האחים פרסטון 2: לוגן

יש שני סוגי אנשים בעולם, אלה שמזייפים את זה ואלה שהם אמיתיים, ואני בטוח שאני שונא את שניהם.

אפילו עכשיו, כשג'וי יושבת ברכב שלי ושערה הבלונדיני והארוך מתנופף ברוח, אני מרגיש את הדגדוג הזה, כאילו מחטים דוקרות אותי, רק גרוע יותר. היא הכי מזויפת שיש, אבל היא גם הדבר הכי קרוב לחברה שאי פעם היה לי, חוץ ממרי, כמובן. וכשאני אומר מרי, אני מתכוון למרי־ג'יין, שם הקוד הידוע למריחואנה.

הצחוק של ג'וי מגעיל ומזויף בדיוק כמו החיוך שנלווה אליו כשהיא מצחקקת ממשהו שאמרתי. אני אפילו לא זוכר מה אמרתי, אבל אני בטוח שזה לא היה מצחיק.

ג'וי. איזה שם זה? כמה משקל בא איתו. כאילו המטרה שלה בחיים זה להפיץ שמחה לכל מי שנתקל בו. ג'וי המסכנה.

היא מושיטה את ידה מעל המושב הקדמי אל עבר עורפי וציפורניה מתחפרות בשערי בזמן שהיא משמיעה גניחות מזויפות. אני פונה אליה ומחייך והיא מעפעפת בריסיה המלאכותיים. אני מתאפק לא לעצור בצד ולקבל ממנה את הדבר היחיד שמסב לי אושר חוץ ממרי. ידה עוברת מעורפי אל כתפי וממשיכה במורד חזי עד שהחום שלה מתפשט על בטני. בתוכי אני מתחנן שתרד עוד למטה.

אבל אז היא עוצרת לגמרי ואומרת, "אנחנו צריכים לאסוף את אוברי."

אני תופס בכף ידה והודף אותה ממני. אוברי, החברה שלה, היא הבחורה הכי מעצבנת בתולדות האנושות. אם הייתי צריך להכין גרף שייצג נאמנה את הזייפנים ואת האמיתיים, שתי הבחורות האלה ימוקמו בשני הקצוות המנוגדים של הספקטרום. "חשבתי שנהיה הערב רק את ואני."

ג'וי נושפת בלעג ואני שונא את הצליל הזה. "ובערך עוד חמישים אנשים. אנחנו יוצאים למסיבה, לוגן."

זה ליל שישי ואני ער מחמש בבוקר. אני רק בן תשע־עשרה, צעיר מדי מכדי להרגיש זקן מדי לכל החרא הזה, אבל מעוצבן מדי מכדי שיזיז לי. אני עייף ועצבני ורק רוצה הלילה להוציא שבוע של תסכולים ושל כאבים. אני חייב לשחרר לחץ וחשבתי לעשות זאת עם הבחורה שיושבת לידי, אבל עכשיו אוברי בתמונה. "אני לא רוצה לבלות עם אוברי הלילה."

"היא חברה שלי," ג'וי מתבכיינת. כאילו אני מטומטם, כאילו אני לא יודע את זה. אני איתה כבר כמעט שלושה חודשים, הזמן הכי ארוך שהייתי עם מישהי. שמרתי על הזין בתוך המכנסיים ועל העיניים שלי לעצמי. אני שומר על הכול כמו שצריך בזמן שבפנים אני משתגע.

"חוץ מזה," ג'וי מוסיפה, "לא היו לה תוכניות לערב."

אני לא מופתע. "אז עכשיו אנחנו צריכים לרחם עליה?"

"תהיה נחמד." להיות נחמד? "ואם תהיה ילד טוב..." היא תופסת בידי ומניחה אותה בין רגליה, "אדאג לכך שזה ישתלם לך."

וזה בדיוק למה אני מוכן לסבול אנשים. למה אני סובל את ג'וי.

אוברי יושבת בחניה כשאני מגיע אל הבית שלה. בחצאית לבנה ארוכה, בגופייה ובסוודר בסגנון של סבתות, הבחורה נראית כמו מקבצת נדבות.

