האחריות של המיעוט

פרק ראשון האחריות של המיעוט: סיפורי האישי א. שיעור ראשון שלמדתי

השיעור הראשון שלי כבן למיעוט אירע דווקא בשכונה המזרחית שבנצרת. יום אחד, כאשר חזרתי מבית הספר, נתקלתי בחבורה של בני השכונה. אחד מהם יצר בינינו מתח מלאכותי, והדבר יכול היה לדרדר אותנו לקטטה המונית, כמו שקורה אצלנו לעתים קרובות. למזלי, זה היה בצהרי יום של חודש הרמדאן, שהאמנו שבמהלכו חייבים להתנהג בסבלנות ובסובלנות. כולנו צמים. כולנו יודעים שאסור להתקוטט. הזכרתי להם את מצוות האסלאם בימים כאלה - וחסכנו הרבה דם.

זה לא היה מקרה ראשון וגם לא אחרון. כבר כילד קטן מעמיסים על כתפיך בעיות של מבוגרים. הבנתי שהיותך מיעוט, גם בתוך העם שלך, משמע פגיעה יסודית בתחושת הביטחון. היינו אז מספר קטן של משפחות פליטים, שנעקרו או ברחו מבתיהם בימי הנכבה, הרבה לפני שנולדתי. אבא שלי ברח מביתו שבביסאן (היא בית שאן) לירדן, יחד עם כל המשפחה הקטנה והחמולה. מבחינתם, זה היה מעבר של כמה מאות מטרים, ממערב לנהר אל המזרח. מבחינתנו, זו היתה מכה אנושה לעם שלם. לכן קראו לה נכבה. אסון לאומי. אחרי חודשיים אבא ברח מירדן וחזר לביסאן. בשעת כעס ובפני כמה חברים בבית קפה בעיר ארבד שבירדן הוא העז לבקר את תפקודה של הממלכה, ועקב כך נעצר. הוא הצליח לחמוק מהמשטרה ולעבור את הנהר לפני שיתפסו אותו. הגיע לבית שאן ומצא את ביתו הכבוש. הוא ניסה להחזירו אליו, ביקש לשכנע, התחנן, ואפילו הציע לדיירים היהודים לקנות אותו מהם בחזרה, אבל זה לא עזר. השלטונות בישראל אמרו לו שכדאי שיפנים את "המציאות החדשה שנוצרת בארץ". הפנו אותו לנצרת - או חזרה לכיוון הנהר. אבא שכר דירת גג קטנה בת שני חדרים בשכונה המזרחית של נצרת, שם נולדתי ושם גם נולדו תשעה מאחי, שנה אחרי שנה, עד שהפכנו ליתומים. את ההשפלה של הפליטוּת והשלכותיה לא יכול היה אבי לשכוח עד יומו האחרון, כשנפטר בעודו אדם צעיר בן 54 בלבד.

לאחר מותו של אבא, אמא לקחה את המושכות, ובבוא היום קיבל את האחריות על המשפחה גם אחי סמיר, המבוגר ממני בארבע שנים. אמא נולדה בשכונת אל־מידאן שבלב לבה של דמשק, אישה יפה מאוד ונעימת הליכות, חייטת של בגדי נשים וכלות. נשות השכונה קראו לה: "א־שאמייה אל־חלווה", הבת היפה של "בלאד א־שאם" (הצרפתים קראו לאזור הזה לֵבַנְט). כולם אהבו מאוד את המאכלים והממתקים הסוריים שאמא הכינה. אני לא זוכר אפילו יום אחד שלא היו אצלנו אורחים. היא היתה מיניקה גם תינוקות של השכנים, ולכל אחד מאיתנו, בתורו, היו עוד אחים ואחיות לחלב האם שלה. גם האסלאם, ביופיו, מכיר באחוות האחים הזו ופוסל נישואים של מי שנחשבים אחים ליניקה. כך הצליחה אמי להקנות לעצמה מעמד קצת שונה משאר הפליטים בשכונה, שסבלו מאפליה בקרב המשפחות הוותיקות. אבל גם עלינו, ילדיה, האפליה לא פסחה. גם שכנים שזכו לינוק מאמי לא תמיד עזרו לילדיה הפליטים, אחיהם ואחיותיהם לחלב אמנו. קשה לשכוח את הפחד שחשנו פעמים רבות במשחקים, בחתונות ובאירועים רבי משתתפים אחרים. לפעמים היינו נתונים למתקפות אלימות ממש, ותמיד היה עלינו לחפש איזה כוח נגדי שיחזק אותנו אל מול ילדי השכנים.

