האירים 2: אירי מפתה

פרולוג ברי בת שתים עשרה

אני מושכת את ברכיי הפצועות אל החזה בעודי יושבת גבוה בין ענפי עץ האלון העתיק, צופה בבני הדודים שלי ובחבריהם צוחקים ומשתובבים במי האגם הרדודים, משפריצים מים לכל עבר.

“היי, בייבי בּי,” אומר קולו העמוק של אוון גלאגר מתחתיי, גורם לבטני להתעוות. היא מתעוותת בכל פעם שהוא מדבר אליי. הוא מרים את עיניו אליי עכשיו ועיניו האפורות מביטות בי באינטנסיביות מלאה בדאגה. “מה את עושה פה למעלה?”

“אני שונאת שאתה קורא לי ככה, אני לא תינוקת.” אני מזעיפה פנים, למרות שאני יודעת ששש השנים המפרידות ביני לבין אוון הופכות אותי לתינוקת בעיניו. אני שונאת את זה.

“את צודקת.” הוא מחייך. “למה את לא הולכת לשחות עם כולם, ביאטריס?”

הוא מבטא בהדגשה את שמי המלא, ואני שונאת את זה כמעט כמו שאני שונאת את הכינוי הילדותי שאחיו, קיליאן, הצמיד לי. אני מושכת בכתפיי ומביטה בו בעודו מושך את עצמו מעלה על ענף גדול, מתנדנד ומרים את רגלו הארוכה עד שהוא מתיישב על הענף ומשעין את גבו על הגזע העבה. הוא מעביר את ידיו על הזיפים שבפניו. הם כהים בדיוק כמו השיער שעל ראשו.

“אני שונאת לשחות,” אני משקרת, לא רוצה להודות בכך שלא הלכתי לשחות מפני שקיליאן צחק עליי שנכנסתי למים עם חולצה ומכנסיים קצרים במקום עם בגד ים ואחר כך סיפר לכולם שזה מפני שאני בעצם בן ולא בת, ושאני פשוט לא רוצה שכולם יראו.

“זה בגלל קיליאן שוב?” שואל אוון, מצליח לקרוא את מחשבותיי.

אני מושכת בכתפיי. “אני שונאת בנים.”

“היי,” קולו רך, שפתיו המלאות מתעקלות בחיוך, הומור זורח בעיניו האפורות, “לא כולנו כאלה גרועים.”

“אתה לא בן,” אני אומרת לפני שאני מהדקת את שפתיי זו לזו, אש מבעירה סומק בלחיי ובצווארי.

אוון מצחקק. “בפעם האחרונה שבדקתי, בהחלט הייתי בן.”

“לא לזה התכוונתי,” אני ממלמלת, קוטפת עלה וממוללת אותו בין אצבעותיי. אוון שונה מהאחרים. הוא נחמד. וטוב. והוא לא מתגרה בי כמו האחרים. הוא לא בן. הוא גבר, ויום אחד הוא יהיה הגבר שלי.

החיוך של אוון לא יורד משפתיו. לא עד שאני מתחילה לנוע במורד הענפים לעברו. “תיזהרי, בּי.”

אני מגלגלת את עיניי. הוא תמיד כזה רציני, כל־כך זהיר, כל הזמן מודאג לגבי כולם. “אתה לא צריך לדאוג לי.” אני מאזנת את עצמי על ענף גדול מעל לראשו ואומרת בגאווה: “אני אמיצה.”

“אני יודע שאת אמיצה. זה מה שמדאיג אותי.”

“אתה הולך לשחות?” אני שואלת כשהוא מציץ לעבר האגם, שבו הדודנית שלי, אֶמֶר, עושה הכול כדי למשוך את כל תשומת הלב אליה.

“לא.” מבטו של אוון נותר ממוקד בקבוצת המתבגרים, גבותיו הכהות משוכות נמוך על עיניו הסוערות כשהוא מתעסק עם פיסת נייר מקופלת.

“מה זה?”

“סתם כמה מילים לשיר שאני עובד עליו.” לפי האופן שבו הוא דוחף את פיסת הנייר לכיס ומסיט את עיניו בעוד פניו מסמיקות, אני יודעת שהוא משקר.

