האיש במצודה הרמה

 Haish_Bametzuda_Harama_Getbooks-4 1

שבוע תמים עקב מר ר׳ צ‘ילדן במתח רב אחר הדואר הנכנס. אבל המשלוח יקר הערך מחֶבל מדינות הרי הרוֹקי לא הגיע. כאשר פתח את חנותו בבוקר יום שישי וראה רק מכתבים על הרצפה ליד חריץ הדואר שבדלת, חשב, צפוי לי לקוח זועם.

הוא מזג לעצמו כוס תה נמס בשווי חמישה סנט מהמכל הצמוד לקיר, לקח מטאטא והחל לטאטא; במהרה היתה החנות “חפצי אומנות אמריקניים בע“מ“ מוכנה ליום העסקים: מצוחצחת ומבריקה, הקופה מלאה כסף קטן, זר רענן של ציפורני החתול באגרטל, והרדיו משמיע מוזיקת רקע. על המדרכות בחוץ מיהרו אנשי עסקים אל משרדיהם שברחוב מונטגומרי. במרחק חלפה חשמלית; צ‘ילדן חדל מעיסוקיו והתבונן בה בעונג. נשים עטויות שמלות משי ארוכות... הוא התבונן גם בהן. הטלפון צלצל. הוא פנה לענות.

“כן,“ השיב לו קול מוכר. לבו של צ‘ילדן צנח בקרבו. “מר טַגוֹמי מדבר. האם כבר הגיעה כרזת הגיוס מימי מלחמת האזרחים שהזמנתי, אדוני? אנא, זכור; הבטחת לי שתגיע מתישהו בשבוע שעבר.“ הקול הנרגש, הערני, מנומס אך בקושי, שומר על הכללים אך בקושי. “האם לא שילמתי לך מקדמה, אדוני, מר צ‘ילדן, על סמך התנאי הזה? זאת מתנה, אתה מבין. הסברתי לך. מתנה לקליינט.“

“בדיקות מקיפות,“ פתח צ‘ילדן, “שערכתי על חשבוני, מר טגומי, אדוני, באשר לחבילה המובטחת, שכפי שאתה מבין, מקורה מחוץ לאזור הזה, ולכן —“

אבל מר טגומי קטע אותו, “אם כך, היא עוד לא הגיעה.“

“לא, מר טגומי, אדוני.“

הפוגה קפואה.

“לא אוכל לחכות עוד,“ אמר טגומי.

“לא אדוני.“ צ‘ילדן בהה בזעף מבעד לחלון ביום הבהיר והחמים ובבנייני המשרדים של סן פרנסיסקו.

“תחליף, אם כן. המלצתך, מר צ‘יל־דן?" טגומי שגה בכוונה בהגיית השם; עלבון על פי הכללים, שצרב את אוזניו של צ'ילדן. הסכם מבוטל, השפלות האיומה של מצבם. שאיפותיו ופחדיו ומצוקותיו של רוברט צ'ילדן התעוררו ונחשפו, הציפו אותו, סכרו את לשונו. הוא גמגם, ידו האוחזת בשפופרת דביקה. האוויר בחנותו הדיף ניחוח ציפורני חתול; המוזיקה המשיכה להתנגן, אבל הוא חש כאילו היה צונח אל איזה ים מרוחק.

"ובכן..." הצליח לחלץ מבין שפתיו. "מחבצת חמאה. יצרן גלידה מסביבות 1900." מוחו סירב לחשוב. בדיוק כשהצלחת לשכוח את זה; בדיוק כשאתה מצליח לשטות בעצמך. הוא היה בן שלושים ושמונה וזכר את הימים שלפני המלחמה, את הזמנים האחרים. פרנקלין ד' רוזוולט והיריד העולמי; העולם הקודם הטוב יותר. "תרשה לי להביא כמה פריטים נחשקים למקום עבודתך?" מלמל.

פגישה נקבעה לשעה שתיים אחרי הצהריים. אצטרך לסגור את החנות, ידע כשהחזיר את השפופרת לתושבתה. אין בררה. חייב לשמור על הרצון הטוב של לקוחות כאלה; העסק תלוי בהם.