ג'וי מורידה את מגן השמש כדי לבדוק את האיפור המושלם שלה. "היא יכולה להיכנס מהצד שלך? אני לא רוצה לצאת."

אין טעם להתווכח אז אני יוצא ומשאיר את הדלת פתוחה כדי שאוברי תיכנס באמצע. "היי, אידיוט," היא אומרת.

אני מגלגל עיניים. "נראה שלא קראתי טוב את ההזמנה למסיבה. לא ידעתי שהיינו אמורים להתלבש כמו פושטי יד."

היא מקרבת את פניה אל פניי ומחייכת את החיוך המרושע הזה שלמדתי לשנוא. "זה נושא המסיבה לבחורות. הבחורים אמורים להתלבש כמו תלמידי תיכון סטלנים ודחויים." היא מוחאת כף פעם אחת. "נו, תראה איזה קטע, אפילו לא היית צריך להתחפש!" היא חולפת על פניי ומושכת במצחיית הכובע שלי, מורידה אותו על עיניי.

אני מסדר את הכובע, נכנס אחריה ומכניס את הטנדר להילוך. כיוון שהעקיצה שלה השפיעה עליי קצת, אני אומר, "החצאית שלך מכוערת בטירוף."

"זה נהדר," היא מגיבה בפנים חתומות, "ככה היא תתאים לפרצוף שלך."

ג'וי נאנחת, מורחת עוד אודם על שפתיה הוורודות מאוד. "אתם יכולים לפחות להעמיד פנים שאתם מסתדרים?"

"לא," אוברי ואני אומרים יחד.

או־קיי, לפחות יש משהו אחד שאנחנו יכולים להסכים עליו. אני יוצא ברוורס מהחניה שלה ועולה על הכביש לפני שהקול של אוברי מתחיל לנגן לי על העצבים שוב. "חוץ מזה, אתם צריכים אותי כי בזכותי הוזמנו."

היא משקרת, כמובן. מלבד ג'וי, לאוברי אין חברים. נכון שהיא חדשה פה, אבל בכל זאת. "זה בית פתוח, חכמולוגית."

"לא." אוברי מנידה את הראש. "יש שלט ענק בקדמת הבית וכתוב עליו 'אין כניסה לכלבים', אז הייתי צריכה לשכנע את בריטני שתרשה לך לבוא."

"אז את בטח סוג מיוחד של כלבה."

"בואו נלך כבר למסיבה המטומטמת הזאת," אוברי ממלמלת.

"תראי, אם את לא רוצה ללכת ממש אין לי בעיה להסתובב ולהוריד אותך בבית."

"לך על זה," היא אומרת.

אני מאותת. ג'וי מושיטה את ידה ומכבה את האיתות ואז פונה לחברה שלה. "אנחנו עושים את זה. שלושתנו. ואנחנו ניהנה."

ג'וי, מפיצת האושר.

איזה חרא להיות היא.

העיר שלנו קטנה, מחולקת לשניים על ידי רחוב מיין, שיוצר גם מעין חלוקה חברתית. בצד אחד יש את אלה שיש להם, ובצד השני את אלה שאין להם. קלישאה של ממש, נכון?

'אחוזת פרסטון', כפי שהמטומטמים בעיר נהגו לקרוא לה, ממוקמת בקצה רחוב מיין. מבחינה גיאוגרפית, חברתית וכלכלית אני מחשיב את המשפחה שלי לבינונית, ממוקמת איפשהו במקום טוב באמצע.

אוברי גרה קרוב יותר לאזור שבו גרים אלה שאין להם הרבה, ואילו ג'וי היא פחות או יותר מלכת הכוורת של כל אלה שיש להם הרבה, מה שאומר שהאנשים שהיא מתרועעת איתם הם בדיוק כמוה.

