פרק 1
ברנה
ביפ. ביפ. ביפ.
אוף.
לא יכול להיות שכבר שש וחצי. בחיי, הרי רק הרגע נרדמתי.
אני מתגלגלת, מציצה בשעון וזו לא טעות – הגיע הזמן להזיז את התחת ולקום. ידי מחליקה על פני הסדינים ומרגישה בקרירות, ואני רוצה לבכות. במהלך שמונת החודשים האחרונים, אני מרגישה כאילו אני חיה את אותו היום שוב ושוב. אני מחפשת אותו, כואבת את חסרונו, מנסה להרגיש את החמימות שהייתה שם פעם, אבל היא איננה.
בדיוק כמוהו.
“אימא!” קולה של מלאני נשמע מרחוק. “קומי!”
אני מתיישבת במיטה ומורידה את רגליי לרצפה, עוצמת את עיניי.
אני מסוגלת לעשות את זה. אני עושה את זה כבר זמן רב וכמיטב יכולתי. הילדים זקוקים ליותר מזה, ואני חייבת להיות טובה יותר למענם גם אם הכאב עדיין חזק כל־כך, עד שכל מה שאני רוצה לעשות זה להרים ידיים.
לפני עשרה ימים עברנו לבית החדש הזה, בית פשוט באמצע שומקום, והוא קרוב למשפחתו של בעלי – בעלי המת – ולמקום שבו הוא נקבר.
אני משתדלת לנשום, למצוא משהו להיאחז בו, משהו שיאמר לי שיום אחד החיים שלנו יהיו בסדר. הם יהיו, אני יודעת את זה. עם זאת, אני לבד וזה כואב. לוק איננו ואיתו נעלמה האמונה החזקה שלו בי שהזכירה לי שאני לוחמת ושאני יכולה תמיד למצוא דרך. אני זאת שצריכה לדחוף את עצמי במעלה ההר ולהזכיר לעצמי שלא מדובר רק בהצבה זמנית. זה לתמיד. הוא איננו. הוא קבור עמוק באדמה, ואני לעולם לא אשמע שוב את קולו.
כשקניתי את הבית הזה, הייתי אמורה להיות מאושרת. במקום זאת, ישבתי בכיסא הקר ההוא וחתמתי על מסמכי המשכנתה בשמי בלבד. לא החלפנו חיוכים ולא סיפרנו בדיחות כשהוספנו עוד כתובת לרשימה שלנו. במקום זאת, דמעות מילאו את עיניי כשהעט שלי חלף על פני הקו השחור הסופי.
אני מרימה את ראשי אל התקרה והכאב בליבי מתעצם.
“אימא! סבסטיאן לא מוכן לצאת מחדר האמבטיה! אני חייבת לסדר את השיער!”
אני נושמת עמוק. “אני באה.”
אני חורקת את שיניי חזק כל־כך, עד שאני חוששת שייסדקו, קמה על רגליי, לובשת חלוק ומדשדשת החוצה מחדרי.
מלאני מעיפה בי מבט אחד ועיניה מתגלגלות. “אוי, אלוהים!”
“אני נראית עד כדי כך טוב?” אני מתבדחת. נכון, לא ישנתי כבר שבוע ובכיתי חצי לילה, אבל לא נראה לי שאני נראית עד כדי כך רע.
“לא, פשוט... העיניים שלך נפוחות. אם מיס סיביל הייתה כאן, היא הייתה צורחת.”
“היו לנו כמה חודשים לא קלים.”
חוץ מזה, סיביל לא תגיד כלום. כשפגשתי אותה, היינו שתי נשות חיילים בודדות, תקועות בפנסקולה בלי משפחה או חברים, ואני הייתי בהיריון. סיביל הייתה בחורה דרומית מתוקה עם מבטא כבד ולב של זהב. היינו החברות הכי טובות במשך שתים־עשרה שנים.
היא כמו אפרסק. מבחוץ היא רכה, מתוקה והייתם חושבים שהיא עלולה להיפגם בקלות רבה. עמוק בפנים מסתתר גלעין קשה, קליפה קשה ובלתי חדירה שמסוגלת לעמוד כמעט בכל דבר. היא הייתה הסלע האיתן שלי, ואני מתגעגעת אליה כמעט יותר מכל דבר אחר.