הוא התנודד על עומדו בזמן שנקלטה בתודעתו העובדה שמישהו — זוג לקוחות — נכנס לחנות. בחור ובחורה צעירים, שניהם נאים, לבושים בקפידה. אידאליים. הוא הרגיע את עצמו ונע לעברם במקצועיות, בקלילות, חיוך על שפתיו. הם גחנו כדי לבחון את התצוגה באחד הדלפקים, הרימו מאפרה הדורה. נשואים, ניחש. מתגוררים בקריית הערפִלים המתפתלים, בדירות היוקרה של סקַיילַיין הנשקפות לבֶּלמוֹנט.

"שלום," אמר, והרגשתו השתפרה. הם חייכו אליו בלי שמץ התנשאות, רק בחביבות. הפריטים בתצוגות שלו — שבאמת היו הטובים מסוגם בכל אזור החוף — מילאו אותם מעט יראה; הוא הבחין בזה והיה אסיר תודה. הם הבינו.

"סחורה מצוינת באמת, אדוני," אמר הבחור הצעיר.

צ'ילדן קד ספונטנית.

עיניהם התמקדו בו; החמימות שניכרה בהן נבעה לא רק מקשר אנושי, אלא מהנאה משותפת לנוכח יצירות האמנות שהציג למכירה, מן ההעדפות והסיפוקים שחלקו עמו; הם הכירו לו טובה על שיש לו דברים משובחים כגון אלה להראות להם, דברים שהם יכולים להרים ולבחון, להעביר מיד ליד אפילו בלי לקנותם. כן, חשב, הם יודעים באיזה מין חנות הם נמצאים; לא הזבל הזה לתיירים, לא לוחיות מעץ סֶקווֹיָה שכתוב עליהן "יער מְיוּר, מחוז מַרין, מח“פ“ או שלטים מבדחים או טבעות לנערות או גלויות או תצלומים של גשר הגולדן גייט. בייחוד עיניה של הבחורה הצעירה, עיניים גדולות, כהות. באיזו קלות, חשב צ‘ילדן, יכולתי להתאהב בצעירה כזו. כמה טרגיים חיי אפוא; כאילו אינם גרועים דיים גם כך. השֵער השחור המעוצב, הציפורניים המשוחות בלכה, תנוכים נקובים שמשתלשלים מהם עגילי פליז מלאכת יד.

“העגילים שלך,“ מלמל. “נרכשו כאן, אולי?“

“לא,“ אמרה. “במולדת.“

צ‘ילדן הנהן. שום אמנות אמריקנית בת זמננו; רק את העבר אפשר להציג כאן, בחנות כמו שלו. “תשהו כאן תקופה ארוכה?“ שאל. “בסן פרנסיסקו שלנו?“

“אני מוצב פה לזמן בלתי מוגבל,“ אמר הגבר, “במסגרת ועדת החקירה והתכנון לרמת החיים באזורים מוכי אסון.“ גאווה ניכרה על פניו. לא איש צבא. לא אחד מאותם טירונים גסים לועסי מסטיק עם פרצופי האיכרים החמדניים שלהם, שמשוטטים ברחוב מרקט, פעורי פה נוכח מופעי המין, סרטי הפורנו, מטווחי השעשועים, מועדוני הלילה הזולים שתלויות בהם תמונות של בלונדיניות בגיל המעבר צובטות את פטמותיהן באצבעותיהן הקמוטות ומלכסנות מבטי זימה... שכונות העוני הגדושות מסבאות ג‘ז שהשתרעו על רוב שטחה המישורי של סן פרנסיסקו, פחונים וצריפונים רעועים שצמחו מן החורבות עוד לפני שנפלה הפצצה האחרונה. לא — האיש הזה משתייך לאליטה. תרבותי, משכיל, אפילו יותר ממר טגומי, שאחרי ככלות הכול היה פקיד גבוה בנציגות הסחר הבכירה בחוף הפסיפי. טגומי היה איש זקן. גישתו לעולם ולבני אדם התעצבה בימי מועצת המלחמה.

“חיפשתם חפצי אמנות אתניים מסורתיים למתנה?“ שאל צ‘ילדן. “או אולי כדי לרהט דירה חדשה לשהות שלכם פה?“ אם מדובר באפשרות האחרונה... פעימת לבו הואצה.

