האור שלו בחושך

הייתי רעב ובטני כאבה. ישבתי על המדרגה העליונה וחיבקתי את בטני, פוחד לרדת למטה כי אבא היה מתעצבן אם הייתי יורד למטה כשיש לו חברה. ניסיתי להתעלם מהכאב, אבל אכלתי כשהתעוררתי בבוקר, ועכשיו הגיעה שעת השינה. אולי הוא לא יראה אותי אם אהיה ממש שקט ואלך על קצות אצבעותיי.

בתחתית המדרגות שמעתי רעש מוזר, וכשהצצתי לסלון לא ראיתי את אבא, אבל הייתה שם גברת, והיא לא לבשה בגדים. היא זו שהשמיעה את הצליל המוזר. נבהלתי. היא הייתה חולה? ואז העיניים שלה נפערו והיא הסתכלה עליי, הרימה את ידיה והסתובבה ממני.

"קרל, יש לך בן?"

ראשו של אבא צץ. הוא כעס מאוד וזז מהר כל־כך, שהגברת כמעט נפלה מהספה. הוא לא לבש כלום, ונראה כמו שנראיתי כשנכנסתי לאמבטיה. כשצעד לעברי לא יכולתי למנוע מהגוף שלי לרעוד. הוא משך בזרועי חזק כל־כך, שזה כאב לי יותר מהבטן.

"מה אתה עושה למטה?"

"כואבת לי הבטן. אני רעב."

"רעב?" הוא גרר אותי למטבח, אבל לא ראיתי מה הוא תפס לפני שמשך אותי בחזרה במעלה המדרגות. הוא דחף אותי לחדר שלי, אבל ידעתי שלא אישן אם לא אמלא את הבטן.

"אבל אבא, אני רעב."

הוא זרק משהו על המיטה שלי. זו הייתה חבילת קרקרים. אהבתי קרקרים. לפני שהספקתי לומר תודה אבא התקרב והכה אותי. עפתי לאחור על המיטה שלי ובכיתי.

"שלא תעז לרדת שוב למטה כשאני מארח אנשים."

הדלת נסגרה בטריקה. פיפי הרטיב את החלק הקדמי של הפיג'מה שלי וטפטף במורד רגלי, אבל פחדתי להשמיע קול כדי שאבא לא יחזור למעלה, אז התכרבלתי לכדור ובכיתי כל־כך הרבה זמן, שנרדמתי בלי למלא את הבטן.

למדתי הרבה דברים מאז אותו לילה. למדתי איך להיות בלתי נראה. אפילו בקהל של אנשים יכולתי להיעלם לחלוטין. למדתי שהדרך להתמודד עם קונפליקטים בבית הספר הייתה באגרופים, למדתי שאני לא שונה מאבא שלי כי בכל פעם שהוא הכה אותי, הוא הצית בתוכי להבה שהתחילה באותו לילה ראשון, הצורך להכות אותו בחזרה.

בעיקר למדתי שאף אחד לא עשה כלום. לא המורים שלי, לא ההורים של הילדים האחרים בבית הספר, לא המוכרים בחנויות או אפילו הרופאים והאחיות שטיפלו בי יותר מפעם אחת בגלל עצם שבורה. בכל העולם הגדול הזה לא היה אדם אחד שהיה לו אכפת אם אני חי או מת.