1
נֹעֵמִי
יש אירועים בחיים שמשנים הכול ומותירים את האדם חסר מילים. כשאבי הרג את אימי לפני שישה חודשים, זה מה שקרה לי. לא יכולתי לומר דבר כדי להתמודד עם המצב או להרחיק את עצמי מהסכנה, לכן בחרתי לשתוק.
במהלך ששת החודשים האחרונים, לא אמרתי מילה.
לא לאחי ולא לחברתי הטובה. ואפילו לא לחשכה, כשהייתי לבד.
לא פלטתי אף צליל מאז שהתעוררתי בבית החולים אחרי התאונה שנטלה את חייה של אימי. בהתחלה, הייתי בהלם בזמן שמוחי עיבד את מה שאירע וניסיתי להבין את גודל האובדן – אימי ואבי נעלמו כהרף עין.
אולי אבא לא ישב במכונית, אבל מבחינתי הוא מת.
הוא זה שארגן את התאונה שלקחה ממני את הדבר הטוב ביותר בחיי. אימא שלי, שהייתה כל עולמי. בלעדיה, חור עמוק נפער בנפשי.
חוץ מהצער המשתק, גם תחושות של פחד וזעם התעוררו לחיים וצפו אל פני השטח, וכולן היו מכוונות לאיש אחד בלבד. אותו האיש שהיה צריך להיות עבורי מקום מפלט ונחמה. כעסתי כל־כך על אבי, שפחדתי מהמילים שעלולות לצאת מפי. פחדתי שהוא ישמע את הנימה המאשימה והמתוסכלת ויבין שאני יודעת את האמת.
לכן לא העזתי לפצות פה.
החבורות סביב צווארי, שנגרמו מחגורת הבטיחות, והעובדה שהרופאים חשבו שסבלתי מטראומה, העניקו לי את התירוץ המושלם. אבי קיבל את שתיקתי בשמחה. הוא החזיר אותי הביתה, לחיים שכבר לא הכרתי. חיים בהסגר.
הימים הפכו לשבועות, ולאחר מכן לחודשים.
הרגעים היחידים שבהם שהיתי לבד מחוץ לקירות ביתו, היו במהלך ביקור בבית קפה בשעות הבוקר. בכל בוקר, מותר היה לי ללכת לבית קפה בליווי, כמובן. אומברטו, הבריון שתפקידו היה לעקוב אחריי, הפסיק להיכנס איתי פנימה אחרי מספר חודשים שבמהלכם דבקתי באותה השגרה. הוא עמד בחוץ והתעסק בטלפון בזמן שאני ישבתי בפנים, אכלתי ארוחת בוקר ותהיתי איך לברוח מהמלתעות של חיי המאפיה שכה שנאתי.
הייתי בורחת אם זה היה פשוט כל־כך, אבל החיים לא היו פשוטים. הבעיה הייתה אחי הקטן. לא יכולתי להשאיר אותו מאחור, אבל גם התקשיתי לקחת אותו איתי. הוא העריץ את אבי. מאז ומתמיד. אבל אפילו אם אבא היה מרשה לנו להישאר יחד ללא השגחה, לא הייתי מצליחה לשכנע את סנטה לעזוב. הדילמה כרסמה בי בכל יום מחדש. חיכיתי בסבלנות לרגע הנכון, אבל אחרי שישה חודשים של השגחה מתמדת, התחלתי לחשוש שההזדמנות לעזוב לעולם לא תגיע.
"היי, נעמי. ההזמנה הרגילה?" הבחור המבוגר והאדיב שמאחורי הדלפק נופף כשנכנסתי פנימה. עובדי משמרת הבוקר בבית הקפה כבר הכירו אותי, אף שמעולם לא דיברתי איתם. נאלצתי לכתוב את ההסבר לשתיקתי פעם אחת בלבד, מה שהקל עליי מאוד. הם הפגינו הבנה ודיברו במקומי.
חייכתי והנהנתי. אחרי ששילמתי בדלפק, התיישבתי רחוק ככל האפשר מהדלת והוצאתי ספר. הטלפון שלי היה תחת מעקב, לכן השתמשתי בו לעיתים נדירות, גם אם הייתי משועממת. מעולם לא אהבתי לקרוא ספרים, אבל לאחרונה, הקריאה הפכה עבורי להסחת הדעת המועדפת. קראתי רק כמה דפים מתחילת הפרק כששמעתי מאחוריי קול גברי.