“ניחוש מדויק,“ אמרה הצעירה. “אנחנו מתחילים לרהט. קצת מתלבטים. האם אתה חושב שתוכל ליידע אותנו?“

“אוכל לסור לדירתכם, כן,“ אמר צ‘ילדן. “ולהביא עמי כמה מזוודות, כך אוכל להציע הצעות בהתאם למקום, לפי נוחיותכם. זאת, כמובן, המומחיות שלנו.“ הוא השפיל את עיניו כדי להסתיר את תקוותו. ייתכן שמדובר באלפי דולרים. “אני עומד לקבל שולחן ניו־אינגלנדי, מעץ אֶדר, כל המַחברים מעץ, בלי מסמרים. דבר יפהפה ויקר ערך. ומראָה מימי מלחמת 1812. וגם אמנות ילידית: מערכת שטיחים מצמר עזים צבועים בצבעים צמחיים.“

“אישית,“ אמר הגבר, “אני מעדיף אמנות של ערים.“

“כן,“ אמר צ‘ילדן בלהיטות. “הקשב, אדוני. יש לי ציור קיר מתקופת מנהל התעסוקה היזומה שהוצג בסניפי דואר בסוף שנות השלושים, מקורי, מצויר על לוח, ארבעה חלקים, דיוקן של הוֹראס גְרילי. פריט אספנים, שאין לו מחיר.“

“אה,“ אמר הגבר, ועיניו הכהות ברקו.

“וארונית ויקטרולה משנת 1920 שהוסבה לארונית משקאות.“

“אה.“

“וגם, אדוני, שים לב: תמונה של ג׳ין הארלו, ממוסגרת וחתומה."

הגבר לטש בו עיניים.

"שנקבע פגישה?" אמר צ'ילדן, מנצל את ההזדמנות הפסיכולוגית הנכונה. הוא שלף עט ופנקס מכיס פנימי במעילו. "ארשום בבקשה את שמכם ואת כתובתכם, אדוני וגברתי."

לאחר שיצא הזוג מן החנות עמד צ'ילדן, ידיו שלובות מאחורי גבו, והביט ברחוב. אושר. אילו כל יום העסקים היה כזה... אבל לא רק עסקים עמדו על הפרק, לא רק הצלחת חנותו. נקרתה לו הזדמנות לפגוש בזוג יפנים צעיר בנסיבות חברתיות, על בסיס קבלתו כאדם ולאו דווקא כיאנק, או במקרה הטוב, כסוחר בחפצי אמנות. כן, הצעירים האלה, מן הדור החדש, שאינם זוכרים את הימים שלפני המלחמה, או אפילו את המלחמה עצמה — הם תקוותו של העולם. הבדלים של מקום אינם נחשבים בעיניהם.

יום אחד, חשב צ‘ילדן, זה ייגמר. עצם הרעיון של מקום. לא עוד שולטים ונשלטים. אלא בני אדם.

ועם זאת, רעד מפחד כשדמיין את עצמו נוקש על דלתם. הוא עיין בפנקסו. משפחת קַסוּרָה. יכניסו אותו, ודאי יגישו תה. האם יֵדע לעשות את הדבר הנכון? יכיר את המחוות ואת הגינונים המתאימים בכל רגע נתון? או שמא ימיט חרפה על עצמו, כמו בהמה, באיזו מעידה מבישה?

שמה של הצעירה הוא בטי. הבנה גדולה כל כך נסוכה על פניה, חשב. העיניים העדינות, האוהדות. אין ספק, אפילו בשהותה הקצרה בחנות קלטה את תקוותיו, את תבוסותיו.

תקוותיו — פתאום חש סחרחורת. אילו שאיפות הגובלות באי־שפיות או שמא באובדניות מפעמות בו? הרי זה לא חזון נדיר, יחסים בין יפנים ויאנקים, אם כי זה בדרך כלל בין גבר יפני ואישה יאנקית. זה... המחשבה הרתיעה אותו. והיא נשואה. הוא סילק ממוחו בחטף את החיזיון שזימנו לו מחשבותיו בעל כורחו, והעסיק את עצמו בפתיחת הדואר שהתקבל בבוקר.

ידיו, גילה, עדיין רעדו. ואז נזכר בפגישה שקבע עם מר טגומי לשתיים אחר הצהריים, ידיו חדלו לרעוד ועצבנותו הפכה לנחישות. אני חייב לחשוב על הצעה ראויה, אמר לעצמו. איפה? איך? מה? שיחת טלפון. מקורות. מיומנות עסקית. לגרד מכונית פורד משנת 1929, משוחזרת לעילא, כולל גג מתקפל (שחור). חבטה מנצחת שתבטיח את נאמנות הלקוח לנצח. מטוס דואר תלת־מנועי, ארוז, במצב מושלם, שהתגלה באסם באלבאמה, וכיוצא בזה. להמציא את ראשו החנוט של מר באפלו ביל, לרבות בלוריתו הלבנה; שכיית חמדה אמריקנית מהממת. שמי ילך לפני בחוגי האספנים בכל האזור הפסיפי, לרבות איי המולדת היפניים.