אבא השקיע מעל ומעבר ליכולותיו הכלכליות בקידום ההשכלה שלנו. הוא לא עשה זאת בגלל ההרגשה שהוא פליט, וגם בלא כל קשר לבעיות ההיקלטות שלנו בשכונה, אלא כיוון שהיה בעצמו אנאלפבית וידע בשל כך סבל רב. אמא, אנאלפביתית גם היא, תמכה מאוד. שניהם עמדו על כך שכל בני המשפחה ילמדו בבית הספר טרה סנטה היוקרתי, ושכל הבנות ירכשו דעת בבית הספר פרנסיסקאן לבנות. בשני בתי הספר גבו מאיתנו שכר לימוד שמן. אני היחיד בין אחַי שעמד במשימה המאתגרת ושרד את הלימודים בבית הספר הזה. אחיותי צלחו גם הן את ספסל הלימודים הנוקשה של פרנסיסקאן, בעוד אחַי האחרים עברו לבתי ספר ממלכתיים. ההצלחה שלי בלימודים הפכה עד מהרה לנשק סודי בקרב בני גילי בשכונה, ומעמדי החל להתבסס. לימים, הרבה שנים לפני שנחשפתי להיסטוריה היהודית, למדתי שיעור מאלף: הצלחה, הצטיינות, התלכדות של בני המיעוט ובנותיו הן כלים חשובים מאין כמותם להישרדות. לא ידעתי אז שזה היה השיעור הראשון שלי ביהדות, ולא שיערתי אז שזה גם מתכון לקנאה ולשנאה כאחד. את השיעור הזה לומדים על הגוף, והסימנים מצלקים את הנפש לשנים ארוכות.

כמובן, קשה להתמודד עם הסבל הכרוך במערכת יחסים מהסוג הזה. לכן מי שעובר אותה בהצלחה, הוא מחוסן, כמו שמי שחלה והבריא מחוסן מפני המחלה. אפשר לומר בבטחה, שההתמודדות עם הסבל מזינה את כוח ההישרדות, מעלה את יכולת ההתמודדות ופותחת את האופקים לחולל שינוי ותמורות. אין ברירה, פשוט חייבים להצליח.

גם בבית הספר הייתי במיעוט. טרה סנטה הוא מוסד חינוכי של הכנסייה הלטינית. רוב התלמידים ורוב המורים והמורות שלימדו בו היו נוצרים. בכלל, נוצרים היוו רוב מוחץ בעיר, והם הפגינו רמה מוסרית גבוהה, גם בבית הספר. לא היו סכסוכים על בסיס עדתי. מורים כתלמידים הכילו אותנו. לא הציקו. לא התנשאו. לא פגעו ברגשותינו. ובכל זאת, אי־אפשר להתעלם מכך שמנהגי הרוב ואורחותיו - בחגים, בתפילות היומיות, באירועים המיוחדים, בסמלים, בביקור השגרתי בכנסייה הצמודה לבית הספר - מותירים את המיעוט בשוליים, כתלמידים סוג ב'. כמוסלמים, היינו פטורים מלימודי דת ומתפילה, אך אני הייתי בין המוסלמים המעטים שבחרו להישאר בכיתה גם בשיעורי הדת הנוצרית. רציתי לדעת ולהכיר. כדי שלא יחשבו שזאת חנפנות, חלילה, נכחתי בשיעורים מבלי לשאול שאלות, ולא התפללתי בקול רם. פשוט ישבתי, הקשבתי, ועברתי לשיעור הבא, שם שוב העזתי להשתתף כתלמיד מן המניין. היו לכך עוד השלכות: החברים הנוצרים בכיתה ראו בי מוסלמי שונה. הייתי עבורם סוג של "משלנו". היחסים היו מאוד טובים. כמעט כולם ביקרו אצלי בבית - ואני ביקרתי אצלם. ולמרות הכול, היו גם הרבה רגעים של בדידות.

