האיחוד שלהם

פרק 1 שרלוט

אני מתעוררת בפתאומיות ומתנשפת בבהלה, העפעפיים שלי כבדים, אני בקושי מצליחה לפקוח את עיניי העייפות, רק כדי לגלות שאני לבד בחדר. אני בוחנת את הסביבה שלי ומבחינה בתריסים הלבנים הזולים שמכסים את החלון היחיד, חלק מהם מעוקמים, ודרכם נכנס מבחוץ אור השמש שכבר מתחיל לדעוך. אני זזה ומרגישה עקצוצים לאורך הרגליים שלי. בכפות רגליי. פלג הגוף התחתון שלי רדום, הישבן הורג אותי הודות לרצפת העץ שאני יושבת עליה. אני מעווה את פניי ומנסה למתוח את הרגליים, אבל החבל שכרוך סביב קרסוליי פוצע את עורי.

לפחות נייר הדבק כבר לא מכסה את הפה שלי, אני חושבת כשאני נושמת עמוק. אני נשבעת ששיימוס עשה את זה רק בשביל התמונות שהוא צילם בטלפון שלו. ברגע שהוא סיים, הוא תלש את נייר הדבק מהפנים שלי, הבעתו הייתה מאושרת, עיניו נצצו כשצרחתי בכאב.

הבן זונה.

אין לי מושג למי הוא יכול לשלוח את התמונות האלה. למשפחה שלי? להורים שלי לא יהיה אכפת. לא באמת. לאחים שלי? שניהם עסוקים כל כך בעסקאות ובכיבוש העיר ניו־יורק, אני בספק אם הם ישימו לב להודעות טקסט עם תמונות. וקרו בבית הספר, בתיכון לנקסטר, נדמה כאילו שכחו מקיומו. אימא רוב הזמן שוכחת לבדוק את הטלפון שלה, ואבא שלי נותן להודעות שלו להצטבר לכמות לא הגיונית.

אם הוא ישלח אותן לפרי, אני יודעת שבעלי יציל אותי. אולי למשפחה שלי לא אכפת, אבל לפרי... אכפת ממני.

או שאולי שיימוס לא שלח את התמונות האלה לאף אחד. אולי הוא ישתמש בהן מאוחר יותר. יכול להיות שהוא צילם אותן להנאתו האישית. אין לי מושג. גרוע מכך, אני לא מבינה אותו או יודעת מה מניע אותו.

האם הוא מתכוון להשאיר אותי כאן לנצח?

צמרמורת עוברת בי לנוכח המחשבה.

אם הוא ישלח את התמונות האלה לבעלי, פרי יהרוג אותו כשהוא ימצא אותנו. הוא שונא את שיימוס בכל ליבו, והוא בהחלט אמור לשנוא אותו. ואתם יודעים מה?

גם אני.

בלי אזהרה מוקדמת, הדלת נפתחת ושיימוס נכנס. הוא נראה גדול מהרגיל, גבוה ומרשים ואפל כל כך, ממלא את החלל כמו ענן מבשר רעות. הוא נעמד מעליי, ידיו על מותניו, פניו הזועפות מכוונות ישירות אליי. הבעתו מתרככת לאט, עד ששפתיו מתעקלות לחיוך קטן.

"את נראית די מקסימה כשאת קשורה ככה," המבטא האירי המוכר מכה בי, ואני מתמלאת מייד זעם.

"בעלי יהרוג אותך כשהוא יראה את התמונות שצילמת אותי," אני מסננת לעברו.

אני חושבת על פרי ועל פניו המחייכות. על המבט הזה בעיניים שלו ממש לפני שהוא מנשק אותי. האם אי־פעם אראה את זה שוב? ארגיש את השפתיים שלו על שלי? אשמע את הצחוק שלו?

שיימוס מגחך, כאילו אני משעשעת אותו. "יהרוג אותי? תעשי לי טובה. הוא יעיף מבט אחד בצילומי האבטחה מהבניין שלך ויחשוב שעזבת איתי ברצון. הוא לא מחפש אותך. הוא חושב שאת משתפת איתי פעולה — ומנסה לרמות אותו עם התמונות האלה."

