האישה שהפסיקה להרגיש

למה היית צריכה להפיל אותו?

שיר הלר הסתתרה מאחורי גלגל מכונית חונה וניסתה לא לבכות, לא לנשום ולהיות שקופה יותר מאוויר.

היא הייתה בת שתים־עשרה, היו לה עיניים נבונות בצבע ענבר, שיער חום קצר, שנדחף כולו מתחת לקפוצ'ון של מעיל שלא באמת הגן עליה מהגשם שירד, והיא לא הייתה בטוחה אם היא רועדת מקור או מפחד.

"מטומטמת אחת," אמרה לעצמה, "למה היית צריכה להפיל אותו?!"

זו הייתה טעות להפיל את לוטם, היא ידעה את זה עוד לפני שבעטה אבל היא לא הצליחה להתאפק.

הם עמדו זה מול זו באולם הספורט של בית הספר וסביבם ישבו במעגל כל שאר הילדים. רנן, המדריכה לקרב מגע, עמדה ביניהם ואז זזה לאחור ונתנה סימן להתחיל. אבל לוטם לא זז, רק גיחך, קרץ לחברים הבנים שלו ושיר שמה לב שהוא לא שומר על שיווי משקל.

"קבלי!" הוא הכריז והחל להסתובב כדי לצבור תנופה ולבעוט בה בכוח עם ה'ציקלון', ככה קרא לבעיטה שאהב להשוויץ בה ושאותה חילק בנדיבות לכל הילדים בשכבה, כולל לה.

שיר, שזיהתה שהציקלון מגיעה, לא התכוונה לחטוף ובעטה במהירות ברגל התומכת שלו.

לוטם יילל בהפתעה, מעד, התרסק על המזרן, בהה בה מזועזע והיא ידעה (עכשיו בכל הגוף, לא רק בראש) שהולך להיות רע, כי הוא היה המלך הבלתי מעורער של ז'1, וחוץ מקאי אגסי, שהייתה המחומצנת הנוכחית שלו, לוטם לא סבל אף אחד, בעיקר לא את שיר, שתמיד קרא לה 'בטטה עקומה', דחף אותה במסדרון, ירק לה בתיק ולכלך עליה בוואטסאפ הכיתתי – אז היא לא רצתה לדמיין אפילו מה יעשה לה עכשיו אחרי שהשפילה אותו מול כל החברים שלו.

אבל אז הוא הפתיע אותה כשפרץ בצחוק, קם מהמזרן, ניגב בזריזות דמעת כאב שנתלתה בקצה העין, התקרב אליה, לחץ את ידה בספורטיביות ולחש: "אני הולך לאנוס אותך," והפה שלו הסריח מביסלי בצל.

הצייד

"תירגעו, יא בני זונות!" לוטם הסתובב מחויך לחבריו הצוהלים ששרקו ומחאו כפיים, "היה לה מזל. זה הכול."

הצחקוקים נרגעו אבל שיר רק נלחצה יותר וכשהחוג הסתיים העמידה פנים שהיא צועדת למלתחות, אבל במקום זה טסה החוצה מהבניין, מתפללת שאמא שלה לא תאחר כמו בדרך כלל.

היא כמעט הצליחה לחמוק אל חשכת הערב, אבל אז רנן דפקה הכול ועצרה אותה ליד הדלת. "היית מצוינת היום, שיר," היא חייכה אליה.

בדרך כלל מחמאה מרנן החזיקה אצלה שבועיים והאירה אותה מבפנים כשהייתה מדוכדכת, אבל היום זה הרג אותה כי לוטם והחברים הדפוקים שלו הבחינו שהיא מנסה להימלט, הרימו ילקוטים והתקרבו.

"תודה, רנן," שיר חייכה בחזרה וחמקה החוצה, צעדה הכי מהר שיכלה לעבר שער בית הספר, שאחר הצהריים הפך למתנ"ס עם מלא חוגים והורים וילדים ומתבגרים מחוצ'קנים, ועכשיו מהחלונות בקומה השלישית נשמע חוג אופרה, שהקולות שלו בדרך כלל הצחיקו אותה אבל עכשיו זה הלחיץ, כי הם התאמנו שם על יצירה רצינית, שתמיד שמים בסרטים לפני שרוצחים מישהו.

היא חיפשה בעיניה את הג'יפון המסוגנן של אמה, אבל לא ראתה אותו בין המכוניות שחיכו שם.

"זין," אמרה בקול, למרות שאמא לא מרשה לה לדבר ככה, העמידה פנים שהיא מנופפת למישהי וצעדה אל אחת המכוניות, מקווה שלוטם והדפוקים יאכלו את זה.

זה לא עבד. הם לא התרגשו מההצגות והנפנופים והמשיכו ללכת אחריה, כמו זומבים שמריחים דם.

צליל של פעמון מנזר נשמע, והודעה נכנסה בצ'ט של צ'אבילנד.

>יו-יו, מה שלומך?> כתב לה שם אור.

>בורחת> שיר תקתקה ביד אחת והמשיכה לנופף בשנייה, כדי שלוטם יפנים שפספס את חלון ההזדמנויות ושהיא תכף נכנסת למכונית של אמא. אבל הוא והדפוקים המשיכו לסגור עליה ושי בנטוב האפס, שמלקק לו קבוע, שלף באיום את האלה הטלסקופית שקיבל ליום ההולדת.

>מה קרה?> שאל אור, שהיה החבר הכי טוב שלה בעולם וצירף סמיילי מודאג.

>הפלתי בבעיטה את לוטם> היא ענתה, >אז עכשיו הוא והחברים הרקובים שלו רוצים להרביץ לי.>

>אוף! למה אני לא שם כדי לעזור לך לכסח אותם?!>

ההתכתבות עם אור כבר עשתה לה טוב והיא הרגישה אמיצה יותר. תכלס, כל שיחה עם אור עשתה לה את זה.

הם הכירו לפני כמה חודשים ב צ'אבילנד, שזה היה די מפתיע כי היא לא ציפתה לכלום מהאפליקציה הזו חוץ מלשעמם אותה למוות.

"זה יישומון מקסים," אמרה לה אמא כשהתקינו יחד את צ'אבילנד בטלפון ובמחשב האישי, "יצרו אותו שני ישראלים כדי שהילדים שלהם יוכלו לדבר בביטחון ברשת עם ילדים אחרים."

האפליקציה הייתה בטיחותית מדי בעיני שיר, כי לא באמת יכולת לדבר עם אף אחד אלא רק להתכתב. ואי אפשר היה לשלוח או לקבל תמונות וסרטונים. בקיצור פיהוק מהתחת.

אבל אז הופיע שם אור, שגר בסקוטלנד, כי ההורים שלו טסו לשם בשליחות, הם התכתבו קצת ופוף! ניצת קליק ונדלקה מדורה, כי הוא היה ילד חכם כזה, מתוק והיה אכפת לו ממנה.

"הי, בטטה עקומה!!!" לוטם שאג מאחוריה, "באים לפרק אותך!!!"

שיר לא הסתובבה. לא הגיבה. רק נשמה עמוק ואז בבת אחת דפקה ריצה לעבר קצה הרחוב. היא שמעה אותם שועטים אחריה, מייללים כמו תנים, והלב הקטן שלה דפק חזק כל כך שפחדה שתתעלף.

ללא נשימה הגיעה לצומת T ומייד חתכה ימינה, חצתה בטיסה את הכביש, התכופפה והתחבאה מאחורי גלגל מכונית חונה.

כעבור כמה שניות הם הופיעו מתנשפים, מביטים לכל עבר, לא בטוחים לאן להמשיך. שיר, שהציצה בהם מתחת למכונית, שחררה אנחת רווחה כשלוטם הצביע על צומת מרוחק ממנה והם דהרו לשם ביללות וצרחות.

>יששששששש!!! ברחתי לטמבלים> היא כתבה לאור ביד רועדת, הוסיפה סמיילי זורח, ספרה עד עשר, תכננה לחזור לשער בית הספר ולחכות שהוד רוממותה, גברת אמא, תואיל בטובה להגיע - אבל אז היא שמעה מישהו קרב אליה מאחור.

זה כל כך הבהיל אותה שהיא ניתרה למעלה כמו קפיץ שברח מצעצוע, אך לפני שהספיקה לראות מי שם - ירד עליה שק יוטה, הטלפון נפל מידה והיא הונפה הפוך באוויר.

שיר התכוונה לצעוק אבל אז נשמע קול מסונתז, חזק ומצמרר: "מילה אחת – ואני מנפץ לך את הראש על המדרכה."

שיר בלעה את הצעקה, כי היה לה ברור שבאותה קלות שהניפו אותה – ככה גם אפשר לרסק.

אחר כך כבר תתחרט שלא צעקה…

אמא בים בם בום

על המדרכה הרטובה, בין הסדקים בבטון ועשב שהצליח לצמוח שם, צלצל הטלפון של שיר. על הצג נכתב: "אמא בים בם בום".

ליאת הלר, שנתקעה בפקק בלתי נסבל חמישה קילומטרים משם, חיכתה שבתה תענה כדי להגיד לה שהיא תכף מגיעה ושתתחיל לצעוד לקראתה כדי שלא ייתקעו בטור המכוניות ברחוב הצר של בית הספר. שיר לא ענתה ובמושב האחורי ניר, בן השנתיים וחצי, פרץ בבכי כי 'דודה תעלולה', התוכנית שרצה על מסך הפלזמה שמולו, הסתיימה.

ליאת, שקולות בכי עשו לה רע, מיהרה להפעיל פרק נוסף ורק אז שמה לב ששיר ענתה.

"קושקוש, כמה דקות ואני אצלך, טוב?" היא אמרה לדיבורית והביטה הצידה, כי האורות האחוריים של האוטובוס ממול נראו לה כמו עיניים אדומות, שטניות, וזה עשה לה תחושה רעה. רעה מאוד.

"אני פשוט תקועה בפקק. ברגע שהוא משתחרר - אני אצלך," קולה של ליאת בקע מהטלפון ששכב על המדרכה.

שיר לא ענתה ובמקומה נחתה על הטלפון נעל כבדה וריסקה אותו כמו קוביות קרח בבלנדר.

הרינגטון של נועה

סיגל הייתה בת שלושים ואחת, דקת גזרה, קטנטנה, עם חזה עצום שנשפך כמו מפל - ובין שדיה התפלש ראשו של ניסים, שהיה מבוגר ממנה בשלושים שנה והזכיר במראהו היפופוטם תובעני, שגנח, נאנק וינק ממנה באגרסיביות.

דניאלה, שצילמה אותם מהחלון, רטובה מגשם שירד עליה עד לפני כמה דקות, יכלה להישבע שסיגל לא נהנית מהיניקות, שנראו די כואבות, ותהתה איך היו מגיבים ילדיה אם היו רואים אותה עומדת פה בחושך, בבוץ, מחוץ לצימר זול ומציצה ברגע המאוד אינטימי ומטריד הזה?

לא שהמטרה הייתה להציץ, היא באה לצלם, שזה נשמע אפילו פחות טוב, אבל זו הייתה הזדמנות חד פעמית שקיבלה משי, הבוס שלה, כדי להוכיח שהיא לא רק מזכירה בחברת חקירות, לא רק מתייקת מסמכים, קובעת פגישות ומכינה קפה – אלא יכולה גם להיות חוקרת.

שנתיים התחננה שייתן לה הזדמנות להוכיח את עצמה, והנה, בגלל עומס עבודות במשרד היא סוף־סוף קיבלה צ'אנס, לא הכי מזהיר, אפילו מבחיל, אבל זו התחלה, פתח לעוד תיקים שתקבל בעתיד. אז בינתיים היא פה, מחוץ לצימר עלוב, במושב מנומנם בירכתי השרון, שבו מבקרים אנשים שמחפשים עונג חבוי לשעה, ועליה לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר.

באצבעות קפואות היא שיחקה עם הפוקוס, חייבת להשיג תמונות טובות שיוכיחו לצרויה בנבנישתי, ששכרה אותם, שבעלה אכן בוגד בה כפי שחשדה, אבל המצלמה התעקשה להתמקד על האיבר הגדול ביותר בפריים, הבטן של ניסים, שנראתה כמו בלון מים שעיר ובכל פעם שנשכב איתה על סיגל - האישה נאנקה ודניאלה לא ידעה אם היא נהנית או נחנקת.

ההימור שלה היה נחנקת.

הגופות המזיעים התהפכו, עתה סיגל גלשה לעבר חלציו של ניסים, כך שראשו נגלה במלוא תפארתו ודניאלה הרביצה כמה תמונות ברצף, כאלו שאי אפשר להתווכח איתן.

"חזק יותר," ניסים הצמיד בכוח את ראשה של סיגל אל חלציו, ודניאלה נגעלה כי שנאה שעושים את זה, זה היה בהמי וחסר רגישות. בצעירותה נתקלה בגברים שהתנהגו אליה ככה - והסקס איתם, במקרה הטוב עבר מהר. במקרה הרע השאיר אותה עם סימנים כחולים.

טלפון צלצל ומוסיקה חזקה נשמעה.

"ממתי יש לך רינגטון של נועה קירל?" שאלה סיגל את ניסים.

"זה לא שלך?!" הוא קפא, ואז בבת אחת שניהם הביטו לעבר החלון.

המחשבה הראשונה שעברה לדניאלה הייתה שאסור היה לה לתת ללילך, הבת שלה, להתעסק לה בטלפון.

המחשבה השנייה הייתה - תברחי!

היא אפילו לא הספיקה לקחת צעד אחד לאחור - כשהחלון נפתח בחריקה ומול פניה הזדקר איבר מין גברי, שמעליו התנשא הר־כרס עצום.

"בואי הנה!!!" נשלחה אליה יד שעירה.

לרגע קפאה.

לרגע הריחה קלמנטינות רקובות.

לרגע חשבה שאולי מגיע לה להיתפס מרוב שהיא כזו גרועה.

אבל אז הטלפון שוב צלצל, שירתה של נועה העירה אותה ודניאלה הסתובבה ונמלטה הכי מהר שיכלה, היישר לתוך ענף עץ, שחבט בכוח בפניה והיא התרסקה לבוץ.

איומים, תחנונים ודמעות

מסביב לצימר גדלו שיחי פרא קוצניים, שזה היה נפלא בזמן השקיעה, כשדניאלה הייתה צריכה להתגנב לחלון מבלי להיראות, אבל עתה חשכה כיסתה את המקום, יער אפל הקיף אותה והיא הייתה שקועה בבוץ קפוא, מסריח משתן של חתולים.

נועה קירל שרה שיש לה רולים בלב שעושים סנאפים ודניאלה ענתה לשיחה, בעיקר כדי להשתיק את הטלפון.

זה היה יואל, בעלה.

"הילדים מחרפנים אותי! אני לא מצליח לעבוד!!!" הוא צעק כדי להתגבר על ההמולה בסלון, "מתי את חוזרת?!"

"עוד שעה בערך," היא לחשה והציצה מבין הקוצים כדי לדעת לאן לברוח.

"מה?" קול זכוכית מתנפצת נשמע מעברו השני של הטלפון. "לילך, נו, מה עובר עלייך?! תראי מה עשית!!!" היא שמעה אותו מתעצבן, "דניאלה, מתי את פה?!"

אור חזק נדלק מולה במרפסת, דלת הזזה נפתחה בחריקה ודרכה התפרץ ניסים, נעמד עירום בקצה הדק הרטוב ושאג: "בואי הנה או שאני רוצח אותך!!!"

דניאלה לא חיכתה לגלות אם הוא רק עצבני או באמת מתכוון לזה ונמלטה, אך הפעם האירה את דרכה עם הטלפון ודאגה לא להחליק או להיתקל בענפים.

ניסים קילל את האם־אמא שלה, קפץ מעל שלוש מדרגות, פצח במרדף והיא הגבירה את המהירות כי נזכרה בסרט טבע שראתה על היפופוטם רצחני שדהר אחרי צייד וניסה למחוץ אותו.

"דניאלה, נו, מתי את חוזרת?!" צעק יואל בטלפון.

"עוד שעה בערך," היא לחשה.

"לא שומעים כלום! אני מתקשר עוד פעם!!!" הוא ניתק והיא מיהרה להשקיט את הסלולרי, שמייד רטט, נדלק ותמונתו של יואל הופיעה על המסך.

דניאלה דחתה את השיחה, שלחה הודעה אוטומטית שתכף תשוב והטלפון מייד רטט עם וואטסאפ מבעלה: >זה לא בסדר שאת נעלמת ככה והכול נופל עליי!> והוא צירף סמיילי זועם.

לא היה זמן לענות, היא רצה הכי מהר שיכלה בין שיחים ועצי פרי, מתרחקת משאגותיו של ניסים אך במקום לראות את שער החצר שפנה לרחוב - מצאה את עצמה עומדת מול שדה רחב עם שלדי חממות, שהוארו קלות על ידי פנסי המושב הרחוקים.

>זה שאת לא עונה רק מוכיח כמה שאת עיוורת לצרכים שלי> הגיע עוד וואטסאפ זועם.

