האינך איש אלוהים

ימים ספורים לפני שנפטר אבי, אני זוכרת את עצמי יושבת לצד מיטתו, מנסה לזכות בעוד כמה רגעים של חסד יחד. ״אבא״, אמרתי לו. ״האם אתה מסכים איתי סוף סוף שרבי עקיבא הוא אחד הגיבורים הגדולים של הסיפור על תנורו של עכנאי, ולא רבי יהושע?״

שנים ניהלנו את השיחה הזו תוך כדי חילוקי דעות, וכעת, כשהוא עומד להיפרד מאיתנו ניסיתי בפעם האחרונה לקבל אישור לפרשנות שלי, או אולי פשוט רציתי להמשיך את רגעי החיים האלה איתו עוד זמן מה.

״אם אתה עדיין חולק עליי,״ ביקשתי, ״תלחץ חזק את ידי״.

אבא כבר לא יכול היה לדבר, אבל לחץ את ידי בכל כוחו.

ככה היינו, אני ואבא. יחד, במחלוקת. אם לא היה לוחץ, לא היה זה אבא. אם לא הייתי שואלת שוב ושוב ושוב, לא הייתי אני.

במשך כל חייו הוא סבר שרבי יהושע הוא הגיבור בה"א הידיעה של הסוגיה המפורסמת ״תנורו של עכנאי״ ושרבי עקיבא הוא דמות צדדית ושולית בסיפור. לתפיסתו, ההלכה מתפתחת בעקבות חשיבה רציונלית של בני אדם וחייבים להוציא את אלוהים מבית המדרש. כלומר, אי אפשר לפסוק הלכה שתלויה בקדוש ברוך הוא.

מאז ומתמיד ניסיתי להבין איך נראים החיים שמלוּוים בנוכחות האלוהית, שאותה אני מבקשת בחיי היום יום. אבא ראה את הדברים אחרת. מבחינתו, המפעל ההלכתי כולו מזוקק לכדי המשפט ״לא בשמיים היא״. כלומר, אלוהים אינו נוכח בשדה הזה.

במובנים מסוימים, הפרויקט הרבני, החז״לי, נבע מהניסיון לתת היגיון לעולם שלאחר החורבן ומהדאגה שבהעדר ״המקדש״ והריטואלים הנלווים אליו, יאבדו היהודים את הזיקה לאמונה. יש הסוברים כי חכמי אותה תקופה חששו שללא הכוח והסמכות שלהם — המחליפים את התיווך של כוהני הדת — המסגרת הדתית־חברתית עשויה להתפורר.

חז״ל הגדירו את עצמם כישות מתווכת בין הדת לקהילה. הרציונל הזה עובד כמובן, ההיסטוריה מוכיחה זאת. אך אני מציעה אפשרות לחשוב אחרת, אפשרות שעבורי היא הכרח. כאשר אני מכניסה את הקדוש ברוך הוא לתוך בית המדרש, הוא אינו סוגר על צווארי. את ״תנורו של עכנאי״, שבו אגע בספר זה, איני רואה כהתפתחות לקראת אוטונומיה דתית אלא כחלק מרצף של טרגדיות.

עבור אבא, הסוגיה הזו הייתה כה מרכזית עד כי רבים במעגלים הקרובים אלינו כינו אותה ״תנורו של הרטמן״. כמעט כל מי שנכנס בשיעוריו השונים שמע אותו מרצה על הסוגיה. הסטודנטים שלו שיננו אותה בעל פה שוב ושוב, ואבא התרגש בכל פעם מחדש מ״לא בשמיים היא״ מפני שכל יום היה בעיניו כחדש. הוא היה צועק בקול מהדהד ״לא בשמיים היא״ בהתרגשות, כמו לא אמר זאת קודם מעולם. כמו תלמידיו, גם אני שמעתי שוב ושוב את הפרשנות הנפלאה שלו, אך הרגשתי בכל פעם שמשהו מטריד את מנוחתי, שיש כאן סיפור אחר ואותו עליי לגלות ולהבין.

ככלל, את כל הסוגיות המופיעות בספר זה למדתי קודם עם אבי. היה זה חלק משמעותי בקשר שלי איתו, ולזכרו העליתי את הדיון בהן על הכתב. אלו אינן סוגיות שנחשפתי אליהן באקראי אחרי שסיימתי דוקטורט בפסיכולוגיה ומגדר או את לימודי מחשבת ישראל, אלא סוגיות שגדלתי עליהן ולמדתי אותן שוב ושוב ושוב. מתוך הלמידה הזו זיקקנו את הקשר, אבי ואני.

