פרק 1
שון
“טוב, אני סיימתי!” דבני משמיעה צחקוק קטן ומכסה את פיה.
בילינו יחד את ארבע השעות האחרונות באסם שלה, צוחקים, שותים ומשוחחים על החיים. לגמרי שכחתי כמה אני אוהב להיות בחברתה.
“עוד משקה אחד,” אני מפציר.
“לא. אני נפגשת עם אוליבר מחר.”
אני מגלגל את עיניי, לא יודע מה היא פאקינג מוצאת בו. הוא ההפך הגמור מהטיפוס שהיא צריכה. דבני חזקה ומרדנית, אך יש לה המון חולשות שהיא לא מאפשרת לאנשים לראות. למשל, היא תמיד רוצה שהאנשים סביבה יהיו מאושרים, גם אם זה בא על חשבון הצרכים שלה. הוא לא רואה את זה ולא יודע מה באמת מניע אותה. אוליבר הוא פשוט... נחמד.
זה כל מה שאני יכול להגיד עליו.
הוא נחמד.
היא לא צריכה גבר נחמד. היא צריכה מישהו שיהיה לה יריב שקול ויבעיר את הניצוץ שבתוכה. לפני זמן רב, האש בערה בה. לא חשבתי שהיא תכבה אי פעם. אלא שאז, לפני כתשע שנים, היא פשוט דעכה וכבתה.
אני לא יודע למה או מה קרה, אבל היא השתנתה.
אף אחד לא נשאר כפי שהיה, אני יודע את זה. פאק, גם אני לא דומה בכלל לגבר שהייתי לפני ליל התאונה ששינתה את חיי, אבל דבני לא נושאת בתוכה איזה סוד אפל. היא מספרת לי הכול, ואני מסתיר ממנה רק את הסוד היחיד הזה.
אוליבר, מצד שני, לא מכיר את כל הסודות שלה.
“מה שלום החבר הנחמד מאוד שלנו?” אני על סף שכרות ולכן לא אכפת לי שאני מתנהג כמו שמוק.
לרוב אני מצליח להסתיר את זה. הרגשות שמבעבעים בתוכי מצליחים להישאר עמוק בפנים אבל הערב, פשוט לא אכפת לי.
“הוא עומד להציע לי נישואים.”
אני מרים את עיניי ומוצא את עצמי מתבונן בעיניים בצבע קפה, שונא את המילים שבקעו מבין השפתיים שאני חולם לנשק.
אסור לה להתחתן איתו.
לא כש... לא כשהשקרים שאנחנו מספרים זה לזה במשך כל הזמן הזה תלויים בינינו.
אני חייב לשים לזה סוף. “דב – “
“וזה מעולה. הוא... הוא באמת טוב אליי, שון. אוליבר ידאג לי, הוא יהיה כאן ולא ילחץ עליי. אתה צריך לשמוח ולא להסתכל עליי ככה.”
“איך אני מסתכל?”
היא תוחבת קווצת שיער ברונטית מאחורי אוזנה ומושכת בכתפיה. “כאילו בעטתי לך בפרצוף. אתה יודע, ככה נראית ביום שבו דבי סו ניסתה לנשק אותך.”
“ברצינות, דבי סו נישקה גם את שני האחים שלי.”
“היא החליטה שהיא חייבת ללכוד את אחד האחים ארווד.”
שנינו צוחקים. “כן, זה נכון.”
דבני זזה ומשעינה את ראשה על גב הספה, כך שעכשיו גופה נוטה לעברי. “זה לא שונה כל־כך מהבחורות שאיתן אתה שוכב עכשיו. איך קוראים להן? כוסיות בסיס הבית?”
אני מגלגל עיניים. “אין לך מושג מה אני מחפש.”
“ברור. אההה...” דבני מרימה את ראשה בחיוך. “נכון, קוראים להן עכברושיות המחבט! או אולי דגדגניות היתד?” אצבעה מתופפת קלות על סנטרה. “זנזונות הפסילה? יצאניות סיבוב הניצחון?”
“רודפות היתד,” אני מזכיר את אחד מהכינויים הרבים שניתנו לבחורות שכל מה שהן רוצות לעשות זה להזדיין עם שחקני בייסבול.
“לא מרשים כל־כך כמו הכינויים שלי. ומה זאת אומרת שאין לי מושג מה אתה מחפש?”