למרות שרצתה לכתוב לו שהוא הכי חשוב לה בעולם - בלית ברירה שוב התעלמה מההודעה, רצה לעבר השדה, הקיפה את חצר הצימר, עלתה על תלולית בוץ שהובילה לרחוב הריק, מיהרה אל המכונית שחנתה בקצהו ופתחה את הדלת, כשמאחוריה הקפיץ אותה קול בכי נשי.

"בבקשה, אל תעשי כלום עם התמונות," סיגל פסעה לעברה לבושה בחלוק רחצה מרופט ועיניה יורות נתזי דמעות, "זה יהרוס אותי. את בעלי. הוא בחיים לא יסלח על זה..."

אל תעצרי, אל תקשיבי, תתעלמי וסעי, דניאלה אמרה לעצמה.

"אני יתאבד," ייללה סיגל, "זה מה אני יעשה."

"זה לא יגיע לבעלך," דניאלה נכנסה לאוטו, "אשתו של ניסים שכרה אותנו, בעלך לא ידע על זה..." והיא תקתקה באצבע קפואה על הקודנית.

"את בטוחה שהיא לא תשלח לו את זה?!" סיגל המשיכה לבכות.

דניאלה התכוונה לענות שלא אבל זה היה שקר, רוב הסיכויים שצרויה תשתוקק לנקום ותשלח את התמונות.

רק שזו לא הבעיה שלך, לא את התעסקת עם גבר נשוי, היא נזפה בעצמה והתניעה.

"בבקשה, תמחקי את זה," התחננה סיגל, "את הורסת אותי ובשביל מה? תגידי שלא ראית כלום. בבקשה! בכלל לא רציתי לבוא! אבל הוא שיגע אותי, לא הפסיק ללחוץ. ניסים הוא ראש המחלקה שלי ואני צריכה את העבודה..." בכייה רק התגבר, "אני יהרוג ת'צמי, את תראי, וזה יהיה על מצפונך!!!"

בלי שרצתה גם לדניאלה הופיעו דמעות, זה תמיד קרה לה כשבכו לידה.

תפסיקי לדמוע, גערה בעצמה, האישה הזו לא באמת תתאבד, אנשים סתם אומרים דברים כשהם נלחצים.

אבל מה אם היא טועה? הדבר האחרון שרצתה היה שמישהי תיפגע רק בגלל שהיא עצמה קיבלה סוף־סוף הזדמנות להיות חוקרת פרטית.

"אני מתחננת, אני ישלם כמה שתרצי, בבקשה, תמחקי את התמונות," בכתה סיגל.

"אני יכולה לטשטש אותך..."

"ונראה לך שזה יספיק לה?!"

דניאלה שתקה, כי היה ברור שצרויה תדרוש לראות את התמונות במלואן. לנבגדים ונבגדות היה צורך להכאיב לעצמם כדי להצדיק את המעקב שהזמינו, ואין מצב שצרויה תסכים לקבל תמונות מטושטשות.

"בבקשה, את רוצחת אותי…" סיגל נפלה לפניה על ברכיה, מחשוף החלוק נפתח וקצה שד נגלה, כולו אדום ושרוט.

למרות שדניאלה חיכתה שנים להזדמנות שקיבלה, למרות שחלמה על זה בכל לילה, למרות שלא היה משהו שרצתה יותר מלהפוך לחוקרת, היא לא התכוונה לדרוס בדרך אף אחת, בטח לא מישהי שכבר דרסו, ניצלו והכאיבו לה.

"אוקיי, אוקיי," היא שמעה את עצמה אומרת, ולמרות שידעה שזו טעות שלפה את כרטיס הזיכרון מהמצלמה ושברה אותו מול עיניה הנדהמות של סיגל. "זהו. את לא צריכה לדאוג."

"תודה לך, את נשמה טובה!" בכייה של סיגל שוב התגבר אך הפעם היו אלו דמעות הקלה.

"זה כלום..." דניאלה מלמלה והתכוונה לנסוע, כשיד שעירה, ענקית, מזיעה, הופיעה משום מקום ותלשה ממנה את המצלמה.

ניסים עמד מעליה עירום, פניו סמוקות ושלל קוצים נעוצים בעורו.

"חתיכת שרמוטה!" הוא בקושי הצליח לדבר מרוב שהתנשף, הרים את המצלמה גבוה באוויר והתכוון להוריד לה אותה על הראש.

דניאלה קפאה וכבר הרגישה איך המצלמה נשברת עליה - אבל הרגליים לא היו מוכנות לחכות…

הימנית חבטה בכוח על דוושת הדלק,

המכונית דפקה ספרינט קדימה

והמצלמה התנפצה על גג האוטו.

אני נחנקת

אני נחנקת.

חייבת אוויר.

בבקשה, אלוהים, תעשה שלא אמות פה.

שיר ניסתה להשתחרר מהשק אך הוא היה קשור חזק, אז היא הצמידה את פיה אל בד היוטה וינקה דרכו אוויר מעופש, בטעם של שמן מכונות וצמיג רזרבי.

היא רעדה.

השק רעד.

האוטו רעד.

זה לא הגיוני. כל מה שקורה פה לא הגיוני! למה לדחוף אותה לשק ולקבור בתא המטען?!

המנוע התאמץ ונהם. האם האוטו נוסע לאט? מהר? בכביש בין־עירוני? בדרך עפר? כמה זמן היא כבר פה? היד שוב נשלחה לטלפון, שלא היה שם אבל עדיין היא לא הפסיקה לחפש, אולי הוא מתחבא באיזה כיס, או גרב, או מתחת לנעל.

אחרי נצח נצחים האוטו דמם ותא המטען נפתח.

"בבקשה, תשחרר אותי..." המילים התנפצו ממנה.

"סתמי." ענה הקול המסונתז והיא והשק הונפו באוויר.

זה העביר בה גל קור וקפצו לה מלא מחשבות לא נעימות על מה הוא יעשה לה והיא שוב נחנקה.

מפתחות קרקשו, דלת נפתחה ושיר הרגישה שהם יורדים מטה־מטה, אל מקום קפוא, עד שלבסוף הונחה על קרקע רכה.

"יש לך פה ארוחת ערב. תאכלי, תתרחצי ותלכי לישון," אמר הקול המסונתז.

היא התכוונה לשוב ולהתחנן שישחרר אותה, להבטיח שלא תספר כלום, אבל הגוף היה כל כך מכווץ שלא הצליחה אפילו להזיז את הלשון.

צעדיו הכבדים של החוטף התרחקו, דלת נסגרה ברעם מתכתי עמום ושיר לא זזה. לא נשמה. לא הסירה את השק. לא רצתה לראות את מרתף העינויים שמסביבה, כמו בסרטי האימה שצפתה בהם בלי שאמא תדע, עם מכונות מוזרות, חלודות, משוננות, שאליהן הוא עמד לקשור אותה, לדקור ולחתוך, ויללה אומללה ברחה לה, מלווה בדמעות, כי היא אהבה את עצמה בחתיכה אחת, אפילו שהייתה 'בטטה עקומה', כמו שלוטם נהנה להגיד. עדיין, היא רצתה להישאר 'בטטה עקומה' שלמה, אז היא המשיכה לשכב מקופלת, ללא תזוזה, עד שהרצון לפיפי התגבר על הפחד והיא התמתחה והשק נשר ממנה.

זה לא היה מרתף עינויים אבל זה היה מרתף. או מקלט. או חדר ביטחון. היא ישבה במרכזו על מיטת יחיד, מאחוריה הייתה דלת פלדה עצומה ומימינה היה סולם ברזל יצוק בקיר, שטיפס אל פתח חירום קטן, סגור, ועליו מנעול גדול.

מולה ניצבה מראת קיר, ולידה דלת פתוחה שהובילה לחדרון זעיר עם שירותים ומקלחת. משמאל לחדרון עמד כיור ולידו מדף עם צלחות וכוסות, שעליו קומקום חשמלי כסוף. קרוב לכיור היה שולחן קטן ערוּך, ומעליו, על זרוע שיצאה מהקיר, נח מסך פלזמה שהקרין תוכנית התעמלות.

משהו במקום הזה הפחיד יותר מחדר עינויים כי היה נראה שמסמנים לה שהיא תישאר פה זמן רב והיא נזכרה בסרט על מתבגרת, שנחטפה על ידי סוטה, שאנס והכה אותה, והיא הצליחה לברוח ממנו רק אחרי עשר שנים עם שני ילדים שילדה לו.

זיכרון הסרט העביר בה צמרמורת ושיר השתוקקה לשוב ולהתחבא בשק. כאילו זה יעזור.

כל מה שרצתה היה חיבוק

כל הדרך הביתה דניאלה הביטה ללא הרף במראה, מרגישה שניסים עוקב אחריה, לכן כשהגיעה לגבעתיים היא עשתה סתם סיבובים ברחובות כדי להתחמק ממנו, כדי שלא ידע איפה היא גרה.

רק כשהייתה בטוחה שאיבדה אותו - חנתה מתחת לבניין וטסה לעבר חדר המדרגות, כי שמעה אותו מתקרב. משם רצה למעלית, כי אי אפשר היה לפספס את ההתנשפויות שלו.

אחרי שהדלתות נסגרו, כשעלתה למעלה - סוף־סוף הרשתה לעצמה לחזור ולנשום ומקומה ארבע גם נכנסה בעצמה:

את פשוט מטומטמת!!! אמרתי לך לא להקשיב... העבודה שלך הייתה לצלם - לא לנגב לה דמעות ובטח שלא לשבור את כרטיס הזיכרון! מה חשבת לעצמך?! ומתי כבר תביני שכל האובר־אמפתיה הזו מטפשת אותך?!

המעלית עצרה בקומה שש. דניאלה הציצה לחדר המדרגות, למקרה שניסים אורב שם, ואז רצה עם מפתח שלוף אל דלת הבית, נעצה אותו במנעול ונכנסה.

הדירה הסריחה מעשן.

היא תיארה לעצמה שיואל שוב ניסה להכין לילדים חביתה, שרף אותה ואת המחבת, והיא מיהרה לפתוח את כל החלונות במטבח כדי שהעשן יתנדף.

"אמממממממממממממא!!!" נשמעה צרחה ולילך, הבכורה שלה, בת העשר, צעדה אליה זועמת, "אודי נכנס לי לחדר, הפך את הבית־בובות ואני אהרוג אותו!!!" הילדה שאגה, כאילו הן לא עמדו במרחק כמה סנטימטרים זו מזו.

"תכף נדבר איתו, יפה שלי," היא התכופפה לחבק אותה כי הייתה זקוקה נואשות לחיבוק.

"איכס, אמא," לילך הדפה אותה ממנה, "את מלאה בוץ!!!"

"אכלתם?" דניאלה בחרה לא להיעלב וכיוונה את השיחה למקום אחר.

"חחחח... נראה לך?! אבא שרף הכול אז הזמנו פיצה. היא בדרך ואני מתה מרעב ואודי כל הזמן נכנס לי לחדר ומעצבן אותי..."

"תכף אדבר איתו."

"עכשיו, אמא! עכשיו!!!"

דניאלה חשבה שהעקשנות לקבל הכול באותו רגע לא הגיעה מהצד שלה - אלא של יואל, שעשה סצנה בכל פעם שלא קיבל מייד את מה שרצה. ככה זה כשאתה בן יחיד, שמיום שנולדת כולם אמרו לך כמה אתה מיוחד, מוכשר, גאון... מילים שאף אחד לא אמר לה, לא הוריה, לא סבתה שגידלה אותה אחרי מותם וגם לא בפנימייה שבה בילתה את שנות התבגרותה. במקומן היא זכתה במילים אחרות: 'בכיינית', 'פחדנית', 'אהבלה'.

"אמממממממממממממממממממממממממא," נשמעה עוד צרחה, הפעם דקיקה יותר, ואודי, הנשמה המתוקה שלה בן הארבע, טס אליה. דניאלה פרשה את ידיה לחיבוק אך הוא התחמק מהן ובעט לה ברגל.

"איה!" הפעם ממש נעלבה. וזה גם כאב.

"את רעה!!!" אודי צרח.

"זה אבא אמר לו להגיד ברגע שאת חוזרת," הסבירה לילך, "והקקי התאמן עליי ועל הבית־בובות שלי."

"בבקשה, אל תדברי ככה על אחיך. ואודי, לך אין רשות להרים עליי יד או רגל," היא אמרה לילדון, שלא הקשיב ובעט בה שוב.

זה ממש כאב, כי הוא פגע לה בשוק ולא היה לה כוח לזה עכשיו, היא הייתה זקוקה לחיבוק, למקלחת חמה, לבגדים נקיים, לא לצרחות, לא לבעיטות, לא להאשמות.

"איזה יופי, תראו מי החליטה לבקר. זו אמא, נכון?" יואל הופיע מסומם מעישונים ונשען על דלת המטבח.

הוא לבש טרנינג קרוע, שלבש גם בבוקר ואתמול ושלשום ובשבוע שעבר, והיא תהתה אם הוא בכלל טרח להתקלח מתישהו, או שרק ישב קודר במרפסת־העבודה הזעירה שלו, בהה בספר הבלתי נגמר שהוא כותב, עישן ג'וינטים וירה בחייזרים.

היא ניסתה לא לדאוג לו כי זה רק עצבן אותו יותר, במיוחד כשרמזה שכבר תקופה ארוכה מצב הרוח אצלו לא משהו - "כל האמנים סובלים מדיכאון!" הוא קטע אותה, "זה הלחם והחמאה שלנו. הכאב הנפשי על העולם הדפוק הזה בוקע מאיתנו כמו נפט שחור מהאדמה ומיתרגם ליצירה!"

וזה פחות או יותר סגר אז את השיחה ההיא, לפני שהצליחה להציע שאולי כדאי לשקול טיפול תרופתי, להזכיר שהרבה אמנים לוקחים כדורים נגד דיכאון וזה לא פוגע ביצירה שלהם, כפי שחשש ששלו תיפגע, זה רק יעשה לו טוב, יעזור לו לעשן פחות מריחואנה, להיות תקשורתי, נחמד (כמו פעם), לסיים לכתוב את הספר, להתקלח יותר, למצוא עבודה…

"יודעים מי זו גוש הבוץ המצחין הזה?" יואל פנה לילדים והצביע על דניאלה. "זו אמא שלכם. אתם לא מזהים אותה - כי היא לא הייתה פה בשבוע האחרון."

דניאלה מאוד נפגעה, כי זה כמובן היה שקר. היא הייתה זו שהעירה אותם בכל בוקר, הכינה סנדוויצ'ים לילדים, הסיעה לבית הספר, לגן, נסעה לעבודה, חזרה לאסוף אותם בצהריים, הכינה אוכל וטסה בחזרה למשרד, כי יואל לא רצה להתרחק מהמחשב בגלל שזה 'הורג את המוזה'.

זה היה סדר היום הקבוע שלה - חוץ משלושת הימים האחרונים שבהם, במקום להמשיך הביתה אחרי העבודה, יצאה לעקוב אחרי ניסים בתקווה שיצא לפגישת אהבהבים.

יואל סימן משהו לאודי, שמייד צרח: "אנחנו רוצים אותך פה בערב, אמא!"

"שמעת?" יואל דפק לה חיוך מגעיל, "הילד מתלונן על הזנחה."

וזהו. היא לא יכלה יותר להחזיק את זה. גם ההיפופוטם שרדף אחריה, גם סיגל האומללה, כרטיס הזיכרון, המצלמה ההרוסה, הגשם, הבוץ, השתן של החתולים ועכשיו גם מתקפה ביתית משולבת מהאנשים שהכי אהבה בעולם - והיא נמלטה לחדר המקלחת, נעלה את הדלת, ניסתה להירגע אבל אז ראתה במראה את החתך מעל העין שהענף פרגן לה, שבטח ישאיר צלקת מגעילה, צנחה על השטיח והתפוצצה מבכי, שונאת את עצמה ואת כל הרגשות האלו שהציפו, שחנקו, שהפריעו, שטמטמו - בלי לדעת שזה היום האחרון שלה איתם, שלמחרת הם ייעלמו והיא לא תרגיש יותר דבר.

העכברונת

הוא צפה על הילדה במוניטור, יושבת על המיטה וסוקרת בפחד את המקלט.

היו לו ארבע מצלמות שנתלו בארבע פינות החדר, כי הוא רצה לראות טוב מה קורה שם. הוא אהב שהכול גלוי. הוא שנא סודות ופרצופים מחויכים נטולי חיוך אמיתי. פרצופים צבועים, שקרנים. הוא שנא שקרנים. היו יותר מדי כאלו בעולם, בדרך כלל בעמדות בכירות, שידעו להיות מנומסים אליך כי לא היה להם אומץ להגיד שהם לא מעוניינים בשום קשר איתך.

אבל פה, בממלכה שלו, לא יהיו שקרים או צביעות. פה הכול יהיה גלוי, ברור, בהיר, נהיר, כמו שהמורה שלו ללשון אהבה לומר.

הילדה שלחה רגל ונגעה ברצפה. אחריה עוד רגל. לאט־לאט היא נהייתה אמיצה יותר, קמה, סקרה את המקלט, צעדה ממקום למקום כמו עכבר במעבדה.

