האוקיינוס שבינינו – חלק ב’

Ocean_Between2-4 פרק 18

כעבור שנה וחצי לוס־אנג'לס מארק

ניסיתי. אחרי האירועים שטלטלו את חיי, הבנתי שאני זקוק לשינוי, לחברה ולאנשים שאוהבים אותי. אני לא יכול להגיד שהיה קל לשנות את השקפת העולם שלי, כי עמוק בלב נותרתי מתבודד ואנוכי, אבל התאמצתי להשתפר. אימא תמכה בי ועזרה לי בכל דרך אפשרית. היא באה אליי פעמיים, ובפעם השנייה הביאה איתה את התאומים — וסילי וג'ניה. אלו היו ימים ממש משוגעים. הבנים בני ארבע־עשרה, זה הגיל הכי מטורף, אבל נהניתי והיה לנו כיף. הם החריבו לי את הבית, אבל לא התלוננתי. להפך, התגאיתי כשהבאתי אותם איתי לסט, והבנים נחלו שם הצלחה אדירה. הקרקס היה יכול להיות הבית שלהם. זיהיתי בהם את עצמי בילדותי.

השלב הבא היה הצגת אימא שלי בפני ג'וש קפרסקי, שהקשר איתו נהיה חזק וקרוב הרבה יותר מאשר עם ג'ימי ברודי, רוברט מיין ושאר האנשים שהתהוללתי ושתיתי איתם בעבר. הפכתי לאורח קבוע בביתו, הכרתי את אשתו ואת הבנות שלו, וג'וש היה קופץ לבקר אותי בביתי. שוחחנו לעיתים קרובות יותר על האפשרות שיום אחד אקח לידיי את ניהול קבוצת הפעלולנים של הוליווד, אף על פי שעדיין לא הייתי מוכן לאחריות כזאת. ג'וש היה בטוח שאצליח, כי יש לי כישרון לתחום העיסוק הזה. כמעט הפסקתי לשתות ונגמלתי מהסיגריות, הקפדתי על תזונה נכונה ועל ריצות בוקר. נוסף על כך, לא ניהלתי עוד רומנים מזדמנים. ניסיתי לצאת עם בחורות ולא רק לנצל אותן לסקס. אהבתי את מה שנשקף אליי מהמראה בבקרים, ולא חשבתי יותר מדי על הסיבות להארה הפתאומית שלי.

אימא ניסתה לשכנע אותי לבקר בבית, לא פעם ולא פעמיים, אבל לא הייתי מוכן לכך עדיין. לאחר הפסקה ארוכה מהעבודה, הייתי צריך להתאמן הרבה ולעבוד קשה. מיין לא נואש עדיין מניסיונותיו לפתות אותי להצטלם לסרט שלו, הוא שכתב שוב ושוב את התסריט ושלח לי אותו בעקשנות ראויה לציון. הגרסה האחרונה מצאה חן אפילו בעיני ג'וש. הוא לא ניסה לשכנע אותי לא לעשות את זה, אבל גם לא התכוון לעודד אותי ללכת על זה. מעולם לא שאפתי לתהילת עולם, אבל עם זאת, התחשק לי להיות זמן מה במקומו של ברודי, בקדמת הבמה, במקום מאחוריה. זו הייתה הזדמנות עבורי לעשות את כל הפעלולים בעצמי, בלי להסתתר תחת האיפור והחליפות השקופות שהסתירו את הקעקועים שלי.