כדי להעניק לעצמו השראה, הצית סיגריית מריחואנה, מן התוצרת המשובחת של “לנד־או־סמיילס“.

פרנק פְרינְק שכב על מיטתו בחדרו שברחוב הֵייז ותהה כיצד יקום. מבעד לרפפות התריס בהקה השמש על ערמת בגדים שנפלה על הרצפה. גם משקפיו. האם ידרוך עליהם? לנסות להגיע לשירותים בדרך אחרת, חשב. לזחול או להתגלגל. ראשו כאב, אבל הוא לא היה עצוב. לעולם אל תביט לאחור, החליט. מה השעה? השעון על השידה. אחת עשרה וחצי! אלוהים אדירים. אבל הוא המשיך לשכב.

פוטרתי, חשב.

אתמול הוא סרח במפעל. פלט את הדברים הלא נכונים לעבר וינְדם־מֶטסוֹן, שהיו לו פנים מרוחים ואף סוקרטי, טבעת יהלום, רוכסן מכנסיים מזהב. במילים אחרות — שררה. כס מלכות. המחשבות של פרנק קרטעו חסרות ישע.

כן, חשב, ועכשיו יכניסו אותי לרשימה השחורה; הכישורים שלי לא שווים כלום — אין לי מקצוע. חמש עשרה שנות ניסיון. הכול הלך.

ועכשיו יצטרך להופיע בפני ועדת ההצטדקות לעובדים לצורך שינוי קטגוריית ההעסקה שלו. מעולם לא הצליח לעמוד על טיב יחסיו של וינדם־מטסון עם הבּוּבַּתֵצִים — ממשלת הבובות הלבנה בסקרמנטו — ולכן גם לא יכול היה לשער את כוחו להשפיע על השליטים האמתיים, היפנים. את הוה“ל ניהלו בּוּבַּתֵצִים. הוא יעמוד מול ארבעה או חמישה פרצופים לבנים תפוחים, מסדר הגודל של וינדם־מטסון. אם לא יזכה להצדקה, ימצא את דרכו אל נציגויות הסחר העוסקות ביבוא־יצוא ומנוהלות מטוקיו, שמחזיקות סניפים ברחבי קליפורניה, אורֶגוֹן, וושינגטון וחלקי נוואדה הכלולים במדינות החוף הפסיפי של אמריקה. אם לא יצליח לסנגר על עצמו שם...

תוכניות התרוצצו במוחו בעודו שוכב במיטה ובוהה במתקן התאורה העתיק הקבוע בתקרה. הוא יוכל למשל להבריח את הגבול אל מדינות הרי הרוקי. אבל חבל זה קשור בקשר רופף למח“פ ואז עלולים להסגיר אותו. מה עם הדרום? גופו התכווץ. איכס. רק לא זה. כאדם לבן יהיה לו שם הרבה מקום, למעשה יותר משיש לו פה בשטח מח“פ. אבל... הוא לא רצה מקום כזה.

גרוע מכך, הדרום ניהל רשת צפופה של יחסים, כלכליים, אידאולוגיים, ואלוהים יודע מאיזה סוג עוד, עם הרייך. ופרנק פרינק היה יהודי.

שמו המקורי היה פרנק פינק. הוא נולד בחוף המזרחי, בניו יורק, ובשנת 1941 גויס לצבא ארצות הברית של אמריקה, מיד אחרי שרוסיה התמוטטה. אחרי שהניפים כבשו את הוואי, שלחו אותו לחוף המערבי. כשנגמרה המלחמה מצא את עצמו שם, בצד הניפי של קו ההסדר. וכאן היה עתה, כעבור חמש עשרה שנים.

