פרולוג
מאדי
הייתי צריכה לנקות את הראש. לצאת להליכה, או רק לנשום. שום דבר לא נראה נכון כבר שבועות ולא הייתי בטוחה שזה אי פעם ישתפר. למה הכול כאב לי?
ידעתי למה הכול כואב. כי בהיעדר כל דבר אחר, אשמה, בושה, צער ותקווה התפתלו בתוך ליבי כמו פקעת קוצים סבוכה.
"יופי, את פה," אמרה אלכסיס והרימה את הטאבלט שלה. "את מוכנה להסתכל על זה בשבילי?"
זקפתי את סנטרי וחייכתי. "תמיד. מה זה?"
"זה חוזה שלי עם כלה פוטנציאלית, אבל רציתי שתעיפי בו מבט."
כיווצתי את המצח. "למה את צריכה שאני אעשה את זה? זה תחום המומחיות שלך וגם של אליוט, למען האמת."
"כי היא הייתה כאן בקבוצה של סיור יין לפני שבועיים והייתה מאוד אנינה."
הדרך שבה היא אמרה את המילה 'אנינה' הזכירה לי בדיוק על מי היא מדברת. נגרם לי כאב ראש רק מלחשוב על הסיור ההוא.
עיוויתי את פניי. "אוי. אז היא בכל זאת התארסה," אמרתי אחרי רגע.
"כן. והיא מאושרת. אבל החתונה הזו תהיה יותר גדולה מכל מה שעשינו, כולל חתונות של סלבריטאים ומכיוון שעבדתם איתם בעבר על חוזים לגבי הסיור והיקב, חשבתי שתוכלי לעבור עליו איתי כדי לוודא שאני לא מפספסת שום דבר. אני לא חושבת שפספסתי וגם לא אף אחד מהוויילדרים, אבל, אני לא יודעת, אני עצבנית."
אלכסיס התנודדה על רגליה, משהו שהיא עשתה רק לעיתים רחוקות. אלכסיס הייתה בדרך כלל רגועה, שקולה וידעה מה היא רוצה. זכרתי את הסיור ההוא וכמה ביקורתיים הם היו.
ואת העובדה שהמשפחות שלהם היו קשורות לכמה מאילי הנפט, ההון והנדל"ן הגדולים ביותר במדינה.
אם נצטיין, זה יוכל להיות דבר גדול עבור הוויילדרים. אם ניכשל, לא תהיה דרך חזרה, לפחות לא דרך קלה.
"אני בהחלט אסתכל על זה. את רוצה את זה ברגע זה? התכוונתי לצאת להליכה." שפשפתי את הרקה בלי לשים לב, אבל היא קלטה את התנועה.
"יש לנו כמה ימים. רק רציתי לשאול, אבל קחי את הזמן. את צריכה משהו נגד כאב ראש?" היא הביטה בי בדאגה.
נענעתי בראשי. "אני בסדר גמור. זה סתם כאב ראש רגיל."
לא בדיוק, אבל לא חשבתי שיעזור אם אספר לה שליבי שבור בגלל משהו שאני לא יכולה לשנות. היא ידעה מה הרגשתי. היא ראתה את זה על הפנים שלי בפעם הראשונה שנפגשנו.
עכשיו היא הרגישה משהו דומה כי כולנו התגעגענו אל ג'וי.
עדיין לא האמנתי שהיא איננה. שאחרי כל מה שהוויילדרים והחברים שלהם עברו, זה יהיה מה שעלול לשבור אותנו.
לא היה טעם לחשוב על הגורל, אבל היה קשה להימנע מכך כי הלב שלי נשבר כשחשבתי על החברה שאיבדנו.
לא משנה שבשלב מסוים חשבתי שאני מאוהבת בחבר של ג'וי. הם עוד לא היו יחד כשהתאהבתי בו, והדחקתי את רגשותיי במהירות והתעלמתי מהם וכשהבנתי שהקשר ביניהם רציני, הם למעשה כבר לא היו קיימים.