לא. פרי יבין שמעולם לא הייתי עוזבת עם שיימוס בלי מאבק.

נכון?

אני חושבת על הצילומים שהמצלמות אולי קלטו. איך אני הולכת בלובי ומסתובבת אל שיימוס. האם נראיתי כאילו אני רוצה לדבר איתו? כאילו חיפשתי את קרבתו מרצוני החופשי? הוא הצמיד אקדח לגופי, אבל מישהו באמת ראה את זה?

מה אם אף אחד לא ראה?

"אז למה צילמת אותי?"

"ליתר ביטחון." הבעת פניו הופכת לזחוחה. "אולי אצטרך להשתמש בתמונות האלה מאוחר יותר."

אלוהים, אני שונאת את האיש הזה. נדמה כאילו כל מה שקרה בינינו היה לפני חיים שלמים. זה היה עבורי הלם מוחלט לראות את שיימוס בבוקר החתונה שלי. לגמרי לא צפוי וממש לא מציאותי. איך יכול להיות שהוא מופיע מולי פתאום ביום החתונה שלי? מה הסיכוי?

אני מבינה שאין דבר כזה מפגשים מקריים.

"אז לא שלחת אותן לפרי?"

"אה, דווקא שלחתי," הוא כורע מולי, החיוך שלו כמעט פראי, "אבל הוא עדיין לא בא להציל אותך, נכון? כנראה לא באמת אכפת לו ממך כמו שחשבת."

שיימוס מתרומם למלוא גובהו, מבטו לא עוזב את שלי לרגע, ואני נלחמת בבהלה שמאיימת לשטוף אותי. התמונות האלה, צילומי האבטחה, הפגישה שלי עם שיימוס — שום דבר מזה לא ישפיע על פרי. הוא ירצה להציל אותי. זה בדם שלו — הוא תמיד רוצה לעזור, להציל את כל מי שנחשב המשפחה שלו, ואני חלק ממנה עכשיו. אני אשתו. הוא יעמוד לצידי, לא משנה מה.

גם אם נראה כאילו ברחת עם המאהב שלך לשעבר?

אני בולעת רוק בכבדות ומנסה להדחיק את החשש שגורם לי לפקפק בעצמי. לפקפק בפרי.

לפקפק בכולם.

"אני אחזור." שיימוס עוזב את החדר לפני שאני מספיקה להגיד עוד משהו, וטורק את הדלת מאחוריו. אני צונחת בחזרה כנגד הקיר וחונקת את הבכי שמאיים לברוח.

שיימוס השתגע? ברצינות, מה שהוא עושה זה לא נורמלי. זה לא שפוי.

אני חוששת מהמצב הנפשי שלו, מה שאומר שאני חוששת גם... לעצמי. לביטחון שלי. איך כל זה ייגמר? אני בספק אם הוא ישחרר אותי בקלות.

אני נושפת בתסכול, מנסה לשנות תנוחה, מכה על הקרסוליים שלי בתקווה שכפות רגליי יתעוררו. תחושת הנימול מייסרת, וזה לא עוזר שהראש שלי עדיין כבד. אני תוהה אם שיימוס סימם אותי. אני אפילו לא זוכרת.

כמו שאני מכירה אותו ואת ההתנהגות שלו, סביר להניח שכן.

החדר נעשה חשוך יותר ככל שהשמש שוקעת, ובקרוב ירד הערב. עיניי מסתגלות לחושך, ואני מצמידה את העורף ואת הראש שלי אל הקיר, מסתכלת למעלה על התקרה ועל גוף התאורה שמעליי. לפחות הוא קשר את הידיים שלי לפני הגוף ולא מאחוריו, אם כי אולי זה היה צעד טיפשי. אני יכולה לשחרר את החבל כשאני ממוקמת כך...

החזה שלי מתכווץ, ואני מבינה שאולי אצטרך להתמודד עם האמת. אולי שיימוס צודק. לא נראה שפרי מתכוון להגיע להציל אותי.

לא תהיה לי ברירה אלא להציל את עצמי.

