האחות

אני יוצאת מהמכונית שלי ברגליים כבדות משיברון לב, רוכסת את המעיל ואת כפפות העור, שולפת את חפירה מתא המטען. זהו, הגיע הזמן. מגפי הגומי שלי מבוססים בבוץ כשאני מתקדמת אל הפרצה בגדר. היא נמצאת כאן מאז ומעולם. אני נכנסת ליער, רועדת. הוא חשוך משחשבתי, ואני נושמת עמוק כדי להתייצב. ריח עצי אורן ממלא את אפי. אני נלחמת בדחף לחזור הביתה ולשוב לכאן בבוקר, מזכירה לעצמי את הסיבה שבשמה הגעתי לכאן, וממשיכה להתקדם.

הטלפון הנייד מאיר לי את הדרך. אני מחפשת מחילות ארנבים ונזהרת לא ליפול. על האדמה שברי עצים שבעבר דילגתי מעליהם בקלילות. אני עוקפת אותם בצעדים גמלוניים. אני בת עשרים וחמש, לא מבוגרת מכדי לרוץ, אבל המשא שבידיי מכביד עלי. אבל אני ממילא לא להוטה להגיע, לא הייתי אמורה לעשות זאת לבדי.

אני עוצרת לנוח ומשעינה את אֵת החפירה על רגלי. היד שלי נרדמה ואני מנערת אותה, מכווצת ומותחת את אצבעותיי. רשרוש מגיע מכיוון השיחים ואני מרגישה שמישהו עוקב אחריי. שני ארנבים מזנקים מהשיח, והלב שלי מחסיר פעימה. הם בורחים ממני מייד, מסונוורים מהאור שלי. אני מרגישה מטופשת שבכלל נבהלתי. "הכול בסדר," אני מרגיעה את עצמי, אבל קולי יוצר הד חזק, תזכורת לכך שאני לגמרי לבד.

הכתפיים שלי כואבות, ואני מקצרת את רצועות התיק לפני שאני ממשיכה ללכת. זרדים מתפצחים תחת כפות רגליי. אני תוהה אם טעיתי בדרך, ואז מגיעה לקרחת היער עם העץ שנפגע מברק. לא הייתי בטוחה שאמצא אותו כאן, אבל במבט סביב נראה לי שכלום לא השתנה. רק שהכול השתנה, כמובן. זיכרונות מהפעם האחרונה שהייתי כאן הולמים בי, ואני מתקשה לנשום. אני שוקעת לישיבה. לחות העלים והאדמה מחלחלת מבעד לבד המכנסיים שלי, ואני מרגישה את העבר זולג אל תוך ההווה שלי.

"קדימה, ילדת יום־הולדת, בקצב הזה עוד רגע תהיי בת שש־עשרה. אני קופאת פה," קראה צ'רלי. היא ישבה על המעקה החבוט בקצה שדה התירס, שקיות פלסטיק מפוזרות לרגליה, שערה הבלונדיני מנצנץ באור השמש הוורדרד. כל כולה צ'רלי. בחוסר סבלנות אופייני, היא בעטה בעקביה בגדר בזמן שאני דידיתי לעברה ובידיי קופסה עם כל החלומות והמשאלות שלנו.

"נו כבר, גְרֵייס!" היא קפצה מהמעקה, אספה את חפציה ורצה אל העצים הצפופים. העברתי את הקופסה אל מתחת לזרועי וניסיתי לעמוד בקצב שלה. עקבתי אחרי הבזקי הצבע הסגולים של מעילה והניחוח הקלוש של דיאודורנט 'אימפולס' שהיא תמיד גנבה מהחדר של אימה.

ענפים ושריגים התפתלו סביב מכנסי הג'ינס שלנו, נלכדו בשערנו, אבל אנחנו המשכנו ללכת עד שנפלטנו אל קרחת היער.

"הפרצוף שלך אדום כמו השיער שלך," צ'רלי צחקה, ואני שמטתי את הקופסה, נשענתי בידיי על הברכיים וניסיתי להסדיר את הנשימה. למרות האוויר הצונן של הערב, נקודות זיעה קטנות עיטרו את מצחי ואת רקותיי. צ'רלי שפכה את תכולת השקיות: חטיפים, שתייה, גפרורים, מגרפה, ומתנה קטנה, עטופה בנייר סגול מנצנץ. היא הושיטה לי בחיוך את המתנה. על האריזה הייתה מדבקה: "את בת 15 היום!" התיישבתי בשיכול רגליים וקילפתי בזהירות את נייר העטיפה. בתוך הקופסה נחה שרשרת זהב עם תליון חצי־לב שעליו חרוטות המילים "חברות לנצח". הבטתי בצ'רלי בעיניים מלאות דמעות. היא שלפה את תליון חצי־הלב האחר מתוך צווארון הגולף שלה. תליתי את השרשרת סביב צווארי, בזמן שצ'רלי התחילה לחפור בור. בעזרת כישורים שאפשר לרכוש רק בצופים, הדלקתי מדורה קטנה. ידעתי שבקרוב יהיה קר יותר, עכשיו כשהערבים מתקצרים. הבור היה עמוק מספיק, וצ'רלי התנשפה, ציפורניה מכוסות אדמה.