לג'וי לא היה מושג מה רציתי לפני שהיא הגיעה אלינו. לעולם לא הייתי רודפת אחרי האיש שהיא אהבה ולא הייתי רוצה בזה גם עכשיו, אבל תחושת האשמה על כך שפעם חשקתי בחבר שלה, גם אם היא לא ידעה וזה קרה לפני שהם נפגשו, כרסמה בי.
הייתי צריכה לצאת להליכה כדי לנקות את הראש.
היה לי קשה לעבוד עם הוויילדרים, להיות כאן כל יום, להיות ליד המשפחה אחרי הטרגדיה שסבלו ממנה, החברים שלי. להיות לידו.
אלכסיס חיבקה אותי בלי להגיד מילה והשאירה אותי לבד במשרדי. הצליל שנשמע מהטאבלט שלי יידע אותי שהיא שלחה לי את החוזה.
ידעתי שאלכסיס רצתה שאעבור עליו, אבל ידעתי גם שזו לא הייתה הסיבה שבגללה היא באה לכאן. היא רצתה לבדוק מה שלומי, משהו שעשינו זו למען זו.
כי חברה שלנו מתה. פשוט ככה, הפסיקה לחיות ונראה שאף אחד לא ידע מה לעשות בעניין.
איש לא ידע איך לסייע באבל, שלא לדבר על איך לעזור לאלייג'ה.
חשתי טעם מריר בפי כשחשבתי עליו, אבל הדחקתי את המחשבות מתוך ראשי. הן לא יעזרו לאף אחד. הן רק יקשו. הכנסתי את הטלפון לכיס בנוסף למכשיר קשר, למקרה שאגיע למקום שבו לא תהיה קליטה ויצאתי החוצה.
אהבתי את אזור הכרמים של וויילדר. הכרמים היו במזרח, אבל יכולתי ללכת בגבעות הקטנות שכונו ההרים של סן אנטוניו. הן לא דמו להרי הרוקי, האפלצ'ים או הקסקיידס, אבל הן עדיין היו יפות.
זה היה יופי מסוג אחר, כזה שמשך אותי כל חיי, אבל הגבעות הכאיבו לי כי כל מה שהצלחתי לחשוב עליו הייתה העובדה שג'וי לעולם לא תראה אותן שוב.
היא נעלמה בהרף עין.
והכול כאב.
שמחתי שהבאתי איתי את בקבוק המים ולגמתי ממנו לגימה גדולה. שוטטתי בין העצים על הגבעות הקטנות בשטח.
השמש לא הייתה ישירות מעליי, אבל בכל זאת היה חם. ניגבתי את המצח ותהיתי למה החלטתי לצאת להליכה הזו עכשיו. יכולתי לעשות את זה בכל זמן אחר, אבל הייתי זקוקה לרגע לעצמי. הייתי צריכה לנשום. עקפתי חורשה קטנה ואימצתי את רגליי בטיפוס במעלה הגבעה. לא הייתי קוראת לה הר, אבל ככה הירכיים שלי הרגישו.
השמש זרחה, בכל פעם שהרמתי את ראשי לשמיים ראיתי צמרות עצי ארז ואלון, והאלרגיה שלי יצאה משליטה. התעלמתי ממנה, בידיעה שאשלם על זה מחיר מאוחר יותר.
הייתי זקוקה לרגע הזה.
כשפניתי סביב סלע, כמעט מעדתי. הלב שלי הלם בחזי ובקושי נשמתי. לא ידעתי למה לא צפיתי את זה.
מובן שהוא יהיה כאן.
בכוכב הצפון שלי, המקום שאליו הלכתי כדי למצוא מרחב. מובן שהוא יהיה זה שאימשך אליו, גם אם אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני. הוא לא היה שלי בעבר והוא לא יהיה שלי עכשיו.
אלייג'ה עמד על קצה הצוק, ליד הירידה התלולה. זה לא היה המקום הכי טוב לעמוד בו, והוא עבר את החבלים, מחוץ לשביל הבטוח. היינו עדיין בשטח של וויילדר, אבל איש מעולם לא בא לכאן. היו כל כך הרבה דברים אחרים לעשות בשטח של וויילדר ורוב האנשים לא הגיעו לכאן, אבל אלייג'ה היה כאן.
בנקודת העוגן שלי.