אני לא יכול להגיד שהשתניתי לחלוטין ונמנעתי מפגישות עם ידידיי מהעבר. עדיין יצאתי לאירועים חברתיים ולמסיבות הסגורות, אבל לא השתכרתי שם עד אובדן הכרה ולא נטלתי חומרים אסורים שמערפלים את המוח. לא טיפסתי על זונות רב־פעמיות מרופטות, והייתי עוזב לפני זריחת השמש, על שתי הרגליים, ולרוב לבד. באחת המסיבות האלה נתקלתי במוניק לורן. למען האמת, לא האמנתי למראה עיניי. היא זיהתה אותי מייד ונופפה בידיה בחוזקה, מה שגרם לשמלה שלה להתרומם כמעט עד מותניה. קפאתי מתדהמה. היה לה שיער סגול קצר, וידה וכתפה הימניות היו מכוסות בקעקועים בגווני שחור־כחול. השמלה שלה הייתה קצרה כל כך, שכשהיא התכופפה, אפשר היה לראות את לבני התחרה השחורים שלה, וגם את מה שהיה מתחתיהם. המחשוף הגיע עד לטבור שלה. המראה שלה היה פרובוקטיבי, בלשון המעטה. איפה הבחורה המיוחדת, האומנית, שאיתה יכולתי לשוחח שעות על גבי שעות על יצירה ועל אומנות, וששבתה את ליבי בזמן שהיינו יחד בשיקום? ניסיתי לחפש אחריה, אך ממש לא ציפיתי לראות אותה כאן במראה כזה.

"מה את עושה כאן?" שאלתי אותה. מוניק חייכה חיוך רחב, והניחה את אצבעותיה העשויות במניקור בסגנון גותי על עיקול מרפקי.

"מחפשת אותך," ענתה.

לא האמנתי לה. חשבתי שזו בדיחה. אבל מוניק לא התלוצצה. היא כלל לא הייתה מסוגלת להתבדח, היא לא מהבחורות העליזות. הייתה לה ראיית עולם משלה, וגם תפקיד שייעדה לי.

אבל זה נודע לי מאוחר יותר.

רקדנו כל הלילה, ואחר כך ברחנו וטיילנו עד אור הבוקר לאורך החוף. סיפרתי לה על האירועים האחרונים בחיי מאז שאיבדנו זה את זה. הוא הקשיבה לי וכמעט לא אמרה דבר, השמיים זרועי הכוכבים השתקפו בעיניה. בזמנו, זה נראה לי קסום, מסתורי ומושך.

הזמנתי אותה אליי, אבל מוניק סירבה. היא תפסה מונית, זינקה פנימה, נופפה לי בידה לשלום ונעלמה לעבר אור הזריחה שעלה מעבר לגבעות.

מוניק לורן הפילה אותי בפח הנשי העתיק ביותר שעמד מאז ומתמיד לרשותן של הנשים הערמומיות ביותר שארבו לגברים. ראיתי את זה מגיע, אבל עדיין נפלתי ברשת שלה. מזמן לא הייתה בחיי מישהי שמצאה חן בעיניי באמת.

כשחזרתי הביתה, לא הצלחתי להירדם מייד. מזל שלא הייתי צריך ללכת לעבודה באותו היום. היה לי יום חופש, או יום שינה, כפי שאני קורא לו, שהרווחתי ביושר. אחרי שביליתי בג'קוזי נשכבתי במיטה ולקחתי את הלפטופ. התחשק לי לשתף מישהו ברגשות שמילאו אותי. היה רק אדם אחד שיכולתי לספר לו את כל מה שיעלה במוחי הקודח, שיצחק איתי, שיגער בי ושייתן עצה טובה.

אני לא יודע איך חייתי קודם בלי להיות בקשר איתה, ולמה היינו עקשנים, גאוותנים ופחדנים כל כך. הכול היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבנו, ונוצר בקלילות ובטבעיות. הקשר בינינו הלך והתחזק, למרות האוקיינוסים והקילומטרים שהפרידו בינינו. לא החלפנו מילה על העבר, ופתחנו דף חלק ביחסים המורכבים בינינו. זה לא היה משהו שהוסכם בינינו, פשוט ככה יצא. הפכנו למעין חברים לעט באינטרנט. מצחיק, לא? אבל אותי זה כלל לא שעשע. "לא משנה איך ובאילו תנאים." זה מה שאמרתי, ואני לא יכול לקחת אף מילה בחזרה.

נכנסתי למייל שלי, שוכח להסתכל על השעה.