ב־1947, ביום הכניעה, יצא מדעתו פחות או יותר. מתוך שנאה יוקדת לניפים נשבע לנקום, וקבר את כלי הנשק הצבאיים שלו, משומנים ומכוסים, בתוך מרתף בעומק שלושה מטר, לקראת היום שהוא וחבריו ירימו את נס המרד. אבל הזמן הוא רופא טוב, את זה לא הביא בחשבון. כשחשב על הרעיון עכשיו, על מרחץ הדמים הגדול, על טיהור הבובתצים ואדוניהם, הרגיש כאילו הוא מדפדף באחד מספרי המחזור המוכתמים מימי התיכון שלו ומוצא שם תיאור של שאיפות נעוריו. פרנק “דג־זהב“ פינק מתכוון להיות פלאונטולוג ונשבע לשאת לאישה את נורמה פְּרַאוּט. נורמה היתה השׁוֹנֶס־מַדכֶן של המחזור, והוא באמת נשבע לשאת אותה לאישה. הזמן המחורבן של כל זה עבר, כמו להאזין לתוכנית של פרד אלן או לצפות באחד מסרטיו של ו“ק פילְדְס. מאז 1947 הוא ראה או דיבר עם אולי 600 אלף יפנים, והתשוקה לעשות שמות במי מהם או בכולם מעולם לא צצה לאחר החודשים הראשונים. הנקמה פשוט הפסיקה להיות רלוונטית.

אבל לא, רגע, היה אחד, מר אומוּרוֹ, שרכש שליטה כלכלית בשטח גדול של בניינים להשכרה במרכז סן פרנסיסקו, ותקופה מסוימת היה בעל הבית של פרנק. הוא היה רקוב מהיסוד, חשב. כריש שאף פעם לא דאג לתיקונים, חילק חדרים לשטחי מגורים קטנים יותר ויותר, העלה את שכר הדירה... אומורו ניצל את העניים, בייחוד את החיילים המשוחררים, שהיו כמעט חסרי כול, מובטלים, בתקופת השפל הכלכלי של שנות החמישים. בכל אופן, דווקא אחת מנציגויות הסחר היפניות הורידה לאומורו את הראש בגלל הספסרויות שלו. ובימים אלה הפרה כזאת של החוק האזרחי היפני הנוקשה אבל הצודק היתה דבר שלא יעלה על הדעת. זו היתה עדות חיובית לחוסן המוסרי של פקידי הכיבוש הניפי, בייחוד של אלה שהגיעו אחרי שקרסה מועצת המלחמה.

פרנק חש מעודד כשנזכר ביושר המחוספס ללא משוא פנים של נציגויות הסחר. אפילו את וינדם־מטסון יְנפנפו משם כמו זבוב טורדני. ולא יעזור בית דין שהוא הבעלים של תאגיד ו־מ. לפחות, כך הוא קיווה. כנראה יש לי באמת אמון בעניין הזה של הברית הפסיפית לצמיחה הדדית, חשב לעצמו. מוזר. כשהוא חושב על התקופה הראשונה ההיא... כל זה נראה כמו זיוף מובהק אז. תעמולה ריקה. אבל עכשיו...

הוא התרומם מן המיטה והלך מתנודד לחדר האמבטיה. בזמן שהתרחץ והתגלח האזין לחדשות הצהריים ברדיו.

“אל לנו ללגלג על המאמץ הזה,“ אמר הרדיו כשסגר לרגע את ברז המים החמים.

לא, לא נלגלג, חשב פרנק במרירות. הוא ידע בדיוק לאיזה מאמץ מתכוון הרדיו. ובכל זאת היה משהו משעשע בכל העסק, תמונות של גרמנים קפואי מבע, נרגנים, מתהלכים על פני המאדים, בחולות האדומים שרגל אדם לא דרכה עליהם קודם לכן. פרינק מרח קצף על לחייו והתחיל לדקלם לעצמו קטע סַטירי: ” Gott, Herr Kreisleiter. Ist dies vielleicht der Ort wo man das Konzentrationslager bilden kann?Das Wetter ist so schon. Heiss, aber doch schon…”

הרדיו אמר: “ציביליזציית הצמיחה המשותפת חייבת לתת את הדעת על השאלה אם במשימתה לכונן מאזן צודק של חובות ושל תחומי אחריות הדדיים ויחד עם זאת מערכת תגמולים...“ הז‘רגון האופייני של ההגמוניה השלטת, ציין פרינק לעצמו. "...לא נעלמת מעינינו הזירה העתידית שבה יבואו לידי ביטוי ענייניו של האדם, ויהא זה הנורדי, היפני, הנגרואידי...“ וכך זה נמשך עוד ועוד.