זה שעשע אותו. היא מקווה שתוכל לברוח. האם ברגע שתבין שאין לה סיכוי - תמשיך להתרוצץ או שתשכב מדוכדכת במיטה?

הוא לא אהב אנשים מדוכדכים. הייתה להם הילה אפורה. רעילה. חונקת.

הוא חשב שכל מי שמדוכדך צריך להתאבד. "אבל אל דאגה, עכברונת, לא אתן לך להיות מדוכדכת," הוא אמר לילדה במוניטור, שבדקה בפעם השלישית את דלת הפלדה הנעולה, סקרה את חדרון השירותים רק כדי לגלות שאין שם חלון, טיפסה בסולם הביטחון ובדקה שיציאת החירום אכן נעולה…

היא לגמרי הייתה עכברונת מתוקה, אך הוא כמובן לא יגיד לה את זה. קודם עליו לייצר משמעת, אחר כך תבוא האהבה. הרבה אהבה.

האישה שחשבה שהיא סמרטוט

הבכי לא הפסיק ודניאלה, שרבצה על השטיח בחדר המקלחת, השתוקקה לדבר עם מישהו שאכפת לו ממנה, אז היא ביקשה מסירי שתתקשר ליעלי, שהן חברות טובות כבר שש שנים, מאז שהכירו בגן של הילדות.

"מתקשרת ליעלי," ענתה סירי בקולה הרגוע, כי בעולם של סירי הכול שלֵו, אף פעם אין פחדים, חרדות, חרטות, היעלבויות.

לפעמים היא ממש רצתה להיות סירי.

הטלפון צלצל אבל יעלי לא ענתה. דניאלה קיוותה שלא אמצע הלילה באוסטרליה, שחס ושלום לא תעיר אותה. לא נעים. במיוחד כי הן לא דיברו כבר מלא זמן.

בהתחלה, כשיעלי רק עברה לשם עם המשפחה, היא התקשרה בכל יום ובמשך שעה לפחות בכתה לדניאלה שהיא לא יודעת מה היא עושה שם, שחם מדי, שכולם מטומטמים... אבל לאט־לאט השיחות התדללו, כי יעלי החלה לרוץ בבקרים, לשחות בים מול הבית, לטייל עם בעלה והילדים בנופים עוצרי נשימה, וככל שנהיה לה טוב יותר היא הפסיקה להתקשר, כי על זה הן דיברו בדרך כלל, על כמה רע ליעלי ואף פעם לא ממש הגיעו לדניאלה.

הצלצול פסק והשיחה התנתקה.

או שיעלי דחתה אותה. או שסירי הבינה שאם היא לא ענתה עד עכשיו היא כבר לא תענה. עדיף ככה, מה יעלי צריכה את כל הצרות שלה…

בלית ברירה דניאלה ניגבה את הדמעות, עשתה מקלחת חמה, חיטאה את החתך הדקיק מעל הגבה, אמרה שוב לעצמה שהיא טיפשה, אמא גרועה, חוקרת זוועתית, בת זוג איומה, שעכשיו גם הרסה ליואל יום עבודה, שזו שבירת אמון ביניהם, כי כבר מרגע שהכירו היה ברור שהוא זקוק לשקט ולזמן שלו כדי לכתוב עוד רומן מופתי, לא כדי לעשות בייביסיטר לילדים - והיא יצאה מחדר המקלחת, הפעילה מכונת כביסה, אספה שקית אשפה ריקה ודפקה על דלת חדר העבודה הסגורה של בעלה.

"כן..." יואל נהם מבפנים והיא דחפה בעדינות את הדלת ונכנסה.

הוא שוב ישב מול מסך המחשב שעליו נפלו סוכריות צבעוניות.

"מצטערת שהפלתי עליך את הילדים, זה לא יקרה יותר," היא אמרה.

הוא הנהן ואפילו לא פנה להביט בה, אז היא רוקנה לשקית את המאפרה הגדושה אפר ובדלי ג'וינטים, אספה כוס עם שאריות קפה שחור, יצאה בשקט, סגרה ברוך את הדלת והמשיכה למטבח, שנראה כמו שדה קרב.

לרגע תהתה למה הוא לא יכול לפחות לנקות אחרי שהוא שורף לילדים את ארוחת הערב. בפעמים שניסתה להעיר לו על כך הוא רק משך בכתפיו וענה: "מה לעשות שאני מוכשר רק בלכתוב…"

נטולת חשק טאטאה את הרצפה, העבירה סמרטוט, קרצפה מחבת מפוחמת ושטפה ערימת כוסות עם קפה שחור שנערמו בכיור עד שנשמע צלצול בדלת.

זו הייתה הפיצה.

היא שילמה והתאפקה מלהזכיר ליואל שהחליטו לקצץ בהוצאות כי הוא כמעט לא עובד והמשרה שלה בקושי מחזיקה אותם.

היא לא הספיקה להניח את הקרטון החם על השולחן כשהילדים ויואל שעטו מהחדרים כמו חיות מורעבות, התנפלו על הפיצה וקרעו אותה לחתיכות.

גם דניאלה הייתה רעבה אבל היא רצתה לסיים קודם את הניקיונות. זו הייתה טעות, הם לא השאירו לה אפילו משולש, אז היא שלפה מהמקפיא שניצל טבעול וטרפה אותו קר עם שאריות לבן שמצאה.

אחרי קרב אמבטיה עם אודי, ששנא להתרחץ, דניאלה קראה לו סיפור על 'הארנב שחשב שהוא גזר', ואחרי שלושה דפים הילד כבר נחר מרוב שהיה מפוצץ בפחמימות וגבינה.

היא כיבתה את מנורת הלילה, סגרה את הדלת, הציצה לחדר של לילך וביקשה שתניח את הסלולרי ותלך לישון.

הילדה ענתה "תכף" וביקשה עזרה בבחירת תמונת סלפי. דניאלה אמרה שכל התמונות יפות ושלילך מקסימה בהן.

"אוף, את לא מבינה כלום!" הילדה התעצבנה, ודניאלה חשבה שהיא בחיים לא הייתה מדברת ככה לסבתא שלה שגידלה אותה, או במשפחות האומנה שאצלן חלפה, אבל זה כנראה דור אחר, שפחות שם לב שיש עוד אנשים בעולם מלבד הטלפון שלו.

אחרי שסוף־סוף מצאו סלפי שלילך אישרה, היא הסכימה ללכת לישון ודניאלה התכוונה להתמוטט למיטה - אך יואל קרא לה מחדר העבודה וביקש שתביא לו ויסקי.

היא הביאה וקיוותה שלא ישתכר, ייכנס למיטה באמצע הלילה וינסה להעיר אותה כדי שישכבו. כל הגוף כאב לה והיא רצתה לישון.

יואל לא אמר תודה, רק דיבר על זה שאחרי 836 עמודים שכתב, רגע לפני שהוא משתגע מהספר - הוא מתחיל להבין על מה זה בעצם ודפק נאום על דמויות שבורות, שתפקידו לשבור אותן יותר, ואז למעוך ולרסק, כי משם צומחת הדרמה, והיא הנהנה, למרות שלא ממש הקשיבה, כי הייתה עייפה מדי.

"אז איך עבר היום שלך?" הוא שאל.

לפני שהספיקה לתהות אם לספר הוא כבר חזר לתקתק על המחשב, שזה היה רמז להניח לו כי המוזה חזרה לתקשר איתו.

מרוב עייפות דניאלה לא נרדמה אלא התעלפה לשינה בתקווה שמחר יהיה יום טוב יותר.

אבל מחר עמד להיות יום רע. אפילו רע מאוד. ואולי, אם רק הייתה יודעת את זה - הייתה נאבקת לשמור את עיניה פקוחות כדי לזכות בדקות אחרונות של שקט.

הארוחה הלילית של העכברונת

"עכברונת, אני מזכיר לך שהאוכל מחכה על השולחן," הדהד הקול המסונתז ברמקולים שנתלו בצידי המקלט.

שיר, שכבר התייאשה מלמצוא עוד דלת או חלון שייפתחו בפניה אל החופש, ישבה מדוכדכת על המיטה ובעיקר לא האמינה שזו המציאות, שהרגישה כמו חלום ביעותים.

"בבקשה, תיגשי לאכול את ארוחת הערב," רעם הקול המסונתז, "וכשתסיימי… נא לשטוף כלים ולהיכנס בזריזות למקלחת ולהתרחץ טוב־טוב. סדר וניקיון זה דבר חשוב. אחד מסלק חיידקים והשני מחשבות טורדניות. וכדי להיות ילדה בריאה עלייך לשמור על סדר וניקיון. גם בחוץ וגם בפנים."

שיר לרגע לא קנתה שהוא רוצה שהיא תהיה ילדה בריאה. פסיכי שחוטף אותך לא מתעניין בבריאות שלך, ועד כמה שהיא יודעת, האוכל על השולחן מורעל והיא לא תיגע בו.

"תאכלי עכשיו." הקול המסונתז המשיך לרעום מהרמקולים, אבל היא החליטה שתתעלם ממנו.

זו הייתה החלטה גרועה מאוד.

*

העכברונת סירבה לאכול. הוא תיאר לעצמו שזה עלול לקרות, שהיא תהיה חשדנית ולא תיגע במזון.

זה אפילו שעשע אותו, כי שום דבר שהילדה תעשה לא יפתיע אותו, הוא חשב מראש על כל המהלכים. היה לו מוח כזה, גאוני, כמו של אלוף שחמט.

"טוב," הוא שפשף ידיים בהנאה, "הגיע הזמן להתחיל בתרגילי חינוך להעצמת הנפש."

הוא אהב לחנך. רוב הישראלים היו בעיניו ברברים ולכן המדינה הזו נראתה כפי שנראתה, כמו גוש צואה ענקי.

גלי אושר גאו בו כי שיעור המשמעת הראשון עמד להתחיל, וזה כל כך ריגש אותו, שעמד לו.

*

שיר רצתה פיפי אבל לא היה לה עניין להוריד מכנסיים ותחתונים, בטח שלא עם כל המצלמות שמסביב. נכון, לחדר השירותים יש דלת אבל מי מבטיח לה שהוא לא החביא גם שם מצלמה? לא, היא תתאפק.

"עכברונת..." הקול המסונתז רעם שוב, "אני בא להאכיל אותך בכוח. ראית פעם איך מפטמים אווזים? דוחפים להם צינור גומי לפה ומשפריצים להם מלא אוכל לגרון, ישר לקיבה. עוד ועוד אוכל עד שהבטן שלהם מתנפחת כמו אישה בהיריון. אז אם לא תיגשי לאכול - אני יורד אלייך עם צינור."

שיר, שניחנה בדמיון מפותח, שממנו בקעו מלא ציורים משוגעים שאמא שלה לא סבלה, יכלה לראות בעיני רוחה טוב־טוב איך דוחפים לה צינור לפה וממלאים אותה עוד ועוד בעיסת אוכל דוחה, וזה פוצץ אצלה נתיך במוח, כי הכול כבר היה דפוק מדי, והיא צרחה ונמלטה אל מתחת לשולחן, שם ישבה ובכתה עד שנוזל חם זרם לה על הירך. היא עשתה במכנסיים.

השתררה דממה. הקול המעוות השתתק ואף אחד לא נכנס למקלט.

שיר נרגעה מעט אבל ברגע שהצליחה לחזור לנשום – מישהו התעסק עם המנעול בצידה השני של דלת הפלדה והלב שוב נפל לתחתונים, שהיו רטובים וחמים ומגעילים.

היא קמה במהירות, התיישבה מול השולחן וטרפה את החביתה הקרה, הסלט והטחינה שחיכו לה על הצלחת. היא תעשה מה שצריך, רק שהסוטה לא ייכנס הנה, שלא ידבר איתה על אווזים וצינורות, רק שלא ייגע בה.

זה לא עזר, הדלת הכבדה נפתחה.

"אני אוכלת," היא צרחה בעיניים דומעות ובפה מלא. היא לא הביטה בו, כל מה שרצתה היה שיראה אותה אוכלת ויישאר בחוץ, לכן דחפה בכוח עוד חביתה ובלעה, בלי להבין איזה טעם יש לה בכלל. למי אכפת, העיקר שלא ייכנס למקלט.

"אני שמח שקיבלת שכל," אמר הקול המסונתז מהרמקולים וצל גדול הזדחל לעברה על הרצפה.

"בבקשה, אל תעשה לי כלום, אני אוכלת." היא התחננה.

הצל המשיך להזדחל, כמעט נוגע ברגליה והיא דחפה עוד סלט לפה ובלעה, כדי שלא יחשוב שהיא עובדת עליו.

"כל הכבוד," אמר הקול המסונתז ויד כבדה הונחה על כתפה.

שיר צווחה, נמלטה מהכיסא אל פינת החדר ורק אז הביטה רועדת לאחור...

ליד השולחן עמד דוב פנדה ענק. יותר נכון מישהו שהתחפש לדוב פנדה, לבוש חליפה שעירה שמנמנה, ופניו הוסתרו מתחת לראש בובה עצום עם עיניים גדולות וחביבות.

"אין סיבה לפחד," אמר הקול המסונתז. "אנחנו הולכים לבלות הרבה יחד, אז אם תהיי ילדה טובה וממושמעת – יהיה פה כיף. אבל אם לא תעשי מה שאומרים לך..." הוא השתתק לכמה שניות, "אנחנו לא באמת רוצים לגלות מה יקרה, נכון?"

שיר ניסתה להנהן אבל הראש קפא מאימה.

"יופי, אני שמח שאנחנו מבינים זה את זו. עכשיו תסיימי לאכול, תשתי את הקקאו, תשטפי יפה כלים ותניחי אותם לייבוש על המדף, טוב?"

היא לא הצליחה להגיד כלום או להזיז את הראש.

"שאלתי אותך שאלה."

"כן." היא בכתה. "כן. טוב. טוב. בסדר."

הפנדה עשה לה סימן של לייק עם כף היד הפרוותית, הסתובב וצעד לעבר דלת המקלט הפתוחה.

תודה לאל שהוא הולך, היא חשבה לעצמה ('תודה לאל' היה משהו שאמא שלה תמיד אמרה, למרות שהיא לא האמינה בשום אל, וביום כיפור הם אכלו שרימפס ועשו בינג' לסדרות) אך במקום לצאת מהדלת - הפנדה עצר, והחל לרקוד סביב עצמו, נדנד את האגן, את הראש ואת הזנב הקטן.

"את תראי כמה שניהנה יחד," אמר כשסיים לרקד, סימן עוד 'לייק', עזב את המקלט, נעל את הדלת, ושיר פרצה בבכי סוחף, של אימה, הקלה, לחץ, ואז נזכרה באוכל ומייד רצה לשולחן, כדי שלא יחזור, שלא ידבר איתה, שלא ירקוד, והיא דחפה לפה את מה שנשאר בצלחת ושתתה את כל הקקאו.

*

איש הפנדה בהה בה מרוצה במוניטור. זה היה פשוט משחשב, העכברונת הייתה כל כך מבוהלת שעשתה כל מה שציווה.

הוא היה סוּפּר־מרוצה ופשט את התחפושת. מתחתיה הוא היה עירום לגמרי ועורו נצץ מזיעה.

היה לו מצב רוח מצוין אז הוא רקד מול המוניטור, כי החיים עמדו להשתפר. סוף־סוף הוא עלה על הגל, מעתה הכול יהיה טוב יותר וזה עשה אותו 'מוי מאושר', כמו שאמרו בפרסומת ההיא ליוגורט בטעם דבש.

"אני מוי מאושר!!!" הוא קרא בקול רם ותופף לעצמו על החזה השרירי, העירום, הרחב, כי לו ולעכברונת עמד להיות כיף. סבבי של כיף־כיף מוי מאושר.

התאונה

השעון המעורר בטלפון צלצל בשש. דניאלה מיהרה לכבות אותו והציצה ביואל, שעדיין נחר בטרנינג המוכתם שלו. מצוין, היא לא רצתה שיתעורר כי אז יתקשה לחזור לישון וזה יהרוס לו את יום הכתיבה כי הוא נזקק "לשמונה שעות שינה כדי שהמוח יעבוד."

היא התרחצה, הכינה קפה, ארוחת בוקר לילדים וליואל וסנדוויצ'ים ללילך ולעצמה. היא השתדלה לא להוציא כסף על ארוחת צהריים בעבודה כי בשנה האחרונה הפכה למפרנסת היחידה, והמינוס בבנק רק העמיק.

היא העירה את לילך, ואז את אודי, שוב העירה את לילך ושוב את אודי ושוב את לילך. היא שתתה שתי לגימות מהקפה, ניקתה את חדר האמבטיה אחרי שאודי צחצח שיניים והשפריץ קצף בכל מקום, ואז את החדר אחרי לילך, את החדר של אודי, העבירה 'ויש' מהיר על חדר העבודה של יואל, ניקוי מאפרה, פינוי כוסות, מטלית רטובה על השולחן, מטאטא על הרצפה, עוד לגימה מהקפה ואז ביקשה מהילדים לסיים לאכול ולהתכונן לתזוזה.

רגע לפני שיצאו יואל קרא לה. "אני צריך את האוטו," הוא מלמל דרך עין חצי פתוחה, "קבעתי עם שאול לקפה."

