולה?

התוספת הבאה למשפחה היו תאומים בני שנתיים. להורים הייתה חולשה מיוחדת לתאומים. אם כך, הזוג הבא שאומץ היו ויקה ומקסים, שגם הוריהם נהרגו בנסיבות טרגיות. הם מוכשרים מאוד, וגם הם נסעו למוסקבה ברגע שסיימו את לימודיהם בבית הספר, כדי ללמוד באוניברסיטת מוסקבה, בחוג לאומנויות. ויקה היא שחקנית תיאטרון, ומקסים צלם אופנה. הם בני עשרים ושש עכשיו, יפים, מוכשרים, חופשיים ועצמאיים כלכלית. הם קנו בית פרטי קטן בפאתי מוסקבה.

הילד השישי היה ארטיום. אימו הייתה משוררת שנפטרה מסרטן, והזהות של אביו לא ידועה. הוא אומץ כשהיה בן שנה, וכיום הוא בן עשרים ושתיים. הוא יפהפה: תמיר, בלונדיני ובעל עיניים כחולות. לעיתים קרובות חושבים שאנחנו אחים ביולוגיים, כי אנחנו דומים. היה לו עיכוב התפתחותי קל, אבל אימא עזרה לו להשלים את הפערים, ואבא דאג לחוסן הגופני שלו. בשנתיים האחרונות ארטיום הוא שחקן מן המניין במועדון הוקי מצליח, וזכה כבר במספר אליפויות. הוא גר באחוזה שקנה במוסקבה וחי את החיים הטובים. ביליתי אצלו את הקיץ פעמיים, כשניסיתי להתקבל לחוג למשפטים, אבל לא עברתי בשני הניסיונות. במקביל, ניסיתי להתקבל למכללה לכוריאוגרפיה, אבל גם שם החליטו שאני לא מוכשרת מספיק. כזאת אני — בינונית. הכבשה השחורה של המשפחה, אין מה לעשות.

הילד השביעי במשפחה היה מתנת האל, כפי שאמרה פעם סבתא ליובה. היא נפטרה כשהייתי בת שמונה והייתה אישה טובה ובעלת חוש הומור.

אימא נכנסה להיריון עם מארק בגיל שלושים ושלוש, והוא היה הילד השביעי במשפחה. שני מספרים אלו חשובים ברמה הדתית. שלושים ושלוש היה גילו של ישו הנוצרי כשצלבו אותו, ושבע הם שבעה ימי הבריאה. מארק מייד החל לחולל ניסים ונפלאות. ליזה קרסבין אובחנה כעקרה בגיל עשרים, וכך, להיכנס להיריון בגיל שלושים ושלוש ולעבור את כל תשעת החודשים ללא שום סיבוכים ובעיות — היה יוצא מן הכלל. ארתור אמר שההורים שלנו זכו לברכה על מעשיהם הטובים ועל החיים הרוחניים שהם ניהלו. הכנסייה מילאה תפקיד חשוב במשפחה והילדים הורגלו לחיי דת מגיל צעיר וחונכו על עקרונות הנצרות.