כך שיימוס מוצא אותי כשהוא נכנס שוב לחדר. אני לא יודעת כמה זמן התעסקתי בזה, או בכמה דרכים פיתלתי את הזרועות, את הידיים ואת האצבעות שלי בזמן שניסיתי להתיר את הקשרים המסובכים. זיעה מנקדת את המצח שלי, והעור במפרקי כפות ידיי משופשף בגלל החבל המחוספס.

“מה לעזאזל את עושה?" הוא שואל, קולו רגוע. כאילו זה לא עניין גדול שהוא מחזיק את המאהבת שלו לשעבר קשורה ונעולה בחדר אלוהים יודע איפה.

אני לא מסתכלת עליו, דוחפת את גל הכעס שמציף אותי למטה כדי שלא אגיד משהו טיפשי ואעצבן אותו. אני מיישרת את הגוף שלי ומנסה לשדר אדישות.

לא, לא תפסת אותי מנסה לשחרר את החבל. למה אתה שואל?

“אני צמאה," זה מה שאני אומרת לו, וזו האמת.

“אני אביא לך משהו לאכול ולשתות יותר מאוחר."

“מתי?"

“יותר מאוחר," הוא חוזר על דבריו, קולו תקיף. הוא סוגר את הדלת מאחוריו, נשען עליה ומתבונן בי כשזרועותיו שלובות על החזה שלו. הדרך שבה הוא בוחן אותי גורמת לי לרצות להתפתל, אבל אני לא זזה. הוא נשאר שקט כל כך הרבה זמן עד שאני מתחילה לתהות אם הוא מתכוון להגיד משהו. בסופו של דבר, ארבע מילים חומקות מבין שפתיו. הטון שלו נמוך וכמעט מאיים.

“מה אני אעשה איתך?"

אימה מציפה את הדם שלי, גורמת לי להיות לחוצה. בטח יש איזשהו מניע שבגללו הוא חטף אותי מהלובי בבניין שלנו. אני מניחה שיש לו תוכנית. מי חוטף מישהו בלי תוכנית?

אולי שיימוס.

אני נשארת בשקט עד שהשתיקה הופכת לבלתי נסבלת, ואני לא יכולה לשאת את זה יותר.

“למה בדיוק אתה מתכוון?" אני שואלת לבסוף.

שיימוס מתרחק מהדלת ופונה לכיווני, רוכן מולי, כך שעיניו בגובה עיניי. "את כועסת עליי?"

אני ממצמצת לעברו, המומה מהשאלה שלו. האם הוא באמת חושב שאני מרוצה מכך שהוא חטף אותי?

“או שאת עצבנית? את נראית עצבנית. תמיד היית יפה במיוחד כשהיית עצבנית, שרלוט," הוא ממשיך, קולו נמוך. אלוהים, אני שונאת לשמוע אותו אומר את שמי במבטא הזה שפעם נשמע לי מקסים כל כך. "ידעת את זה? לא שאי־פעם כעסת עליי כשהיינו יחד. רק בסוף, כשגילית..."

הקול שלו משתתק, והכאב לנוכח הזיכרון הזה דוקר את ליבי, מזכיר לי כמה הבגידה שלו פגעה בי.

“למה עשית את זה?" אני שואלת, קולי שקט. אני נשמעת מעוררת רחמים, ואני רואה את שביעות הרצון במבט שלו. הוא רוצה לדבר על העבר שלנו, בזמן שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות.

אבל אולי זה הדבר החכם. אני יכולה לנסות לשכנע אותו שאני רוצה להיות איתו, ואולי זה יגרום לו להיות פחות זהיר.

“למה את מתכוונת? למה שיקרתי לך? למה הסתרתי ממך שיש לי חברה?"

אני משפילה מבט, מייחלת שאצליח להזיל כמה דמעות. גברים תמיד נופלים בזה, ואני יודעת בוודאות שגם שיימוס. אני חושבת שהוא נהנה לראות אותי בתור הילדה הקטנה השבורה. "זה כאב כל כך, שיימוס. והדרך שבה גיליתי..."

“לא רציתי שתגלי ככה," הוא ממהר לומר, ידו מונחת על הברך שלי. אני לא מצליחה לשלוט בעצמי, אני נרתעת והוא שם לב.

ברור שהוא שם לב.