"טוב," אמרה, למרות שזה בכלל לא היה טוב. "אז אולי תסיע אתה את הילדים ואני אקח אוטובוס לעבודה?"

"אני גמור. כתבתי כל הלילה." הוא הסתובב לצד השני ונרדם.

ממש כתב, חשבה, בטח עישן, ירה בחייזרים והפיל סוכריות צבעוניות זו על זו. "טוב, אין בעיה. תחזור לישון, מותק." אמרה.

היא הסיעה את אודי לגן ורק אחרי הרבה פרצופים הוא הסכים לתת לה נשיקה, משם הסיעה את לילך לבית הספר לאמנויות, שיואל התעקש שתלמד בו, כי יש בה מהכישרון של אבא.

אף אחד חוץ ממנו, כולל לילך, לא חשב שהילדה מתעניינת באמנות, אך יואל דיבר עם סגנית המנהלת, שלמדה איתו שם בילדותו ("ומעריצה את הספרים שלי"), ודאג להכניס אותה למגמת קולנוע. לילך, שלא רצתה לאכזב את יואל, פתחה ערוץ יוטיוב וצילמה מיליון סרטים, שאף אחד חוץ מאמא שלה לא טרח לראות.

דניאלה ביקשה מלילך חיבוק לפני שהיא נוסעת אך הילדה התעלמה ממנה כי צילמה וידאו על כמה היא שונאת שאמא מעירה אותה בבוקר - וכדי להראות עד כמה היא כעוסה, יצאה מהמכונית בלי להגיד כלום וטרקה את הדלת.

דניאלה חזרה לגבעתיים, חנתה ליד הבית, רצה לתחנה, פספסה את האוטובוס, איחרה לעבודה בארבעים דקות ועדיין הגיעה לפני כולם.

היא עבדה כמזכירה ב'עין הברקת', חברת חקירות שישבה בקומה הרביעית של בניין משרדים ישן על ז'בוטינסקי ברמת גן.

במקרה מצאה את העבודה ואחרי כמה שנים כפקידת קבלה החליטה שהיא יכולה להרוויח יותר אם תהיה חוקרת, אז היא עשתה קורס ואז סטאז' במשרד, אבל שי, המנהל, לא מיהר לתת לה תיק ובכל פעם שביקשה הזדמנות להוכיח את עצמה הוא עשה "כן־כן" עם הראש ובזה הסתיים הדיון, עד שלפני כמה ימים קיבלה סוף־סוף הזדמנות כי כולם היו קבורים בעבודות אחרות.

"זה תיק פשוט," אמר שי, "האישה חושדת שהבעל בוגד. אז תעקבי אחריו כמה ימים ותביאי לי תמונה שלו דופק מישהי."

דניאלה הנהנה בהתרגשות של מתבגרת שהוזמנה על ידי החתיך של השכבה לנשף הסיום - רק חבל שהמסיבה הפכה לאסון כשהשמידה את התמונות, את המצלמה של המשרד וכנראה גם את ההזדמנות לקבל עוד הזדמנות.

אף אחד לא ידע שאיחרה כי תמיד היא הראשונה להגיע, ורק אחרי שעה או יותר התחילו לזלוג פנימה שאר העובדים, עצבנים וטרוטי עיניים.

שי הגיע אחרון, בעשר וחצי, וחלף על פניה חמוש במשקפי שמש ובבגדים שלבש יום קודם.

"צריכה לדבר איתך," דניאלה קראה אחריו אך הוא צעד ישירות לחדר שלו ועשה תנועת נפנוף, שסימנה ששוב יש לו הנגאובר והוא מתכוון להעביר אותו בשינה.

בכל זאת נכנסה אחריו למשרד וניסתה להגיד שנקבעו לו פגישות הבוקר.

"אז תדחי אותן!" הוא התעצבן, נשכב על הספה ושחרר את חגורת המכנסיים. "מה קורה עם התיק של בנבנישתי?" הוא שאל רגע לפני שעזבה את החדר, "צילמת כבר את הבעל דוחף זין לכוס שהוא לא נשוי לו?"

"על זה רציתי לדבר איתך."

"אז דברי."

היא לא ממש ידעה איפה להתחיל, אז היא התחילה מהסוף, שאין תמונות ואין מצלמה, ואז ניסתה להסביר למה.

להפתעתה שי לא צעק, רק הזיז מעט את משקפי השמש, הציץ בה המום ואז החלו השאגות: "תגידי לי, את מטומטמת?! לא... לא את. אני! שנתתי לך ת'עבודה. ידעתי שאת לא בנויה לזה!!! אז למה עשיתי את זה?! אה?! כי אני רגיש. כי את חופרת לי על זה שנים ורק בגלל שאת מנהלת משרד טובה אז... איזה אידיוט!!! את תשלמי על זה. תקני לי מצלמה ותפצי אותי על העבודה שחרבנת. זהו. הלך. לא יעזור לעקוב אחריו יותר כי הוא ינעל אותו במכנסיים, יא מפגרת! די. עופי. עופי מהמשרד שלי. ובפעם הבאה שתבקשי תיק – את תקבלי כזו בעיטה שעד סוף החיים יישאר לך סימן!"

בדממה עזבה דניאלה את החדר של שי, שכבר הוכיח בעבר שהוא דושבג אבל בחיים לא פתח עליה כזו ג'ורה.

המשרד היה שקט. כולם הביטו בה. כמה אפילו חייכו, כי אף אחד מהם לא אהב את הרעיון שהמזכירה חושבת שהיא יכולה לעשות את העבודה שלהם.

דניאלה הרגישה רע וידעה שהבכי תכף יתפרץ, אז היא נמלטה מהמשרד אל מדרגות החירום, אבל שני עובדים עישנו שם, אז היא התעקלה עם המדרגות מטה והדמעות ירדו איתה. היא רצתה לברוח ולמות בשקט, כי היא לא יכלה יותר עם היחס שקיבלה, בייחוד שכולם צדקו לגמרי בזה שהיא כזו גרועה ועלובה.

הרגליים נשאו אותה אל מחוץ לבניין והדמעות טשטשו את הרחוב. היא שמעה יללות של כלב מוכה ולקח לה כמה שניות להבין שזו היא, אז היא נשכה את היד, חיפשה מקום שבו תוכל להתפרק בשקט ולפני שהספיקה להבין לאן היא הולכת - צעיר שדהר על אופניים חשמליים נכנס בה במהירות, פוצץ לה את הצלעות, ריסק אותה על המדרכה והיא שמעה את הראש שלה נחבט במרצפות ואת העצמות מתפצחות.

הקול

דניאלה נזכרה בניר בן־ציון, שלמד איתה ביסודי עד שהתרסק עם האופניים ביום כיפור והפך למשותק. "כזה ילד מסכן," היא שמעה אז את המחנכת אומרת למורה ספורט, "רק מזיז את העיניים, סוגר ופותח אותן כמו פה של דג."

אלוהים ישמור, זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, חשבה דניאלה, להפוך למשותקת.

לא, אין מצב, הכול בסדר, שכנעה את עצמה ופקחה עיניים.

היא הרגישה כאילו היא יושבת על קרוסלה וכל מי שברחוב מסתובב ומדבר איתה.

"איך את מרגישה?"

"את יכולה לזוז?"

"אולי נשים לה משהו מתחת לראש?"

"איך קוראים לך?"

"את זוכרת מה התאריך?"

"תתעלמי מהקרציות ובואי נבדוק אם את בסדר," היא שמעה קול נשי, שלֵו, אסרטיבי, שדיבר אליה עמוק בגב הראש והתגבר על השאר, "נסי להזיז את רגל ימין."

דניאלה ניסתה והצליחה.

"עכשיו את שמאל."

היא הזיזה.

משם עברה להניע את קצות האצבעות בידיים. את הזרועות. את הראש.

"יופי. את יכולה להירגע, את לא משותקת כמו בן־ציון," אמר הקול הנשי, "עכשיו נבדוק את הזיכרון. איך קוראים לך?"

"דניאלה דנצינגר."

"מה התאריך?"

היא זכרה בקלות, כי ראתה אותו חמש פעמים מהרגע שהתעוררה: בטלפון, על עיתון באוטובוס, על מסך המחשב בעבודה, בעמוד YNET שבו התנוססה כותרת ענקית על ישראלים שנדבקו בקורונה בחו"ל, על אי־מייל שהגיע, והזיכרונות היו צלולים ומדויקים, כפי שאף פעם לא חוותה אותם.

"מרשים." אמר הקול הנשי. "מה עם התאונה? זוכרת איך זה קרה?"

בטח שזכרה. התנגש בה רוכב אופניים חשמליים, ולמרות שראתה אותו בקושי לשנייה - היא ידעה בדיוק איך הוא נראה, איזו חולצה לבש, איזה שפם היפסטרי גידל ואילו מדבקות מטופשות הוצמדו לאופניו. אחת מהן הייתה: יהודים וערבים מסרבים להיות קיש פטריות.

"מצוין." אמר הקול הנשי, "אז אחרי שווידאנו שאת זזה וזוכרת, בא לך להסביר לי למה היית כל כך היסטרית?"

"למה?!" דניאלה לא האמינה שנשאלה כזו שאלה ברורה מאליה, "כי היה לי בוקר מחורבן, זה למה! או שלא שמת לב?!"

"וזו סיבה להתפרק לחתיכות? גם אתמול? גם היום?"

דניאלה רצתה לצטט פסיכולוגית שהלכה אליה אחרי שהיחסים עם יואל נהיו בלתי נסבלים וכל הזמן היה לה רע, שאמרה שדניאלה היא אישה רגישה מאוד, שיש לה עור דק, שיחד הן ילמדו איך לעזור לה לסנן את מה שנכנס - אבל אז יואל החליט שזו הוצאה מיותרת ודרש שתיפטר מהפסיכולוגית כי זה בזבוז לשלם כל כך הרבה כסף על אוננות נפשית...

"את מרדימה אותי," חתך הקול הנשי את מחשבותיה, "ואם תשאלי אותי, את לא רגישה מדי - את סמרטוט. התרגלת שדורכים עלייך וכדי שלא תקפצי מהגג את משחררת לחץ בהיסטריה ובכי. ככה זה כשאת נותנת למלא מטומטמים להשפיע עלייך, זה מתחיל בבעל הטמבל שלך, ממשיך בילדים הטיפשים והבוס המגה־אידיוט..."

דניאלה התכוונה להגיד שיואל לא טיפש, שכולם אומרים שהוא גאון ספרותי, שלילך מקבלת ציונים גבוהים בבית הספר, שאודי יודע לקרוא את כל האל"ף־בי"ת ושהבוס שלה מחזיק משרד חקירות מצליח...

"די להתווכח, הם חבורת אפסים וברגע שתפסיקי להגן עליהם - תרגישי טוב יותר," אמר הקול הנשי, "עכשיו תסבירי לי שוב, כי באמת לא הבנתי, למה התפרקת ככה?"

"למה?!" דניאלה נאנחה ועיניה דמעו, "כי שנים אני חולמת לעבוד בתור חוקרת, למדתי מלא בנושא, כל הזמן לומדת, קוראת, מתעניינת, אבל כשסוף־סוף נתנו לי הזדמנות - פישלתי. כי אני גרועה וטיפשה."

"את לא. ואת יודעת את זה."

היא רצתה להתעקש שהיא דווקא כן אבל זה לא היה מדויק. מאז שזכרה את עצמה תמיד הורידה ראש, ניסתה לא להתבלט, בבית הספר בכוונה לא פתרה נכון את כל התשובות במבחנים, לבשה בגדים שלא התאימו לה כדי לא לעורר קנאה, השתדלה לא להגיד מה היא חושבת כדי שחס וחלילה לא יבינו אותה לא נכון. לא, היא ממש לא הייתה טיפשה אבל היא בהחלט התנהגה כמו אחת.

"אז היום זה מפסיק," הודיעה בעלת הקול. "בחיים האלו אם את לא עומדת זקוף - יסללו עלייך כביש."

"לא טובה בלעמוד זקוף..."

"אני אלמד אותך. יודעת מה? יש לי רעיון טוב יותר... תני לי קצת לנהל את העניינים ותראי איך אני הופכת אותך לחוקרת הכי מצליחה בארץ," אמרה בעלת הקול, שכבר לא הייתה רק קול אלא ממש עמדה מולה, נראתה כמוה, אותן פנים, אותן עיניים, אבל היה בה משהו אחר. חד. קר. מלכותי. עוצמתי. "מה את אומרת?"

דניאלה משכה בכתפיה בחוסר אכפתיות, כי באמת כבר לא היה לה כוח לכלום, בכל מקרה זה לא יעבוד, היא לוזרית וזה לא משהו שאפשר לשנות.

"די לרחם על עצמך!" נזפה בה בעלת הקול, "תגידי 'כן' ואשנה לך את החיים."

"אוקיי. בסדר. כן." אמרה דניאלה בעיקר כדי שבעלת הקול תניח לה.

כעבור שנייה היא הרגישה אחרת וזה לא היה דומה לשום דבר שהכירה.

דניאלה החדשה

דניאלה שכבה על המדרכה. מישהי הניחה תחת ראשה מעיל מגולגל, אחר עשה טלפון וחיכה שבמד"א יענו ועוד עשרה אנשים לפחות פשוט בהו בה, כי כנראה לא היה להם משהו מעניין יותר לעשות. כמה מהם אפילו צילמו אותה והעלו לפייסבוק עם פוסט נוקב נגד אופניים חשמליים בתקווה שיזכו לכמה לייקים.

דניאלה הזיזה רגל והמתקהלים פלטו קול נרגש, כאילו צפו בריאליטי האהוב עליהם.

היא הזיזה עוד רגל, יד, עוד יד ואז את הראש.

"מה קורה עם האמבולנס?" שאל גבר שגהר מעליה ובהה מקרוב בחזה שלה.

"לא צריך אמבולנס," דניאלה שלחה לעברו יד, "ואם אתה רוצה להועיל - תניח לציצים ותעזור לי לקום."

"כדאי שנחכה לאמבולנס, אולי יש לך זעזוע מוח," הסמיק הגבר.

"אתה רופא?" היא שאלה אותו.

"לא."

"אז סתום."

הגבר כיווץ את פניו בהבעה לא ברורה ונרתע לאחור.

דניאלה ויתרה על העזרה וקמה לבד, לאט, כי הראש כאב, העולם התנדנד, סנוור ולרגע הייתה בטוחה שהיא רצה בפרדס בין קוצים וקלמנטינות נרקבות.

"את בסדר?" ניגש אליה ההיפסטר המשופם שדרס אותה.

"תביא את משקפי השמש שלך." ציוותה עליו.

בלי להתווכח הוא העביר לה את המשקפיים והיא מיהרה להרכיב אותם. זה הרגיע את הסנוור הצורב של השמש.

"עכשיו תן לי את כרטיס האשראי שלך."

"מה? למה?"

"כי יש שתי אפשרויות: הראשונה, אתה נותן לי את הכרטיס ואני קונה לעצמי בגדים חדשים במקום אלו שהרסת לי. השנייה - אני אתבע אותך על כל מה שתרוויח מעכשיו ועד מותך, ובמשך שנים אשב לך הצוואר כמו חבל של תליין. מה אתה מעדיף?"

ההיפסטר הגיש לה כרטיס ויזה, היא לקחה אותו וחצתה מתנדנדת את הכביש לעבר חנות בגדים.

"מה אתה עושה?" שאלה אותו, כי נסע לצידה על אופניו.

"מחכה עד שתסיימי עם הוויזה."

"אני אגזור את הכרטיס כשאסיים."

"אני יכול לחכות..."

"אם לא תתחפף - אני אהרוס אותך. עוף." היא דפקה לו מבט קפוא והוא, שכנראה החליט שהיא עורכת דין כרישה, האיץ באופניו ונסע משם.

דניאלה נכנסה לחנות ומוכרת בתחילת שנות העשרים, עם קילו וחצי מייק־אפ ועקבי ענק, דידתה לעברה.

"אפשר לעזור, כפרוש?"

"כן. אל תפריעי," היא חלפה על פניה, נעמדה במרכז החנות, סקרה את הבגדים, עצמה עיניים, הריצה בזיכרונה את האופציות, לבשה אותן בדמיונה עד שמצאה את זו שנראתה לה הכי מוצלחת, פקחה עיניים, אספה את הבגדים וצעדה לחדר המדידות.

המוכרת עשתה לה פרצוף שלא הצליחה לפרש. האם נעלבה? התרגזה? לא ממש היה אכפת לה והיא סגרה את הווילון.

אחרי אחת־עשרה דקות דניאלה עזבה את החנות לבושה בחצאית מיני ובחולצה מכופתרת בעלת מחשוף נדיב. היא מעולם לא רכשה בגדים כאלו, בטח לא בכזו מהירות.

משם עברה לחנות סמוכה ויצאה משם אחרי תשע דקות על נעלי עקב לא נוחות שגרמו לרגליה להיראות נפלא, וזה מה שהיה חשוב בשביל מה שתכננה.