בידיים נרגשות הרמתי את קופסת הזיכרון שלנו והנחתי אותה בתוך הבור. בשבת האחרונה צ'רלי ואני בילינו את כל היום בבחירת החפצים שיזכו להיכנס אל הקופסה. קישטנו אותה, הדבקנו תמונות של דוגמניות וכוכבות פופ שכמותן רצינו להיראות. "אין כזה דבר רזה מדי או עשירה מדי," אמרה צ'רלי, אספה בוץ בכף ידה והחלה לכסות את הקופסה.

"חכי רגע!" קראתי. "אני רוצה להכניס גם את זה." נופפתי בנייר העטיפה הסגול.

"אי אפשר, כבר סגרנו את הקופסה."

"אני אעשה את זה בזהירות." קילפתי באיטיות את נייר־הדבק והרמתי את המכסה. להפתעתי, מצאתי מעל לערימת התמונות שלנו מעטפה ורודה שבוודאות לא הייתה שם קודם לכן. הצצתי לעברה של צ'רלי שנראתה כאילו היא מסתירה משהו.

"מה זה, צ'רלי?" הושטתי יד אל המעטפה.

צ'רלי אחזה בידי. "לא."

השתחררתי מאחיזתה ושפשפתי את מפרק כף ידי. "מה זה?"

צ'רלי לא יצרה קשר עין. "נקרא את זה כשנחזור להוציא את הקופסה."

"מה כתוב שם?"

צ'רלי חטפה ממני את נייר העטיפה, קימטה אותו לכדור, דחפה אותו לקופסה וסגרה את המכסה. אם צ'רלי לא רצתה לדבר על משהו, לא היה טעם לנסות לשכנע אותה. החלטתי להניח לזה ולא לתת לחשאיות שלה להרוס לי את יום־ההולדת.

"נשתה?" הרמתי פחית סיידר אלכוהולי, פתחתי אותה וקצף גלש מהצדדים. ניגבתי את היד על הג'ינס ושתיתי. המשקה חימם את בטני וטשטש את אי הנוחות שחשתי.

צ'רלי מילאה את הבור, שיטחה את האדמה בכפות ידיה ובאה לשבת לידי.

המדורה השמיעה קולות פצפוץ. נשענו לאחור על גזע העץ שצמח במאוזן וצלינו מרשמלו ורוד על מקלות. רק כשהגחלים כבו, הבנתי כמה השעה מאוחרת.

"כדאי שנלך, אני אמורה להיות בבית עד עשר."

"אוקיי. אז עכשיו אנחנו נשבעות זו לזו שנחזור לכאן ונפתח את הקופסה ביחד, טוב?" צ'רלי הושיטה את הזרת שלה לעברי, ואני נעניתי וכרכתי סביבה את הזרת שלי. הרמנו את הפחיות שלנו ושתינו לכבוד ההבטחה שלא ידענו שלא נוכל לקיים.

עכשיו זו רק אני ביער. "צ'רלי," אני לוחשת, "הלוואי שהיית כאן." אני רוכנת קדימה. התליון של צ'רלי, שתלוי תמיד על צווארי, מתנדנד ומסתחרר סביב עצמו כאילו מחפש את התאום שלו, משתוקק להיות שלם שוב. אני מניחה בעדינות את זר הפרחים שלי. החרדה שנעצה בי את ציפורניה מאז שצ'רלי מתה לפני ארבעה חודשים, חזקה כעת מתמיד. אני משחררת מעט את הצעיף שלי כדי להקל על הנשימה. האם אני באמת אשמה? האם תמיד אהיה אשמה?

למרות הקור של ינואר, חם לי מאוד ואני מחליטה להוריד את הכפפות. נדמה לי שמילותיה האחרונות של צ'רלי מהדהדות בין העצים: עשיתי משהו נורא, גרייס. אני מקווה שתוכלי לסלוח לי.

מה היא עשתה? לא ייתכן שזה גרוע ממה שאני עשיתי, אבל אני נחושה לגלות מה זה היה. ברור לי שלא אוכל להמשיך הלאה עד שאגלה. לא היה לי מושג מאיפה להתחיל, עד שהבוקר הגיע אלי מכתב במעטפה ורודה. מייד עלה בראשי המכתב בקופסת הזיכרונות שצ'רלי לא רצתה שאקרא. אולי אמצא בו רמז? זאת תהיה התחלה לפחות. לא קיבלתי שום דבר מאנשים שהכירו אותה, ובכל אופן, הרי זו אני שהכירה אותה הכי טוב, לא? אני הייתי החברה הכי טובה שלה.

אבל האם אפשר בכלל להכיר מישהו באמת?

אני יושבת כפופה על עקביי מבלי לזוז. אין לי מושג כמה זמן עובר כאשר אני יושבת כך והאוויר מתקרר סביבי. העלים מרשרשים, כאילו לוחשים לי את סודותיהם, מעודדים אותי לגלות את הסודות של צ'רלי.

אני מנערת את ראשי בתקווה להתנער מהמחשבות, ומנגבת את לחיי הרטובות בשרוול החולצה. אני מרימה את האת בזרועות כבדות מדי, לא שלי, אוחזת בו חזק כל כך עד שחיצים של כאב נורים אל מפרקי כפות ידיי. אני נושמת עמוק ומתחילה לחפור.