היד שלו מתהדקת על הברך שלי, ואני מגניבה אליו מבט, עיניי רטובות מדמעות. "אתה פגעת בי."

הבעתו נאטמת, מבטו אדיש. כאילו אין לו רגשות. או שהוא מנסה להסתיר אותם. "ברחת לפני שהספקתי להסביר."

הוא צודק. באמת ברחתי. ומעולם לא חזרתי. לא יכולתי להתמודד עם ההשפלה, וחוץ מזה...

אבא שלי לא הרשה לי.

“מה יכולת להגיד כדי להסביר את עצמך?" אני שואלת. "זה ברור מה עשית לי. לנו."

“לא הייתי מאוהב בה," הוא מודה. "לא עוד. לא אחרי מה שהיה ביני ובינך. התאהבתי בך —"

“אל תגיד את זה," אני קוטעת אותו, לא רוצה לשמוע שום הצהרות אהבה. הוא לא מתכוון לזה. הוא מנסה לשכנע אותי שהוא בחור טוב, בזמן שאני יושבת כאן קשורה. האירוניה לא נעלמה מעיניי. "אתה לא מתכוון לזה."

“את לא יודעת למה אני מתכוון או איך אני מרגיש. מעולם לא נתת לי את ההזדמנות להסביר שום דבר מזה. כמה מתוקה היית. איך נשביתי בקסם שלך. היית כל כך תמימה, כל כך טהורה. שתית בשקיקה כל מילה שאמרתי לך, ואהבתי את זה. העיניים הכחולות הגדולות האלה עקבו אחריי כשדיברתי מול הכיתה. כאילו לא היה לך מספיק ממני," הוא אומר, מבטו מרוחק, הוא נראה אבוד בזיכרונותיו.

ליטפתי את האגו שלו. בגלל זה הוא כביכול התאהב בי, אבל זה לא נשמע כמו אהבה עכשיו. לא ידעתי עליו הרבה מעבר לכך שהוא מאירלנד ונלהב מארכיטקטורה אירופאית קלאסית. אה, ושהוא היה מבוגר ממני ונראה חכם כל כך, איש העולם הגדול. אני הייתי בדיוק כפי שהוא תיאר אותי — ילדה קטנה ותמימה שגדלה בחממה כל חייה. ברגע שניתנה לי ההזדמנות לצאת אל העולם, עשיתי את הדבר הכי אימפולסיבי, הכי טיפשי אי־פעם...

ניהלתי רומן עם המרצה שלי.

אני חושבת על פרי ואיך הוא הרגיז אותי בהתחלה. הנינוחות הטבעית שלו הייתה מעצבנת — עד שהוא כבש אותי, לאט אבל בטוח. ככל שבילינו יותר זמן יחד, גיליתי את האופי המגונן שלו, את היכולת הטבעית שלו להבין את הרגשות שלי. הניצוץ שאני מרגישה כשהוא מסתכל עליי, נוגע בי, מנשק אותי...

זה נראה יותר כמו אהבה.

"את עדיין נראית כועסת," שיימוס מציין ושולף אותי ממחשבותיי.

המבט שלי מוצא את שלו שוב, ואני מוותרת על כל העמדת הפנים. "אני לא אוהבת לחטט בעבר. זה חסר טעם."

"את מתגעגעת לבעלך?" הוא מרים את הגבות שלו.

אני לא אומרת כלום, רק מסיטה את מבטי הצידה, מנסה לשחרר את המתח מהלסת שלי.

זה יהיה טיפשי להודות באוזני האיש הזה על הרגשות שלי כלפי פרי. זו תהיה טעות ענקית.

אני צריכה לשמור לעצמי את כל מה שאני מרגישה.

"הוא לא מי שהייתי בוחר עבורך, שרלוט, אם היית שואלת לדעתי," שיימוס אומר. "הוא לא נראה הטיפוס שלך."

אני לא יכולה שלא לנעוץ בו מבט זועם. אני מרגישה מגוננת כשזה נוגע לפרי.

"אתה לא מכיר אותו."

"גם את לא. רק עכשיו התחתנת איתו. הוא למעשה גבר זר. למה שיהיה לו אכפת איפה את או עם מי את? הוא לא מחפש אותך, כי הוא חושב שאת רוצה להיות איתי."