מגב הראש עקבה אחריה דניאלה הישנה, זו שהיא הייתה עד לפני כמה דקות והיא נעה בחוסר נוחות: כי הלבוש החדש היה בוטה מדי, חושפני. היא גם לא עפה על הדרך שבה דיברה לזבנית ובטח לא מכך שעקצה להיפסטר את הוויזה, הרי זו לא הייתה אשמתו, היא זו שרצה לרחוב בלי להביט...

"די להאשים את עצמך," נזפה בה דניאלה החדשה, "האידיוט נסע במהירות על המדרכה. תאמיני לי שהוא יצא מזה בזול." היא התכוונה לעבור את הכביש כשלפתע אחזה בה סחרחורת, והיא נשענה על רמזור כדי לא ליפול.

"את בטוחה שאנחנו בסדר?" שאלה הישנה.

"בסדר גמור," ענתה החדשה וצעדה לעבר המשרד, אבל בדרך עצרה במספרה. בכל זאת, צריך להשלים את הלוק שנועד רק לדבר אחד: להוציא מהבוס המגה־אידיוט שלה - כל מה שתבקש.

האור הקטן של שיר

"אתה סוכריית טופי שלי," שיר הקפיצה את ניר על ברכיה. הוא צחק והבטן ג'לי המתוקה שלו רעדה.

גם לשיר הייתה בטן ג'לי, רק שאת הבטן שלה אמא שלה מעולם לא נישקה ואמרה כמה שהיא מתוקה וחמודה. "את לא שומרת על עצמך," ליאת נזפה בה בכל פעם שהעמידה אותה על המשקל, "בסוף תהיי מהשמנות שמסריחות במעלית, שאפילו אפצ'י גורם להן להזיע."

לליאת היו הרבה משפטים כאלו כי היא תמיד הייתה רזה. "זה בגלל שאני שומרת על עצמי," נהגה להגיד בגאווה.

שיר ידעה את האמת – אמא שלה הייתה מכורה למשלשלים, אבל אם אפילו תזכיר את זה – היא תיעלב, לא תדבר איתה שבוע והיא תצטרך לרחף סביבה כמו פרפר, להתחנף ולבקש סליחה עד שהיא תתרצה.

אחיה ניר לא היה כזה. לא היה לו אכפת אם לשיר יש בטן ג'לי או בטון. ניר רק אהב לצחוק, ושיר הקפיצה אותו מעלה־מטה והקולות שיצאו לו מהפה נשמעו כמו טיילור סוויפט. היא התעוררה.

טיילור שרה ברמקולים מעליה על מישהו שגרם לה לעשות משהו שלא רצתה וכעבור כמה שניות הצטרף אליה קולו המסונתז של איש הפנדה. "זום זום זום, בוקר אור!!!" הוא שאג.

שיר סירבה לפקוח עיניים. היא רצתה להישאר עם ניר, עם הלחיים השמנמנות האלו שאתה רק רוצה לנשק אותן, עוד ועוד נשיקות, לשמוע אותו צוחק...

"זה הזמן לקום, לעשות פיפוש. קקושון. לשטוף פנים. שיניים. להתקלח. לסבן טוב־טוב. בכל מקום. אפילו איפה שהשמש לא זורחת. לסדר את המיטה ולאכול ארוחת בוקר מזינה." הכריז הפנדה ברמקולים. "קדימה, לפקוח עיניים, עכברונת!!!"

שיר פקחה עיניים, כי הדבר האחרון שרצתה היה להרגיז אותו. היא שכבה במיטה עטופה בשמיכת פוך, וראשה נח על כרית פרחונית ונעימה. היא לא זכרה שהתכסתה בשמיכה, לא זכרה שהניחה את ראשה על כר. למעשה, היא לא זכרה שנכנסה למיטה.

מה את כן זוכרת? שאלה את עצמה.

ששטפתי פנים, שהתאפקתי לא להקיא את האוכל שהמזדיין דחף לי ומאותו רגע הכול נהיה מטושטש.

"רק עכברים עצלנים ישנים כל היום! קדימה!!! לקום!!!" רעם הקול המסונתז, ושיר התיישבה לפני שדלת המקלט תיפתח והוא יפזז בריקוד פנימה.

אל הבחילה הצטרפו גם סחרחורת וגוש שחור בבטן, כי היא לא הצליחה להיזכר איך נכנסה למיטה. כי היא לא נרדמה, היא הורדמה. איש הפנדה שם משהו באוכל או בשוקו, והיא העיפה את השמיכה ונשמה לרווחה, כי היא עדיין לבשה את חליפת הדוג'ו, והשרוכים היו קשורים בדיוק כפי שרק היא נהגה לקשור אותם, והיא אפילו נעלה עדיין את הנייקי.

שיר עשתה לעצמה עוד כמה בדיקות מהירות אבל לא נראה שהמזדיין הפסיכי נגע בה בזמן שישנה.

"הופ! הופ! קדימה על הרגליים! אנחנו לא רוצים שהאוכל יתקרר והבוקר יברח מבין האצבעות!!!" הרעים הקול המסונתז.

שיר בהתה במקלט האטום. לא הייתה לה דרך לנחש אם זה באמת בוקר או צהריים או לילה. אבל היא כן שמה לב שהכלים שרחצה והניחה על המדף נעלמו ועל השולחן הייתה ארוחת בוקר. ביצת עין וסלט. גועל נפש טהור. אין מצב שהיא אוכלת את זה.

"עכברונת, אל תגרמי לי להתחרט על זה שאני נחמד אלייך!" הפעם הקול המסונתז לחש. לחישה חזקה מדי. נושפת. שורקת. "קומי לצחצח שיניים, תתקלחי, תתלבשי ותשבי לאכול. עכשיו."

שיר דחפה את עצמה מהמיטה ורצה למקלחת. רגליה שקעו ברצפה ומסביבה צף ערפל אפור. אל תתעלפי לי, היא ציוותה על עצמה ונדחפה לחדרון השירותים האטום, סגרה את הדלת (שכמובן לא היה עליה מנעול), נשענה עליה וחיפשה מצלמות.

היא לא מצאה אפילו משהו שנראה כמו מצלמה, אבל רק כדי להיות בטוחה עברה בעיניה לפחות שבע פעמים על כל מה שהיה בחדר; שני גלילי נייר טואלט ורוד. אסלה בצבע בז'. מקלחת צמודה. סלסילת סבונים. מגבת כתומה. ראי עגול שסביבו מדף פלסטיק. באחד המדפים היו מברשת לשיער, מברשת שיניים וגומיות לצמות. סל כביסה מקש ניצב סמוך לדלת ולידו מגב...

רק אחרי שהציצה מאחורי הראי והשתכנעה שאין שם מצלמה אלא רק קיר היא הורידה מכנסיים ותחתונים, עשתה פיפי והרשתה לעצמה (לרגע) לנשום לרווחה.

שיר התקלחה בזריזות עם התחתונים - למקרה שהפסיכי ייכנס. המים היו חמים ולסבון היה ריח טוב. לפחות זה, חשבה לעצמה.

היא סגרה את המים, ניגבה את הרצפה, התעטפה במגבת רכה והציצה למקלט: הפנדה לא היה שם, אבל ליד הדלת חיכה לה מתלה שממנו השתלשלו בגדים להחלפה.

היא חטפה זוג מכנסיים, חולצה, תחתונים וגרביים, חזרה לחדר המקלחת, סגרה את הדלת והתלבשה.

הבגדים התאימו בול וזה הפחיד אותה. איך יש לו את המידות שלה?

בשיער אסוף, לבושה, גרובה ונעולה יצאה מהמקלחת, לא לפני שפרשה את המגבת לייבוש על המתלה (גם כי ככה אמא חינכה אותה וגם כי לא רצתה לעצבן אותו). את מה שלבשה אתמול הניחה בסל הכביסה, סידרה את המיטה הכי יפה שיכלה, התיישבה ליד השולחן ובהתה בעין הכתומה, הנוזלית, של החביתה.

היא שנאה ביצי עין, היא גם לא אהבה את הטעם וגם הייתה לה הרגשה מוזרה שהן בוהות בה בחזרה מהצלחת. היא ניסתה להיות טבעונית, לא לאכול שום דבר מהחי, אבל אחרי שהתחילו לה בעיות בריאותיות בקיבה היא חזרה לאכול רגיל.

"בתיאבוני בון־בוני," אמר הפנדה ברמקולים. "ולאכול הכול. שהצלחת תהיה חלקה כמו החור־תחת של האחיות קרדשיאן."

שיר לא התכוונה לאכול. לא ביצת עין ולא לשתות שוקו, שלכי תדעי מה יש בו.

מה אם רק אעמיד פנים שאני אוכלת ואירק את זה באסלה?

זו הייתה מחשבה נחמדה אבל היא עוד לא הייתה במאה אחוז סגורה שהמזדיין לא הסתיר מצלמה זעירה במקלחת. למה שלא תהיה? הפסיכי חטף אותה, אז מה זה בשבילו להחביא מצלמה.

"אני סופר עד שלוש, עכברונת..." לחשש איש הפנדה ברמקולים, "ואם לא תאכלי בטוב - אני יורד אלייך עם צינורררררר."

שיר התנפלה על הלחם, משם עברה לסלט, עצמה עיניים ודחפה לפה במכה את ביצת העין. החלמון התפקע ונשפך לה מבין השפתיים והיא רצתה להקיא, אז היא שתתה אותו פנימה עם כל השוקו. זה היה כל כך מגעיל שלפתע התגעגעה לאוכל הבריאותי שאמא הכריחה אותה לאכול, והמחשבה על הבית העלתה בה געגועים. ודמעות. וזעם עם מלא קללות שאמא אוסרת עליה להגיד, כמו 'זין אני נשארת פה'. אני בורחת. לא יודעת איך. אין מצב שאני כלואה פה עשר שנים ויולדת לו ילדים. שיזדיין. אין מצב, והיא דחפה עוד מלא אוכל לפה ואז השתעלה לתוך כף היד ודחפה אותו לתחתונים, כי כמה שזה היה דוחה, היא לא התכוונה להירדם שוב. היא עשתה את זה עוד פעמיים, כי אסור יותר מדי, שלא יחשוד.

"כשמסיימים לאכול - שוטפים כלים." אמר הפנדה ברמקולים והיא שמה לב שהצלחת התרוקנה.

שיר שטפה את הכלים ושברה את הראש איך היא בורחת מפה, כשערפל אפור התפתל סביב ברז המים והרצפה נהייתה ספוגית.

אם עד עתה עוד קיוותה שלא סימם אותה - עכשיו כבר היה ברור לה שטעתה ושעליה לעשות הכול כדי לא להתעלף שוב.

היא התיזה מים על פניה והערפל עזב את הברז ועתה התפתל סביב ראשה.

כדי לא ליפול נשענה על הקיר וצבטה את העורף בכוח. אסור להתעלף. הוא יתקוף. בגלל זה התעקש שתתקלח, 'לסבן טוב־טוב. בכל מקום. אפילו איפה שהשמש לא זורחת' - אסור לישון. אסור לי. לישון, אסור לישון, אסור... היא אמרה בקול רם אבל יצאו לה רק לחישות שהצחיקו את ניר והרעידו את בטן הג'לי המתוקה שלו, שהיא לא הפסיקה לנשק שוב ושוב, לעשות עליה קולות מצחיקים של פלוצים, שמגלגלים אותו מצחוק, שאמא שונאת, אז היא עושה את זה מאחורי הגב שלה, עוד פלוץ בטן, ועוד אחד וניר שאג מצחוק וגם היא צחקה. איך אפשר שלא. היא כל כך אהבה אותו. הוא היה האור של חייה.

אשתו של ההיפופוטם

המעלית הישנה חרקה בזמן שמשכה את עצמה אל הקומה הרביעית. דניאלה החדשה ניצלה את הזמן, בחנה את עצמה במראה הצהבהבה והחליטה שהבגדים יושבים עליה פיצוץ.

התברר שלא רק היא חשבה ככה - אלא גם שני הגברים שעלו איתה ולא הפסיקו להציץ במחשוף הנדיב.

"איבדת שם משהו?" היא שאלה את אחד מהם.

"מה? לא, אה..." עיניו ברחו מהחזה שלה לתקרה.

"יש מצב שתיתני לי מספר טלפון?" פנה אליה השני, שלבש חליפה שהייתה חיקוי לא מוצלח של ארמני (היא לא ידעה איך היא יודעת את זה, רק זכרה שראתה חליפה זהה בקטלוג של ארמני לפני שלוש שנים, כשחיפשה ברשת חולצה חדשה ליואל, לאיזה טקס ספרותי מכובד שהוא הוזמן אליו).

"ביום שתתחיל ללבוש מותגים מקוריים - דבר איתי," דניאלה ענתה לגבר עם הפייק ארמני, שמצמץ, לרגע ברחו ממנה עיניו ואז הוא שב והביט בה. האם נעלב? האם הצחיקה אותו? הרגיזה? הבעת פניו נשארה חתומה עבורה.

"למה מי את חושבת שאת?!" הוא נהם.

"אחת שלא סופרת אותך," היא יצאה מהמעלית.

הוא שלח יד לעצור אותה - אך עוד לפני שידו זינקה אחריה היא הבחינה בתנועה שנוצרה בשרירי הצוואר, התחמקה ממנה באלגנטיות ודלתות המעלית נסגרו מאחוריה בחריקה צורמת.

דניאלה הישנה, שהציצה במתרחש מגב מוחה, הייתה המומה. היא מעולם לא דיברה כך לאף אחד או העזה להתגרות בגבר שיכול להכות אותה.

"להכות אותי?! עשי לי טובה… לפני שהיה מרים יד – כבר הייתי בועטת לו בביצים." אמרה החדשה וצעדה אל המשרד.

כל מי שהבחין בה נכנסת - קפא. מי שפספס מייד זכה למשיכה בחולצה, הרים מבט ולא הסיר; הלוק החדש הפתיע את כולם וחוקר אחד אפילו קם ומחא כפיים.

דניאלה התעלמה ממנו, צעדה למשרד של שי ונכנסה בלי לדפוק.

הוא לא היה לבד. ישבה איתו צרויה בנבנישתי, אשתו של ההיפופוטם, שהיו לה יותר ניתוחים פלסטיים מפרצוף וחבל שאף אחד לא אמר לה שדי כבר, שלא משנה איך נראתה בעבר - זה רק הולך ומתדרדר כי מרוב שיפוצים היסודות נשחקו ובדרך לקרוס.

"אפשר לעזור לך?" שי שאל אותה והשפתיים שלו נמתחו לאחור. כעבור כמה שניות קלט שזו דניאלה כי פיו נפער בזמן שעיניו, כמו זוג פרעושים, טיילו על גופה. "אני בפגישה..." הוא גמגם.

דניאלה לא התייחסה אליו ופנתה ישירות לצרויה, "בעלך בוגד בך."

"מה את אומרת?!" קולה של צרויה התגבר ופניה האדימו. "אבל מתברר שאין צילומים שיתמכו בזה."

דניאלה החליטה שצרויה כועסת, כי לסומק של נבוכות יש גוון רך ואוורירי.

"היו הרבה צילומים, אבל בעלך השמיד אותם יחד עם המצלמה של המשרד," דניאלה ענתה ובזווית העין שמה לב ששי בוהה בחזה שלה כאילו לא ראה ציצים מימיו.

טוב מאוד, זו בדיוק הייתה הכוונה. לבוס החרמן שלה היה פטיש לחזה נשי שהוא חפר עליו כל הזמן, הילל, שיבח וסגד לו. מאחורי הגב כך הוא גם קרא לקליינטיות, לפי צורת החזה: 'תגידי, החזה שפיצים כבר שילמה?'

"איך בעלי הגיע למצלמה שלך?!" שאלה צרויה, שפניה המשיכו להאדים, "חשבתי שאתם אמורים להיות מקצוענים, חשאיים, כי זה בדרך כלל מונע ממצלמות להישבר…"

"מה לעשות שמצלמה היא דבר עדין, בניגוד למתאבק הסומו שאת קוראת לו בעלך," דניאלה קרעה חתיכה מדף נייר מודפס שהיה על השולחן, רשמה עליו משהו, קיפלה והניחה מול צרויה. "ניסים משחיל את האישה הזו."

צרויה שלחה יד לעבר הפתק אך דניאלה הניחה עליו את ידה. "זה לא עובד ככה. שני צ'קים. אחד לשי, על המצלמה ועל העבודה. והשני לי – פיצוי על זה שבהמת היאור תקף אותי."

צרויה הביטה ארוכות בעיניה ודניאלה לא הבינה אם האישה נעלבה, כעסה או התלבטה אבל היה ברור דבר אחד – כסף לא היה חסר לה. בניגוד ללוזר שעלה איתה במעלית, צרויה לבשה מותגים יוקרתיים אמיתיים.

"מה עוזר לי לדעת שהוא בוגד אם אין צילומים?" האדמומיות בפניה של צרויה סירבה להתנדף.