“אני יכולה לקרוא את השיר?”

החיוך שב לשפתיו. “אולי יום אחד תשמעי אותו מנוגן ברדיו.”

על אף הפרש הגילאים בינינו, מוזיקה היא משהו שמחבר ביני לבין אוון. כמוהו, גם אני מסוגלת לקחת לידיים כמעט כל כלי ולנגן בו. אני אוהבת במיוחד לנגן בפסנתר, בייחוד מפני שכדי לנגן בו עליי ללכת לביתה של דודתי אגנוס, ומפני שאוון חבר טוב של בן דודי שיין, הוא נמצא שם די הרבה. אבל לאחרונה, אני מתחילה לתהות אם הוא לא בא לבקר שם הרבה בעיקר בגלל אֶמֶר, ולאו דווקא בגלל החברות שלו עם שיין.

גוש של קנאה נוצר בבטני לנוכח המחשבה. למרות שדודניתי מאוהבת בסתר באיידן קלאהן, אני לא אוהבת את האופן שבו אוון מסתכל עליה. הייתי עושה הכול כדי שהוא יסתכל עליי כמו שהוא מסתכל עליה – לפחות פעם אחת.

אוון מוציא עט מכיסו האחורי ומתחיל לשרבט משהו על זרועו, שכבר מקועקעת בדוגמאות שבטיות.

“למה אתה עושה את זה?” אני זוחלת למטה אל הענף שעליו הוא יושב, מנסה לקבל הצצה קרובה יותר במה שהוא כותב.

“למה אני עושה מה?”

“כותב על הזרוע שלך.”

זווית שפתיו עולה מעלה. “הייתה לי מחשבה ולא רציתי לשכוח אותה.”

“מילים לשיר?”

הוא מהנהן, מסיים לשרבט.

“וזה?” אני מצביעה לעבר דוגמה של קווים שחוצים זה את זה שהוא קשקש בעט שחור על אמת ידו.

“זה קשר דארה. אף פעם לא ראית את זה קודם?”

“לא ככה.”

הוא לוקח את זרועי והופך אותה כך ששורש כף ידי פונה מעלה, ואז מתחיל לצייר על החלק הפנימי של מפרק כף ידי בעט שחורה. העט חורטת בעורי, אבל אני חושבת רק על האופן שבו אצבעותיו נוגעות בי ועל החום שעובר מזרועי ישר לבטן שלי. אני בולעת את הרוק בקושי ומנסה לא לרעוד כשהוא מסיים לצייר את הקווים. “זה מייצג את שורשיו של עץ האלון.” הוא מחייך אליי חיוך צדדי. עורי מעקצץ ממגעו, אבל אני מצליחה לשאול בלי לגמגם: “מה כל־כך מיוחד בעץ האלון?”

הוא נשען לאחור על הגזע ומרים את עיניו. “כשאת מביטה בעץ, מה את רואה?”

אני מושכת בכתפיי. “ענפים. עלים.”

“מה שמחזיק את העץ בחיים, זה מה שאת לא רואה. זה מה שנמצא מתחת לאדמה.”

“השורשים.”

הוא מהנהן. “אם השורשים לא חזקים דיים, העץ ייפול.” אני מעבירה את אצבעי על הקווים, וזה יותר כמו תירוץ כדי לגעת בו מאשר הבעת עניין אמיתית במשמעות הציור. “קשר דארה מזכיר לנו שכל עוד יש לנו שורשים חזקים, אנחנו יכולים לשרוד גם את הסערות הקשות ביותר.”

“לאנשים אין שורשים.”

“בהחלט יש לנו שורשים.”

אני מקמטת את אפי. “אתה מתכוון למשפחה?”