"היי, מאשה," הקלדתי. "אין לך מושג את מי פגשתי היום במסיבה. זוכרת שסיפרתי לך על האומנית שהכרתי במוסד השיקומי?"

דמיטרי

"1...על השולחן שעליו הוצבו חיילי הבדיל היו עוד אין־ספור צעצועים אחרים, אבל המרשים ביותר היה ארמון יפה מקרטון. אפשר היה להציץ אל האולמות המרהיבים דרך החלונות שלו. בקדמת הארמון, סביב מראה קטנה שתפקדה כאגם קטן, היו נטועים עצים קטנים, ועל ה"אגם" שטו ברבורים משעווה והציצו בהשתקפות שלהם. כל זה היה נאה כל כך, אבל הכי נאה הייתה הנערה שעמדה בפתח הארמון. גם היא גולפה מנייר והחצאית שלגופה הייתה עשויה מבד בטיסט דקיק. על כתפה היה משוך סרט תכלת צר שדמה לצעיף, ועל חזה זרחה אבן חן שהייתה כמעט שוות ערך בגודלה לראשה של הנערה. הנערה עמדה על רגל אחת, ידיה מושטות לפנים. היא הייתה רקדנית ורגלה השנייה הייתה מונפת כה גבוה, שחייל הבדיל לא ראה אותה אפילו, ולכן החליט שגם היא חסרת רגל, בדיוק כמוהו. "הלוואי שתהיה לי אישה כזאת!" הוא חשב לעצמו. "אבל היא כנראה מיוחסת וחיה בארמון, ומה כבר יש לי? רק קופסה, שגם אותה אני חולק עם עוד עשרים וארבעה חיילים, זה לא מקום ראוי לה! אבל אפשר לנסות להכיר!" הוא הסתתר מאחורי קופסת הטבק שעמדה על השולחן. מכאן הוא ראה טוב מאוד את הרקדנית המקסימה..."

"דימה, אווה כבר ישנה, ואני גם לא חושבת שהיא הבינה מילה ממה שהקראת לה עכשיו."

אני מרים את ראשי ורואה את מאשה עומדת בפתח חדר הילדים. שערה הלח פזור על כתפיה, וחיוך רך מרקד על פניה המושלמות שאין עליהן טיפת איפור. פיג'מת המשי בצבע קרם מחבקת באופן יפהפה את גזרתה החטובה. אני מניח את הספר בצד ומוריד את המשקפיים. בתי ישנה ברוגע על זרועותיי, אפה הקטן תחוב לצד גופי. מאשה מביטה בנו בהתרגשות, ואני לא מסוגל להוריד ממנה את עיניי.

בכל יום שעובר היא פורחת יותר ויותר, משתנה יותר ויותר לטובה ודומה פחות ופחות לאותה הנערה הפשוטה שפגשתי בטבר. מאשה למדה לא רק להיות רעיה ואימא, היא הפכה לאישה מרהיבה ומסוגננת, בטוחה בעצמה, חכמה ומצליחה. היא ממשיכה בלימודי הערב שלה באוניברסיטת מוסקבה, ומנהלת את מרכז הספורט שלה באופן שלא משפיע על חיי המשפחה שלנו. איך היא מצליחה לעשות את זה? אין לי מושג. כשאווה הייתה בת חצי שנה, מאשה פצחה במכרז לחיפוש אחר מטפלת לבת שלנו. התנגדתי, אבל תקופת המבחנים הלכה והתקרבה, וידעתי שעדיף לי לא להתווכח איתה. המטפלת שהיא שכרה, לריסה, שהייתה בעלת שני תארים וניסיון של שלושים שנה, התגוררה בדירה שלנו והפכה לבת משפחה כמעט. מאשה השתדלה לא להפקיד את אווה בידי לריסה לעיתים קרובות מדי, אבל לא היה מנוס מכך לשלוש־ארבע פעמים בשבוע. בסופי השבוע העדפנו להיות יחד, שלושתנו, בחוג המשפחה הקטנה שלנו. מאשה לא התלוננה שעבר הרבה זמן מאז שיצאנו רק היא ואני. היא לא התלוננה על דבר באופן כללי.