"את לא צריכה צילומים," דניאלה התיישבה לידה אך הקפידה שהיד עדיין תכסה את הפתק. "את רוצה לדעת שהוא בוגד כדי שתוכלי לקבל הסכם גירושים טוב. אחרי הכול - את זו שמחזיקה את הכסף במשפחה אבל בטח לא חתמתם על הסכם טרום נישואים. תני לי לנחש, היית תמימה? חשבת שהוא מעוניין בך ולא בכסף המשפחתי? למרות שאבא בטח ניסה לרמוז אחרת..."

"לא צריך להעליב," עיניה של צרויה האדימו.

בדרך כלל כשמישהו לידה דמע – גם דניאלה דמעה, אבל הפעם זה לא הזיז לה. היא לא הרגישה את הכאב של צרויה. למעשה, היא לא הייתה בטוחה אם האישה דומעת בגלל משהו שאמרה או כי חדר לה לעין גרגיר אבק.

"לא הבנתי מה את בדיוק מציעה?" צרויה חזרה לדבר אחרי שהחרישה כמה שניות.

"שם ומספר טלפון של האישה שאיתה הוא בוגד בך. היא נשואה ולא רוצה שבעלה יגלה. היא תיתן איזו עדות שתצטרכי - בתנאי שבעלה לא ידע מכלום. ואם תשאלי אותי - מדובר בניצול יחסי מרות, הטרדה מינית ואולי אפילו אונס - אז תוכלי לדפוק את מר בנבנישתי טוב־טוב, מכל צד, כמו שניצל. אם זה מעניין אותך - זה הזמן לרשום שני צ'קים."

צרויה חשבה על זה לרגע, הנהנה, פתחה ארנק וכתבה שני צ'קים, אחד לדניאלה ואחד לשי.

דניאלה הסירה את ידה מעל הפתק, צרויה לקחה אותו, אמרה בשקט תודה, יצאה מהמשרד וסגרה את הדלת.

מגב הראש הציצה דניאלה הישנה במה שהתרחש, ולא יכלה שלא להתרשם, כי החדשה, בתוך דקתיים, נעלה את כל הסיוט שעבר עליה אתמול ועוד הפכה אותו לרווחי.

"זה לא היה קשה במיוחד," אמרה לה החדשה ופנתה לשי, שעדיין בהה בחזה שלה, "עכשיו תורנו לסגור דיל."

פטיש לציצים

דניאלה שישבה מולו עם מחשוף מרשים, ביטחון עצמי ורגליים משגעות - לא הזכירה בדבר את המזכירה שלו, שהסמיקה כל שנייה וחצי כמו רמזור מקולקל.

שי תהה מה צבע הפטמות שלה והאם הן בולטות או שקועות. המחשבה חרמנה ובלבלה אותו, כי לא זכר מתי אישה שמעולם לא משכה אותו הפכה ברגע אחד לכוסית אש.

"אם את חושבת שבזכות הצ'קים האלו תקבלי עוד הזדמנות..." הוא פתח במשא ומתן וידע בדיוק לאן הוא חותר... עמוק אל בין השדיים האלו.

"לא חושבת. בטוחה." היא דפקה לו חיוך מחרמן, "אבל נתחיל בזה שתגיד תודה."

"תודה על מה?!" הוא גיחך, "על זה שהוצאת אותנו מהחרא שאת בעצמך הכנסת אותנו אליו?!"

היא לא נעלבה.

לא התרגשה.

לא התקפלה.

רק חייכה ונגעה, כאילו במקרה, בקצה השד החשוף, העור שם היה רך, מזמין, מפנק. שי לא הבין איך שנים היא הסתירה אותו, הרי זה הפשע המושלם.

"פישלתי. תיקנתי. מגיעה לי עוד הזדמנות," היא אמרה, התכופפה ונשענה על השולחן מול שי, שהתמסטל מהבושם המתוק שלה וכל המחשבות שהטרידו אותו ברחו מהראש; התירוץ שהוא צריך להמציא לאשתו על זה שלא חזר הלילה, העברת כסף לגרושה, לקנות רחפן עם מצלמה ליום ההולדת של הבן, ללכת למסע ליקוקים אצל חברות הביטוח כדי שיעבירו לו עוד תיקים… הכול נמחק חוץ ממחשבה אחת: הוא חייב להניח אותו בין השדיים שלה, לתת לו להשתפשף שם, עוד ועוד -

"ואתה תיתן לי בשמחה עוד הזדמנות להוכיח את עצמי," דניאלה לחשה לו, לאט, בדיבור חושני שהטריף אותו, "ותעשה את זה בדרך הקלה, או הקשה."

"קשה?" הוא גיחך, כי חוץ מלהקשות לו את הזין, לא הייתה לה שום דרך להקשות עליו.

"בדרך הקשה - אני אעשה טלפון לאשתך החדשה. השלישית, נכון? ואספר לה על דברים שעשית עם החוקרות במשרד ועם קליינטיות ועם סתם שיכורות שהבאת הנה בלילה כי התקמצנת על בית מלון. ואז, אחרי שאנתק, אגיש נגדך תלונה על 'התעמרות בעבודה' ואספר למס הכנסה על כל הכספים שאתה לא מדווח עליהם. זו הדרך הקשה."

שי הפסיק לדמיין את עצמו מוצץ לה את החזה ובהה בעיניה הירוקות, הקפואות, שלפתע נראו לו מופרעות לגמרי.

"אל תתביישי, ספרי לי גם על הדרך הקלה," הוא מלמל, כבר לא בטוח אם הוא עדיין נמשך אליה או משתוקק לפרק עליה סטירה והרים קלות את הברך, לחץ על כפתור נסתר מתחת לשולחן והקליט את השיחה. אם היא תמשיך לסחוט אותו – תהיה לו עדות והוא יוכל לסחוט אותה על סחטנות.

הוא לא התעניין בכסף. רק בגוף שלה. בציצים האלו, שהחליטו להיכנס אליו למשרד ולטמטם לו את הבוקר.

דניאלה חייכה, שלחה יד ענוגה אל בין רגליו וסגרה את ההקלטה, מה שדי ביאס אותו, כי הוא שכח שהיא זו שתייקה ותמללה אותן במחשב.

"בדרך הקלה..." היא אמרה בשקט, בנינוחות, בביטחון, "אתה תיתן לי תיק חדש. לא משנה איזה, ואני 'אארוז' אותו בתוך שלושה ימים. אם הצלחתי – אני מפסיקה להיות מזכירה ואתה תפנק אותי בלפחות ארבעה תיקים בחודש."

"ואם לא תצליחי?"

"א נ י א פ צ ה א ו ת ך…" היא דיברה ברוך, מושכת כל הברה, מה שגרם לשד שגר אצלו בתחתונים להרים ראש. "ו נ ת פ ש ט... ונעשה את זה… איפה שתרצה, בכל תנוחה שתרצה…"

"שלושה ימים, את אומרת?" שי בלע רוק והשתדל לא להיראות נרגש מדי, כי האהבלה עמדה ליפול עמוק לבור שנתן לה לחפור, שם יחכה לה הזין שלו. "היום יום שני, אז… נקבע לרביעי? שש בערב?"

"קבענו." היא שלחה יד ללחיצה.

"סגור!" הוא לחץ את ידה, כי ידע איזה תיק ידחף לה, אחד הזוי ברמות, כזה שאין מצב לארוז ולפני שתתחרט כבר נכנס למחשב ושלח לה אותו.

"זה אצלך במייל," שי הרשה לעצמו לחזור לחייך, "מה דעתך שביום רביעי בערב ניפגש בבית של הקליינטים. ואם לא תצליחי 'לארוז' את התיק - נמשיך משם למלון בוטיק. על חשבוני. אז תלבשי חזייה יפה, אה?"

"לא יכולה לחכות," היא שלחה לו נשיקה באוויר, הסתובבה ויצאה מהמשרד אבל הוא לא הפסיק לראות את שדיה מולו, לדמיין מה יעשה איתם כשתפסיד בהתערבות - וזה עשה אותו כל כך חרמן שבשנייה שהדלת נסגרה הוא מיהר לנעול אותה ובפעם הראשונה זה עשור אונן בלי פורנו.

לא לקחת את העבודה!

"איך נתת לכלום הזה להציק לך שנים?!" שאלה דניאלה החדשה את הישנה כשהן יצאו מהחדר של שי.

"זה לא שאני לא מתרשמת מזה שהוצאת לנו עוד תיק," ענתה הישנה, "אבל למה הצעת שנשכב איתו?!"

"אל דאגה, זה לא יקרה בחיים."

"אם ניכשל הוא ירצה. וכשלא נסכים הוא יפטר אותנו, וליואל אין עבודה ואנחנו באוברדראפט..." הישנה כבר הייתה על סף דמעות.

"למה את מרימה ידיים לפני שאיימו עלייך עם אקדח?! אנחנו נתקתק את התיק הזה באותה קלילות שהשגנו אותו, אז במקום לטבוע בלחץ - בואי נעבוד!"

דניאלה החדשה התיישבה מאחורי דלפק הקבלה והסירה את נעלי העקב. היא תהתה מי הסדיסט שהמציא את הנעליים האלו, ולמה שמישהי תרצה ללכת באלכסון?! שום גבר שהכירה לא היה מוכן ללכת עקום כדי שהרגליים שלו ייראו טוב.

אבל זה עבד על שי, וזה מה שחשוב.

לא רק הנעליים היו לא נוחות, גם החצאית הצמודה, החולצה והשיער הפזור שנתקע בכל מקום.

היא עצמה עיניים וחיפשה לוק חדש, שבו תיראה מרשים אם תפגוש טמבלים חרמנים כמו שי - אבל גם שיהיה לה נוח להתנייד איתו. היא תכננה בדייקנות את הלבוש והתכוונה לחזור לחנות ולרכוש אותו בחסות ההיפסטר - אבל קודם תציץ בתיק החדש.

דניאלה החדשה פתחה את הקובץ במחשב, שאליו צורפה תמונה של כלב קטן, מבוגר, שערו מקורזל־אפור. בראש המסמך נכתבה בגדול הערה של שי:

לא לקחת את העבודה!!!

מתחתיה נכתב פירוט המקרה:

הבוקר פנו אליי תמרה ושמואל בראל (בני 70 בערך), שאיבדו לפני שבועיים את הכלב שלהם "בוני" (טרייר מעורב בן 13).

הם פרסמו מודעות בכל מקום, טלפנו לכל הווטרינרים בגוש דן, הלכו למכלאות, בדקו אם אנשי התברואה סילקו מהאזור פגר דומה, כי פחדו שאולי נדרס, או הורעל בגלל שהעירייה פיזרה רעל נגד חולדות בשכונה באותו שבוע - נאדה. הגמד השעיר נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

תמרה ושמואל גרים בסמטת החצב 16 בשיכון ותיקים ברמת גן, קרוב לנחל הירקון, ולהתרשמותי, בוני כבר היה פשטידה זקנה, הלך לאיבוד, נפל לנחל, טבע והגופה שלו בטח נאכלה על ידי תנים.

הבטחתי לתת להם תשובה בתוך 24 שעות. אבל לדעתי, שווה לשלוח אותם לקיביניזיבי, הם זוג נודניקים מקושרים ואני מריח צרות אם לא נספק להם כלב. בקיצור: לוותר!

דניאלה החדשה סיימה לקרוא את המסמך ונהיה לה ברור למה שי זרק אותו עליה. זה היה תיק בעייתי, בלתי פתיר בעליל - והוא נתן לה אותו רק כדי לדפוק אותה. או יותר נכון - במחשבה שיוכל לדפוק אותה.

"אז מה נעשה?" נלחצה הישנה, "אולי נדבר איתו ונגיד לו שאנחנו יורדות מההתערבות..."

"די!" חתכה אותה החדשה."זה התיק שקיבלנו ואנחנו לא נוותר עד שנגלה מה קרה לכלב. אז במקום ליילל - שימי יד ותחשבי איתי, כי מחכים לנו ארבעה תיקים חדשים ברגע שנצליח!"

הביטחון העצמי של החדשה הרגיע מעט את הישנה והן עשו יחד רשימה של 'מה צריך לעשות'. החדשה התקשרה לתמרה בראל, אמרה שהם לוקחים את העבודה ושהיא בדרך אליהם לתחקיר שטח, משם צללה לרשת, שלחה את התמונה של הכלב ומספר הצ'יפ לכל הווטרינרים בארץ, גם לאי־מייל, גם לוואטסאפ, משם המשיכה לדפי פייסבוק ואתרים של חובבי חיות, כתבה שאיבדה כלב, השאירה תמונה וטלפון - וכשסיימה הרגישה שמישהו נועץ שיפוד קרח בין אוזניה.

הכאב היה נוראי.

היא הריחה קלמנטינות נרקבות.

לרגע הייתה בטוחה שהיא רצה יחפה בפרדס,

ואז שוב הייתה במשרד והכאב התפוגג כמו אד מים.

"יש מצב שאנחנו סובלות מזעזוע מוח," הישנה שבה להיות מודאגת.

"או שסתם חטפנו מכה חזקה. בכל מקרה שווה להשגיח על עצמנו, לא לנהוג ולא להסתובב לבד, כדאי שיהיה איתנו מישהו שתמיד יוכל להסיע לבית החולים במקרה שהמצב יתדרדר…"

"רק שאין לנו כסף לשכור נהג."

"אל תדאגי, זה לא יעלה שקל," אמרה החדשה וביקשה מסירי שתתקשר ליואל.

קפה עם שאול

הטלפון צלצל. זו הייתה דניאלה. יואל דחה את השיחה כי הרגיז אותו שהיא מפריעה לו ב'קפה עם שאול', שהיה חבר, משורר ודיאלוגיסט של דרמות זבל יומיות (כי צריך להתפרנס).

דניאלה מייד התקשרה שוב, שזו הייתה שיא החוצפה - כי ידעה כמה אהב לשוחח איתו ללא הפרעות, להתווכח, להתפלמס, להתפלסף, להביא ציטוטים של אריסטו, בודהה, שלמה המלך, לאקאן, לדבר על הסופרים והמשוררים החדשים שלא מבינים כלום, על הישנים שרק חשבו שהם מבינים ועל אלו שמתו ושהבינו הכול. אלו היו שיחות מרתקות שתכנן יום אחד להעלות בממואר, שייקרא 'קפה עם שאול'.

רק שהבוקר לא באמת נפגש איתו.

הבוקר קבע לקפה בפלורנטין עם רחלי, שלמדה אצלו כתיבה יוצרת בסדנה שהעביר בספרייה העירונית (כי צריך להתפרנס). היא הייתה בקושי בת 22, עמוסה בקעקועים, פירסינג, חצי שיער סגול, רבע קרחת והשאר בגוונים שלא הצליח לזהות - ולמרות שעשתה הכול כדי לכער את עצמה – עדיין הייתה פצצה מטורפת.

רחלי ביקשה שייפגשו כדי להתייעץ על רומן ראשון שהיא כותבת, והוא, בתור המנטור הספרותי שלה, נעתר מייד, ולפני המפגש התקלח ביסודיות, גילח את האשכים ולבש חולצה קולית שדניאלה קנתה לו (בהתחלה לגמרי שנא את החולצה עד ששם לב שכל מי שפגש בו התעניין היכן נקנתה, ורק אז התרצה והחל לשקר שהיא מאמסטרדם, מחנות וינטג' סודית שרק מקומיים הכירו).

רחלי הייתה התלמידה המוכשרת בכיתת הנפלים הלא מוכשרים שלו. היא כתבה סיפורים ארוטיים וקינקיים על גברים ונשים שעינו זה את זו בחיפוש אחר אורגזמה ממין אחר.

בכל פעם שקרא סיפור של רחלי נהיה מגורה, לכן כשביקשה שייפגשו – מייד דמיין אותם ממשיכים מבית הקפה אליה לדירה, מסוממים, שתויים, עושים דברים שכלל לא תיאר שקיימים עד שקרא את הפרוזה שלה.

נכון, הוא היה מבוגר ממנה בשבע־עשרה שנה, נשוי והמורה שלה, אבל זה לא הפריע לפנטזיה. "זה בעיקר מה שאתה כשאתה נשוי - מפנטז על אחרות," הייתה בדיחה קבועה שלו בסדנאות שהעביר, אבל הוא באמת התכוון לזה.

יואל הקדים לפגישה בעשר דקות, התמקם במרפסת בית הקפה, גלגל לעצמו ג'וינט ובעוד ליבו הולם בהתרגשות נעורים נשכחת, ניסה להיזכר מתי היה הרגע שבו שקעו חייו באפרוריות משמימה. לא היה לו מושג, כי זה כנראה היה מזמן.

רחלי הגיעה באיחור של חצי שעה, מחוקה לגמרי, הזמינה בירה, ויואל רצה ללקק לה את השפתיים שנמרחו בליפסטיק נוצץ, להפשיט אותה לגמרי ולתור בלשונו אחר הפירסינגים החבויים שכתבה עליהם בסיפורים.

"בדרך כלל אני לא שותה בירה על הבוקר," היא התנצלה, "אבל זה הדבר היחיד שיעביר את ההנגאובר."