"הוא יודע בדיוק מה אני מרגישה כלפיך," אני משקרת. "וכמה אני לא יכולה לסבול אותך."

"בטח," שיימוס צוחק. "תמשיכי להגיד את זה לעצמך."

"התקרבנו בתוך זמן קצר," אני מרימה את סנטרי, מתריסה בו לסתור את דבריי.

"תעשי לי טובה. מערכת היחסים שלכם לא מבוססת על שום דבר מלבד סקס," שיימוס ממשיך.

"אתה לא יודע כלום על היחסים שלי עם בעלי," אני מסננת במגננה. איך הוא יכול לדעת? אין לו מרגלים בכל מקום. בטח לא במקסיקו.

"אני יודע מספיק, למשל שיצאת איתו לטיול במכונית הקלאסית המטופשת שלו, והוא זיין אותך בחניון." החיוך שלו גדל, אם כי מבטו אפל.

אני ממצמצת לעברו, שונאת את המחשבה שהוא יודע על זה. זה היה רגע מיוחד ביני לבין פרי. אינטימי.

טוב. כבר לא כל כך.

"הוא פשוט מנצל אותך. כמו כל גבר אחר בחייך," הוא מושיט יד ומעביר את אצבעותיו על שערי. אני נרתעת ומתכווצת, נואשת להתרחק מהמגע שלו, והוא שומט את ידו. "אבא שלך. האחים שלך. בעלך ואחיו. את רק פיון במשחקים שלהם. לא אכפת להם ממך."

אני עומדת למחות, אבל הוא ממשיך לדבר.

"לא כמו שלי אכפת ממך," הוא תופס את הסנטר שלי, מכריח אותי להסתכל עליו. "נכון, שרלוט?"

אימה הופכת את בטני, ואני בוהה בעיניו הכהות חסרות הרגש. הן רואות הכול.

הן לא רואות כלום.

אני בולעת רוק בכבדות וזה כואב, הגרון שלי יבש כל כך. "מה בקשר... אליה?"

שיימוס מכווץ את מצחו, אצבעותיו עוזבות את הפנים שלי. "למי?"

"החברה שלך."

הוא קם על רגליו ומתנשא מעליי. "כבר אמרתי לך. זה נגמר בינינו מזמן. איבדתי את העבודה שלי אחרי מה שקרה, את יודעת."

אני ממצמצת לעברו. "על מה אתה מדבר?"

"כשחזרת לארצות הברית, אבא שלך דאג שיפטרו אותי." פיו נמתח לקו ישר. "החברה שלי עזבה אותי זמן קצר אחר כך. כל מה שבניתי בחיי נהרס בגלל כמה חודשים מלאי תשוקה עם בחורה שברחה ולא ניסתה אפילו ליצור איתי קשר שוב. אבא שלך לקח ממני הכול, שרלוט. את הקריירה שלי. את מערכת היחסים שלי. את החיים שלי. חזרתי הביתה אדם שבור. מושפל. מה שקרה גרם לי להרגיש כמו סוטה זקן, למרות שאת היית בת שמונה־עשרה וידעת בדיוק מה את עושה."

האשמת הקורבן. נחמד. הייתי צעירה, והוא אכן ניצל אותי.

"וזמן קצר אחר כך אני שומע שאת מתחתנת עם קונסטנטין ארור, וידעתי שאני חייב לגנוב אותך ממנו, רק כדי לתקוע מקל בגלגלים בתוכניות של המשפחה שלך," הוא אומר ומביט בי. "וזה מה שעשיתי. ועכשיו אנחנו כאן. שוב יחד."

מבטו כאילו מלטף את פניי, ואני מקשיחה את גופי כדי להכיל את הצמרמורת שמאיימת להשתלט עליי.

ברור שהוא מוטרף לגמרי. אני לא טורחת להגיד שום דבר, כי אני לא חושבת שהוא באמת שם לב אליי ברגע זה.

הוא נראה שקוע מדי בזיכרונותיו. שוב.