שתיהן סיימו תיכון לפני כמה חודשים. ג'וי למדה בסנט לוק, בית הספר הפרטי היחיד ברדיוס של שבעים קילומטרים. אוברי? אין לי מושג אפילו איפה היא למדה. אף אחת מהם לא מתכוונת ללכת לאוניברסיטה. ג'וי מבלה את זמנה בחוסר מעש כי הכסף של אבא שלה מאפשר לה את זה וכי למה לא, בעצם? אוברי? אני לא יודע מה היא עושה בחיים שלה ולא אכפת לי.

הנקודה היא שעד שהכרתי את ג'וי באחת המסיבות הקבועות שלי בצד השני של רחוב מיין, בקושי ראיתי את הצד הזה של העיר, אלא אם עבדתי אצל אבא בבנייה. המסיבות מתקיימות במעין עולם משלהן ואין בהן חלוקה למעמדות, ואני אוהב אותן מסיבה אחת בלבד:

גראס ואלכוהול בחינם.

ואני אפילו לא שותה.

הבסים מהדי־ג'יי, די־ג'יי אמיתי שהביאו ממקום הרבה יותר מגניב מהמקום הזה, מרעידים את החלונות ואת הקירות ואני שואף את כל מה שיש למרי להציע בזמן שאני נשען לאחור על הספה ומביט בבחורה שלי רוקדת עם בחורה שנראית בדיוק כמוה.

או שעישנתי יותר מדי. אולי אני פשוט רואה מטושטש.

בד הסטן האדום נצמד לקימוריה של ג'וי ונגמר ממש מתחת לישבן שלה. רגליה הארוכות והשזופות נתונות בנעלי עקב שחורות ומעוטרות ביהלומים קטנים ובסרטי פרפר קטנטנים באזור העקב. אדאג לכך שהיא תנעל אותן מאוחר יותר כדי שהן יתחפרו בירכיי בזמן שאהלום עמוק בתוכה. אני מלקק את השפתיים, שואף שוב מהג'וינט ומביט בעשן עולה לתקרה ונעלם אל הריק, אותו הריק שחי ונושם בתוכי.

כריות הספה זזות כשמישהו מתיישב לידי. ראשי נשאר מוטה לאחור ועיניי מביטות במופע האורות שעל הקיר. הבהובים של אדום, של כחול ושל ירוק משתקפים ואני מת על התחושה הזאת של חוסר משקל, של אופוריה שמשתלטת על האפלה ברגעים שבהם אני מתחבא מ... מהזיכרונות. החיים אמורים להיות ככה... ובימי שישי, בכל יום שישי, אני מתחיל לחיות שוב. גם אם רק ליומיים. גם אם רק לעצמי.

"הבחורה שלך נראית טוב." אני מזהה את הקול של דני. הוא הספק העיקרי בעיר של כל מה שעושה כיף לאנשים. הוא הדילר שלי. "היי, רוצה להצטייד? עדיף שתעשה את זה עכשיו אם כבר אתה פה. בריטני משלמת על כולם."

אני נחנק משאיפה נוספת ומהנהן. משהו קל נוחת בין רגליי. עוד כמה גרמים של ירוק. תודה לך, בריטני. מי שלא תהיי. "תודה, אחי," אני ממלמל ומסיט את הראש אליו, אבל הוא כבר הלך לעבר פינת החדר. רק כשהוא עוצר שם אני רואה למי הוא ניגש. זו אוברי.

אני מזדקף על הספה וממצמץ חזק כדי לחדד את מחשבותיי. היא נעמדת על בהונותיה, מניחה את ידיה על החזה שלו ולוחשת משהו באוזנו. הבחורה הזאת נאיבית על גבול הטיפשות. במסיבה כזו, שבה העשן גובר על ריחות הבשמים, האפטרשייב וספריי השיער היקרים, במקום שבו הסמים ניתנים חינם, היא לא צריכה לקחת אותו הצידה כדי לבקש ממנו את מה שהיא רוצה.