יואל חשב שזה דווקא מגניב. שהיא מגניבה. שהיא כל מה שהוא לא; שיכורה, פרועה, חיה על הקצה, כותבת במכחול טבול בדם, כל הדברים שסופר אמיתי צריך להיות, שהוא ויתר עליהם כשהכיר את דניאלה, כשהביא איתה ילדים ועברו מתל אביב לגבעתיים, עיר שהורכבה מזקנים ומפליטים מהעיר ללא הפסקה, שיוקר המחיה הניס אותם מהבועה הסמי ניו יורקית.

רחלי לגמה מהבירה והתעניינה איך מתקדם הרומן החדש, נושא שיואל תמיד שמח לדבר עליו. הוא הצית עוד ג'וינט ודיווח שהספר מסרב להסתיים אבל מיום ליום הוא מבין שזה הדבר הכי טוב שכתב בחייו, ואתמול גם קלט סופית שהגיבור האמיתי זה הבניין בן חמש־עשרה הקומות שבו מתרחשות כל העלילות, במעין מיקרוקוסמוס של זוועת קיום אנושית, "כי מה לעשות - החיים הם חרא מצטבר שגם אם מנקים אותו - מייד נופלת עליך עוד ערימה."

רחלי צחקה ועברה לדבר על הרומן שלה, שמתכתב עם ארוטיקה תנ"כית, ויואל נזכר שהגיעה ממשפחה דתית, חזרה בשאלה וחתכה מהם, או שהם חתכו ממנה.

אחרי שלושת־רבעי בירה היא פירטה לו על סצנת סקס מהספר, שבה שרה דפקה את אברהם עם סטראפ־און מעץ, כי למרות שאבינו היה חולה שליטה, הוא נזקק להישלט אנאלית כדי להתמלא באלוהות.

יואל הקשיב בחצי אוזן ודמיין איך זה היה מרגיש אם רחלי הייתה עושה אותו עם סטראפ־און. זו הייתה פנטזיה משפילה שחרמנה אותו בטירוף.

נבוך מעט הציץ עמוק בעיניה וניסה להבין אם הפלרטוט ביניהם הדדי. היה נראה לו שכן. בסיפורים שהגישה לו כתבה הרבה על 'דדי־אישיוז', וליואל לא היה אכפת לקחת על עצמו את התפקיד. מצד שני, כל הגברים בסיפורים של רחלי היו שרירנים מצולקים עם קוביות בבטן, בעוד יואל נראה כאילו מישהו דחף לתוכו קוביות וכדורים ומשולשים.

זה העישונים, חשב לעצמו, אם ארד מהם אפסיק לטחון ג'אנק, אולי אפילו אחזור לרכוב על אופניים. הוא לא היה בטוח איפה הם. יש מצב שהשאיר אותם קשורים לאיזה עמוד חשמל לפני כמה שנים ושכח מזה.

הטלפון שלו צלצל.

זו שוב דניאלה.

שוב דחה את השיחה.

ושוב היא התקשרה.

ושוב.

ושוב.

ושוב.

לא התאים לה לנדנד ככה ולרגע נבהל שקרה משהו לילדים, ביקש מרחלי סליחה, עזב את מרפסת בית הקפה וענה.

"אני צריכה את העזרה שלך דחוף." אשתו נשמעה מוזר.

"אני באמצע פגישה..."

"עברתי תאונת דרכים. אני פצועה וחייבת שתיקח אותי למיון."

"תאונה?! איזו תאונה?! מה קרה?"

"אספר לך כשתאסוף אותי מהעבודה." היא ניתקה את השיחה.

יואל קילל את המזל הדפוק שלו, עד שאזר אומץ להיפגש עם רחלי, שפנטז עליה כבר שלושה חודשים, אשתו הסחית חייבת להיפצע ולהרוס לו.

שפוף חזר לבית הקפה, התנצל שהוא חייב ללכת, שלף את המכונית מהחניון ויצא לרמת גן.

אולי זה טוב, ניסה לשכנע את עצמו, רחלי בטח רגילה שמעריצים אותה - אז אם היא זו שתרדוף אחריו... זה רק יעצים את המפגש המיני ביניהם.

לא שרצה לבגוד בדניאלה, זה הרגיש לו מלוכלך, אבל מה לעשות שצריך להודות בקול - כל מה שהיה ביניהם נגמר. והוא שוב תהה את אותה תהייה שחלפה בו לפחות פעמיים־שלוש ביום: האם לא הגיע הזמן להיפרד?

נכון, דניאלה מתוקה, טובת לב והכול, אבל לא התפוח הכי חכם בעץ והיא די חיסלה לו את הסופר הפנימי, דרדרה אותו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

את הספר הראשון שפרסם, 'זעקת הנשמע', הוציא כשרק הכירו. "קול חדש, מצמרר ושורט" כתבה עליו מבקרת ספרות נחשבת, והוא הסתובב שבועיים בחזה נפוח כי עפו עליו במוסף תרבות של העיתון ששונא את כולם, והאם יש כבוד גדול מזה?!

שני הספרים הבאים זכו לפחות כבוד והרבה יותר התעלמות - ובצדק! הרי כתב אותם בזמן שכבר היה נשוי, קבור בבוץ סנטימנטלי של בורגנות ישראלית בינונית, שבה סופר מבריק שכמוהו נאלץ להתפרנס כתסריטאי עלוב בתוכניות טלוויזיה לקטנטנים ולכתוב טקסטים כמו:

מר מִשמש:

מי בא איתי למקרר? שמעתי שתותים ודובדבנים

מרביצים שם מסיבה שחבל על הקצפת.

אם רק היה פוגש בצעירותו מישהי כמו רחלי, שתצית בו השראה, לא נמנום, שאיתה יוכל לשוחח על ספרות איכותית, מלוויל, סרוואנטס, אליס מונרו - ולא על החדש של לי צ'יילד, שזו בערך הייתה רמת הקריאה של אשתו, ספרי מתח, שבעיניו הם תת רמה אינטלקטואלית במסווה של פרוזה.

די! אין ברירה! הוא דחה את זה תקופה ארוכה מדי אבל באמת שהגיע הרגע לחתוך מהנישואים האלו!

נכון, זה יפגע בדניאלה, כי הוא, הילדים וההורים שלו הם המשפחה היחידה שנשארה לה בעולם - אבל הוא לא יכול להישאר איתה רק בגלל רחמים, זה לא הוגן כלפיה. או כלפיו. הוא חייב להעיר שוב את הגאון הפנימי ולממש את ההבטחה הספרותית שהוא היה לפני שנהרסה על ידי זוגיות בינונית בפרבר ליד כל מה שמעניין באמת.

והוא החליט לא לחכות יותר, לעשות את זה היום, עכשיו, ברגע שתיכנס לאוטו הוא יבשר לה: "דניאלה, יקירתי, אנחנו מתגרשים!"

גירושים

ברדיו חפרו על קורונה ויואל חשב שהם סתם עושים עניין, מנפחים פרנויה סינית כדי למכור פרסומות, הרי ברור שלא תהיה פה מגפה, שזו עוד דרך של הממשל להלחיץ את ציבור השוטים כדי שראש הממשלה יצבור עוד כוח פוליטי שיעזור לו לחמוק מהכלא.

יואל התבאס מאוד שאף אחד לא חשב להעלות אותו לשידור כדי שיוכל להסביר לכולם עד כמה הם פתאים.

בחודשים הראשונים לאחר צאת ספרו הראשון - לא הפסיקו להתקשר מהרדיו כדי לשמוע מה הוא חושב על כל שטות, והוא שמח לספר, אבל מאז - כלום.

יואל עצר מתחת לבניין המשרדים בז'בוטינסקי ועשה לדניאלה טלפון שתרד. אחרי שלושה צלצולים נפתחה דלת המכונית ומישהי שלא הכיר נכנסה והתיישבה לידו.

היא לבשה ג'ינס צמודים משופשפים וז'קט כהה. שערה היה אסוף ואת עיניה הסתירו משקפי שמש שיקיים. היא נראתה כמו הנשים הללו שיש מאחוריהן סיפור מסקרן.

"סע לשיכון ותיקים." אמרה לו האישה המסתורית, והוא הרגיש מטופש, כי זו הייתה אשתו.

יואל בהה מבולבל בדניאלה, שלא נראתה פצועה אלא בדיוק להפך - היא נראתה טוב, ממש טוב, בקטע סקסי, הקרינה ביטחון והקול שלה היה רגוע מאוד.

"אתה איתי?" היא העירה אותו, "בבקשה, סע לשיכון ותיקים."

"מה… מה יש בשיכון ותיקים?"

"סי.טי מוח."

"מה? למה? מה בדיוק קרה? איפה נפגעת?"

"איפה נראה לך?! בראש! אתה מוכן לנסוע?!" היא לקחה ממנו את הטלפון והפעילה ווייז.

יואל לא חיבב את הטון המצווה, אשתו מעולם לא דיברה אליו ככה. לא אליו ולא לאף אחד. "את מוכנה להסביר איך ואיפה בדיוק נפגעת?" הוא שוב שאל כי היא לא נראתה פצועה, רק התנהגה מאוד מוזר.

היא לא ענתה, רק תקתקה את הכתובת באפליקציה, וזה כבר ממש עצבן אותו.

"דניאלה, הפרעת לי באמצע פגישה חשובה, גררת אותי הנה, אז המינימום שאת יכולה לעשות זה לספר לי איפה..."

"מה היה כל כך חשוב בפגישה?"

"אה... דיבור על עבודה חדשה."

"באמת? רחלי פירסינג הציעה לך עבודה?"

הוא הביט בה המום. איך ידעה על רחלי?

ואז ראה שהטלפון שלו עדיין אצלה.

"לא חיטטתי. היא פשוט שלחה לך הרגע וואטסאפ שהיה מפגש ממש טוב אבל קצר והיא תשמח להיפגש שוב כי יש לה עוד מלא שאלות על הספר שהיא כותבת."

"את לא נראית פצועה..." יואל מלמל כי לא ידע מה להגיד.

"דווקא נפצעתי קשה מאוד. התנגש בי רוכב אופניים חשמליות."

"חשמליים."

"אם עוד פעם תתקן לי את העברית - תקבל בוקס," היא אמרה לו באדישות, שדי זעזעה אותו, כי זה היה רחוק מסגנון הדיבור הרגיל שלה. "בכל אופן, יש מצב ששברתי צלע ויש לי זעזוע מוח. אז סע כבר."

זעזוע מוח או לא, ליואל לא הייתה שום כוונה לנסוע כבר. בטח לא כשמדברים אליו ככה.

"מה? שכחת איך נוהגים?!" היא המשיכה לעצבן, "מעבירים הילוך. לוחצים על הגז."

זה כבר עבר כל גבול והוא כיבה את האוטו. "תקשיבי, אני מבין שחטפת מכה בראש, אבל זה לא נותן לך לגיטימציה לדבר אליי ככה. אני לא השפוט שלך, בסדר?"

"נכון. שכחתי שמבחינתך - השפוטה שלך הקפיצה אותך באמצע פגישה חשובה עם שאול, סליחה, עם רחלי פירסינג. אגב, יש משהו שאני צריכה לדעת, אם אנחנו כבר יושבים פה באוטו שלא נוסע לשום מקום?"

יואל ידע שזו ההזדמנות שלו, שזה הרגע להודיע לה שהם מתגרשים, אבל מרוב שההתנהגות שלה בלבלה אותו - ברחו לו כל המילים.

"זה פשוט מאוד," דניאלה הודיעה לו ברוגע מוגזם, "אתה יכול לקחת את עצמך ולעוף מהאוטו ומהדירה שלי, כי אני זו שמשלמת עליהם בזמן שאתה כותב את הספר הבלתי נגמר שלך. מצידי תגור עם רחלי פירסינג, שבטוח תשמח לקבל אבא גרוש עם ניסיון עשיר בירי חייזרים, הפלת סוכריות צבעוניות וגלגול ג'וינטים."

פיו של יואל נפער, כי מאז שהכירו אשתו סבלה מחרדת נטישה קשה בגלל מות הוריה וסבתה - ומעולם לא איימה להיפרד.

"או... שתרים טלפון לאמא שלך, תבקש ממנה לאסוף את הנכדים ולהשגיח עליהם כי עברתי תאונה קשה ואז תסיע אותי למרפאת הסי.טי בשיכון ותיקים. החלטה שלך."

"רגע, שאני אבין..." הוא רעד בכל הגוף מרוב שהרגיזה אותו, "את מאיימת עליי בפרידה?!"

"לא איימתי. רק הבהרתי לך את האופציות: גירוש מיידי מגן העדן, שזו אני. או ציות מיידי לאלוהית החדשה שלך, שזו גם אני. אה, ויש לך שלוש שניות להחליט מעכשיו: אחת, שתיים… שלוש!"

חתול כעוס

הווייז כיוון את יואל לשיכון ותיקים. הוא נהג בשקט, לא דיבר אלא רק נשף כחתול כעוס.

דניאלה הכירה היטב את הקולות האלו, שעשה בכל פעם שהוא היה לא מרוצה. ורוב הזמן הוא היה לא מרוצה.

היא הציצה בו אך הבעת פניו נשארה חתומה בפניה, בדיוק כמו הבעות פניהם של הזבנית בחנות הבגדים או של צרויה ושי. בשל 'נשיפות החתול' ידעה שהוא עצבני, אך בדרך כלל כשמישהו זעף לצידה - היא חשה את הבערה דולקת גם אצלה, וכשמישהו נהיה מצוברח היא חשה עצבות מתגנבת לליבה. לכן תמיד נהגה לעודד ולהרגיע את הסובבים לה, אולי כדי שתרגיש טוב יותר בעצמה?

אך נראה שהתכונה האמפתית שלה הושמדה בתאונה, כי מרגע שנפגעה לא הזיז לה מה הרגישו אנשים, לא ההיפסטר שפגע בה, לא הזבנית, שי, צרויה או יואל, שרק המראה שלו, הריח והקול תמיד העבירו בה מגוון רגשות, החל מאהבה ועד שנאה, דרך הערכה, יראה, עצבות ופחד – אבל הגבר שישב לצידה במכונית לא עורר בה דבר, הוא אפילו לא נראה כפי שזכרה אלא קטן יותר, גמלוני, מקריח, עם כרס לא מחמיאה ונוירוטיות יתר.

היא כן הבחינה שהסתפר ועטה חולצה שקנתה לו, שתמיד לבש כשרצה להרשים אנשים, הריחה שבישם את עצמו באפטרשייב יוקרתי ששמר לאירועים מיוחדים ולכן היה ברור שנפגש עם אישה.

המחשבה שיבגוד בה הסעירה אותה בעבר עד אובדן, אך עתה רק הסתקרנה לדעת מי זו. לכן, לאחר שהפעילה את הווייז, חיטטה לו בוואטסאפ, קראה בזריזות את ההתכתבויות עם רחלי והבינה שדבר עוד לא קרה ביניהם. לא שאכפת לה אם היה קורה, היא בסך הכול נזקקה לו כנהג ומלווה.

"רגע־רגע! מה איתי?!" נבהלה דניאלה הישנה, "האהוב שלי תכנן לבגוד בי. זה מזעזע. לא שאני מאשימה אותו. די ברור שאני לא יכולה לתת לו מה שהוא צריך..."

"כמו מה? מכות?"

"לא. עזר אינטלקטואלי כנגדו."

"אויש, זה שבעלך יודע לצטט שירה נורווגית לא אומר שהוא אינטלקטואל אלא גבר חרמן שמנסה להרשים נשים צעירות. ואם תשאלי אותי - את הרבה יותר חכמה ממנו. את יודעת איך העולם האמיתי מרגיש - בזמן שהוא רק ראה על זה סרטים בסינמטק…"

יואל שחרר עוד נשיפה ודניאלה החדשה תהתה אם הוא מנסה ללכוד את תשומת ליבה. בבוקר עוד הייתה שואלת: "אתה בסדר?" "יש משהו שאני יכולה לעשות?" אך הפעם הרכיבה אוזניות אלחוטיות חדשות (בחסות ההיפסטר) והקשיבה באייפון להקלטה של שי, שראיין את הבראלים.

שי הקליט כל מפגש ראשון עם קליינט וידע לשאול את השאלות הנכונות, אמנות שלמד בימיו כחוקר במשטרה.

על פני השטח הכול נשמע ברור: הזקנה דאגה לגורל הכלב והזקן לכמה זה יעלה להם.

תמרה סיפרה שבוני הגיע אליהם כירושה מבנם, שנפטר לפני שנתיים. לדבריה, הכלב נעלם מהחצר בזמן שהזוג בילה בקאנטרי קלאב השכונתי.

דניאלה תהתה אם שכחו לסגור את שער החצר והוא יצא לשוטט. גם אם כן - הוא לא היה הולך לאיבוד אחרי שגר אצלם כל כך הרבה זמן. אלא אם כן מישהו עזר לו - ואז השאלה היא מי? ולמה?

"בוני היה שייך לעוד מישהו מלבד הבן שלכם?" שאל שי.

הזקנים שתקו ואז תמרה הודתה שלבנם היה בן זוג, אמנון, שעימו התכוון להביא ילד, אבל הוא מעולם לא התחבר לבוני - לכן הכלב הועבר אליהם.

"את בטוחה שהמרפאה פה?" שאל יואל, ודניאלה הרימה מבט. הם היו ברחוב קטן, חד סטרי, בשכונה שקטה של בתים פרטיים, שביניהם צצו כפטריות בנייני מגורים בני כמה קומות.

