פרולוג
קלי: הריאיון
היום
גבר שאת שמו איני יודעת מחליק את ידו מתחת לשולי חולצתי החדשה ומהדק כבל למיקרופון שמחובר לצווארוני. הוא מבקש ממני להגיד משהו — בדיקת סאונד — ולרגע אחד, להרף עין פזיז, אני שוקלת לומר את האמת. בראט מתה ואני לא חפה מפשע.
"צ'ק. צ'ק. אחת. שתיים. שלוש." לא רק שאינני הגונה, אני גם לא מקורית.
איש הסאונד מקשיב להקלטה. "תנסי להרחיק את השיער מכתף שמאל כמה שאת יכולה," הוא אומר. לא גזרתי קצוות כבר חודשים, ולא רק בגלל שהאבל היה חזק מהגנדרנות. אני מקווה שזה יעזור לצופים לראות את הדמיון לאחותי. יש לי שיער נחמד. לבראט היה שיער יפהפה.
"תודה," אני עונה ומצטערת שאיני זוכרת את שמו. בראט היתה זוכרת. היא הקפידה לפנות לאנשי הצוות בשמותיהם הפרטיים — החל בתאורן וכלה בהרמון המתחלף של עוזרות הפקה. המומחיות של אחותי היתה לגרום לאנשים בלתי מוערכים דיים להרגיש מוערכים. ההתקבצות כאן היום, והנכונות של חלקנו לספר עליה שקרים לתפארת, מעידה על המעלה הזאת שלה.
אני מתיישבת בבידוד אקוסטי מול מצלמה A, בקור רוח קדורני של אלמנת חייל. החדר הקטן חמים ונעים כמו כרטיס ברכה לחג המולד — אש בוערת, כורסאות מרופדות בהפרזה. זאת הפעם הראשונה שלי בדירה של ג'ס בארנס, ונדהמתי לגלות שעל אף הריהוט היקר, היא לא יותר גדולה מדירת החדר שלי בבטרי פארק, שמדלדלת את חסכונותיי מדי חודש. לג'ס בארנס יש תוכנית ריאליטי מצליחה בערוץ יוקרתי ויחד עם זה כל מה שיש לה להציג לראווה הוא שמונים וחמישה מטר מרובע. בניו יורק לא נשאר נדל"ן למצליחנים.
ג'ס מגיחה מחדר השינה שלה ומביטה בי בדאגה. "יותר טוב," היא אומרת ומתכוונת למה שאני לובשת. התעניתי במחשבות על מה שאלבש לריאיון, סרקתי את אתרי המבצעים ולבסוף הרשיתי לעצמי לקנות באגף המחיר המלא באן טיילור. לא בלופט. כשאת מתראיינת בטלוויזיה על אחותך הקטנה, שמתה בגיל עשרים ושבע, את לא מתקמצנת על מוצרי יסוד.
הופעתי לריאיון רבע שעה לפני הזמן (לוקיישן א', הסלון של ג'ס), בחולצת כפתורים לבנה מעומלנת ומכנסיים שחורים גבוהי מותן. הרגשתי מצוחצחת. ג'ס רק העיפה בי מבט ומיד קראה לסטייליסטית שלה באנחה נזפנית, כאילו ציפתה מראש שאאכזב אותה. בגדי האחות־גדולה־ואבלה עוצבו מחדש בעזרת ג'ינס רחב וקרוע וסניקרס, את החולצה המכופתרת השארנו, בשביל הניגוד, אבל קיפלנו את השרוולים וקשרנו אותה במותן. זאת שיחה אינטימית ליד האח, בסלון שלי, לא ראיון אולפן, עם דיאן סויר, אמרה ג'ס לסטייליסטית, מתעלמת ממני כאילו אני לא עומדת לצדה. היא שמה לב לתג המחיר שהיה מחובר בסיכת ביטחון קטנה לזוג המכנסיים השחורים הדחויים, אבל לא אמרה כלום. דיאן סויר אכן רצתה לראיין אותי באולפן תמורת חצי מיליון דולר, אבל אמרתי לא, בשביל ג'ס, למרות שאני אמא יחידנית בבגדים שאנסה להחזיר לחנות מחר בבוקר.
ג'ס בארנס מתיישבת מולי ועושה דבר מבלבל מאוד. היא מחייכת אליי. כל הבוקר היא נעה בין לפרק אותי לגורמים לבין להתעלם ממני, דבר כלל לא פשוט בחלל כל כך צפוף. ג'ס בארנס יודעת מה קרה באמת והיא לא מצליחה לחרוץ עליי דעה. אין ספק שהיא זקוקה לי ולפיכך אפשר היה לצפות שהיא תחייך אליי יותר. הבעיה היא שגם אני זקוקה לה.
"את בסדר עם זה?" היא שואלת ונשמעת כמעט לחוצה. מסביבנו שקי חול צהובים שמעגנים עמודי תאורה למקומם, ונורות חשופות מסנוורות. זה כמו הכנות לאסון טבע, חשבתי בפעם הראשונה שראיתי אותם, לא כל כך מזמן.