היא לא יודעת שאני הגבר שמסתובב בעולם ומנסה להעלות את ממוצע החבטות שלו עם נשים שהן לא... שהן לא היא.
דבני היא הבחורה שאני מחפש בלי הפסקה, גם אם היא יושבת ממש לפניי.
האחים שלי עושים לי את המוות, והם צודקים, אבל אנחנו לא יכולים להיות זוג. לא בגלל ההבטחה שאישאר רווק ולעולם לא אתחתן, אלא מפני שאני לא יכול להתחתן עם דבני, לעולם. היא לא תוכל להתמודד עם העובדה שאני לעולם לא אהיה כאן. אני נוסע כל הזמן, מתאמן יותר מדי, עובד קשה מדי מפני שאם אני לא אעשה את זה, יעיפו אותי מהקבוצה.
מאז ומעולם החלום היחיד שלי היה לשחק בייסבול. בזכות הבייסבול הצלחתי להתמודד עם ההתעללות של אבי, עם הכאב שבאובדנה של אימי ועם הדאגה הבלתי פוסקת לאחיי. אני לא אוכל לוותר על זה למען אף אחד.
ודבני תזדקק לי. היא לא יכולה לאהוב באופן חלקי, וככה בדיוק נראים החיים שלי – חצויים. אני נשוי למשחק, והיא תהיה המאהבת שלי.
“זה כלום, תשכחי מזה,” אני אומר ולוקח את כוס הבירה שלי. אני לא אוכל לצעוד איתה בנתיב הזה. חוויתי מספיק הריסות בחיי, והחברוּת בינינו ראויה לנתיב אחר, חדש.
“לא, אני רוצה לדעת.”
“אני לא חושב שאת רוצה.”
היא נועצת אצבע בחזי. “כן, תספר לי.”
שפתיי נפשקות והמילים מסרבות לצאת. אם אשחרר אותן, לא תהיה דרך לקחת אותן בחזרה.
אני לוקח ממנה את הכוס, ממלא אותה שוב ומחזיר לה אותה. “תשתי עוד ונוכל להמשיך לצחוק על האחים שלי, או לדבר על העובדה שאת ממשיכה לגור בשוגרלוף אף על פי שחלמת לעזוב את המקום.”
בדרך כלל, זה מספיק.
מה שקושר אותנו זה לזה הוא השאיפה ליותר. דבני רצתה להיות ארכיטקטית. תמיד הייתי מוצא אותה עם עיפרון ועם בלוק ציור, מאיירת בניינים, בתים ומבנים מסוגים שונים. נדיר היה לראות אותה עושה משהו אחר.
ואז, כשחזרה מהקולג’, היא חדלה מכל אלה.
“שון,” היא מייללת, “אני כבר כל־כך שיכורה. אוליבר שונא שאני שותה מפני שאז אני נעשית בלתי צפויה. הוא אוהב אותי כשאני מתנהגת יפה, כשאני מנומסת וכשהוא לא צריך לחשוש מההתנהגות שלי.”
אני צוחק. “אז אוליבר לא מכיר אותך.”
“אוליבר יודע מי אני עכשיו.”
“טוב, מזל שאני יודע מי את באמת.”
שנינו מרימים את הכוסות שלנו, משיקים אותן זו בזו ושותים.
“מחר בבוקר אני אתחרט על זה,” דבני מתלוננת וראשה נשמט לאחור.
לא כמוני.
“טוב, תספרי לי על אוליבר ועל התוכניות שלו להציע לך נישואים,” אני מנווט את השיחה לנושא הרצוי לי.
עיניה ננעצות בעיניי והיא מושכת בכתפיה. “אני לא יודעת מה להגיד חוץ מהעובדה שהוא אמר שהגיע הזמן להתקדם קצת. הוא אוהב אותי והוא טוב אליי. הוא טיפוס יציב, אתה מבין?”
“נשמע לי שמדובר במרכיבים לנישואים מושלמים.”
“שלא תעז. אני לא שופטת את מערכות היחסים שלך – טוב, לא שיש לך כאלה.”
אני מגחך. “צודקת.”
דבני מגלגלת את עיניה ונאנחת. “אל תנסה למרוח אותי, שון ארווד. אני מכירה אותך טוב. אתה רוצה אישה וילדים. תמיד רצית. הבעיה שלך היא שאתה אידיוט.”
“אידיוט?”
היא מהנהנת. “כן. א־י־ד־י־ו־ט. ומטומטם.”