"אין כאן מרפאה," היא קיפלה בזריזות את האוזניות לנרתיק, "קיבלתי תיק חקירה חדש ואני זקוקה לנהג שילווה אותי בגלל כאבי הראש והסחרחורות מהתאונה."

"רגע… מה? איך?!" שלוש הבעות שונות ולא ברורות התחלפו על פני בעלה.

"הבטחתי לשי שאארוז את התיק בתוך שלושה ימים או שיוכל לפטר אותי בלי לשלם פיצויים."

"מה?! למה?!" קולו של יואל התחזק ופניו האדימו.

"התערבנו שאם אצליח - אקבל עוד תיקים. אם לא... אכלת אותה, כי תצטרך למצוא עבודה."

"מה זו ההתערבות המטומטמת הזו?!"יואל כבר צעק.

"היא לא פחות מטומטמת מלעשן כל היום סמים, לירות בחלליות ולנסות להשחיל תלמידה שלך..."

זה כיבה לו ברגע את הלהבות.

"שיקרת גם לגבי התאונה?" שאל.

"לא." היא הצמידה את כף ידו לבלוטה ענקית בגב ראשה.

הוא שוב עשה פרצוף עלום ונאנח.

"יש מצב שאתה יכול להפסיק עם הנשיפות והפרצופים ופשוט לסתום?" שאלה אך לא חיכתה לתשובה ופתחה את דלת האוטו.

"דניאלה!" הוא אחז בכוח מוגזם בזרועה ולא אִפשר לה לצאת, "אני יודע שאת לא קולטת את זה, אבל בניגוד אלייך, יש לי עבודה חשובה. אז נתחיל בזה שאם את לא מתכוונת לנסוע לבית החולים, אני חוזר הביתה, עכשיו!"

"זה לא יקרה." היא ענתה ברוגע.

הם הביטו זה בזו בשקט ואז הגיעה הסטירה. חזקה. עוצמתית. מצלצלת.

רמז ראשון

"אחת, שלא תעז לגעת בי." דניאלה משכה את ידה מאחיזתו של יואל, שיילל בכאב וליטף את לחיו הבוערת. "שתיים, מה לא הבנת לגבי ההסכם בינינו? או שאתה עוזר או שאתה עוזב את הבית," היא יצאה וטרקה מאחוריה את הדלת.

"השתגעת?!" נלחצה הישנה, "למה את מכניסה לו רעיונות לראש?! זה בעלי, אני אוהבת אותו. ולמה בכלל הרמת עליו יד?! הוא בחיים לא היה אלים כלפיי!"

"לתפוס לנו ככה את היד זו אלימות," החדשה ענתה וכיוונה את צעדיה לעבר שער ברזל ישן, שמאחוריו הציץ בית חד קומתי, "וגם לדרוך עלייך יום אחרי יום זו אלימות מילולית, נפשית..."

"נתתי לך רשות להפוך אותי לחוקרת מצליחה, לא לסכסך ביני לבין יואל," התעצבנה הישנה.

"סליחה," נשמע קול נשי חיצוני, שעצר את הדיאלוג הפנימי. "הלו... את, הלו."

דניאלה הביטה לאחור. אישה מבוגרת שרבצה על המדרכה מעברו השני של הכביש נופפה לה, קמה ומיהרה אליה בצליעה. היא לבשה בגדים מגובבים, מטונפים, שערה היה דליל ורוב שיניה חסרות.

דניאלה התקשתה להחליט אם היא בשנות החמישים או השישים לחייה, כי היא הזניחה את עצמה, הריחה כפגר ונראתה כפחית קולה מעוכה בצידי נתיבי איילון.

"אולי במקרה ראית את הבת שלי?" היצור המוזנח נופפה מולה בדף מודפס שהצהיב עם השנים ועליו תמונה דהויה של ילדה בשיער בהיר. "אנחנו גרות פה ממול," היא הצביעה על בניין מגורים משותף בן שתי קומות שבפתחו רבצה. "יש מצב שראית אותה?" היא גירדה בשערה הדליל ושלפה משם חתיכה לא ברורה, כהה, דביקה.

"אויש, מי זו האישה האומללה הזו," שאלה הישנה, "ומה קרה לבת שלה?"

"למי אכפת?!" ענתה החדשה, סובבה אליה את הגב ונכנסה לחצר.

רגע לפני שסגרה את השער הופיע יואל, התחמק פנימה ונעמד לידה. היא פנתה אליו והוא צעד לאחור במהירות, "לא נוגע בך, תירגעי, אבל אני מבקש שתקשיבי לי עד הסוף, כי את מתנהגת ממש מוזר, יש מצב שאת סובלת מזעזוע מוח, או שטף דם..."

"זה בדיוק מה שאני טענתי!" אמרה הישנה.

"אל תיפלי למניפולציות שלו," נזפה בה החדשה, "גברים תמיד ניסו לכבות אותנו בכך שאמרו שאנחנו חולות, משוגעות, מוזרות, אבל זה לא מה שיעצור אותנו מלגלות לאן נעלם הכלב." היא חתמה את הדיון, התעלמה מיואל וצעדה על שביל אבני מדרך בהירות שהוביל לבית קטן, שארית לארכיטקטורה צנועה של שנות החמישים, שאותה אפשר למצוא היום בעיקר בקיבוצים.

דלת הבית נפתחה וגבר כבן שבעים שזוף ומגולח בבגדי טניס מגוהצים עמד בפתח.

"שמואל?" היא שאלה.

הזקן הנהן.

"אני דניאלה, חוקרת מעין הברקת," היא קימטה את פניה להבעת חיוך.

הזקן ענה בהמהום לא ברור ומתח את שרירי פניו בהבעה עלומה.

"התאונה דפקה אותי," החדשה אמרה לישנה, "אני גם לא מצליחה להרגיש מה אחרים מרגישים וגם לא יכולה לפרש את הבעות הפנים שלהם."

"הוא עצבני," אמרה הישנה.

"מבחינתך כולם עצבניים ועלייך, אז תרשי לי לא לסמוך עלייך בשיט," ענתה החדשה ופנתה ליואל שנעמד לצידה, "הוא מרוצה שבאתי?"

"מה זאת אומרת?"

"הפנים שלו, מה הן מביעות?"

"את לא רואה?! אין לו כוח אלינו," הוא לחש.

דניאלה תהתה אם היא יכולה לסמוך על בעלה שיפענח למענה רגשות והבעות פנים של אחרים. היא החליטה שכן, סופרים הם אוכלוסייה מאוד רגישה, אפילו אם זה בעיקר לעצמם ולדמויות הבדיוניות שלהם.

מהבית הגיחה אישה בגילו של שמואל, שזופה, רזה, שערה לבן וקומתה נמוכה. גם היא לבשה בגדי טניס. "אני תמרה, טוב שהגעתם." פניה התעקמו ושפתיה נמתחו כלפי מעלה.

"איך היא מרגישה לגבינו?" דניאלה לחשה ליואל.

"מרוצה שבאנו. אפילו נרגשת," הוא הביט בה. "מה עובר עלייך?"

"בגלל התאונה איבדתי יכולת לזהות רגשות והבעות פנים."

יואל פער את פיו.

האם הופתע? נדהם? לא הבין? ניסה לתפוס זבובים עם הלשון? דניאלה לא התעניינה, ניגשה לתמרה ולחצה את ידה. "בתוך שלושה ימים גג - אמצא את הכלב שלך," הבטיחה לה.

רמז שני

מה זאת אומרת את לא יכולה לזהות הבעות פנים?! יואל רצה לצרוח. וממתי חוקרים פרטיים מחפשים כלבים?!

משהו פה היה מאוד לא בסדר. מה אם אשתו נפגעה קשה יותר ממה שחשפה בפניו? הוא ניסה לבדוק את זה איתה אך היא התעלמה ממנו וצעדה אחרי הזקנה אל הבית.

"בוני היה הכלב של איגי, הבן שלנו," סיפרה תמרה כשנכנסו לסלון קטן וצנוע, עשיר בתמונות משפחתיות ממוסגרות, שברובן נראו שני הורים עם ילד, שהלך והתבגר לאורך השנים בעוד הם הלכו והתקמטו. "מרגע שאיגי חלה בוני לא הסכים לזוז ממנו, שמר עליו כל הזמן, וכשאיגי בכה מכאב - הכלב יילל איתו," עיניה של תמרה האדימו.

"היה לו גידול בראש. גילינו את זה מאוחר מדי," שמואל הניח יד מנחמת על גב אשתו.

לא נראה שזה עניין במיוחד את דניאלה, שסקרה בזריזות את הסלון וצעדה למטבח, כשהזקנים ממהרים אחריה.

"זה הבן היחיד שלנו," אמרה לה תמרה, "הוא נפטר צעיר כל כך, בקושי בן ארבעים. הוא בדיוק תכנן להביא תינוק עם אמנון, בן הזוג שלו."

יואל שם לב ששמואל נע בחוסר נוחות כשתמרה הזכירה את אמנון, בעוד דניאלה המשיכה להפגין חוסר עניין, נטלה כוס ממתקן הייבוש שעל הכיריים, פתחה את המקרר, שלפה בקבוק מים מינרליים, מילאה את הכוס ושתתה.

הזקנים בהו בה מבולבלים ויואל התבאס שלא הציעה לו לשתות. אשתו תמיד דאגה לו לפני שדאגה לעצמה.

רק שזו לא הייתה אשתו, היא בחיים לא הייתה פותחת מקרר זר בלי לבקש רשות או שותה לפני שהייתה מגישה לו, וזה היה רק עוד סימן לכך שמשהו אצלה נדפק.

"אולי אמנון התגעגע לבוני והחליט לקחת אותו?" דניאלה פנתה לתמרה, ויואל הופתע לגלות שהיא הקשיבה לזקנים.

"אין סיכוי שאמנון לקח אותו, הוא חולה ניקיון, והפרווה של בוני שהתפזרה בכל מקום בבית הוציאה אותו מדעתו."

"יש לך רעיון מי עוד היה יכול לקחת אותו?"

"למה שייקחו?!" רטן שמואל, "זה כלב בן שתים־עשרה שנה עם בעיות עור קשות."

"כי בוני הוא נשמה טובה!" ענתה אשתו.

דניאלה הניחה על השיש את כוס המים ויצאה לחצר דרך הדלת האחורית כשכולם ממהרים אחריה. "ספרי לי על היום שבו הכלב נעלם," היא ביקשה מתמרה.

"בבוקר, לפני שהלכנו לקאנטרי, שמואל טייל איתו בשכונה ואז יצאנו לטניס עם חברים. כשחזרנו נכנסתי לנוח ורק כשקמתי שמתי לב שבוני לא בחצר. שמואל יצא לחפש אותו ברחוב, אבל כלום."

"אולי מישהו נכנס לחצר כדי לשים פלייר בתיבה והוא ברח?" הציע יואל.

"התיבה שלהם מחוץ לשער," ענתה דניאלה, "ובבקשה אל תתערב אלא אם כן התבקשת."

יואל נעלב. הפארסה הזו עברה כל גבול: גם עזב באמצע פגישה עם רחלי, גם אסף את אשתו מהעבודה, גם הביא אותה הנה, גם סבל את ההתנהגות הבלתי נסבלת שלה, גם לא הציעה לו מים, השפיטה אותו מול הזקנים וגם הוא לא עובד על הספר, שזו באמת הסיבה היחידה שלמענה קם בכל בוקר.

"האם הייתה לבוני דרך לצאת מהחצר ולא דרך השער?" שאלה דניאלה.

"פעם הוא היה בורח דרך השיחים לחצרות של השכנים וחופר אצלם בורות, אבל מאז שגרינברג התלונן שבוני הרס לו את הערוגות - עשינו את זה," תמרה הצביעה על גדר רשת שנמתחה בין שיחי הנוי שהקיפו את החצר. "מאז הוא חפר רק פה. זה התחביב שלו. בגלל זה שמואל מכנה אותו 'הארכיאולוג'."

"ויש מצב שגרינברג נקם בכלב בגלל שהרס לו את הערוגות?" שאלה דניאלה.

"הוא בחיים לא היה פוגע בבוני," רטן שמואל, "גרינברג מת על כלבים."

"הוא עצבני או משתתף בשיחה בשמחה?" דניאלה לחשה ליואל.

"את בעיקר מעצבנת אותו."

היא לא אמרה תודה, התרחקה ובחנה את החצר ברצינות תהומית, כמו קלוזו, הבלש המטומטם מ'הפנתר הוורוד', ויואל, למרות שהיה פגוע ועצבני, נהיה ממש מודאג שאשתו לא בסדר ושחייבים לקחת אותה למיון.

לפתע דניאלה נעצרה מעל מלונה מפלסטיק ועיניה המתמקדו בדבר מה לא ברור, כמו נמר שננעל על טרף. "מה זה?" היא הצביעה על עצם לעיסה של כלב, שנזרקה בפתח המלונה ומסביבה נחו בובות גומי מצפצפות וכדורי טניס.

"עצם של פרה. כל שבוע שמואל הביא לבוני עצמות מהקצב," השיבה תמרה.

"מעולה. כבר הייתי בטוחה שאני מבזבזת פה את הזמן," דניאלה אמרה, לא לאף אחד מהם אלא לעצם, התכופפה, בחנה אותה בעניין מוגזם ואז שלפה שקית ניילון מהתיק והכניסה אותה לתוכה בזהירות, כאילו הייתה חוקרת מז"פ. "אני אהיה איתכם בקשר," היא הסתובבה לאחור וצעדה לעבר השער.

"רגע… זהו?!" תמרה רצה אחריה.

"אלא אם כן יש לך עוד משהו חשוב לספר לי," דניאלה לא האטה.

"כן. אני רוצה את בוני בחזרה. הוא כל מה שנשאר לי מהילד שלי," דמעות גלשו על לחייה של הזקנה.

"זה לא באמת חשוב או רלוונטי," דניאלה עזבה את החצר.

"מי דחף לה מקל מטאטא לתחת?!" שאל שמואל את יואל, "ולמה היא לקחה את העצם של בוני?!"

יואל משך בכתפיו, למרות שרצה לענות שלאשתו נדפק המוח. במקום זה הודה לזקנים על הזמן שהקדישו להם ומיהר אחרי אשתו, שנשענה על האוטו והביטה באייפון.

"דניאלה, את לא בסדר." הוא אמר לה ברוך.

"אוקיי."

"את מתנהגת לא כמוך."

"סבביק."

"זה לא אוקיי או סבביק. בואי ניסע למיון."

"יש דברים חשובים יותר."

"כמו מה?!"

"כמו להבין מאיזו חצר הכלב חפר את העצם שמצאתי."

"משום חצר, אמרו לך שהביאו אותה מהקצב."

"זו לא עצם של פרה, זו עצם של ילדה."

"מה את מקשקשת?!" יואל נשך את השפתיים כדי לא לצעוק, "ומאיפה לך בכלל לדעת איך נראית עצם של ילדה?!"

"סיימתי בהצטיינות קורס פתולוגיה."

"קורס ערב של גמלאים במכללת פתט!!!" הוא כבר צרח כי הרגיש שהוא מאבד את זה. שהיא איבדה את זה.

דניאלה לא אמרה דבר. היא תקתקה ארוכות על האייפון, הנהנה לעצמה ופנתה ליואל. "בוני חפר פה באיזו חצר, שהוא לא היה אמור לחפור בה, מצא את העצם האנושית ולקח אותה אליו למלונה. אבל אז, הגבר או האישה שהוא חפר להם בחצר, עלו על זה והחליטו שהם לא מוכנים שיסכן אותם ככה - והוא נחטף או חוסל."

יואל בהה המום באשתו והתחשק לו לבכות מרוב חוסר אונים. "מותק, חייבים ללכת למיון כדי לבדוק את הפגיעה בראש שלך."

"הבנתי. אתה ממש סתום. אז תן לי להסביר לך את זה בצורה ברורה: רואה את גברת מסריחולה שיושבת על המדרכה ממול ונשענת על הגדר? יש לה ביד דף מתפורר, שעליו תמונות של הבת שלה, אלינור לוי, בת שתים־עשרה, שנעלמה מהרחוב הזה לפני חמש־עשרה שנה." היא סובבה אליו את מסך האייפון, שבו נראתה כתבה ב־YNET על ילדה אבודה משיכון ותיקים. "יש אחוז גבוה שמישהו, או מישהי, קברו את הילדה באחת החצרות בשכונה, והגופה נחה כאן בשקט עד שהכלב דג חלק ממנה ובאופן 'מפתיע' נעלם. לכן… כדי לנצח בהתערבות עם שי, כדי לגלות איפה בוני, חייבים קודם למצוא את הגבר או האישה שקברו את הילדה בחצר. הבנת?!"

יואל לא הבין.

כי לא היה אפשר להבין.

כי לא היה מה להבין.

זה היה לא שפוי.

אשתו הייתה לא שפויה.

היא איבדה את זה לגמרי.

דניאלה שהכיר נעלמה - ובמקומה עמדה מולו אישה זרה ומטורפת.