"לא כדאי לדבוק בשגרה גלויה כל־כך. לא סיפרו לך את זה?"
לא יכולתי לראותו, אבל ידעתי שההערה כוונה אליי. אמירתו חדת ההבחנה אולי הייתה אמורה להבהיל אותי, אך נימת קולו הפתיינית ליטפה את עורפי וגרמה לגבי להזדקף.
הסתובבתי באיטיות כדי להציץ בגבר שישב מאחוריי, ולרגע שכחתי לנשום כשמבטי הצטלב בעיניים הכחולות ביותר שראיתי מעודי. הגוון הכחול העמוק היה כה קורן שנראה מהפנט כמעט, כמו הדגים במעמקי האוקיינוס שמראשם התנודדה חכה מוארת כדי להסיח את דעתו של הטרף לפני שהם בלעו אותו בשלמותו. אפילו הצל שהטיל מצחו הבולט לא הפחית מעוצמת הצבע.
חלפו עשרים שניות תמימות לפני שעיבדתי את מילותיו וחזרתי לחשוב בהיגיון.
איך הוא ידע שדבקתי בשגרה?
הייתי שמה לב אם האיש הזה היה לקוח קבוע בבית הקפה. גם ללא עיניו המהפנטות, לא הייתי שוכחת טיפוס כמוהו. נוכחותו שידרה עוצמה ויוקרה, ודרשה כבוד ותשומת לב. אולי אפילו יראה. אלה היו חרוטים בלסתו הזוויתית ובחזותו המצווה. הוא היה טורף מרהיב, והוא צפה בי. למה? למשך כמה זמן? ואיך ייתכן שמעולם לא הבחנתי בכך?
חרדה הציפה אותי, הסתובבתי חזרה והחלטתי להתעלם ממנו, מפני שלא ידעתי מה עוד לעשות.
"מצד שני, אולי היא לא צפויה כל־כך."
עיניי התמקדו בדף. הייתי צריכה לדעת שגברים כמוהו לא יקבלו דחייה.
"משום מה, בכל פעם שאני רואה אישה עם ספר ביד, זה תמיד רומן רומנטי שמפתח ציפיות לא מציאותיות על חיים מושלמים כמו באגדות. אבל זה לא מה שאת קוראת, נכון?"
קראתי ספר על רצח. רומן מסתורין שהעסיק אותי ועזר לי לא לחשוב על בעיותיי. אהבתי רומנים רומנטיים כמו כל בחורה, אבל הייתי זקוקה לסיפור אפל ומרתק יותר. סיפור שיכולתי להזדהות איתו.
לא ידעתי מה לעשות, לכן הוצאתי את הפנקס שאותו נשאתי איתי לכל מקום. תכננתי לכתוב שאין ביכולתי לדבר, בתקווה שההסבר יביא לסיומו של המפגש, אך המילים כמו נכתבו מעצמן.
לרצות שגברים יתנהגו כמו בני אדם הגונים נחשב לציפייה לא מציאותית?
לא האמנתי שאני משתפת פעולה, כשדחפתי את הפנקס לכיוונו.
ההבעה המבולבלת שציפיתי לראות על פניו, לנוכח היעדר תגובה מילולית ממני, לא הופיעה. במקומה הופיע חיוך זחוח וערמומי.
"באופן כללי, הציפייה להתנהגות הגונה היא לא מציאותית, מגבר או מאישה. מניסיוני, אנחנו לא שונים מאוד מאבותינו הקדמונים כפי שאנחנו חושבים."
זקפתי גבה וכתבתי תגובה.
דבר בשם עצמך
לא יכולתי להתאפק. משהו באיש הזה סדק את השליטה העצמית שלי אחרי חודשים ארוכים של איפוק מוחלט.
צל עמעם את ניצוצות הטורקיז בעיניו. "תאמיני לי, אני מדבר בשם עצמי. אני לא מתורבת בכלל."