האתגר שלי היה להצטיין. עשיתי זאת בשלוש דרכים: ראשית, עבדתי קשה כדי להיות בין המקומות הראשונים בכיתה. שנית, ביקשתי לבלוט בפעילויות התרבות שהתקיימו מחוץ למסגרת הלימודים. חָבַרתי לקבוצת תלמידים ששיחקו בתיאטרון של בית הספר, והמחזה הראשון שביצענו היה "ז'אן ד'ארק". שלישית, עבדתי בסופי השבוע כדי שאוכל להימנות בין התלמידים "העשירים", שמרשים לעצמם לקנות חצי מנת פלאפל מדי יום.

ההחלטה לעבוד נפלה אצלי באחד מימי הקרה של החורף בכיתה ח'. נעלַי היו קרועות וכפות רגלַי קפאו. לא ידענו אז מה זה מעיל או כובע. אוזנַי צבו מרוב קור. התחלתי לבכות ברחוב, וכשהגעתי לשערי בית הספר, לא נכנסתי פנימה. במקום זה פניתי ימינה, לכיוון אזור המעיין. הלכתי לחפש עבודה. נכנסתי למסעדת "אלמסקובייה" בבניין הרוסים, שהפך באותם ימים לבית המשטרה ולמשרדי הממשל הצבאי, ובהמשך התמקמו בו כלל משרדי הממשלה, החל מבית משפט השלום ועד משרד רישום האוכלוסין של משרד הפנים, כולל הדואר ומס הכנסה.

רוב הפקידים והעובדים שם היו יהודים. הבעלים של המסעדה, ראמז נוויסר, ריחם על הילד האומלל שהופיע אצלו כך פתאום, וקיבל אותי לעבודה בו ברגע. התחלתי לעבוד ברחיצת כלים, ואחר כך באספקת הזמנות של מזון למשרדים.

אורחי המסעדה היו קציני צבא ומשטרה וש"ב (שבהמשך הפך לשב"כ), פקידי שומה, מנפיקי תעודות זהות במשרד לרישום אוכלוסין, ובעיקר - מנפיקי רישיונות ליציאה מהעיר. כל ערבי ישראלי שעבודתו היתה מחוץ לעיר או למד באוניברסיטה או נזקק לטיפול בבית חולים, נדרש להציג רישיון מהצבא. עד היום אני זוכר את התורים הארוכים, את הצעקות והקטטות ואת העצבים. הייתי מגיש קפה לפקידים האחראים, לעתים כמה פעמים ביום, והייתי עד לסבל הרב של האנשים הרבים שפקדו את המקום. ראיתי הרבה התנשאות והתעמרות, אבל ההוראות של הבוס היו ברורות וחד־משמעיות: "אנחנו פה בשביל פרנסה. אסור לנו להתערב בשום פנים ואופן".

זה היה המפגש הראשון שלי עם יהודים. זה היה השיעור הגדול הראשון שלי כמיעוט ערבי מול הרוב היהודי.

ילד שעובד במסעדה אינו מצוי במעמד חברתי גבוה. אתה בסך הכול מגיש קפה, תה, כריך או צלחת חומוס. ועליך לעשות זאת כמו שצריך. בלי לכלוך. בלי לשפוך אפילו טיפת מים. עליך להביא את המשקאות חמים ובמהירות הראויה. למלא אחר ההוראות. לא לשכוח את ההזמנות. להיות מסודר. לא לחסוך בחיוכים. להקפיד על נימוס. לספוג כעסים וקפריזות מצד הלקוחות. וכמי שלמד בבית ספר נוצרי והיה זקוק מאוד לכסף, יכולתי לשאת בנטל. זה לא היה קל, אבל עמדתי בניסיון בהצלחה. ועם הניסיון המתהווה, הבעלים קידם אותי ואפילו העז לסמוך עלי ולהשאיר אותי במסעדה לבד לשעות רבות במשך היום. הוא אף הגדיל את המשרה שלי בימי החופשות ואִפשר לי לעבוד אחר הצהריים בימי הלימודים.

