פרק 1
בריאר
האישה שיושבת מולי נועלת סנדלים כמו שלי. גם האישה מימיני, אבל היא זקוקה לפדיקור. אולי כדאי שאזמין אותה ללכת איתי למכון היופי מחר, אבל נדמה לי שיש לה תינוק. אף אחת לא רוצה לקחת תינוק למכון יופי.
למען האמת, אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לאישה הזאת.
"בריאר."
אני ממצמצת ומרימה את עיניי מהרצפה כדי להסתכל על האישה שיושבת מולי ומנחה את שיעור התנ"ך.
אוי לא. אני חושבת שהיא שאלה אותי שאלה.
"דיברנו על סוף פרק ל"א בספר משלי. יש לך משהו להוסיף?"
אני בולעת רוק. "לא. אני מצטערת."
"אין צורך להתנצל," היא עונה בחיוך מאולץ.
אני נשענת בכיסאי, מביטה בנשים שיושבות איתי במעגל ושמה לב איך הן מסתכלות עליי במתח לפני שהן מחזירות את מבטן לתנ"ך שלהן. מאז שחמי נתפס בשערורייה במועדון סקס ונעצר על תקיפה של החברה של גיסי, כולם בכנסייה שלי מסתכלים עליי כאילו שערוריות משפחתיות הן מחלה מידבקת. כאילו אני הייתי במועדון הסקס איתו או שאני הייתי זו שהחזיקה את האישה המסכנה בזמן שהוא חנק אותה.
אולי זו לא אותה כנסייה, אבל שמועות מתפשטות. אם אימי המושלמת ואחותי השמרנית לא היו גוררות אותי למפגשים האלה, כנראה הייתי מפסיקה להגיע כבר לפני חודשים או אולי אפילו יותר.
אחותי ג'ולייט זזה בכיסאה באי־נוחות ומסתכלת עליי במבט עקום מפני שאני לא מקשיבה.
"לפני שנסיים את המפגש הערב, יש בקשות לתפילה?" שואלת מנחת הקבוצה ומניחה את ידיה על ברכיה.
אני מתכווצת כשאימא שלי מרימה את ידה.
"כן, גברת רוקפורד."
אימי שולחת את ידה מעל ברכיה של אחותי, לוחצת את ידי ואומרת, "בתי בריאר ובעלה קיילב עדיין מנסים להרות. לא קל להם. אם נוכל לאחד כוחות לתפילה עבורם, נהיה אסירי תודה לנצח."
הבטן שלי מתהפכת.
הנשים מהנהנות פה אחד בזמן שמנחת הקבוצה מתקרבת אלינו במבט מעצבן ומלא רחמים. "בהחלט."
כולן מרכינות את ראשן ועוצמות את עיניהן, ואני עושה אותו הדבר.
אבל באמצע התפילה אני פוקחת עיניים ומביטה סביבי. בזמן שאני בוחנת את הפנים הקודרות, הגבות המכווצות והשפתיים הקפוצות של הסובבות אותי, אני מנסה להרגיש משהו. הכרת תודה, תקווה, אמונה, אהבה… משהו.
"אמן," אומרת האישה.
"אמן," כולנו עונות יחד.
"תודה," אני מוסיפה בשקט.
לאחר שכולן קמות ונפרדות לשלום, אחותי ואני עושות את דרכנו לחניון, בשעה שלאימא תמיד יש נטייה להתעכב. היא אוהבת לנהל שיחות עם כל הנשים, אפילו אם רובן קרובות יותר בגיל לג'ולייט ואליי.
אני מרגישה את הטלפון שלי רוטט בכיס הסוודר שלי ומוציאה אותו כדי לקרוא את ההודעה.
זהו יום פוריות! קדימה לעבודה!
אפליקציית מעקב הפוריות שלי אוהבת להתלוצץ, אבל אני לא צוחקת.
"יש אישה בוועד ההורים שלנו שסיפרה שהיא הפסיקה לצרוך סוכר ומאכלים מעובדים במשך שישה חודשים, ונכנסה להיריון אחרי שנים של ניסיונות," אומרת ג'ולייט בטון יודע הכול שלה.
אני נאנחת. עוד עצה לא רצויה מאחותי הגדולה.
"תודה. אחשוב על זה," אני ממלמלת באדישות.
היא מושכת בכתפיה בתנועה שמבטאת אכזבה מתגובתי, כאילו אני לא מעריכה מספיק את טוב ליבה. "רק אומרת. הדברים האלה הם בעצם רעל. לא פלא שהגוף שלנו לא מתפקד כמו שצריך."
אחותי ממשיכה לדבר, אבל אני מתעלמת ממנה. לה ולאימא יש נטייה לדבר לידי בצורה שאני לא בטוחה שהן מבינות שהיא פוגעת. ההערות הקטנות על הגוף שלי. התלונות האינסופיות על הפוריות שלי. הכמיהה והציפייה לעוד תינוק — הפעם בן.