המומה מתגובתו הישירה, נעצתי בו מבט כשהוא התרומם מכיסאו. ציפיתי שהוא ילך, אך להפתעתי, הוא ניגש לדלפק כדי להביא לי את הקפה והבייגל שהזמנתי. נסחפתי בחילופי הדברים בינינו שלא שמעתי כשהבריסטה קראה בשמי.
האיש הזר הניח את האוכל והשתייה מולי, קירב את אגודלו אל שפתיו המושלמות ומצץ קורטוב של גבינת שמנת, בזמן שנעץ בי מבט שמנע ממני לזוז.
"תיהני מארוחת הבוקר," הוא מלמל לפני שהתרחק באגביות.
נותרתי המומה לגמרי מאחד המפגשים המשונים בחיי. פרט לנושא המוזר של שיחתנו הקצרה, הוא לא הניד עפעף לנוכח העובדה שלא דיברתי. כאילו הוא כבר ידע. אבל איך? יכול להיות שהוא ידע מי אני?
לפתע התחרטתי שלא שאלתי לשמו. עיניי נדדו אל דמותו המתרחקת. הוא יצא מדלת בית הקפה ולאחר מכן הופיע מעבר לחלון. בן רגע, אומברטו נעמד מול הבחור, כמו קרנף זועם.
אולי אומברטו ראה שהבחור דיבר איתי? לא, הוא היה נכנס פנימה ומתעמת איתו מייד. אבל למה הוא כעס, אם כך? דעתו של הסוהר שלי הייתה מוסחת, דבר שוודאי הגביר את עצבנותו, אף שהתנהגותו הלוחמנית עדיין הייתה מוזרה.
כל גופי התקשח בזמן שהתבוננתי בשני היריבים. אומברטו היה ענקי, אך נראה שהזר לא הוטרד כלל. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהוא היה רגיל להתגונן מפני בריונים כועסים על בסיס יומי. הוא שידר קור רוח ואדישות בלתי מעורערים, שרק הגבירו את כעסו של אומברטו.
כלב השמירה של אבי גיחך בזמן שדיבר והרים יד כדי לנעוץ אצבע בחזהו של הגבר. לפני שהוא הספיק ליצור מגע, ולכאורה בהפתעה מוחלטת, אגרופיו של הגבר תקפו אותו בסדרה של מכות אכזריות ומהירות, ואומברטו נפל על הקרקע כמו משקולת.
הזר ירק על יריבו חסר ההכרה, ומייד עטה הבעה רגועה ואדישה, כאילו עשר השניות האחרונות לא התרחשו מעולם. הוא החליק לאחור את שערו השחור והגלי ביד יציבה, הסתובב ונעץ בי מבט עוצר נשימה לפני שנעלם בהמשך הרחוב.
כאילו הייתי זקוקה לעוד סיבה כדי לשנוא את חיי המאפיה שלתוכם נולדתי.
שאפתנות אכזרית וזלזול בלתי מתפשר בכל מי שנקרה בדרכם היו תכונות אופי מולדות אצל כל הגברים האלה. לא ידעתי מי האיש הזה, אבל הוא היה גרוע בדיוק כמו השאר. אולי אפילו יותר.
אני לא מתורבת בכלל.
רעדתי כשנזכרתי במילותיו, לפני שקמתי במהירות כדי לדרוש בשלומו של שומר הראש חסר האונים שלי.
אומברטו שכב חסר הכרה על מדרכה ברחובות ניו־יורק. לראשונה מזה שישה חודשים, קיבלתי הזדמנות נדירה לחמוק ולהיעלם. יכולתי לברוח. ללכת לבת דודתי ולספר לה הכול.
אבל מה לגבי סנטה? מה יקרה לו?
הוא יישאר בודד. נטוש. לא יכולתי לעשות זאת. לא היה טעם אפילו לשקול לברוח בלעדיו.
נשמתי עמוק, התיישבתי בשפיפה, ליטפתי את לחיו של אומברטו וניערתי אותו עד שהוא התרומם, ממלמל מחרוזת קללות.
"ממזר מזוין. לאן הוא הלך, לעזאזל?" הוא התבונן בשני כיווני הרחוב.