דני מהנהן ומושיט יד אל הכיס שלו בזמן שהיא מושיטה את ידה אל כיסה. היא מוציאה שטר של עשרים. הוא עושק אותה, וזה ממש גזל. אני קם על רגליי כדי לומר לה את זה, אבל אז הוא מוציא שקית של גלולות, וברור לי שהיא לא שם בשביל גראס. מה נסגר איתך, אוברי?

בכל הבילויים המשותפים והמאולצים שלנו בחודשים האחרונים היא מעולם לא לקחה אפילו שאיפה קטנה מג'וינט ולא היא ולא ג'וי השתמשו באקסטזי. גראס זה דבר אחד, אבל כדורים? ממש לא. אני קם כדי להפסיק את המהלך הזה, אבל מאוחר מדי. כשאני פוסע לעברם הם כבר נפרדו והולכים לכיוונים שונים. דני לשמאל ואוברי לימין. אני צריך ללכת אחרי דני ולשאול אותו אם היא קונה אצלו קבוע. אני צריך ללכת אחרי אוברי ולשאול מה קורה איתה.

האמת? אני לא צריך לעשות אף אחד מהדברים האלה. אני לא החבר שלה, זה לא התפקיד שלי וממש לא אכפת לי.

אבל כן אכפת לי.

אני הולך אחרי אוברי וחוצה את ים האנשים שבמטבח, חולף על פני עוד אנשים ועוצר לידה. מרפקיה מונחים על מעקה המרפסת והיא מביטה החוצה אל הגינה. בלילות הקיץ השמש שוקעת רק בסביבות השעה עשר ומסיבות באזור הזה נמשכות עד חצות או עד שאיזו זקנה שונאת צעירים מחליטה להתקשר למשטרה. תמיד אותו הסיפור. עדיין עומד מאחוריה, אני שואל, "מה קורה?"

אוברי פונה אליי. "איפה הבוסית שלך?"

"הבוסית שלי?"

"ג'וי."

"הא."

"נו?"

"היא רוקדת." אני תוחב את ידיי אל הכיסים ומחווה בראשי אל ידה. "מה יש לך שם?"

"כלום."

"מה שדני נתן לך ממש לא נראה כמו כלום." שפתיה האדומות שתואמות את צבע השיער שלה נפרדות בזמן שהיא מצרה את עיניה. "את דופקת כדורים עכשיו, ג'ינג'ית?"

"ג'ינג'ית?" אני מושך בשערה. היא מסיטה את ידי. "אני לא זוכרת מתי החיים שלי נעשו עניינך. אתה יכול ללכת להזדיין עכשיו." היא מכה בידי כדי להעיף אותי משם.

"זה יעשה לך רע." אני שומט כתפיים כי כל הסיטואציה מביכה ואני שונא את הבחורה. אוברי צוחקת לי בפנים, והלוואי שלא היה לי אכפת ממנה מספיק כדי לצאת לפה.

"ומה שאתה שואף אל תוך הגוף שלך זה בסדר? למה? כי זו התרופה לסרטן?"

באנחה כבדה אני מחזיר את הידיים אל הכיסים ומתנודד על עקביי. "אני לא יודע אם זה מרפא סרטן, ג'ינג'ית, אבל אני בטוח שזה מקל על כאבים מטיפולים כמו כימותרפיה, ואם הייתי יודע אז מה אימא שלי עוברת, הייתי מוריד לה את החרא הזה ישר לגרון כדי שהיא לא תסבול כפי שהיא סבלה לפני שמתה."

אוברי כלבה ואני צריך להוציא את השטויות שלה מהראש. אני צריך לצאת מהראש שלי, נקודה.

אני משאיר אותה שם, עם הבגדים המכוערים שלה והשיער המטומטם שלה והדעות הדפוקות שלה ונכנס לחפש את הכאילו־חברה שלי כדי שנוכל לעוף מפה וכדי שאוכל להוציא את התסכולים שלי בזיונים חייתיים וחסרי משמעות.

הסלון נותר כפי שהיה כשהלכתי, רק שג'וי והתאומה שלה לא שם. אני בודק במטבח, בחדר הכביסה ובכל הקומה התחתונה. היא לא נמצאת בשום מקום. אני בודק את הטלפון כדי לוודא שהיא לא התקשרה.

