האחים מקנזי 1: בוער ולא נשרף

קוראים לי חיית מסיבות. זה מה שהיה כתוב בהזמנה לפחות.

היי, חיית מסיבות! אנחנו זקוקות לך. תהיי בשדה התעופה מחר, בשעה אחת בצהריים בדיוק, ליד דלפק הכרטיסים של חברת 'דלתא' או ששמך יהיה מעכשיו סמרטוטית. אנחנו לא צוחקות. אל תאכזבי אותנו. ותזכרי, מותר לך ליהנות ולשכוח מהחבר הדפוק שלך כי מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס. רות סוף. באהבה, החברה הכי טובה שלך, קלי. ולא, קנדיס היא לא החברה הכי טובה שלך – אלא אני. באהבה, קלי. החברה הכי טובה שלך.

הנחתי את ההזמנה על השולחן. "אין מצב," אמרתי בקול רם לחלל המשרד. "לא יקרה."

"מה לא יקרה?" שאלה רובי, העוזרת המשפטית שלי. בעצם, היא יותר כמו אימא, שכנה, כומר מוודה וקוץ בתחת, כולם באדם אחד, אבל על הלוחית שעל השולחן שלה כתוב 'רובי, מזכירה משפטית במשרד עורכי הדין הארווי, גרוסמן וקנטור'. היא נכנסה עם ספל קפה לוהט וזכתה, כמו בכל יום, להכרת תודתי הנצחית על יכולתה המדהימה לדעת בדיוק לְמה אני זקוקה ומתי. השעה הייתה תשע בבוקר ובשלב הזה כבר הייתי מוכנה להזריק את הקפאין ישירות לוורידיי. זה מה שהזמנות למסיבות רווקות עשו לי.

"אני לא נוסעת לדבר הטיפשי הזה," אמרתי ודחפתי את ההזמנה אל מתחת למשטח הכתיבה שעל השולחן. כבר יכולתי לדמיין מה יהיה ללוק להגיד על זה. כן, שמו לוק, לא דפוק. החברות שלי לא מתלהבות ממנו.

"למסיבה של קלי? ברור שכן. היא החברה הכי טובה שלך. את רוצה שאאשר את ההשתתפות בשמך או שתטפלי בזה בעצמך?"

הזעפתי פנים לעומתה. אומנם לא ממש חטפתי את הספל מידיה, אבל דאגתי להבהיר שהיא מעצבנת אותי. "לא, גברת דוחפת־את־האף, אני לא רוצה שתאשרי השתתפות בשמי." קירבתי את הספל אל פניי כדי שאוכל להריח את תוכנו, בתקווה שהסנפת אדי קפה יגרמו לקפאין לחדור עמוק יותר או יביאו להשפעה ארוכת טווח יותר. "אמרתי לך. אני לא נוסעת."

היא כיווצה את שפתיה לעומתי בהבעת רובי־לא־משחקת הייחודית לה. "אהה." שתי מכות לראש מאוחר יותר והתחלתי להתקפל. הייתה לה יכולת מצוינת לגרום לי רגשות אשמה, והיא לא היססה להשתמש בה נגדי לעיתים קרובות.

"אבל אני לא רוצה ללכת," ייללתי, משקיעה את כולי בפרצוף החמוץ שעשיתי. "יש לי שני סיכומים לסיים עד יום שלישי ושלושה דיונים בבקשות לסילוק על הסף וזה רק קצה הקרחון הנוראי." בעטתי בעדינות בשולחן. רציתי לבעוט בו חזק יותר, אבל פחדתי להרוס את נעלי הלובוטין שנעלתי. הן עלו לי משכורת של כמעט שבוע שלם.

"סיימת את הסיכומים האלה בשבוע שעבר, כפי שאת יודעת היטב, ואת יכולה לשלוח את ברדלי לדיונים." היא אמרה 'ברדלי' בטון הזה – הטון שמגלה עד כמה הוא מעצבן בעיניה. היא תמיד עשתה את זה. הייתי צריכה ממש לעצור את עצמי מלעשות אותו דבר. הייתה לו מן דרך להשפיע על אנשים, להרגיז ולדחות ובכלל להיות איכס אחד גדול. בגדים מהממים ופרצוף יפה לא יכולים לעזור יותר מדי לגבר אם האישיות שלו מעוררת בחילה. דמיינו שילוב של נחש וגירית ותתחילו להבין את הסגנון.