התעלמתי מהשאלה ועזרתי לו לקום על רגליו. הוא ניגב את אפו המדמם בגב שרוולו, ואני חזרתי פנימה כדי לקחת את חפציי. השארתי את המנה כמו שהיא על השולחן והתעלמתי מהמבטים המסוקרנים של כל הנוכחים בבית הקפה. לא הייתי היחידה שצפתה במתרחש.
"בואי נעוף מכאן," הוא מלמל ברגע שיצאתי החוצה. קולו נשמע עמום ותהיתי אם אפו נשבר. אף שלא באמת היה אכפת לי. הוא היה אחד מהמשרתים של אבי, לכן היה ראוי לעונש גרוע יותר.
הלכתי בעקבותיו למכונית בזמן שחשבתי על הזר המסתורי וחשתי אכזבה קלה מכך ששגרת הקפה נגזלה ממני. אבל, לפחות הבוקר לא היה משעמם.
***
"אלוהים, ברטו," אחי פלט כשחזרנו הביתה. "מה, לעזאזל, קרה לך?" סנטה בחן אותי כדי לוודא שלא נפגעתי לפני שהחזיר את תשומת ליבו למאבטח המדמם.
אומברטו פשוט נהם ופסע לעבר חדר האמבטיה.
הוצאתי את הפנקס כדי לכתוב הסבר.
ריב קטן ברחוב
סנטה נענע בראשו. "הבחור הזה אף פעם לא מסוגל לוותר. הוא כזה חמום מוח."
גיחכתי מפני שניסיונותיו להתנהג כבוגר שעשעו אותי. בגיל שבע־עשרה המופלג, קשה לומר שהוא היה התגלמות החשיבה ההגיונית וההחלטות השקולות. למעשה, מאז מותה של אימנו, רגשותיו ההפכפכים, כיאה לנער מתבגר, הפכו שכיחים. לא אהבתי את האופנים שבהם הוא השתנה – בעיקר מפני שבעבר הוא היה ילד מתוק כל־כך, אבל גם מפני שהקשיים שחווה העצימו את רצונו להיטמע בעקבות אבי בחיי המאפיה. הוא ראה את הכוח והיוקרה, והיה עיוור לחלוטין להיבטים המכוערים של העבודה.
המאפיה הפכה גברים למפלצות. היא ניקזה מהם כל טיפת אנושיות והותירה את הנפשות שלהם מעוותות לעד. המחשבה שסנטה יהפוך לאחד מהם, הבעיתה אותי. אבל הוא העריץ את אבי ואת המאפיה. הוא לא רצה לשמוע את מה שהיה לי לומר. הייתי מספרת לו את האמת אודות מה שקרה אם הייתי חושבת שהוא יאמין לי. אם הייתי חושבת שכך אציל אותו.
רציתי לעזור לאחי הקטן, אבל הייתי מוכרחה למצוא דרך אחרת. לא התקדמתי במיוחד במציאת פתרון לבעיה הזו, אבל לפחות שכנעתי אותו לא לפרוש מהלימודים. טענתי, באמצעות פתקים שכתבתי, שאימא הייתה נותרת שבורת לב אם הוא היה פורש לפני סיום הלימודים. הוא הסכים בחוסר רצון להמשיך לשנת הלימודים האחרונה, שהייתה עתידה להתחיל בעוד חודש. אומנם הניצחון היה קטן, אך בכל זאת ניצחתי. ועד שאנצח במלחמה, תכננתי להמשיך להילחם בשקט נגד השפעתו של אבי. אימי הייתה רוצה זאת – והיא גם הייתה עושה זאת, אם הוא לא היה הורג אותה.
חייכתי אל סנטה חיוך עצוב, הצבעתי למעלה כדי להסביר שהתכוונתי ללכת לחדרי ונעלמתי במעלה המדרגות. כשנותרתי לבד, צנחתי על המיטה והרמתי יד כדי להתבונן בספר שאותו עדיין החזקתי. בחנתי את הקרע הקטן בכריכה, אף שמוחי היה טרוד במחשבות על זוג עיניים כחולות מהפנטות.
כמה צפוי היה שגבר כמוהו יזלזל במושג רומנטיקה. כנראה הוא פקפק בקיומו של כל דבר שלא חווה בעצמו – כמו אמפתיה וחמלה. איזו השקפה עגומה וצרה על העולם. אם לא ניצוץ החום שחשתי בעומק עיניו הכחולות והקרות, הייתי יכולה להישבע שהאיש חסר אנושיות.