“ולחברים...” מבטו נודד לעבר האגם, שבו קיליאן, איידן, שיין ואֶמֶר ממשיכים להשתולל. החברים שלו. המשפחה שלו. תמיד הייתי צעירה מדי מכדי להיכלל בקבוצה הזאת. לא משנה כמה נואשות ניסיתי להיכלל בה, תמיד נשארתי מחוץ לעניינים. לא הפסקתי לקוות שזה ישתנה יום אחד, כשאתבגר, אבל אימי ואני עוברות לגור במישיגן בשבוע הבא, וזה כבר לעולם לא יקרה. דמעות שורפות את עיניי ואני ממהרת לנגב אותן, מפני שלא אבכה. לא לעיניו של אוון.

“ומה אם אין לך משפחה או חברים?”

מבטו שב אליי. “את אירית, בּי. לא משנה לאן תלכי, תמיד יהיו לך גם משפחה וגם חברים. השורשים שלנו מפותלים ומסובכים זה בזה. אנחנו תמיד יחד, כשאנחנו עומדים וגם כאשר אנחנו נופלים. אנחנו אף פעם לא לבד.”

אני מרימה את כתפיי ואז שומטת אותן בכבדות. “אני לא רוצה לעזוב,” אני ממלמלת, “ואני לא רוצה אבא חדש.”

“אני בטוח שהוא נחמד.”

אני מושכת בכתפיי שוב. לא פגשתי את האיש שלמענו נחצה את האוקיינוס בקרוב. אימא שלי פגשה אותו באחד מאתרי ההיכרויות באינטרנט. כל מה שאני יודעת עליו זה שיש לו בית גדול ושלוש מכוניות, ואימא שלי חושבת שהוא הנפש התאומה שלה, מה שזה לא אומר. היא נוטה לחשוב שכל בחור שהיא פוגשת הוא זה שלבסוף יעשה אותה מאושרת. אולי הגבר הזה יהיה הגבר המיוחל. שמעתי אותה ואת דודה אגנוס מתווכחות על זה. עליו. ועליי.

התחננתי בפני אימא שלי להרשות לי להישאר. אני יודעת שאגנוס הייתה מרשה לי להישאר לחיות איתה, אבל אימא כעסה עליי כשהזכרתי את זה ואז התחילה לבכות ואמרה שאני אוהבת את הדודה שלי יותר מאשר אותה, ולכן אני כבר לא מבקשת ממנה להישאר. “מה אם לא אראה אותך שוב לעולם?” אני שואלת בעצב, משרבבת את שפתיי.

“את תבואי לבקר.” הוא מושך בצמה שלי בעדינות. “ותהיה לך את המוזיקה שלך. בכל פעם שתנגני, פשוט תעצמי את העיניים ומייד תהיי בבית.”

אני עוצמת את עיניי ונאנחת קלות. “זה לא אותו הדבר.”

“אבטיח לך משהו.” הוא מניח את ידו המיובלת על כתפי ולוחץ קלות. “אכתוב לך, ותוכלי לכתוב לי בחזרה ולספר לי על כל ההרפתקאות המדהימות שיהיו לך.”

“אתה מבטיח שתכתוב לי?”

“אני מבטיח.” הוא מושיט לי את הזרת שלו ואני כורכת סביבה את הזרת שלי. אנחנו מדמים לחיצת ידיים, רק עם הזרתות. לראשונה מאז ההודעה של אימא שלי שאנחנו עוזבות, אני מרגישה תקווה ואושר. “תעשי משהו בשבילי, בּי?” שואל אוון כשהוא עוזר לי לרדת מהעץ, ידיו הגדולות מקיפות את מותניי ומנחות אותי אל הקרקע.

“כל דבר.” ואני מתכוונת לכל מילה.

“תתני את זה לאֶמֶר עבורי.” הוא מוציא את פיסת הנייר המקופלת מכיסו וממולל אותה בין אצבעותיו לרגע לפני שהוא נותן לי אותה.

אני נעצבת, אבל לוקחת אותה. “בטח.”

“תודה, בייבי בי.” הוא פורע את שערי, מחייך אליי עוד חיוך עקום אחד שעוצר אותי מלהעיר לו שוב על הכינוי הטיפשי. אני סוגרת את אגרופי על הנייר ומביטה בו עד שהוא נעלם מעבר לגבעה. הלב שלי הולך איתו.

יום אחד, אשוב. כשאשוב, הוא יהיה שלי.