במשך השנים הכרתי מגוון רחב של יהודים: שוטרים שהיו עוצרים אותי בעוון "שוטטות לילית"; קליינטים שביצעתי אצלם בבית עבודות תריסים; עובדי ביטחון בנמל התעופה; בחורים שבאו לשמוע הרצאה שלי בבית כנסת בירושלים או בבית המדרש של המשטרה בשפרעם; חיילים במחסום שבכניסה לביר זית; חולה מעפולה שאושפזה בחדר אחד עם אמא שלי בבית חולים בנצרת; מפגינים שקראו לתושבי נצרת לעזוב למדינות ערב; ניצולי שואה שהצטרפו ליוזמה הערבית לבקר יחד באושוויץ במסגרת לימוד ההיסטוריה היהודית; מרצים שלימדו אותי עיתונות בבית ציוני אמריקה בתל אביב, וסטודנטים שלימדתי באוניברסיטת בן־גוריון יחד עם החבר והידיד פרופ' דן בראון; החברים שלי במפלגה הקומוניסטית בגבעתיים ובקיבוץ יד חנה; העמיתים בשחרית, השותפים מעופרה ומתקוע; העורכים והמנהלים שלי בתוכניות הטלוויזיה והרדיו שהגשתי, והעוזרים הרבים שלי - טכנאים, צלמים ומהנדסי הקול - באותן תוכניות. אנשים מהשמאל ומהימין. מהפוליטיקה ומהחברה. קרים וחמים. גסים ונעימים. עוינים וחברים. תומכים ומכשילים. יהודים מכל הסוגים - בדיוק כמו הערבים.

ניסיוני העשיר הניב מסקנה חד־משמעית: חרף כל מגרעותיה של מדיניות האפליה, למרות הסבל מהשלכותיה הרבות על חיינו, ועל אף שלל המכשולים שעומדים או מעמידים בדרכנו, אנחנו יכולים לשנות את מצבנו לטובה. הדבר כרוך גם בנו ולא נתון רק בידי הרוב. אם נשכיל לקחת את גורלנו בידינו, ולא נחכה עד שייתנו לנו, אנחנו יכולים לשנות את מצבנו באופן מהותי. זאת ועוד, אין זולתנו, ערביי ישראל, מי שיכול להוכיח שאפשר לחיות יחד ואף לתרום לקידום השלום בין מדינתנו לבין האומה שלנו. למרות היותנו מיעוט בקרב הרוב היהודי, ולמרות החוקים והשלטון והסמלים והאמצעים והכוח האדיר של הרוב, יש גם לנו פוטנציאל, כלים ויכולת להשפיע על המצב ולשנות אותו. אני סבור שיש לנו גם אחריות. אני מבקש לכנות אותה - האחריות של המיעוט.

כן, גם למיעוט יש אחריות, ולדידי אפילו כזו שלא נופלת הרבה מאחריותו של הרוב - ואולי אף עולה עליה. לעתים, ההתנהגות של המיעוט מכתיבה את זו של הרוב, בדיוק כשם שההתנהגות של הרוב מכתיבה הרבה פעמים את זו של המיעוט, לטוב ולרע. הדבר נכון בכל מקום שיש בו רוב ומיעוט, בכל מקום בעולם. אני נמנה עם רבים מאוד שמאמינים בזכותו של כל אדם לחיות חיים מלאים של סיפוק והגשמה ובחובתו לדורות הבאים. אחריות המיעוט כלפי עצמו וכלפי הרוב היא בעיני חלק מחובה כללית שעלינו למלא.