מל נאנחת ואז מביטה בדלת חדר האמבטיה. “אני יודעת.”
והיא אכן יודעת. החיים קשים לכולנו והחזרה לעיירת הולדתו של לוק לא קלה לנו. לא מפני שאנחנו לא אוהבים את המקום הזה או שאיננו רוצים להיות קרובים למשפחה, אלא מפני שפירוש הדבר עוד שינוי של מאה ושמונים מעלות.
היינו משפחה של איש צבא. תמיד קרובים לבסיס, עוצרים את המכונית עם הזריחה והשקיעה כדי לשמוע את ההמנון, מתגוררים בבתים עלובים שנדרשים בהם אינספור תיקונים – אלה היו חיינו.
אחרי שחיבקתי את סבסטיאן שבכה כששמע את מטוס הסילון טס מעל הבית, ידעתי שאנחנו חייבים לעבור. זה הפך ממקור שמחה, מהידיעה שאביו עשוי להיות במטוס הזה, לתזכורת בלתי פוסקת לעובדה שלוק איננו והוא לעולם לא יחזור הביתה.
עזבנו את הבית ועברנו להתגורר אצל חמי וחמותי בזמן שחיפשנו בית. הבית הזה יצא לשוק והודות לאחת המורות שפגשתי במשרתי החדשה, הצלחתי לרכוש אותו במהירות. הבעיה היחידה היא שהוא קטן ולילדים אין חדרי אמבטיה נפרדים.
“הוא חייב לצאת משם!”
“את תהיי בסדר גמור, מלאני. אני מבטיחה לך שלאף אחד לא יהיה אכפת אם השיער שלך לא יהיה מושלם.”
“את לא יכולה להגיד את זה. מה אם הבנות האלה מגעילות? ואולי הבנים לא אוהבים בנות לא מאופרות? למה אני לא יכולה להתארגן בחדר האמבטיה שלך? למה את לא מרשה לי לשים אייליינר?”
חייה של נערה על סף גיל ההתבגרות דרמטיים תמיד.
“טוב, אני צריכה להתארגן בחדר האמבטיה שלי. ואם לענות על יתר השאלות שלך, את בת שתים־עשרה, אבא שלך אמר שהוא לא רוצה שתעשי את זה, ואני אעשה מה שהוא רצה כי הוא מת ואני עייפה.”
היא פוגשת את מבטי ואז נאנחת. “אני מצטערת, אימא. לא הייתי צריכה להגיד את זה...”
בתי המתוקה, תמיד מטפלת בכולם. נכון שהיא רק בת שתים־עשרה, אבל התנהגותה משדרת בגרות הרבה מעבר לשנותיה. לעיתים היא הרבה יותר בוגרת מהרבה מאוד מבוגרים שאני מכירה, ואלה הם חייה של בתו של איש צבא קבע. הילדים האלה מתבגרים מהר, מבינים שמשפחה היא יחידה בפני עצמה ושכולם נדרשים לעשות קצת יותר.
ואז היא איבדה את אביה, והילדות שלה נעלמה כהרף עין. נעלמה הילדה שבילתה שעות בהתעסקות באופנה ובענייני יופי. במקומה הופיעה ילדה שמנסה להיות בוגרת, ואני עושה כמיטב יכולתי כדי לעצור את ההתנהלות הזאת.
“אל תצטערי, מתוקה שלי. אני מצטערת. לא הייתי צריכה לכעוס עלייך. טעיתי.”
היא מחכה שאסדיר את נשימתי ונושכת את שפתה התחתונה. “אני אדאג שסבסטיאן ואני נגיע לבית הספר.”
“לא, זה לא נחוץ. אני פשוט חייבת להתחיל לזוז. זה היום הראשון לכולנו.”
האמירה החביבה על לוק הייתה ששום דבר לא קורה במקרה. הוא האמין ביד הגורל ושהיא הסיבה להיכרותנו. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל מעולם לא התווכחתי איתו. הייתי בת שמונה־עשרה, פגשתי גבר שהיה טייס והתאהבתי בו – בגדול. תוך כמה חודשים הייתי בהיריון עם מלאני והתחתנו.
אף אחד לא האמין שנחזיק מעמד – במובן מסוים אני מניחה שהם צדקו, אבל לא זה היה הסוף שצפו לנו.