אני לא מתווכחת ולא פוצה את פי. אני מקבלת את הכול בסבלנות ומטאטאת את זה מתחת לשטיח — כמו שעושות הנשים במשפחתנו כל הזמן.
אני עוקבת אחר המחזור החודשי שלי, אני מקיימת יחסי מין עם בעלי, ואני עושה הכול כדי למלא את החלק שלי בעסקה בשבילן.
קיילב ואני התרגשנו מאוד להביא תינוק נוסף כשמלאו לאביגיל שלוש שנים. רכבנו אז על גל ההורות, היינו עסוקים בגידול ושמחנו עם כל דבר חדש שתינוק מביא עימו. עכשיו אבי בת שש וחצי והיא אהבת חיינו, אבל למען האמת, הרעיון להתחיל הכול מההתחלה מפחיד אותי. ההתרגשות כבר לא שם.
ג'ולייט ואני מחכות ליד הרכב כשאימא יוצאת לבסוף ובידיה מגש עוגיות. היא מחייכת חיוך רחב ונפרדת לשלום משאר הנשים. אני מחכה לרגע שהיא תמחק את החיוך מעל פניה ותאמר את מה שהיא באמת חושבת אחרי שתצא מטווח שמיעה.
"האישה הזאת ממש השמיצה את גיסך," היא ממלמלת כשהיא פותחת את המכונית שלה. "כמה מביך. המשפחה של בעלך הפכה לבדיחת העיר. איך בכלל היא מעיזה לדבר על הדרמה המשפחתית שלך כאילו בעלה לא בגד בה חמש פעמים בעשור האחרון?"
הנה זה בא.
"אימא," ג'ולייט אומרת בנימת אזהרה.
"מה היא אמרה?" אני שואלת.
"היא אמרה שהיא תתפלל לנשמתו של אדם גוד, ושהוא לא צריך להתקרב לאישה הזאת ולמועדון שלה... כאילו יש לה זכות לדבר."
אני מתיישבת במושב האחורי במכונית של אימא וטורקת את הדלת. אני לא ממש נלהבת מהנסיעה חזרה, כשאני בטוחה ששתי הנשים האלה לא יעשו דבר חוץ מלקטול את החברה של אדם, סייג', מפני שיש לה מועדון סקס.
אני שותקת, ומסתכלת דרך החלון במשך כל הנסיעה. כשאנחנו מגיעות לבית שלי, אימא עוצרת ליד המדרכה.
"תודה על הטרמפ," אני אומרת, פותחת את הדלת ומתחילה לצאת.
"בריאר," היא אומרת, ואני עוצרת ומביטה למושב הקדמי. "פשוט תתרחקי מאדם ומהחברה שלו. הם רק צרות ואנחנו לא צריכים את זה במשפחה שלנו. אם תשאלי אותי, הוא גרוע כמו אבא שלו."
"אני יודעת," אני משקרת.
כשאני יוצאת החוצה וטורקת את הדלת מאחוריי, אני רוצה לומר לאימא שלי שגם אדם וסייג' הם קרובי משפחה שלי. אני רואה אותם בכל יום ראשון בבית של אימא של קיילב ואני מחבבת את סייג'.
אבל אני לא יכולה לומר לה את זה.
אני נכנסת הביתה, הכול שקט. אני מביטה בשעון ורואה שהשעה שמונה וחצי, ומתפללת שאבי ישנה. אחרי שאני מניחה את המפתחות והארנק על השולחן בכניסה, אני נכנסת למטבח ומוזגת לעצמי כוס יין. עד שאיכנס להיריון, אני יכולה לשתות כוס יין.
אני עומדת בחדר המעומעם, נשענת על האי, סופגת את השקט ונהנית מהחום של היין שגולש במורד גרוני.
אני שונאת את העובדה שאני חוששת מהלילה הזה. אני לא מפחדת לעשות סקס עם בעלי. אני אוהבת את קיילב. אני אוהבת את הגוף שלו ואת הדרך שבה הוא נוגע בי. אני אוהבת לעשות סקס איתו.
אבל איפשהו בשלוש השנים האחרונות של זריקות, לוחות זמנים ורופאים, האור בינינו כבה. כל יום אני מחכה שהוא יגיד שהספיק לו, וחלק ממני חושש שהספיק לו כבר מזמן אבל הוא לא אומר את זה.
הספיק לו ממני או מהניסיונות או מהכול.
בשלב זה אני מרגישה ששני הדברים הללו הם אחד. אני הפכתי לזה. אני הניסיון.