בגיל עשרה חודשים מארק התחיל ללכת ולדבר במשפטים שלמים, ובגיל שנה וחצי הוא הכיר את כל המספרים והאותיות. בגיל שלוש הוא למד לקרוא, לספור ולכתוב, ובגיל ארבע כבר דקלם שירים באנגלית, ידע לחשב שברים והכפיל מספרים תלת־ספרתיים. לא קיבלו לבית הספר ילדים מתחת לגיל שש, ולכן לא הייתה לו אפשרות לעקוף באופן מהותי את בני גילו. אבל בניגוד לציפיות ההורים, בית הספר היסודי היה קשה למארק. הוא ידע את כל תוכנית הלימודים, והיה לו משעמם. הוא לא ידע להתנהג, לא פעל בהיגיון, התווכח עם המורים, הסתובב בכיתה במהלך השיעורים ויכול היה ללכת הביתה בכל רגע נתון. הוא זכה לתיעוב מופגן מצד המורים, שלא הגיעו לרמתו של הילד, וגם מצד הילדים האחרים שאיתם מארק לא רצה להתחבר כלל. למתבונן מהצד הוא עלול היה להיראות מתנשא ויהיר, ולעיתים קרובות התכונות האלה אכן נכחו בו. בחטיבה המצב הסתדר. נוספו מקצועות, מארק התעניין בחוגי העשרה וספורט שונים, ולאור תחומי העניין המשותפים הוא מצא לבסוף חברים בני גילו. אחר כך הוא התחבר גם עם הבוגרים, כי החל להתקדם בתוכנית הלימודים במהירות אדירה וקפץ כיתה אחר כיתה. את כיתה י"א (האחרונה במערכת הלימודית ברוסיה) הוא סיים בגיל שש־עשרה בהצטיינות יתרה, אבל לא מיהר להתקבל לאוניברסיטה. שנה שלמה הוא נח, ורק אז החל ללמוד באוניברסיטת מוסקבה, בחוג למתמטיקה יישומית. הוא התקבל בלי לגשת לבחינות קבלה אפילו, כי השם שלו כעילוי הלך לפניו. בניגוד למישהי אחת לא יוצלחית, שלא אנקוב בשמה.

בקיץ הראשון ההוא, כשמארק חזר הביתה באיחור של חודש בגלל תחרויות החתירה שלו, הוא היה כמעט בן שמונה־עשרה, ונותרו לו רק חודשיים עד להיותו בגיר רשמית. הוא היה בטוח בעצמו, בוגר ונועז. ראיתי בו אלוהים עלי־אדמות, והסתכלתי עליו בפה פעור בתדהמה. הייתי זאטוטה בת חמש־עשרה, שאפילו החזה לא התפתח לה עדיין.

כל הבנות באזור היו מאוהבות במארק, ומה היה קורה כשהוא היה לובש את ז'קט העור שלו ויוצא מהחצר רכוב על האופנוע השחור שלו! היו בחורות טיפשות שממש רצו אחריו. מארק יצר קשרים מיוחדים מאוד וחד־פעמיים עם הבנות. ההורים שלנו לא ידעו שבנם מתהולל קצת, אבל השמועות על כך הגיעו עד אליי. לא כעסתי, להפך, שובל הלבבות השבורים שהשתרך אחריו רק הוסיף לו קסם וריגוש.

אני הייתי השמינית במשפחה. אומצתי אחרי הפסקה של ארבע שנים. גם אני ילדה מיוחדת במידה מסוימת, תינוקת שנטשו. לא ידוע דבר על הוריי הביולוגיים, ונוסף על כך, היה לי פגם לבבי מולד ורציני. ההורים לקחו אותי למוסקבה, שם עברתי שלושה ניתוחים מסובכים בגיל שלוש, שהותירו לי צלקת גדולה. הם הצילו את חיי ואני צריכה להיות אסירת תודה להם הרבה יותר משאר הילדים, אבל לצערי, הפכתי לאכזבה הכי גדולה שלהם. בגללי הם איבדו את בנם. אף אחד לא מסיר את האחריות ממארק, אבל גם אני הייתי צריכה להפעיל את הראש, במקום איבר אחר בגוף.

זו הייתה אהבה גדולה.

מצחיק להיזכר בזה עכשיו. איזו בושה. בת שש־עשרה! יכולתי לשחק לי בבובות עוד שנתיים ולא לדעת דבר על יחסים אינטימיים. מארק צדק אחר כך, כשאמר שנתן לי את מה שרציתי. אירוע חולף. הייתי אירוע חולף וחד־פעמי. בעצם לא. רב־פעמי. כשתפסו אותנו, זו ממש לא הייתה הפעם הראשונה. הוא לא חילל ולא בעל אותי כפי שההורים שלי חושבים. אני זרקתי את עצמי עליו. אחרי שהדבר נעשה, מארק לא ראה סיבה לוותר על מה שהצעתי לו בעקשנות.