נקישה בדלת שלפה אותי ממחשבותיי והפלתי את הספר. אבי, פאוסטו מנצ'יני, הקאפו החזק ביותר במשפחת מורטי, עמד בפתח. במשך שנים, הוא היה בעיקר שֵם, ולא דמות אמיתית בחיי. אימא, סנטה ואפילו הטבחית שלנו היו מעורבים בחיי יותר ממנו. היעדרו אילץ אותי להתמודד עם רגשות נטישה וכאב כשהייתי צעירה יותר. אבל אחרי שישה חודשים תחת עינו הפקוחה, הודיתי לאלוהים שאבי התעלם מקיומי במשך תקופה כה ארוכה.
"אני נוסע מחוץ לעיר ליומיים. אני לא רוצה לשמוע שניסית לחרוג מהכללים." קולו הגס אפף אותי כמו גז מזיק שהרעיל את איבריי הפנימיים.
לא היה יום שבו זכיתי למנוחה מנוכחותו הרודנית מאז שהשתחררתי מבית החולים. ליבי דילג בציפייה לנוכח המחשבה על יומיים שלמים הרחק ממנו.
כנראה הוא הבחין בכך מפני שקמטים נוצרו בזוויות עיניו. "אל תבחני אותי, נעמי. דברים רעים קורים לאנשים שלא מצייתים לי." הוא נכנס לתוך החדר. "אני חושב שאת יודעת את זה, נכון?" הוא בחן אותי. ניסיתי להסדיר את הנשימה, אף שריאותיי התנקזו מאוויר בתגובה לרמיזה שלו. עד אותו רגע, הוא מעולם לא רמז על חשדו שידעתי את האמת. למה דווקא באותו הרגע? מפני שהוא עזב ליומיים ורצה לוודא שאתנהג יפה?
"ראיתי איך את מסתכלת עליי," הוא המשיך. "את לא צריכה לדבר כדי שאדע מה את חושבת." עיניו העמוקות בגוון המהגוני התבוננו בידיו כדי לבחון באגביות את אצבעותיו המטופחות. "יומיים. אני אשגיח עלייך." הוא נעץ בי מבט שוב, לפני שהלך.
איומו המפורש למדי לא היה הכרחי מפני שהוא צדק. ידעתי בדיוק מה הוא עשה, והייתי מבועתת מספיק. אם הוא היה חושד שאספר למישהו על מעשיו, הוא היה הורג אותי בלי לחשוב פעמיים.
לא יכולתי להבין מה אימי ראתה בו. הוא תמיד היה מרושע כל־כך? ייתכן שמישהו מתוק כמו אחי יהפוך למפלצת אכזרית כזאת?
בטני התכווצה לנוכח האפשרות.
ליבי יישבר אם אשב בצד ואראה איך סנטה הופך לאדם אחר לגמרי.
לא כולם רעים כמו אבא.
נכון. דוד ג'ינו היה הגון יחסית. נראה שהוא אהב את דודה אטה, אחותה התאומה של אימי. אבל אם הוא היה נאלץ לבחור בין אשתו לשאיפותיו, במה הוא היה בוחר? לא הייתי בטוחה, והעובדה הזו העידה על הבעיה. וגם עם שאר הגברים במשפחתי, שאותם הכרתי מאז שהייתי ילדה, התשובה לא הייתה ברורה. כמובן שהם היו ידידותיים יחסית במפגשים משפחתיים, אבל בו־בזמן הם יכלו להיות מבעיתים.
לא הייתי מוכנה להמר על חיי כדי לענות בביטחון על השאלה הזו. לא רציתי להיות חלק מעולם המאפיה בכלל. לא היה לי כסף משלי או דרך מילוט, אבל לא התכוונתי לוותר. בסוף אקבל הזדמנות, ואהיה מוכנה לנצל אותה.
שוש טורג’מן (verified owner) –
ספר נחמד, דומה מאוד לכל קודמיו בז’אנר המאפיה. צריך לדלג על תיאורי האלימות המיותרים, כדי לצלוח אותו בשלום. לא נראה לי שאקרא את ההמשך – קראת אחד, קראת את כולם