ב. מאירופה ועד סוריה ומעבר לכך

קשה למצוא מדינה בעולם שאין בה מיעוט לאומי. עם זאת, בשנים האחרונות עולה מדד הסיכון למיעוט כמעט בכל מקום על פני הגלובוס. באירופה מסתכלים על המיעוט כעל איום קיומי. כוחות קיצוניים מנהלים מאבק קשה ואלים כדי להיפטר ממנו, וזוכים לרוח גבית רחבה מהציבור הכללי. הנאו־נאצים מרימים ראש, הופכים לכוח פוליטי שעולה באופן מסחרר ומדאיג. הסיסמאות ההיטלראיות, ששימשו בעבר נגד יהודים ומיעוטים אחרים, מושמעות היום נגד מוסלמים, ערבים, שחורים ומיעוטים אחרים. ההשוואה לאֵימי הנאצים לא נראית מופרכת. רבים חוששים מג'נוסייד, לא רק מגירוש.

לא כל האירופאים שמגלים הבנה למאבק במיעוטים הם גזענים ונאו־נאצים. הם פשוט רואים במיעוט איום למדינתם, להישגיהם, לתרבותם, למשטר שלהם, לערכים, לשלטון החוק. שיעור ניכר מהם אינו עוין מיעוטים ואפילו מעדיף להכיל ולחבק אותם, אך הוא חש מאוים, בין היתר בגלל ההתנהגות של המיעוט עצמו ושל המנהיגות הפוליטית־חברתית־דתית שלו.

עם זאת, באירופה קיים פוטנציאל אדיר של הכלה למיעוטים. רמת הציוויליזציה שהתפתחה שם אחרי עידן הנאציזם, רגשי האשם בגלל השליטה האימפריאלית האכזרית של כמה ממדינות אירופה בעמים אחרים, עליית קרנם של חוקים ונהלים של שמירה על זכויות אדם, העייפות משתי מלחמות עולם ומעוד כמה מלחמות קטנות, הרצון והצורך החיוני בשלום - כל אלה פותחים שערים רחבים בפני המיעוטים להשתלב במדינות המערב. האחריות המוטלת על כתפי המיעוט היא להוכיח שאכן ניתן לחיות ביחד.

אם המיעוט מנסה לכפות על הרוב את מנהגיו, אם המיעוט אינו מכבד את הערכים והנורמות של הרוב, או במילים אחרות, אם האורחים משבשים את דרך החיים של המקומיים, הרי שבכך הם רק מעניקים יתרון לקיצוניים, שרוצים לפגוע במיעוט ובכל מי שמזדהה איתו.

ואם באירופה יהפוך המיעוט לקורבן של הרוב, הרי שהרוב במדינות העולם השלישי ימהר לאמץ את אותה מדיניות, ואף בממדים אחרים של תוקפנות וזוועה. שם זכויות האדם כלל אינן נחשבות. שם החוקים לא יעמדו לצד הנדכאים. מה שהתרחש ומתרחש עדיין בסוריה, בעיראק, בלוב, בתימן, בהודו, במיאנמר, באפגניסטן, בפקיסטן ובכמה מדינות באפריקה ממחיש היטב את החשש שלי. שם מגרשים מיליונים של אנשים חסרי ישע, מיעוטים או בני קהילות של "אחרים", ומבצעים בהם פוגרומים ופשעים כבירים. העולם המפותח אינו מצליח למנוע את האלימות הזו. נהפוך הוא, במקרים רבים המלחמות של השחקנים החזקים בעולם עוברות ומתנקזות דווקא לשטחים אלה. במקרים רבים במחוזותינו המזרח תיכוניים, העמים המקומיים הופכים לא אחת לבשר תותחים של העידן החדש של המלחמות.