“סבתא הכינה את ארוחת הצהריים שלנו?”
אני ממש מקווה שכן. אני פרקתי את הארגזים שלנו בזמן שהיא עזרה להכין דברים להיום. “אתמול בערב היא אמרה שכן.”
“היא הכינה לסבסטיאן סנדוויץ’ בלי הקשה של הלחם?”
“אמרתי לה בדיוק איך להכין אותו.”
היא נאנחת ויודעת שסביר לגמרי שזה לא קרה. “היא גרועה בדיוק כמו אבא. גם הוא לא מכין את הסנדוויצ’ים כמו שצריך.”
גופה נדרך בגלל פליטת הפה שלה. היא אף פעם לא מדברת על לוק. היא מעמידה פנים שהוא פשוט הוצב במקום רחוק ושלא ספגנו את המכה הבלתי נתפסת הקשה ביותר שמשפחה יכולה לספוג. מלאני קיבלה את זה בצורה נוראית. לוק היה כל עולמה.
הגיבור שלה.
האב שכל ילדה קטנה חולמת עליו. נכון שלא תמיד הוא היה שם בגלל עבודתו, אבל גם היא וגם סבסטיאן מעולם לא הרגישו נטושים. עבודתו הייתה במקום הראשון, זה נכון, אבל הילדים מעולם לא הרגישו בזה. רק עליי השפיעה עבודתו של לוק, וקיבלתי בהשלמה את תפקידי. הוטל עליי לטפל בבית – בילדים, בפגישות, במעברי הדירות, בהסעות שלהם. דאגתי לכך שהבית יתנהל כמו מכונה משומנת היטב, ואם משהו נשבר, אני דאגתי לתיקונו.
עם זאת, אף אחד לא אמר לי להתכונן לרגע שבו אני אהיה הפיסה השבורה ולא הכין אותי למה שיקרה כשהמטוס יתרסק.
“כולנו משתדלים,” אני אומרת לה בחיוך ומודה לאלוהים שחמותי הייתה כאן ועזרה.
“אני אבדוק את הסנדוויץ’ בזמן שסבסטיאן משתלט לי על חדר האמבטיה!” מל צורחת את חלקו האחרון של המשפט ואני ממצמצת. ואז היא יורדת לקומה התחתונה ומחמיצה את צליל צחוקו הרך של אחיה המשתעשע על חשבונה.
“סבסטיאן, יש לך חמש דקות, חבר. כל מה שאתה צריך לעשות שם זה לצחצח שיניים ולהבריש את השיער. אתה לא צריך יותר מזה.”
“בסדר, אימא!”
הוא בן אחת־עשרה והוא עושה את זה בעצם רק כדי לעצבן את אחותו. אני אוהבת את הילדים שלי, אבל באמת קיוויתי שהיום הכול יתנהל על מי מנוחות.
היום זה יומם הראשון בבית הספר בשוגרלוף. הם פגשו כמה ילדים מהעיירה במהלך השנים, כשביקרנו את סילביה ואת דניס, אבל עכשיו אנחנו מדברים על עניין אחר לגמרי. בדרך כלל כניסה לבית ספר חדש היא לא סיפור גדול מבחינתם, אבל הפעם זה שונה מפני שהשארנו מאחורינו את חיי הצבא. תמיד השתררה אחווה בין ילדי אנשי הקבע. הם הבינו כמה קשה להיות ילד חדש, שנה פה ושנה שם, ושמחו לקבל את החדשים.
הפעם הם יגיעו למקום שבו הילדים מכירים אלה את אלה כל חייהם.
תוך פחות משלושים שניות סבסטיאן עומד בפתח החדר שלי. “הבגדים מתאימים?”
אני מביטה בו, שערו חום כהה כשל אביו וחיוכו שובה לב. ואז אני מביטה בלבושו ונאנחת. “חשבתי שאתה וסבתא בחרתם את הבגדים אתמול בערב.”
“נכון.”
אלוהים אדירים. “וזה מה שאתה רוצה ללבוש ליום הראשון שלך?”
“סבתא אמרה שהם מעידים על אופי.”
אני נוחרת בבוז. הם מעידים על יותר מאופי. “סבסטיאן, חמוד שלי, הבגדים לא מתאימים זה לזה. לך ללבוש את הג’ינס החדשים שקניתי לך.”