הייתי ידידה שלו, לא יותר. כי ראיתי את אהבתו לג'וי ואף פעם לא היה לי משהו כזה. לא איתו, לא עם אף אחד. ידעתי עם מי היה לו אושר אמיתי וזו לא הייתי אני.
למדתי להשלים עם זה לפני הרבה זמן. אבל כשראיתי אותו, הוא נראה מתייסר, עמד ובהה בתהום, תהיתי מה הוא עשה כאן.
"הייתי צריך לדעת שתהיי פה," הוא אמר אחרי רגע. קולו היה מחוספס ונוקשה. ידעתי שהוא לא התכוון לתקוף אותי. ידעתי שהוא היה שבור בתוכו, רסיסים חדים של הגבר שהיה פעם.
אלייג'ה נראה טוב בחליפה, גבר שיכול היה לקבל את מה שרצה, בחיוך. הוא היה שמח והייתה לו מטרה בכל מה שעשה. התפקיד שלו בצבא לא הוביל אותו למקומות מסוכנים בעולם כמו את אחיו. הוא שירת בחיל האוויר בתפקיד בטוח יותר, לפחות לדעתי. אבל הוא ראה את אחיו חוזרים הביתה שבורים.
ועכשיו הוא היה זה שנשבר ולא יכולתי לעשות שום דבר.
"באתי לכאן לרגע של שקט. לא ידעתי שתהיה כאן. לא התכוונתי להפריע לפרטיות שלך. אני מצטערת. אני יכולה ללכת." דיברתי במהירות, ניסיתי לחשוב מה להגיד. הוא ענה לי בצחוק נוקשה.
"מה אני אמור לעשות עכשיו, מאדי?"
נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי לא לבכות. הוא היה זקוק למישהי חזקה יותר. לא יכולתי להיות זו שבוכה ראשונה.
עמדתי לידו אבל השארתי לו מרחב, כדי שלא יחשוב שאני מנסה להידחף אל הרגע האישי שלו.
"אני לא יודעת, אלייג'ה. המשפחה שלך כאן. אתה לא חייב לעשות את זה לבד."
באותו רגע ידעתי שאמרתי את הדבר הלא נכון, כי להיות מוקף באנשים לא אמר שלא היית בודד.
הוא פלט צחוק חלול והוציא קופסת קטיפה שחורה מכיסו. נשמתי עמוק, דמעות צרבו את עיניי ובלעתי את הרוק. הוא פתח את המכסה וראיתי טבעת עם ספיר בודד על רקע הקטיפה השחורה, מהממת, מיוחדת וכל כך ג'וי.
"חשבתי שמצאתי סוף־סוף שלווה, שמצאתי את הדרך שלי. חשבתי שהיא תהיה זו שאליה אבוא הביתה. טעיתי." הוא הביט ישירות לתוך עיניי. הרגשתי כאילו הוא חדר אל עמקי נשמתי, ידע בדיוק מי הייתי וכל מחשבה שחלפה בראשי אי פעם. הרגשתי בודדה, חשופה. "אני לא אעשה את הטעות הזו שוב, מאדי." הוא אמר בנוקשות.
לפני שיכולתי להגיד משהו, הוא התמוטט. לא הייתה מילה אחרת לתאר את זה. הוא התמוטט ונפל על ברכיו ויבבות שוברות לב נפלטו ממנו. כאילו הפניקס, עוף החול, נשבר ועלה באש בעודו זעק את כאבו.
אלייג'ה בכה. משהו שמעולם לא ראיתי אותו עושה.
התקרבתי אליו והנחתי את ידי על כתפו. חמימותו צרבה את עורי הקר כקרח.
כשהבטתי בו ידעתי את האמת. האהבה שברה אותו.
איש מאיתנו לא יחזור להיות אותו דבר וזה גם לא צריך לקרות.
הוא לעולם לא יהיה שלי. ידעתי את זה גם קודם. כשהתבוננתי בו נשבר, ידעתי שלעולם לא ארצה שיהיה שלי.
לעולם לא ארצה את הכאב הזה, לא ארצה שאלייג'ה ירגיש את הכאב הזה שוב.
חיבקתי אותו בידיעה שזה הסוף.
סוף.
ללא התחלה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.