מאשה הסתפקה בכך שנסענו לבקר את אימה לפחות אחת לחודש. קרובי המשפחה שלה התארחו אצלנו לעיתים קרובות, אבל כבר התרגלתי לכך והשלמתי עם זה.

למען האמת, המשפחה שלה מוצאת חן בעיניי מאוד. איבדתי את כל קרוביי תוך פרק זמן קצר יחסית, ואחר כך הייתי לבדי במשך תקופה ארוכה. מאשה והמוני קרובי המשפחה הרועשים שלה חיממו עם הזמן את ליבי. אפילו ארטיום, שהרגיז אותי בהתחלה בחוסר הנימוסים ובגסות הרוח שלו, הפך לאורח רצוי אצלנו. לפעמים יצאנו לשתות משהו בבר בימי שישי, והוא היה מתלונן באוזניי על חברתה של מאשה, אירנה, שלוחצת עליו יותר מדי ומגבילה את החופש שלו. לא ייעצתי לו דבר, ומילאתי את תפקיד המאזין בלבד. לפעמים, אדם צריך פשוט לפרוק את אשר על ליבו, כדי שימצא את הפתרון בעצמו. לא התכוונתי להסיט אף אחד ממסלולו, ואם דוחפים את האף לחיים של מישהו אחר ומשתפים את ראיית העולם שלך זה בדיוק מה שקורה, באופן בלתי נמנע.

"זה הסיפור האהוב עליי," אני אומר למאשה, מראה לה את כריכת הספר של הנס כריסטיאן אנדרסן. "חייל הבדיל האמיץ."

היא ניגשת, סוגרת מאחוריה את הדלת בשקט, מתיישבת לידי ומביטה בי בעיני הספיר שלה.

"ומה בדיוק אתה אוהב בו כל כך?" מחייכת מאשה בשובבות, כמו ילדה.

"הרגשתי בדיוק כמו החייל המסכן כשראיתי אותך רוקדת בבית הספר לבלט."

"שאתה עני, מסכן ולא ראוי לי, לנסיכה הקסומה?" מאשה פורצת בצחוק. אני לוכד את הברך שלה ומלטף אותה מבעד למשי הדקיק.

"שהלוואי עליי אישה כזאת. נבהלתי מאוד בזמנו, למען האמת. זה הכה בי כמו מכת ברק. הסתכלתי עלייך וחשבתי, הנה היא — האחת," אני מסביר לה בחיוך.

מאשה מחליקה את ידה לתוך החולצה שהתרוממה מבטני, ומלטפת את שריריי הנדרכים מייד. מבטינו מצטלבים והיא מתנשפת נשיפות מקוטעות. אני רואה את חזה מתרומם מתחת לפיג'מה. היא מסלקת לפתע את ידה, מלקקת את שפתיה וקמה. אלוהים, היא נראית כמו אלת התשוקה, היופי והחן כשהיא פוסעת לכיוון היציאה מחדר הילדים, ואני מוכן לזחול אחריה על ברכיי ולהזיל ריר על כל הרצפה.

ממש בפתח הדלת היא מסתובבת ומעיפה בי מבט שמבטיח לילה מלא הרפתקאות וחסר עכבות.

"בוא נלך לישון. תעביר את אווה לעריסה שלה. אני מחכה לך בחדר השינה," היא אומרת בקול חושני וצרוד שגורם לי לזקפה נוקשה ומכאיבה.

לא צריך להגיד לי פעמיים.

את כל מה שהבטיח לי גופה, מאשה מקיימת פי עשרות מונים במשך שעתיים עזות ולוהטות. היא לא מפסיקה להדהים אותי וממלאת את חיי המין שלנו ביותר ויותר פנטזיות. אני חושד שהיא קוראת ספרים מקצועיים בתחום. היא אוהבת להביא אותי עד הקצה, ולבחון את גבולות היכולת של החושניות שלנו. זה טוב מדי בשביל להיות אמיתי. יותר מדי...