"אני בסדר," אני עונה בביטחון שלמדתי לזייף כשהפכתי לאמא. איך קוראים לאבא שלי? אני לא יודעת. ומה אם מישהו יבוא לבית הספר עם רובה? זה לעולם לא יקרה.
"בואי נעשה את זה בזריזות, לטובת שתינו," אומרת ג'ס. היא לוקחת את הטלפון כדי לרענן את זיכרונה באשר לשאלות הריאיון ורגלה במגף הצבאי מתנודדת מעלה מטה. ג'ס מתלבשת כמו אודרי הפבורן לסבית גותית, אמרה לי בראט לפני שפגשתי אותה לראשונה ואז חזרה על השנינה באוזני ג'ס, כאילו להוכיח לי שבניגוד לנשים האחרות, ג'ס היא חברה שלה, לא רק בוסית. ג'ס ואני עמדנו להפוך לחברות לפני שבראט מתה. הבדיחה הפרטית האחת והיחידה שלנו הציתה אצל אחותי דלֵקה של חוסר ביטחון שהיתה, מאז שהפכה למפורסמת, בשליטה בדרך כלל. הפחד שניסוג לתפקידים שגילמנו בילדותנו — אני הילדה המצטיינת ובראט המוקעת — היה להבה ששום דבר לא כיבה עד תום. לך לפחות לא היתה ילדות מחורבנת, היא נהגה לומר בכל פעם שקרה לי משהו רע כמבוגרת, כאילו אין לי זכות להתלונן על עקירת שורש בגלל שהייתי הילדה המועדפת על אמא שלנו בילדותי. מה שבראט מעולם לא הבינה הוא שאמא העדיפה אותי מפני שיכלה לשלוט בי, דבר שכשלעצמו הפך את ילדותי למחורבנת. הייתי הבת שתמיד אומרת כן, ואציין לפרוטוקול שמה שהשגתי בזה לא היה אהבה. מה שהשגתי בזה היה מקל לימבו שהלך והנמיך, עד שלא יכולתי להתכופף יותר. אז נשברתי.
"אנחנו מוכנים, ג'ס," אומרת ליסה. ליסה היא המפיקה שלנו והאדם היחיד בחדר שלא היה מוקסם מבראט בעודה בחיים. כלומר, חוץ ממני. אל תבינו אותי לא נכון — אהבתי את אחותי, אבל גם ראיתי אותה.
מתחילים בהכנות של הרגע האחרון: משיחה קלה של וזלין על קשת שפתיי, הספרית שעל סט הצילומים מתיזה ספריי על שערי, בדיקת חיוך — אין שאריות ארוחת בוקר בין השיניים. כולם מורחקים מהסט מלבד השחקניות הראשיות. אמנם הנסיבות אינן אידאליות אבל עד לפני שנה יכולתי רק לחלום שסלוּטֶה יקדמו את ריאיון מיוחד עם קלי קורטני על צדי אוטובוסים.
ג'ס מתחילה. "קלי, רציתי להודות לך מכל הלב על ההסכמה לחלוק את סיפורך עם קהילת סלוטה." היא מדברת בנימה רכה אבל עיניה שטוחות וקשות. "אני רוצה לפתוח ולומר שאני משתתפת עמוקות בצערך. אני יודעת שאני מדברת בשם כלל משפחת סלוטה כשאני אומרת שכולנו אבלים." היא משתתקת די זמן כדי שאודה לה. "האבל, כפי שאת בוודאי יודעת הוא סופת רגשות. כאב, הלם, בלבול, כעס." טיפת רוק של ג'ס נוחתת ישר מתחת לעיני. אני מנגבת אותה ומבינה שנדמה שאני מוחה דמעה בדיוק כשג'ס מצקצקת, "איך את מתמודדת?"
"אני מחזיקה מעמד." אני מדמיינת את אצבעותיי לופתות בקופיפיות שולי גג, ענני סרטים מצוירים מפרידים ביני לבין נועצי המבטים ברחוב מתחתיי: האם אני באמת עומדת לעשות את זה? זה בוודאי חלף במוחה של סטפני. כמה פעמים?
"שמתי לב שאת עונדת את הטבעת של אחותך," אומרת ג'ס. "את יכולה לספר לצופים בבית מה היא מסמלת?"
ידי הימנית מתעופפת שמאלה, מגוננת על חישוק הזהב כאילו איימה ג'ס לחטוף לי אותה. "הנשים הזמינו את הטבעות אחרי העונה הראשונה של התוכנית," אני מסבירה בעוד אצבעי מלטפת את החריטה במתכת. כמו כל דבר של בראט, מלבד הנעליים, הטבעת גדולה עליי. בימים קרים אני אפילו עונדת אותה על האגודל. "חרוט עליהן אש, ראשי תיבות של אחיות שורדות." "ומה המשמעות של אחיות שורדות?"