לו יכולתי לחזור לאחור ולהכניס את המוח שיש לי היום לתודעה של אותה ילדה טיפשה בת שש־עשרה, הכול היה מסתדר אחרת. אף על פי שאני לא חושבת שמארק סובל כל כך שם, באמריקה. ההורים שלי ניסו להפוך אותו לגאון, לחצו עליו יותר מדי ודרשו ממנו יותר מהאחרים. הוא לא התלונן, אבל תמיד ראיתי את המבט הרדוף והמרדני הזה שלו. הבנתי אותו. ועכשיו, הוא ודאי נהנה מהחופש שלו ואפילו לא נזכר בי. לא כולנו זקוקים להורים, לבית, לעורף חזק ולאנשים קרובים. לא הייתי סתם מאוהבת בו, הוא היה חברי הטוב ביותר והאדם הכי קרוב אליי. כולנו אהבנו אותו. אבל האם מארק אהב מישהו?

טוב, די לדבר על הנושאים הכואבים. זה מביך, קשה ועצוב להיזכר ברגעים האלה.

עצרנו בי? אם כך, נותרנו שבעה שעדיין חיו על חשבון ההורים. איגור, בן העשרים ואחת, שאומץ אחריי, הוא הכי גדול. הוא לומד חינוך גופני במכללה לחינוך בעיר טבר, ואוהב מאוד כדורגל. הוא אמור לחתום בקרוב על חוזה במועדון כלשהו, כך שבקרוב מאוד גם הוא יהיה עצמאי.

מרינה בגילי, אבל היא לא כלולה בשביעייה שנותרה בבית. היא אלופה שמחליקה על הקרח ומופיעה בבית פעם בחצי שנה, לא יותר. אני רואה אותה כל הזמן בחדשות הספורט, ובכל פעם מרגישה שוב ושוב עד כמה אני עלובה לעומתה.

אפילו סטלה, בגיל כמעט שש־עשרה, כבר כמעט בעלת תואר ספורטאית מצטיינת בשחייה. איוון הקטן, אומנם רק בכיתה י', אבל כבר יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים — לפניכם ניצב מנתח לב לעתיד.

נותרו רק הקטנים ביותר, זוג תאומים נוסף — וסיליי ויבגני, בני אחת־עשרה, ומילנה הקטנה בת התשע. אף אחד עדיין לא יודע מה ייצא מהם, אבל אני חוששת שאישאר "החוליה החלשה" במשפחת הגאונים ובעלי הכישרונות שלנו, אם לא אעשה שינוי ומהר.

לכן, כשסטלה, השחיינית המצטיינת והמחושבת שלנו, אומרת שאני צריכה להפסיק לרקוד ולהתחיל לעשות משהו מועיל, אני מסכימה איתה לחלוטין.

"מחר אדע האם התקבלתי לחוג למשפטים באוניברסיטה בעיר שלנו," אני מגלה לסטלה את הסוד הגדול שלי. העיניים הירוקות שלה נפקחות לרווחה מתדהמה, והמכחול הקטן מחליק מהציפורן ומלכלך את העור שלה בלק.

"ברצינות?" סטלה שואלת בלחש. חיוך מפציע על פניה והיא מחבקת אותי במהירות. "כל הכבוד, אבל למה לא אמרת כלום?"

"אני לא רוצה לספר עדיין. מה אם שוב איכשל?"

"טוב, בניגוד למוסקבה, הדרישות כאן הגיוניות יותר," אחותי ממהרת להרגיע אותי, "איזה יופי. אני שמחה כל כך לשמוע את זה."

"וגם הזמינו אותי ללמד בבית הספר לבלט. שלוש פעמים בשבוע בשעות הערב."