לעיתים קרובות שמעתי מבני זוג, שנאלצתי להיות מעורב בגירושים שלהם, שהשנים הראשונות של חייהם המשותפים היו מלאות תשוקה ופשוט נפלאים, אבל אחר כך העניין ההדדי שלהם זה בזה הלך וכבה. אני לא מסוגל לדמיין שאפסיק לחשוק במאשה בכל יום ובכל לילה. היא גם לא תרשה שמשהו כזה יקרה. הגוף שלה משתוקק אליי בדיוק כפי ששלי משתוקק אליה. אני לא רואה נשים אחרות, אף על פי שמדי פעם הן אורבות לי. מאשה לא מקנאת, היא יודעת עד כמה אני להוט אחריה ועד כמה אני נאמן למשפחה שלנו. ובכל זאת, היא לא אוהבת את העובדה שאני נמצא בקשר עם פולינה, למרות הסבריי החוזרים ונשנים על כך שפולינה ואני עובדים בתחום זהה ונתקלים לעיתים קרובות זה בזה בנושאי עבודה. היא חושבת שאני לא יכול להיות ידיד של אישה שאיתה שכבתי במשך חמש שנים. מצד אחד, היא צודקת, אבל מהצד השני, הסקס היה הגורם הכי פחות משמעותי שהחזיק את פולינה ואותי יחד. היא קודם כול הייתה ידידה שלי, הבינה אותי וקיבלה אותי כפי שאני, עם כל השיגעונות שלי, והייתה לצידי כשקברתי את אבא שלי ואת אחותי. קשה למחוק את הרגעים האלה מחיי. בתה של פולינה נקשרה אליי בשנים האלה, ועד היום אנחנו יוצאים לפעמים לבתי קפה, שלושתנו. מאשה לא יודעת על כך, כמובן. הרגשתי לא נוח לשקר, אבל ידעתי בוודאות שמאשה הייתה מתרגזת מאוד, או גרוע יותר, מחוללת סצנה.

"אז מה החלטת לגבי יום שבת?" אני שואל כשאני נזכר באירוע של אגודת עורכי הדין שיתקיים במועדון סגור במרכז מוסקבה. אמרתי למאשה ששנינו מוזמנים, אבל כבר חודש שהיא לא מצליחה להחליט אם ללכת.

"דימה, אתה יודע שאני לא אוהבת לבזבז את ימי החופש שלנו על כל מיני שטויות," מאשה מזדעפת ומעבירה את ידה על הגב שלי. אנחנו שוכבים בפנינו זה לזה, עדיין מיוזעים ומותשים, אך מאושרים. רגלה עוטפת את גבי התחתון ואני מלטף את קווצות שערה הלחות, ושואף לקרבי את הריח העשיר של גופה. "מסיבה מעונבת של הצווארון הלבן היא לגמרי שטויות בריבוע," מאשה נושכת את השפה שלי ואז מלטפת בלשונה. "אני רוצה להיות איתך, כל הלילה וכל היום, ואם יהיה לנו מזל, נוכל לשכנע את אווה לישון כמה שעות גם בצהריים."

אני צוחק ולוחץ בידיי על התחת של מאשה. היא נאנחת בקול רם ונצמדת חזק יותר לגופי. אני מרגיש את פטמותיה הנצמדות לחזה שלי. גל של רעד חולף בגבי.

"שוב עומד לך," היא לוחשת באוזני. לעזאזל, האישה הזאת תעביר אפילו אדם קדוש על דעתו. היא מתנועעת באופן שלא משאיר לי סיכוי לא לתת לה את מה שהיא רוצה.

"קטנטונת, אני צריך לקום מוקדם בבוקר לעבודה," אני גונח כמעט בייאוש, ומנסה לחשב כמה זמן נשאר לי לשינה.