אני לוקחת איתי את כוס היין במעלה המדרגות, שומעת את שיר הערש הרך שמתנגן בחדר של אבי. אני מציצה פנימה וחיוך מתפשט על שפתיי כשאני מביטה בבעלי שרוע על המיטה הקטנה של בתנו, ספר חד־קרן פתוח על חזהו, ואביגיל בת השש מכורבלת בזרועו.
אני נשענת על המשקוף, לוגמת מהיין שלי ומביטה בהם. כשאני רואה אותו ככה, זה בהחלט משפר את מצב הרוח שלי.
קיילב תמיד ידע איך להרדים את אבי. אפילו כשהייתה תינוקת, הוא היה מניח אותה על החזה שלו או משתמש בשרירי הזרוע שלו ככרית, ומייד היא הייתה נרדמת. זיכרונות כאלה גורמים לי להתגעגע לאבי כשהייתה תינוקת. זיכרונות מתוקים.
לא הגזים והלילות נטולי השינה, לא החיתולים המסריחים ולא העייפות שהשתרשה בעצמותיי כמו גידול.
"היי," הוא ממלמל בלחישה נמוכה.
"היי," אני עונה בחיוך.
"היא נרדמה," הוא אומר.
"במהירות."
הוא משתחרר ממנה באיטיות. היא מתהפכת, והוא מסדר את השמיכה הסגולה והעבה סביב גופה הקטן. לאחר מכן הוא יוצא בזהירות מחדרה, ונמנע מהחריקות ברצפה ומהצעצועים הקטנים כמו ממוקשים כשהוא עושה את דרכו אליי.
הוא פוגש אותי בפתח הדלת, מחייך חיוך רך ומצמיד את שפתיו ללחיי.
"איך היה השיעור?" הוא שואל בהתעניינות מזויפת כמו תמיד.
על אף שקיילב גדל בכנסייה שאביו ניהל בעצמו והפך לכומר בעל שם עולמי, כבר לא אכפת לו מאלוהים או מהדת. נראה לי שהוא חושב שזה מפריע לי עמוק בפנים, אבל זה לא. אני אוהבת שהוא שונה מהמשפחה שלו. אני חושבת שזה מה שתמיד אהבתי בו.
הוא לוקח את כוס היין מידי ולוגם לפני שהוא מחזיר לי אותה. השתיקה בינינו מתחילה להיות מביכה.
לפעמים אני תוהה אם זו רק אני. האם כל מה שקורה בינינו נשאר בעיניו מושלם כמו לפני שבע שנים, כשלא יכולנו להוריד את הידיים זה מזה? כשיכולתי לראות איך הוא זורח בכל פעם שנכנסתי לחדר.
האם הוא לא מרגיש כמוני, שאנחנו דועכים?
אני נמנעת מלהביט בעיניו כדי שלא אצטרך להתמודד עם המצב. במקום זה, אני מסתובבת והולכת לחדר השינה שלנו. הוא בא אחריי, ושגרת הערב שלנו חולפת בשתיקה כבדה ומתוחה.
אני מנקה את השיניים בחוט דנטלי. הוא לוקח את תוספי התזונה שלו. אני מורחת קרם לחות. הוא זורק את החולצה שלו על הרצפה ליד הסל.
כמו בכל ערב.
בשלב מסוים, אני יודעת שאני צריכה להזכיר לו מה אנחנו צריכים לעשות, אבל אני לא מצליחה להוציא את המילים מהפה.
כשאנחנו נכנסים למיטה, אני נותנת להזדמנות לחמוק. הוא שולף את המחשב הנייד שלו ואני לוקחת את הספר שלי, אבל גם כשעיניי מתמקדות במילים שעל הדף, אני לא קוראת. במקום זה, אני מדמיינת חיים אחרים עבורנו. אני יוצרת בראשי סיפור אגדה על מה שקיילב ואני היינו אמורים להיות. מאושרים. מחוברים.
אני מתגעגעת להרגשה שהייתה לי כשפגשתי אותו בפעם הראשונה. כשהייתי בטוחה שקיילב יציל אותי. כשהרגשתי כאילו הוא הגאולה שלי, המרחב הבטוח שלי, האמת שלי.
בפנטזיה שלי אנחנו לא שוכבים כדי להיכנס להיריון. החיים שלנו דומים יותר לאלו של אחיו ושל החברה שלו. קיילב רוצה אותי. הוא זקוק לי. אני שייכת לו בדרך שלא מבוססת על התנ"ך. כשאני שוכבת בשקט לצד בעלי, גופי מתחיל להתעורר רק מהמחשבה על זה.
אני יודעת בתוך תוכי שאני אמורה להיות מסוגלת לבטא בפניו את תשוקותיי, אבל אני פוחדת שיכול להיות שכבר מאוחר מדי. וזו אמת קשה שאני לא רוצה להתמודד איתה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.