כך, לא פעם שמעתי את אבי מדבר על ״אברהם האוטונומי״, אברהם הגיבור״, ״אברהם האמיתי״, העומד מול אלוהים ומתווכח איתו בסדום. ומאידך גיסא, היה זה ״אברהם הצייתן והכנוע״ במעמד העקדה. הניסיון ליישב בין הפנים השונות של אברהם היה מוטיב שחזר על עצמו בכתיבתו והוראתו של אבי ובלמידה שלנו, ובהתאם לכך, ספר זה נפתח בפרק על העקדה. הבעייתיות בסיפור אברהם ועקדת בנו יצחק נשבה כרוח בין קירות ביתנו; וכמו ב״תנורו של עכנאי״, כאשר אבא היה מדבר על הסתירה — כל פעם הייתה כמו הפעם הראשונה. חדוות הלמידה הובילה אותו לתחושה שבכל פעם היה זה חידוש. בד בבד, אבי ביקש את אלוהים וניהל מערכת יחסים משמעותית עם התפילה. חייו עד סופם היו גדושים בתשוקה דתית וכמיהה להבין את משמעות היותו ״נברא בצלם אלוהים״. הוא הוסיף להניח תפילין, או אחרים הניחו אותם עבורו, גם כאשר היה חלש מכדי לעשות זאת בעצמו. בספר זה אעסוק גם אני במשמעויותיה של התפילה בפרק על תפילתה של חנה.

במובן מסוים, הקריאה ״לא בשמיים היא״ הייתה עבורי ״לא אצל הרטמן״. היא סימלה עבורי פתח לפרשנויות מגוונות, גם כאלה השונות משלי באופן מהותי. מה שהיה עבור אנשים מסוימים שחרור, היה עבורי כאב, בדידות ומחסור, והקריאה האחרת שלי את הסוגיות המופיעות בספר הזה, היא שאפשרה לי את הקשר עם המסורת. היא שיצרה אצלי את המחויבות לא לוותר ולשמור, אולי באופן פרדוקסלי, על האוטונומיה הדתית־מחשבתית והקיומית שלי.

כאשר התחלתי ללמוד מגדר ופסיכולוגיה, הבנתי שישנו ויכוח גדול הרבה יותר מאשר ביני לבין אבי ורבי יהושע סביב הדרך שבה אנו מבינים את התפתחות האדם, הפסיכולוגיה שלו, הצרכים שלו, וסביב שאלות כגון מהי אוטונומיה ומהם אובדן, פרדה ובגרות. עזבתי את לימודי הפילוסופיה והגעתי לתחומים אלה ללא הכנה, ללא הכרה עם השפה המדוברת. הפגישה עם מורתי קרול גיליגן לצד לימודי היהדות שלי, אפשרו לי לחזור לסוגיות הללו מנקודת מבט שונה ולנכס אותן, לאפשר להן להיות חלק ממני.

על כן אודה ולא אבוש: חיפשתי מגוון של קולות. המשימה שלקחתי על עצמי הייתה לחפש, לשאול אם ישנם עוד קולות אפשריים בטקסטים הקנוניים, בסיפורים שהם אבני יסוד עבור רבים בחברה של ימינו בהקשרים של זהות דתית. הטקסטים שאעסוק בהם כאן הם טקסטים מופתיים שבהם ״קול החמלה״ הוא חלק מ״קול הצדק״. לעיתים הדבר נראה קשה או לא יציב, אבל מבחינתי חלק מהגדולה של המסורת היא ביכולתה להכיל את המורכבות ואף לכוון אליה במקומות מסוימים. איני רואה את הכאוס, אלא דווקא את הסדר ואת המגוון.

הסוגיות שבהן אעסוק בין עמודים אלה הן תוצר של החוויה של הלימוד עם אבא, ופרי ההתפתחות שעברתי משם עם עצמי ובחזרה אליו — בין בית המדרש לאוניברסיטה, בין הקודש לחול, בין הפמיניזם כפי שחוויתי וראיתי אותו אני לבין הפמיניזם שהוצג לי באקדמיה. במידה רבה, בהשראתו של אבי למדתי לערער על מוסכמות לא משנה מה מקורן; להתווכח עם תפיסות ממוסדות; לערער על סמכות לא לצורך מרד כי אם לצורך זיקוק העמדה הדתית.

על כן, אני מבקשת להקדיש את הספר הזה לאבי זכרו לברכה. באמצעות הלמידה שלנו וחילוקי הדעות בינינו, התאהבתי בסוגיות שאעסוק בהן כאן. כשראיתי את אבי יוצק לסוגיות אלו משמעות דרך האתוס הדתי שלו, העזתי לדמיין שבאמצעות הלמידה הסוגיות הללו יכולות להיות גם שלי. לפעמים, כשלמדנו יחדיו, הוא היה אומר: ״טובה, יפה״. ברוב המקרים הקשבתי לו לומד בקול.

בכל יום ביומו — גם כעת, כשהוא איננו — אני ממשיכה את השיחות האינסופיות איתו. בכל פעם שאני לומדת משהו חדש אני מבקשת לשתף אותו, הדמעות אינן פוסקות מלזלוג והכרת הטובה שלי כלפיו מהולה באהבה גדולה. הגעגועים אליו מרחפים מעל דפים אלו.

כולי תקווה שתהנו מקריאתם.