אנחנו שוקעים לעוד חצי שעה של התעלסות חושנית ולוהטת, ואיטית ומתוקה לסירוגין. אני חש מותש לאחר האורגזמה, ומצמיד אליי את גופה השברירי של מאשה. היא משתחררת בעדינות ונמלטת למקלחת, אבל לי כבר אין כוח. אני כבר אתקלח בבוקר. במצב הגבולי שבין שינה לערות, נדמה לי שאני שומע כמה צפצופים של הודעות נכנסות לטלפון של מאשה הזרוק על שידת הלילה. מוזר, מי כותב בשעה כזאת לאשתי? אני לא מספיק לסיים לחשוב את המחשבה הזאת ושוקע לשינה עמוקה.

מריה

אני יוצאת מהאמבטיה במגבת לגופי. אני זורקת אותה לפני המיטה, צוללת מתחת לשמיכה, נשכבת ומתרווחת לצד בעלי, כמעט מגרגרת מרוב עונג. מעולם לא תיארתי לעצמי שחיי משפחה יכולים להיות נעימים כל כך. כל שריר בגופי דואב בצורה מתוקה, בעיקר השרירים שם בפנים. אני מעריצה את בעלי ופשוט מתה עליו. החברות שלי טוענות שבעוד עשר שנים פער הגילים של שתים־עשרה השנים בינינו יתפוצץ לי בפנים, אבל אני לא מקשיבה לאף אחד. הרי לא אהיה בשנות העשרים שלי לנצח. הטלפון משמיע קול התראה קצר ואני מתגלגלת על הצד, לוקחת אותו ומכבה את ההתראות.

אוף, איך שכחתי להעביר אותו למצב שקט? אם דימה לא היה ישן, בטוח היו לו שאלות אליי. בעצם, יכול להיות שלא. כל קרובי המשפחה הגדולה שלי כותבים לי מסביב לשעון.

אני מבטלת את נעילת המסך וקוראת את ההודעות.

מ.ק: היי, מאשה!

מ.ק: אין לך מושג את מי פגשתי היום.

מ.ק: זוכרת שסיפרתי לך על האומנית שהכרתי במוסד השיקומי?

אני מעקמת את האף ומקללת ללא קול כשאני מסתכלת על השעה בפינת המסך.

מאשה123456: אתה מתכוון למוסד השיקומי שבו בילית בגלל הטיפשות שלך במשך שנה כמעט? אה, כן, אני זוכרת את הסיפור העצוב הזה. ומה, לעזאזל, שכחת במסיבה? אני ממש לא כועסת שאתה כותב לי בשעה שתיים בלילה. שלום לך, אגב. יום טוב לך. תודה שנתת לי לישון.

מ.ק: ???

מאשה123456: לא משנה, נעזוב את זה.

מ.ק: סליחה, שכחתי מהפרשי השעות.

מאשה123456: אם אתה שיכור, אני יוצאת מהשיחה הזאת.

מ.ק: מתוקה, אני צלול ונקי לגמרי. אל תכעסי. כמעט לא שתיתי הלילה, ולמה אני חייב להצטדק?

מאשה123456: אתה לא חייב. אלה החיים שלך. אם אתה רוצה לדפוק אותם — שיהיה בהצלחה. אבל אני לא רוצה לדעת את הפרטים.

מ.ק: אני לא מבין. מה הבעיה שלך, קטנה?

מאשה123456: אין שום בעיה. עזוב. אז מה לגבי האומנית ההיא?

מ.ק: זה פשוט מטריף את המוח, מאשה. מוניק נראתה כמו פרוסת עוגה מושלמת, אם אפשר להגיד את זה על בחורה. בקושי היו עליה בגדים, והיא אמרה שחיפשה אותי במסיבה הזו. את מאמינה בזה? אני לא. אבל לעזאזל, מאשה, היא פשוט מטורפת. אני לא אתפלא אם יש בזה משהו מן האמת. היה לנו כיף במוסד, ואני חושב שאולי באמת יכול לצאת מזה משהו טוב. מה את אומרת, מאשה?