גלגלתי את עיניי. "את באמת צריכה להפסיק לחטט לי בקבצים, רובס."

"למה? איך עוד אני יכולה לדעת מה קורה איתך? אם אחכה שתבקשי ממני עזרה, אהיה זקנה ומקומטת כשזה יקרה."

"את כבר זקנה ומקומטת," אמרתי וחייכתי מאחורי הספל. העליצות שלי בשלב הזה הייתה לחלוטין לא מנומסת, אבל זו הדרך שלי. נועלת לובוטין ומטרידה אזרחים ותיקים. קלאסי, ב־ק' רבתי.

היא הפנתה אליי אצבע עם ציפורן ארוכה מאוד וצבועה. "ילדונת, יש לך מזל שאת יושבת מאחורי השולחן הזה ולא שם בחוץ עם כל המזכירות; אחרת..." היא קימטה את פיה לעומתי ונענעה בראשה באיטיות כמה פעמים.

"אחרת מה? תרביצי לי? נלך מכות בחדר הצילום?" חיוכי התרחב.

"את יכולה לסמוך על זה, ילדונת," היא אמרה. היא פנתה לצאת מהמשרד, רגליה עטויות הגרבונים משמיעות רשרוש חזק, כפי שעשו תמיד. בחיי, יום אחד החיכוך בין ירכיה יצית שרֵפה במשרד.

"למי אני מאשרת השתתפות?" היא שאלה בלי להסתובב אליי אפילו, "לקנדיס או לקלי?"

נאנחתי בכבדות והנחתי את הספל על משטח הכתיבה.

רובי מנצחת שוב. כרגיל.

"לקלי," נאנחתי. "תשלחי למייל העבודה של קלי."

הסתובבתי בכיסא כדי שאוכל לפנות למחשב והקשתי על המקשים שיביאו אותי לקבצי הלקוחות. מסיבת הרווקות של קלי ריחפה מעל ראשי כמו אסון בלתי נמנע. הייתי אמורה להבין איך לעקוף את הפסיקה האחרונה של בית המשפט לערעורים ברובע הרביעי, אבל המילים במסמך שכרגע פתחתי שטו מול עיניי.

מבטי הזדגג ופתאום הייתי שוב בת חמש־עשרה, בחדר האחורי הקטן בביתה של אימי, כאשר דמותו העצומה של החבר שלה מתנשאת מעליי וחגורה מונפת מעל ראשו. היא נחתה שוב ושוב על גבי, על ראשי ועל כתפיי. מילים איומות, מלאות שנאה שצפו מפיו, כיעור מסריח שציפה את עורי.

רעדתי. לא מפחד אלא מכעס. זה נמשך כבר יותר מדי זמן. לחבורות נדרש יותר ויותר זמן להחלים. הייתי צריכה לברוח. עם כל מכה הייתה יותר ויותר שנאה במילותיו, והחגורה נחתה עליי בעוצמה רבה יותר. אם לא אמצא דרך לברוח מהבלגן הזה, אמות ואקבר בחצר האחורית עוד לפני שימלאו לי שמונה־עשרה. לא היה שום טעם לצפות שאימא תתערב ותעזור לי. בזבוז זמן מוחלט.

כשהוא עזב את החדר באותו יום, ניסחתי את הטיוטה הראשונה של המסמך שעתיד היה להפוך בסופו של דבר לתוכנית החיים שלי. המסמך שבו פורטה הדרך שתוביל אותי למטרותיי: עצמאות, ביטחון והצלחה כלכלית. לא יכולתי לסמוך על אימי החלשה והתלותית שתציל אותי, לכן הייתי צריכה להציל את עצמי.

ניערתי את ראשי והכרחתי את עצמי לעזוב את ענייני הזיכרון ולחזור להווה. לא, אני לא מוכנה לתת לזיכרונות להרוס את המסיבה של החברה הכי טובה שלי. נשמתי נשימה עמוקה ונשפתי החוצה את רוחות הרפאים שרדפו את מעמקי מוחי. אני בת עשרים וחמש עכשיו ותוכנית החיים הביאה אותי עד לכאן. הפסקה קטנה כדי לנסוע לווגאס לא תשנה דבר. טיול בן יומיים לווגאס עם חברות לא יציב שום סיכון לתוכנית החיים שלי. אני יכולה לעשות את זה. לא אתן לפחד ללוות אותי יותר.

הקלקתי על העכבר ופתחתי את המסמך שהיה עליי לסיים לפני שאעלה על המטוס.