“מה עם החולצה?”
יש קרבות פחות חשובים בחיים, וזה אחד מהם. לכן אני אומרת, “אם אתה אוהב אותה, אז אני חושבת שהיא מקסימה.”
חמותי אוהבת צבעים עזים והדפסי חיות. אם יש בבד פסים או נקודות, היא תלבש את זה. אני שונה לגמרי. היא וסבסטיאן אוהבים את אותם הדברים וכבר לפני שנים נוצר ביניהם קשר סביב הנושא, וזה דרבן אותה לעזור לו “להתלבש כאילו העולם שייך לו”. אם הוא אוהב את החולצה, מי אני שאעצור בעדו.
אני בטוחה שלילד בשם ברוס או טרוי או אלוהים־יודע־מה עם אגרופים בגודל של אבטיחים כבר תהיה דעה בנושא, אבל סבסטיאן מזמן הפסיק לנסות לגרום לאנשים לחבב אותו. הוא ילד מתוק שאוהב להעלות חיוך על פנינו ולבדר אותנו ללא הפסקה בבדיחות או במוזיקה שלו. הוא כותב שירים, מנגן בגיטרה ומצטיין בלימודיו. אני גאה בו בכל ליבי.
“הלוואי שאבא היה כאן.”
“הלוואי.”
“הוא היה אוהב את החולצה הזאת.”
אני נלחמת בדמעות שמאיימות לעלות בעיניי. “הוא היה קונה לעצמו חולצה תואמת.”
ללוק לא היה חוש אופנתי בכלל, והוא נתן לסבסטיאן ביטחון ללבוש מה שמתחשק לו. אם הוא – טייס קרב אמיץ בחיל הים – היה מוכן ללבוש חולצה עם הדפס זברות, אז גם סבסטיאן יכול.
“את חושבת שהוא בגן עדן ומסתכל עליי היום?”
“אני בטוחה שכן.”
פניו של סבסטיאן נופלות מעט. “אני מתגעגע אליו.”
אני מחייכת אליו ברכות, חיוך שאומר הכול. אני מבינה, הלוואי שהמצב היה שונה, אני לא יכולה לשנות אותו. “אני יודעת, אבל טוב שאנחנו בעיירה הזאת עם סבא ועם סבתא, נכון?”
הוא מהנהן, ואני רואה את האכזבה. “כן.”
“אני יודעת שזה לא אותו הדבר,” אני ממשיכה. אין שום דבר שישפר את המצב, וניסיון להעניק לו תקווה כוזבת רק יחמיר את הרגשתו.
אנחנו לבד.
אנחנו כבר לא האלנים, משפחה של ארבעה. נותרנו רק שלושה, חסרי גלגל אחד שלעולם לא יתוקן.
אני איבדתי את הגבר שאני אוהבת ואת אבי ילדיי בגלל כשל מכני. כל־כך הרבה התנצלויות. כל־כך הרבה לילות מלאי בכי, בתהייה כיצד חיינו היו נראים אם הוא לא היה חוזר וחותם על המשך שירות הקבע שלושה חודשים קודם לכן.
אם הוא לא היה מאכזב אותי.
אם הוא היה אוהב אותי מספיק כדי לא לעבוד באותו יום, כפי שהבטיח.
אם...
אבל אם זה חלום שלעולם לא יתגשם מפני שהמציאות לקחה אותו מאיתנו ועכשיו יש לנו רק זה את זה.
“לא, אבל יש לי אותך.”
“תמיד.”
סבסטיאן רץ אליי, זרועותיו פשוטות, ואני מושכת אותו אליי בכל הכוח. החיבוקים שלו הם הכי טובים בעולם. הם מלאים חום ואהבה.
הוא מתרומם על קצות אצבעותיו, מנשק אותי על הלחי ומחבק אותי חזק יותר. “אני אוהב אותך, אימא.”
“גם אני אוהבת אותך.”
מלאני חוזרת. “המשבר נמנע.”
אני צוחקת. “תודה, מלאני.”
היא חולפת על פני סבסטיאן ונכנסת לחדר האמבטיה כחץ שלוח. “חמור.”
הבן שלי מגלגל את עיניו. “אחיות.”