מאשה123456: וואו, איזה טקסט ארוך. אז איך הייתה העוגה?

מ.ק: ???

מאשה123456: לא נחנקת מפרוסת העוגה?

מ.ק: לא זיינתי אותה, אם לזה את מתכוונת. ולמה זה מטריד אותך בכלל?

מאשה123456: אתה חייב להיות כזה גס רוח? הרי בכל מקרה תעשה את מה שתראה לנכון. אם העוגה הזאת מוצאת חן בעיניך כל כך, ואתה בטוח שאתה רוצה לטרוף אותה, אז למה אתה שואל אותי?

מ.ק: כי אכפת לי, מאשה. סיפרתי לך דברים שאף אחד אחר לא יודע, אז מובן שהדעה שלך חשובה לי.

מאשה123456: אז אם אגיד לך שמוניק שלך לא מוצאת חן בעיניי, ושהיא נראית לי טיפוס בעייתי, אתה תנפנף אותה בפעם הבאה שתראה אותה?

מ.ק: לא... אבל אני חושב שאת פשוט מקנאה, קנטנטונת. מוניק מגניבה, ואם היית רואה אותה, היית מבינה אותי. אני מתנצל שוב שלא נתתי לך לישון, אבל אם את מתכתבת בשתיים בלילה עם בחור שנמצא מעבר לים, ברור שאכפת לך מה קורה איתי. מאשה, במשך יותר משנה הייתי "תלמיד למופת", ואני ממש מרגיש את ההילה זוהרת לי מעל הראש. את לא חושבת שמגיע לי טיפונת אושר?

מאשה123456: אתה רוצה להגיד שמגיעה לך פרוסת עוגה? אני לא חושבת שאתה זקוק לבחורה שבקושי לבושה, ואני לא מקנאה בכלל, אל תצחיק אותי. אני נשואה, להזכירך.

מ.ק: אז זה מצחיק אותך... זה בהחלט מעורר השראה, ג'ולייטה, אבל אני לא מאמין לך. את סתם עצבנית בגלל מוניק. תודי שאת מתעצבנת כל כך רק משום שהיא מוצאת חן בעיניי יותר מכל הסטוצים שלי.

מאשה123456: היהירות שלך פשוט לא יודעת גבולות, חמוד.

מ.ק: אני לא חמוד, קטנטונת, ומעולם לא הייתי, אבל תודה. אני אוהב שאת מתעצבנת בגללי.

מאשה123456: אתה פשוט בלתי נסבל. לך תזדיין. בסך הכול אמרתי לך את דעתי. מה הבעיה שלך?

מ.ק: אין לי שום בעיה, מתוקה. אני פשוט מאושר. מה דעתך, לאן כדאי לי להזמין מחר את מוניק?

מאשה123456: למה לא ללכת ישירות אליך הביתה?

מ.ק: רעיון מעולה שעונה במדויק על הרצונות והדרישות שלי. כדאי לי להזמין פרחים או שזה קיטשי? אולי תותים ושמפניה, או שזה בנאלי וגס מדי?

מאשה123456: למה להסתבך? פשוט תכופף אותה על השולחן וזהו.

מ.ק: את מדברת מניסיון אישי, מתוקה? ככה העורך דין שלך כבש את ליבך?

מאשה123456: אתה לא תאמין עד כמה אתה קרוב לאמת. התותים והשמפניה הגיעו אחר כך. לפעמים אנחנו רוצות בדיוק את אותו הדבר כמוכם. מה דעתך על שוויון כזה בין המינים? תן לה לזיין אותך, בחורצ'יק, וכבר מחר תמצא את עצמך עם טבעת נישואים על האצבע והרבה ילדים.

מאשה123456: היי, איפה אתה?

מאשה123456: טוב, אני הולכת לישון. ספר לי אחר כך איך גמרת את הסיפור הזה. איכס, יצא לי דוחה. אתה תמיד גומר אותו הדבר.

לקוח מתוך הספר "חייל הבדיל" של הנס כריסטיאן אנדרסן