ג. חשדנות הדדית

אנחנו, ערביי ישראל, איננו מיעוט שבא לביתו של הרוב. בניגוד למקרים אחרים, אנחנו בני המקום. כאן נולדנו. מאות ואלפי שנים היינו חלק מהרוב, ופתאום, בתנאים טרגיים, הפכנו למיעוט. לא אנחנו יזמנו את התהליך שבסופו הפכנו להיות מיעוט. אבל, התוצאה חד־משמעית, ואין לנו אלא להתמודד איתה כעת. לדעתי, עם כל הבעיות והקשיים, האופן שבו אנחנו חיים כמיעוט בישראל יכול להוות דוגמה ומופת להשפעתו של המיעוט על הרוב בכלל העולם. זאת, לא רק בגלל חריפותם של הפרדוקסים שאנחנו נושאים על כתפינו. אנחנו מיעוט ערבי, שהוא חלק מרוב ענק באזור הערבי של המזרח התיכון, ואנחנו נשלטים על ידי רוב יהודי שהוא מיעוט לאומי באזור הזה. וברקע, הרוב היהודי השולט הוא אוסף של קהיליות שונות שחוו על בשרם כאב רב כמיעוט, וסבלו מדיכוי של הרוב בהרבה מדינות בעולם לאורך ההיסטוריה, כולל אפליה, התנכלויות, גזענות, רדיפות רצחניות וגירוש במשך מאות בשנים. גם מדינות ערב לקחו חלק בשנאת יהודים, אבל זו מתגמדת לעומת הסבל של יהודים באירופה, שם עמי היבשת הידרדרו לשפל המדרגה וביקשו להשמיד את העם היהודי.

לכאורה, זה מצב מאוד מורכב וכמעט בלתי־פתיר. הסכסוך היהודי-ערבי או הישראלי-פלסטיני, כפי שהוא מכונה, הופך אותו למסובך עוד הרבה יותר. כתוצאה מן הסכסוך הזה, הרבה משפחות שכלו את מיטב בניהן, רבים איבדו את בריאותם והפכו לנכים שמתייסרים בכאבים ובמגבלות, רבים עוד יותר איבדו את אדמתם, את ביתם, את רכושם ואת זיכרונותיהם. הכבוד האישי נרמס. ברבים מקרבנו שולטים כעס, אימה ורגשות נקם. ככל שהסכסוך נמשך, וככל שרבים יותר נהנים ממנו, מרוויחים בזכותו כסף ויוקרה, פתרון מדיני שיביא את קץ הסכסוך לא נראה לעין. רבות ורבים כבר איבדו תקווה שאי־פעם יהיה לזה סוף. כל אירוע שלילי במסגרת הסכסוך הזה מעיב ופוגע ביחסים בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל. במקום שהיחסים האלה יהוו דוגמה ומופת לכלל העמים, הם הופכים ליחסים שבריריים שכושלים בכל מבחן פשוט.

המיעוט הערבי חש מאוים על ידי הרוב היהודי. הנכבה הפכה לזיכרון חי ובלתי־נשכח. אמנם ימי השלטון הצבאי חלפו עברו, אבל רוחו ודרכי פעולתו נמשכות בעוז, ובהן: הקיבעון של "מדינה יהודית" על כל היבטיו, חוק הלאום בצורתו העכשווית, כמו גם עשרות חוקים אחרים, הפקעת האדמות, ההגבלות על בנייה והריסה של בתים, התנהגות המשטרה שמבדילה בין ערבי ליהודי ושהביאה להריגתם של קרוב ל־60 קורבנות מבני עמנו מאז שנת 2000. כמעט בכל תחום בחיינו מושלת בכיפה האפליה, החל מההוצאה הממשלתית על תלמיד יהודי מול תלמיד ערבי ועד לאפליה בהחלטות של בתי המשפט והדה־לגיטימציה של המנהיגות הערבית הפוליטית, הכוללת הסתה עקבית של ראש הממשלה וכמה משריו נגד ערבים בכלל. וזוהי, לצערי, רק רשימה חלקית.