כשהם מתארגנים, אני נכנסת לחדר האמבטיה שלי, לובשת חליפת מכנסיים ומקווה שהיא תשדר אופנתיות ומקצועיות בו־זמנית. עבודה כיועצת בית ספר אזורית תהיה שינוי אדיר ממה שעשיתי עד כה. בקליפורניה פעלתי בשטח קשה. הילדים שאיתם עבדתי נזקקו לעזרה בכל שטחי חייהם – מסמים, כנופיות והתעללות ועד למבחני בגרות והגשת טפסי קבלה לקולג’ים. ימי העבודה שלי מעולם לא היו משעממים ואהבתי לעזור לכל מי שכף רגלו דרכה אי פעם במשרדי.
גברת סימונדס, המנהלת כאן, צחקה ואמרה לי להתכונן לימים שבהם אחפש בעיות שידרשו פתרון.
ובכל זאת, אני נרגשת ומוכנה לכל אתגר שיוצב בדרכי.
הילדים פוגשים אותי למטה, הילקוטים על כתפיהם, ואני מרגישה במתח הרוחש באוויר. “אתם מוכנים?”
הם מהנהנים. בביתנו יש מסורות מושרשות מאוד לקראת יום הלימודים הראשון, ואני רוצה שלפחות דבר אחד יתנהל עבורם כמו פעם. הם נכנסים לחדר בשורה, דוחפים זה את זה כשהם מנסים לנצח במרוץ המרומז.
“זוז, קטנצ’יק.” מל לוחשת.
“זוזי את! טיפשה אחת.”
אוי, אחים. “תפסיקו כבר, שניכם.”
“היא שומעת הכול,” סבסטיאן אומר בפליאה.
“כן, נכון. ועכשיו, תפסיקו להתנהג כמו טמבלים ובואו נאכל את העוגה שלנו.”
הם נכנסים למטבח ומוציאים צלחת. זה היה משהו שלוק ואני טיפחנו אחרי המעבר הראשון שלנו ליחידה שבה הוא הוצב. ביום הראשון ההוא אכלנו עוגה לארוחת הבוקר. כך אנחנו חוגגים את המשאלות שאנחנו רוצים להביע. אף על פי שזה לא בדיוק היום הראשון ללימודים, זה היום הראשון שלנו בפנסילבניה ואנחנו נסמן אותו ככזה. חוץ מזה, בעוגה יש ביצים, וביצים נחשבות לארוחת בוקר. נכון שסוכר, שמן וזיגוג הם ניגוד מוחלט לכל דבר בריא, אבל לא אכפת לי.
על כל פרוסה ניצב נר וכדי שהמשאלה תישלח לעולם, היא חייבת להיאמר בקול רם.
“מלאני, את ראשונה.”
היא מרימה את פרוסת העוגה שלה ומביטה בנר הדולק. “אני מקווה שהשנה אצטיין בלימודים וסוף־סוף יהיה לי חבר.”
סבסטיאן צוחק. “כן, בטח. אף אחד מהבנים לא ירצה לצאת איתך. את לא מתאפרת בכלל.”
“סבסטיאן!”
הוא מושך בכתפיו.
אוף, אין לי כוח לזה.
היא לוטשת בו עיניים ומכבה את הנר בנשיפה.
“עכשיו את, אימא.”
אני מקווה שלא אתמוטט השנה.
הם לא צריכים לשמוע את זה. במקום, אני מרימה את פרוסת העוגה ומאחלת לעצמי משהו שעשוי אפילו להתגשם. “אני מאחלת שהשנה נמצא חברים חדשים, המון צחוקים ושנאהב את הבית החדש שלנו.”
“זה מקסים, אימא,” מל אומרת בשקט.
סבסטיאן מדבר בקול מנוגד לשלה. “ומשעמם.”
“כן, כן, עכשיו אתה, אדוני ההרפתקן.”
הוא מחייך ואז עוצם את עיניו. “אני מאחל לעצמי שאפסיק להתגעגע לאבא כל־כך, שאפגוש ילדים מגניבים ושאזכה לפגוש את ג’ייקוב ארווד כדי שאוכל להגיד לו שהוא מדהים, ושאוכל להיות על הסט ולהפוך לשחקן מפורסם.”
מלאני ואני מחליפות בינינו מבטים מפני שחלק מהמשאלה של סבסטיאן עשוי להתגשם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.