“זה בדיוק אותו הדבר.”
“פשוט הייתי צריכה הדגשה מיוחדת בסוף.”
אלוהים, כמה שאני אוהב את העובדה שהיא חכמולוגית, אמיצה ונינוחה. רק איתי היא מתנהגת ככה. כלומר, זה מה שהייתי רוצה לחשוב.
בעשר השנים האחרונות מערכת היחסים שלנו לא הייתה פשוטה. שנינו למדנו בקולג’, אני טיפחתי קריירה בליגת הבייסבול והיא למדה. התראינו בחופשות אבל אחרי התאונה ששינתה את מהלך חיי, נשארתי במיין והתראינו לעיתים רחוקות בלבד.
עם זאת, כשהיו לי משחקים בניו־יורק, דבני באה לראות אותי. כשהייתי בפילדלפיה, היא מצאה את הזמן לפגוש אותי, והטסתי אותה לטמפה כמה פעמים.
אלא שעכשיו, כשאני נמצא בחברתה הרבה־הרבה יותר, אני יודע שהרגשות האלה לא עומדים לגווע – הם רק מתחזקים.
כן, אני מניח שאני באמת אידיוט.
“בסדר, אני אולי אידיוט אבל לפחות אני לא מתפשר.”
היא מזדקפת וטופחת בידה על כרית הספה. “מתפשר?”
“כן. את אולי אוהבת את אוליבר אבל הוא לא מטריף אותך.”
דבני מסתובבת. “עכשיו אתה מטריף אותי.”
“מעולה.”
“אתה מעצבן!”
אני מושך בכתפי. “את אוהבת אותי.”
“לא מזיקה העובדה שאתה חתיך.” דבני מרימה את ידה אל פיה במהירות. “לא התכוונתי לזה ככה.”
אני מחייך ורוכן אליה. “את חושבת שאני חתיך?”
“אני חושבת שאתה בסדר. אלוהים יודע שהרמון ה... איך שלא קוראים להן... חושבות שאתה חתיך.”
שנים שאני נלחם לא לספר לה מה אני מרגיש כלפיה. לא לספר לה שהנשים האלה חסרות פנים ואין להן שום משמעות בשבילי. זו תמיד הייתה היא. אני תמיד מחפש ברונטית, מקווה למצוא מישהי שתיראה כמוה, משהו קטן שיזכיר לי אותה ואוכל להיאחז בו, אבל אני אף פעם לא אומר את זה.
ואז אני תוהה אם אולי עכשיו זה הזמן המתאים. אוליבר עומד להציע לה נישואים. אוליבר יתחתן איתה, ואני לא אוכל להגיד פאקינג שום דבר מכיוון שמעולם לא התוודיתי בפניה.
חוץ מזה, היא שיכורה.
אולי היא לא תזכור את זה.
“אולי, אבל אני לא שואל אותן. חוץ מזה, כל הבחורות שאליהן אני נמשך נראות כמוך.”
דבני צוחקת ומנענעת בראשה תוך כדי. “טוב, בטח לא פשוט לך לנשק את החברה הכי טובה שלך, הא?”
ובאותו הרגע אני יודע מה אני צריך לעשות. לא משנה לי העובדה שזה מטומטם או שגוי. כבר לא אכפת לי מהחבר שלה או מכך שהרגע הזה ללא ספק ישנה בינינו הכול מפני שהיא תתחתן איתו כשהוא יציע לה נישואים. דבני לא תשנה את דעתה. היא תיצמד למה שבטוח, ואני לא מייצג עבורה ביטחון, אבל אני אוהב אותה.
אני רוכן אליה והיא בוחנת את התנועה שלי במבט חד. אני חופן את פניה ביד רועדת ומחליק באגודלי על פני עורה הרך. הכול קופא סביבנו כשאני מרגיש בחמימות הקורנת ממנה. ככל שהמרחק בינינו מתקצר נשימותינו מתערבבות. “אני לא יודע, אבל אני רוצה לראות עד כמה זה לא פשוט לנשק אותך.”
אני מחכה, נותן לה הזדמנות אחרונה להדוף אותי מעליה. במקום זאת, היא מעבירה את לשונה על שפתיה הוורודות, ואני לא צריך הזמנה נוספת.
אני רוכן קרוב יותר, שפתיי נוגעות בשפתיה ואני יודע שלא רק שחיי השתנו, אלא שהם גם נעקרו ממקומם והתהפכו לגמרי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.