"אבא שלך חשב שהוא יכול לגמור את הקריירה שלי, ובהתחלה האמנתי שזה מה שהוא עשה. אבל הוא טעה. הוא לא הבין מי אני או כמה אני חשוב לעיר שבה נולדתי. למדינה שלי. חזרתי מושפל, אבל בסופו של דבר כולם רוממו אותי. אני מרצה באוניברסיטה בקורק עכשיו. ידעת את זה, שרלוט?"

אני מנידה בראשי וממשיכה לשתוק.

"זה נכון. חשבתי שאני רוצה משהו אחר, אבל בסופו של דבר, מצאתי הצלחה במדינה שבה נולדתי, ואני די בסדר עם זה. נדמה שפריז שייכת לעבר הרחוק, והתקופה שביליתי איתך כאילו הייתה חלום."

יותר כמו סיוט, אבל אני לא טורחת לתקן אותו.

"עכשיו אני רוצה את האהבה האמיתית שלי לצידי כשאחזור הביתה." הוא מתרומם למלוא גובהו ופונה אל הדלת. אני מתבוננת בו כשהוא הולך, הבטן שלי מתהפכת, התיאבון שלי נעלם לשמע דבריו. "אני יודע שאת כנראה מאמינה שהמעשים שלי פזיזים, אבל כשגבר יודע מה הוא רוצה, הוא הולך אחרי זה. ואני באתי אחרייך, כי את שייכת לי, אם אבא שלך אוהב את זה או לא. אף אחד לא מסתכל עליי כמו שאת מסתכלת עליי, שרלוט. אף אחד אחר לא האמין בי בכל ליבו חוץ ממך."

“שיימוס," אני מכחכחת בגרוני כשהוא מפנה את מבטו אליי, "אני נשואה למישהו אחר —"

“זה לא יעצור אותי. הכריחו אותך להתחתן איתו," הוא קוטע אותי, קולו חסר רגש. "אנחנו נבטל את הנישואים האלה."

מה? אני לא רוצה שהנישואים שלי יבוטלו.

“אבל —"

“את לא חוזרת אליו!" השאגה שלו גורמת לי להירתע ולהיצמד אל הקיר. אנחנו בוהים זה בזה, עיניו הכהות של שיימוס קרות כל כך.

המבט הכי קר שראיתי אי־פעם.

“אני אביא לך את ארוחת הערב שלך עוד מעט. אתן לך הפסקה. אם תנסי לברוח, תנסי לפגוע בי או בעצמך, אני אחסל אותך, שרלוט. לא מעניין אותי כמה אני אוהב אותך. אני לא אסבול התנהגות חצופה."

הוא נעלם לפני שאני מספיקה לומר משהו, רעש הדלת הנטרקת מעניק לי מעט הקלה. אני צונחת כנגד הקיר, דמעות זולגות לפתע על פניי, וכשאני מנגבת אותן בידיי הכבולות, אני שורטת את הלחי שלי עם החבל.

כמובן.

אני עוצמת את עיניי ומצמידה את ראשי אל הקיר, מחשבותיי מוצפות בתמונות של פרי. הוא צריך למצוא אותי, אבל האם באמת אכפת לו? אני יודעת שהתקרבנו, אבל אני גם מתסכלת אותו. אולי הוא יבין שהחיים שלו יכולים להיות קלים יותר בלי האישה הקטנה שהוא צריך לדאוג לה. אני קוץ בתחת. נטל שהוא לא ביקש — ועכשיו הפכתי לבעיה גדולה עוד יותר ממה שהוא אי־פעם חשב שיצטרך להתמודד איתה.

נוסף לכול שיימוס שייך למשפחת מורלי. האויבים הגדולים של משפחת קונסטנטין. אולי יהיה פשוט יותר לפרי ולשאר בני משפחתו להשאיר אותי עם שיימוס, כי הם לא רוצים להתמודד עם משפחת מורלי. אני לא אתפלא. אני בטוחה שאבא שלי מרגיש אותו דבר. כולם.

והמחשבה על זה...

מרסקת אותי.

דמעות זולגות על פניי, אני מבינה שאין אדם אחד בחיי שאני יכולה לחשוב שיעזוב הכול ויבוא להציל אותי.

עושה רושם שאני צריכה למצוא דרך להציל את עצמי.