הרוב היהודי מתייחס לערבים בכללם כאל מקור לאימה קבועה, ולדידו ערביי ישראל עשויים מקשה אחת. גיס חמישי. אנשי ההנהגה הערבית הפוליטית הם בעיני הרוב היהודי חבורה של קיצונים, בחלקם תומכי טרור, חלק מאנשי הדת האסלאמית שונאי ישראל. הגישה של הרוב היהודי היא שברגע שישראל תיחלש, הערבים ינסו להרוס אותה מבפנים, ושכל עוד הערבים אינם משרתים בצה"ל, אין לבטוח בהם. ברגע שהערבים בישראל הגדירו עצמם כפלסטינים, הם לא יכולים, לפי גישה זו, להיות שותפים לקונצנזוס הלאומי בנושאים העיקריים הנוגעים לעצם קיומה ולהתנהלותה של מדינת ישראל. בעיני הרוב היהודי, הערבים שוללים את האידיאולוגיה של מדינת ישראל, עוינים את הציונות, מערערים על אופייה היהודי של המדינה, ומתנגדים לנרטיב היהודי והציוני של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני תוך אימוצו של הנרטיב הפלסטיני. לפיכך, חשדנות כלפי ערבים מתקבלת בהבנה מצד לא מעט מנהיגים יהודים - וגם את האפליה נגדם אפשר אז להצדיק בנקל.

אסור להכליל, אבל נדמה לי שחלק ניכר מהיהודים שותף לרגשות ולאמונות אלה. כאשר מעמידים אותם על הטעות שבעצם ההכללה ומבקשים מהם לנסות לשנות גישה, הם אומרים: "אני לא אשנה, אם הצד השני לא ישנה".

אני כותב ליהודים ולערבים כאחד שיש להם הכוח והעוצמה לצאת מן המצר ולחשוב אחרת. אני מציע הסתכלות אחרת על המציאות, בחינה של צדדים שהפוליטיקאים והעסקנים מעלימים אותם במכוון ומתעלמים מהם. אני מאמין שבקרב הרוב המכריע של הציבור קיים פוטנציאל של ממש לחולל שינוי. אבל אני בעיקר מבקש לפנות דווקא אל הצד הערבי ולהתבונן על חלקו שלו בתמונה הכוללת. אני מאמין באמונה שלמה שהרוב אחראי על הרוב - והמיעוט אחראי על המיעוט. לפיכך אתמקד בבעיה הלאומית שלי. לזה קוראים אחריות. אחריות של המיעוט.

ד. מ־פ־ח־ד־י־ם

אחריות היא הערך שאנחנו מבקשים להנחיל לילדינו כדי שיבטיחו לעצמם הצלחה בחיים, ועל מנת שישרדו את החיים בצל הסכנות והאתגרים המלווים אותם. הורים שמחים לגלות שילדיהם יודעים לקחת אחריות על מעשיהם. באותה מידה, מנהיגים שמחים כשהכפופים להם לוקחים אחריות על מעשיהם ואינם ממהרים להאשים אחרים בטעויותיהם. מנהלים יודעים שפקידים שלוקחים אחריות על מעשיהם, יצליחו בעבודתם יותר מכאלה שבורחים ממנה. הדבר נכון גם לגבי מפקדים, אנשי עסקים, הוגי דעות, אנשי דת, מאמני ספורט, מורים, ושאר בעלי תפקידים ניהוליים. משום מה, דווקא פוליטיקאים נוטים לברוח מאחריות. לא כולם, אבל בהחלט רבים מהם.