"זה פשוט מדהים! אז הכול הולך לך!"

"טפו־טפו־טפו, שלא תעשי לי מזל רע עכשיו. מזל שיש לי לפחות תעודת הוראה לכוריאוגרפיה."

"תקשיבי, אין לי מושג מה הבעיה שלהם שם במוסקבה, אבל את רוקדת פשוט מדהים. לא ריקודי הגו־גו האלה במועדון, אלא בלט וריקודים סלוניים שממש אהבתי." סטלה מחייכת בחולמנות. "טנגו, ואלס... ומה עכשיו? זוועה..."

"אפשר לחשוב שאני חשפנית או משהו. אני רוקדת לבושה, לידיעתך. אין מה לעשות, אף אחד לא ישלם לי על ואלס או על אגם הברבורים."

"ממש, מכנסוני עור וגופייה לא ממש נחשבים לבגדים, שלא לדבר על הנעליים ועל השמועות שמסתובבות על הריקודים הפרטיים."

"זה היה רק פעם אחת," אני מנידה בראשי ומסמיקה, "ורק בגלל שהבחור מצא חן בעיניי."

"אז השמועות נכונות?" שואלת סטלה בעיניים מצומצמות, "ואיך היה, הוא שלח ידיים?"

"לא, לא שלח. ובכלל, השיחות האלה לא לגילך."

"עזבי, כבר עשיתי הכול," מכריזה סטלה ואני משתנקת בתדהמה.

"מתי הספקת? חכי. זה לא המאמן שלך, נכון?! סטלה! תסתכלי עליי!"

"לא, אל תהיי טיפשה! זה בחור מהנבחרת. אנחנו מתאמנים יחד," מרגיעה אותי אחותי. אבל לעזאזל, למה אני לא מאמינה לה?

"את בת שש־עשרה, זוכרת? אני צריכה לספר לך איך באים ילדים לעולם?" אני מטיפה לה מוסר.

"אני זוכרת טוב מאוד שמישהי גם הייתה בת שש־עשרה פעם. חשבת אז על ילדים?" שואלת החצופה הקטנה.

"לא היה לי שכל אז, ולא היה לי כלום עם הבחור ההוא מהריקוד הפרטי. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ושכבר חצי שנה הוא מגיע רק כדי להסתכל עליי, זה הכול. החלטת להתבגר מוקדם מדי, סטלה," אני אומרת באיפוק, "יחסים לא מושכלים לא מביאים לשום דבר טוב. את מבינה?"

"מה לא מושכל בהם?" אחותי מזעיפה פנים.

"החיים שלך עמוסים כל כך, אין לך רגע פנוי. מצפה לך קריירה שרבים יכולים רק לחלום עליה. אל תדפקי את כל זה בשביל זיון מפוקפק."

"למה מפוקפק? דווקא הזיון מצא חן בעיניי, ואני לא מתכוונת לאבד את הראש. אני לא את, שקופצת ישירות למים העמוקים. את עדיין לא יוצאת עם אף אחד כי את מחכה למארק שלך. את טיפשה, שחושבת שהיא יכולה ללמד אותי איך לחיות. הוא לא יחזור. איפה הוא ואיפה את, מאשה! איזה טיפש יחזור מהוליווד לטבר כדי לנקות את דיר החזירים?"

אני נעלבת מאוד, אבל לא עונה. סטלה היא חתיכת כלבה והמילים שלה נוגעות בנקודה רגישה, אבל היא צודקת במידה מסוימת. אני צריכה להפסיק לחיות בעבר. רק שזה קשה. אני מסתכלת על הבחורים שמתעניינים בי ומבינה שאף אחד מהם לא ישתווה למארק. לא כי הוא היה יפה יותר וחכם יותר מכולם, לא. הוא פשוט היה הנפש התאומה שלי, האהוב שלי. אהבתי אותו וקשה לי לשכוח שזה היה אמיתי כל כך.