היא לא התקשרה.

פחד וחוסר שקט ממלאים את ורידיי הפרנואידים. אני רואה את דני מחוץ לדלת הכניסה ושואל אותו אם הוא ראה את ג'וי עוזבת את המסיבה. הוא מניד את בראשו עטור השיער החום והמבולגן שמכסה את עיניו האדומות. הוא מושך את המילים כשהוא מדבר, והקול שלו חלש, אני בקושי שומע אותו מעל הבסים הרועמים. "מה?" אני צועק ומצביע על האוזן. הוא מרים את היד באיטיות מעיקה ומצביע אל עבר גרם המדרגות.

שניים מחדרי השינה שבקומה השנייה ריקים. בשלישי יש זוג על המיטה ואני לא ממש רואה הרבה, רק שומע קולות של עור טופח על עור ואותו, אומר לי לסגור את הדלת. הוא בין רגליה, תחתוני הבוקסר שלו מופשלים עד ברכיו, הג'ינס והנעליים עדיין עליו. הוא דוחף והיא גונחת, הוא נאנח והיא מייבבת, "בבקשה־בבקשה־בבקשה."

בבקשה־בבקשה־בבקשה.

אני מכיר את המילים.

אני מזהה את הקול.

אני מכיר את נעלי העקב עם היהלומים המזויפים ואת כל הרגשות המזויפים ואת התשוקה המזויפת ואני כבר לא מסטול. כבר לא מרחף. לבחור אין שם ואין פנים אבל הוא מלא באושר כשהוא נוהם, "אני גומר!" וג'וי המלאה בו מזמרת, "בבקשה־בבקשה־בבקשה!"

היא מתחננת ומתנשפת ואני מדליק את האור.

מעולם לא צרחו את השם שלי חזק כמו שהיא עושה ברגע זה, ולא מתוך עונג או מפחד.

המנוולים מופרדים זה מזה עכשיו, מגששים בידיהם אחר הבגדים שלהם ואני מרגיש הכול וכלום בו־זמנית. כלום מלבד האוויר החנוק שממלא את ריאותיי וסוגר על דרכי הנשימה שלי. בדיוק כמו הרגשות שלי, גם הראייה שלי מושפעת באותו האופן: אני רואה הכול ואז כלום, כלום מלבד זעם בוער.

אני מסתובב ויוצא מהחדר לפני שאעשה משהו שאצטער עליו. ג'וי רצה אחריי, נושפת את שמי כמו שהיא נשפה רק כמה שניות קודם לכן, כשהיא גמרה. אני לא יודע למה אני כועס כל־כך. זה לא כאילו אהבתי אותה או משהו, אבל –

אבל...

אבל כלום.

אני כועס כי חשבתי שהיא שלי, ומי יודע כמה זמן זה נמשך? אני לא רוצה לדעת, אבל מתברר שהיא רוצה לומר לי כי היא תופסת בידי בזמן שאני רץ במורד

"זה פשוט קרה!" היא צועקת. המוזיקה פוסקת ואוזניי מתמלאות בשקט השיפוטי שמגיע מכל הנוכחים. אני פונה אליה, מביט במסקרה העבה מדי שנוזלת במורד לחייה יחד עם הצער הנוזלי שלה.

היא לובשת את החולצה שלו כדי לכסות את הבושה, אבל נעלי העקב האלה... הן עדיין על כפות רגליה ויש לי הרבה דברים לומר. במקום זה אני מכניס את היד לכיס, שולף את מרי ומרים אותה אל שפתיי. דני, שעומד לידי, מצית אותה ואני ממתין שהשלכות מעשיה של ג'וי והשלכות הבחירות שלי יציפו את ריאותיי ומשם יתפזרו אל גופי ואל הראש שלי, שבו זיכרונות העבר מאפילים על הזיכרונות החדשים.

ואז אני הולך.

כי הייתי צריך לדעת מראש.

ג'וי לא הייתה ולעולם לא תהיה בשבילי.