בנכבה הפלסטינית, המנהיגים שלנו ידעו להאשים את הציונות, את האימפריאליזם, את הריאקציה הערבית ואת כל העולם. הם רק שכחו לדבר על החלק שלנו ועל התרומה שלנו לכישלון שהביא עלינו אסון לאומי. הדבר חזר על עצמו גם ב"נכסה", הכניעה במלחמת ששת הימים. אותה מגמה נמשכת במבחנים רבים נוספים ברמה הלאומית. אני קורא את הנאומים של הנציגים הערבים ערב הנכבה, שהסבירו את הסירוב הערבי לתוכנית החלוקה. מדובר בנאומים מאלפים, בהסברים משכנעים, שנאמרו בלהט ונכתבו בדם הלבבות - ולפעמים גם הפגינו יושר. אבל במבחן התוצאה היה שם כישלון חרוץ שהביא לפיזורה של החברה הפלסטינית, כישלון שהעם שלנו סבל ועדיין סובל מהשלכותיו. מעטים למדו מהניסיון והיו מסוגלים להודות שזו היתה טעות אסטרטגית. לא אחת מנהיגים שלנו, בכירים וזוטרים, גדולים וקטנים, חוזרים על אותם נאומים ועל אותם הסברים, כמעט באותם ניסוחים. אנחנו תמיד בסדר - והאחרים תמיד אשמים. המצאנו ביטויים של "הכרזת הניצחון" אפילו כאשר אנחנו מפסידים. ראו אותנו למשל חוגגים ניצחון על ערימה של הרס, וזאת בלי להניד עפעף.

זה קל, זה אטרקטיבי ומשכנע, אבל במבחן התוצאה זה הרסני. וזה עוזר דווקא לזה שגורם לך את העוול. אם אנחנו מעוניינים באמת לשרת את עמנו ולהגן על האינטרסים שלנו, עלינו לקבל אחריות על מעשינו, לבדוק את עצמנו, ביושר ובשקיפות. אנחנו חייבים להודות - קודם כול בפני עצמנו - בטעויות שביצענו ואז לחשוב על תיקון. וחשוב מכך, ללמוד כיצד לא לחזור שוב על אותן טעויות.

עקרונות אלה נכונים לכל קהילייה, קבוצה, עם, אומה, חבורה, בכל מקום ובכל זמן. הם נכונים שבעתיים אצל מיעוט שנאבק על זכויותיו - ולפעמים על עצם קיומו. כאן אסור לטעות. אם טעית, לפחות אל תחזור על הטעות. עמדה עוינת כלפי הרוב הלאומי שאתה מתמודד איתו, וניהול מדיניות של התלהמות ואיומים, פשוט מזמנים עוד מכות ועוד הפסדים, ומרחיקים את האפשרות לפיוס.

קל לי מאוד כערבי לבוא בטענות אל הרוב היהודי. הרי אנחנו מדברים על עובדות במחקרים ובסקרים, המראים כי המיעוט הערבי בישראל סבל במשך כל שנות קיומה של המדינה מאפליה, מגזענות ומאיום קיומי. גם ראשי ממשלות ונשיאי המדינה הודו בכך - וביקרו את התופעה. הדבר המתבקש אפוא הוא להאשים את הרוב. הרוב כמובן לא יקבל עליו את האשמה, יתגונן וינסה להצדיק את מעשיו. וכך, מדיניות האפליה תהפוך מדבר שמתביישים בו לדבר שמקבעים אותו ומגוננים עליו. קשה הרבה יותר לבוא בטענות אל עצמי, אל עמי, אל הנהגתי. אנחנו חושבים - וזאת טעות ואיוולת - שפטריוטיזם משמעו להגן על העמדות הנחרצות שלך ושל המנהיגות שלך ועל הנרטיב שלך באופן גורף וכמעט עיוור. אבל פטריוטיזם אמיתי הוא לדעת לבקר גם את מה ששלנו, להצביע על הטעויות שאנחנו עשינו, לחפש פתרונות ולפרוץ דרך.

מותר לבקר את האחר, אבל זו לא חוכמה גדולה. אני מעדיף להתמקד בתיקון ובניקוי החצר שלי. אני מעדיף לעזור לאחר כדי שיעזור לי, במקום להכניע אותו ולאלצו בכוח הזרוע או בכוח החוק. איך עושים זאת? ראשית, רצוי ללמוד לדעת על האחר, להכירו ללא תמורה. שנית, להתנהג בצניעות, ללא יהירות וללא התנשאות. לדבר אמת. לפתוח את השערים שלך כדי שילמדו גם עליך. להצטיין בכל המעשים, להיות אמיצים. רק שאצלנו לא פעם מ־פ־ח־ד־י־ם.