המשמעות היא שלמרות תהליך הליהוק הקטלני שהעברתן אותן כל שנה, הן לא נשברו. היה ידוע לשמצה שההפקה משחקת בנשים בין העונות. היא הביאה נשים חדשות, נשים צעירות יותר, נשים חכמות יותר, נשים עשירות יותר, הקליטה אותן ושלחה את ההקלטות לערוץ, להערכה. הן היו מתמודדות פוטנציאליות, והכול נעשה תחת מראית עין של שמירה על קאסט רענן. אבל ההפקה גם וידאה שהנשים המבוגרות יותר ישמעו על כך, שהן ידעו שלכל אחת יש תחליף. כדי לחזור, הן היו צריכות לרקוד לפי חליל ההפקה. המבוגרות יותר היו מוכנות לעשות הכול כדי לחזור. בניגוד לטענותיהן של שאפתניות מודחות בעיתונים, אף אחת מעולם לא עזבה את התוכנית מרצונה. או שמתת או שפוטרת ולמען האמת, אולי היה עדיף למות. ברגע שפוטרת, זה נגמר בכל מקרה.
ג'ן גרינברג, סטפני סימונס ואחותי התגאו בכך שהיו בקאסט המקורי של שאפתניות ועמדו בכל טקסי החניכה המשפילים בין העונות. הן עשו את הטבעות כדי לחגוג זאת וגם — בואו נודה — כדי להפגין את עליונותן על טירוניות כמוני.
"הטבעות הן הבטחה שלנו כנשים, זו לזו, שנטפח אחת את השנייה," זה הניסוח שאני בוחרת.
"כנשים אנו חייבות את המסירות הזו אחת לשנייה," אומרת ג'ס בהתלהבות של אחת שמאמינה לעצמה, "בייחוד כשהעולם דואג להשאיר אותנו למטה. ואני חייבת לומר קלי, שאחרי מה שקרה לבראט רובנו היינו מבינים לו היית מעדיפה לסגת, למכור את המניות שלך בחברה ולמסור את המושכות. אבל את לקחת על עצמך אחריות יצירתית מוחלטת, הכפלת את ההכנסות שלך, וכל זה בזמן שאת מגדלת את המתבגרת הכי מתחשבת, אכפתית ויזמית שפגשתי בימי חיי. את לא רק שורדת, את משגשגת."
כשהיא מזכירה את בתי לבי מתחיל להלום בקצב קדמוני. אל תכניסי אותה לעניין, אני חושבת, בחוסר הגינות, כי אני זאת שהכניסה אותה מלכתחילה.
"קלי," ממשיכה ג'ס, "הערוץ חטף מבול של ביקורת כשהודענו שלא די בכך שנמשיך בעונה ארבע כמתוכנן, אלא שנשדר את צילומי אותו יום ללא צנזורה. אבל כיוון שהתוכנית מחויבת להעצמת נשים וקידומן, הרגשנו שמאחריותנו לחשוף את המציאות של אלימות במשפחה. כחברה שלך אני יודעת שאת מסכימה עם סלוטה. האם תהיי מוכנה להרחיב קצת בעניין?"
למרות שאני יודעת שאיננו, ולעולם לא נהיה "חברות", המילה ננעצת בחמימות בבטני. נפלא להיות במסלול שחג סביב כוכבה של ג'ס. אני מצטערת שזה היה צריך לקרות ככה — כמובן שאני מצטערת, אני לא מפלצת — אבל אני גם לא אמורה להרגיש אשמה. כל מה שג'ס אמרה עליי עד כה נכון. עוררתי את החבְרה לחיים. הכפלתי את ההכנסות שלנו. גידלתי בת יוצאת דופן. מגיע לי להיות כאן, אולי אפילו יותר משהגיע לבראט.
"מה שאני חושבת, ג'ס," אני אומרת, "הוא שאם מה שקרה לאחותי היה קורה לי, לא הייתי רוצה שיצנזרו את האמת" — השיקוף המילולי זוכה להנהון אישור כמעט בלתי נראה מצד ג'ס — "רק מפני שזה מעורר במישהו אי־נוחות. אלימות במשפחה צריכה לעורר בנו אי־נוחות. היא צריכה להיות טראומטית. רק ככה נוכל להניע את עצמנו לעשות משהו בעניין." קול הטנור שלי נעשה רם יותר וג'ס שולחת יד ואוחזת בידי. המחווה מתבטאת בצליל מחיאה, כאילו נָתַנּוּ כִּיף.
"למה שלא נתחיל מהתחלה?" היא מציעה, הדופק שלה מחושמל מתחת לאצבעותיי. זה לא לחץ, אני קולטת. היא נרגשת.
אמא שלי תמיד אמרה לי להרוויח בעצמי כדי שאף גבר לא יוכל להגיד לי מה לעשות. (כאילו שאבא שלי אמר לה אי־פעם מה לעשות.) אבל הנה אני, מרוויחה כסף, או מנסה, ובכל זאת מקבלת הוראות מאישה שלא תהסס להכות אותי חזק יותר מכל גבר, אם לא אציית לה. אין לי עצמאות. אין לי אפשרויות נחשקות. כל מה שנותר לי לעשות הוא לפתוח במה שהוא הגרסה שלנו להתחלה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.