בשעה שהתלבש התענג על הסַטירה שלו. “ Der Wetter ist schon, so shcon. אבל אין מה לנשום...“

על כל פנים, זו עובדה; האזור הפסיפי לא תרם דבר ליישוב כוכבי הלכת; הוא היה מעורב — או יותר נכון שקוע בבוץ — בדרום אמריקה. בזמן שהגרמנים עסקו בשינוע פעלתני של מערכות רובוטיות עצומות במרחבי החלל, הניפים עדיין ביערו את הג‘ונגלים בתוככי ברזיל, הקימו שיכונים בני שמונה קומות עשויים מחומר בשביל ציידי ראשים לשעבר. עד שהניפים יצליחו לשגר את החללית הראשונה שלהם, הגרמנים יספיקו להשתלט לגמרי על כל מערכת השמש. בזמנים שתוארו בספרי ההיסטוריה המוזרים של פעם, הגרמנים פיגרו אחרי שאר מעצמות אירופה כשאלה השלימו את הקמת האימפריות הקולוניאליות שלהן. הפעם, הרהר פרנק, הם לא מתכוונים להשתרך בסוף התור; הם למדו לקח.

ואז חשב על אפריקה, ועל הניסוי של הנאצים שם. דמו קפא בעורקיו, פִּרפר, ולבסוף המשיך בזרימתו.

חורבה אחת ענקית וריקה.

הרדיו אמר: "...מכל מקום עלינו להרהר בגאווה בדגש ששמנו על צורכיהם החומריים הבסיסיים של העמים באשר הם, שאיפותיהם התת־רוחניות שמן ההכרח...“

פרינק כיבה את הרדיו, ואז, כשנרגע, הדליק אותו שוב.

אלוהים, איזה חרטטן, חשב. אפריקה. בשם רוחות הרפאים של שבטים מתים. שנמחו מעל פני האדמה כדי ליצור ארץ של — של מה? מי יודע? אולי אפילו האדריכלים הראשיים בברלין לא יודעים. חבורת אוטומטים, בונים וטורחים להם. בונים? גורסים לאבק. מפלצים אוכלי אדם ממיצג פלאונטולוגי, שעושים ספל מגולגולת של אויב, המשפחה כולה מרוקנת בחריצות את התכולה — את רקמת המוח הנא — כדי לאכול אותה קודם. לאחר מכן — כלים מועילים מעצמות הרגליים הארוכות. כמה חסכוני, לחשוב לא רק על אכילת האנשים שאתה לא אוהב, אלא על אכילתם מתוך הגולגלות שלהם. חלוצי הטכניקה! האדם הקדמון בחלוק מעבדה לבן מחוטא באיזו מעבדה אוניברסיטאית בברלין, עורך ניסויים בשימושים השונים לגולגלות של בני אדם, לעורם, לאוזניהם, לשומן שלהם. יָה, הֶר דוקטור. שימוש מקורי בבוהן; רואה, אפשר להסב את המפרק למנגנון של מצית סיגריות מהיר. עכשיו, אם רק יצליח הר דוקטור לייצר את המנגנון בכמויות...

המחשבה הזאת הבעיתה אותו: אוכל האדם הקדמון הענקי הכמעט אנושי משגשג עכשיו, שולט שוב בעולם. מיליארד שנים הקדשנו להיחלצות ממנו, חשב פרינק, והנה הוא חזר. ולא רק כאויב... אלא כאדון.

"...ביכולתנו להוקיע,“ אמר הרדיו, קולם של צהובי הבטן הקטנים מטוקיו. אלוהים, חשב פרנק; ואנחנו קראנו להם קופים, לחסילונים המתורבתים עם הרגליים העקומות שלא חשבו לבנות משרפות כשם שלא רצו להתיך את הנשים שלהם לשעווה. "...והוקענו לעתים קרובות בעבר את הבזבוז הנורא של בני אנוש כתוצאה מהמגמה הקנאית המציבה אוכלוסיות גדולות של בני אדם מחוץ לקהילה החוקית.“ הניפים, לעומת זאת, מחזיקים מהחוק. "...אם לצטט קדוש מערבי המוכר לכול: ‘כי מה יסכון לאדם שיקנה את־כל־העולם ונשחתה נפשו?‘" הרדיו הפסיק לרגע. פרנק, שענב את עניבתו, הפסיק גם הוא. כאן הסתיימו סידורי הבוקר.

אני חייב להגיע להבנה אתם כאן, הבין. ברשימה השחורה או לא ברשימה השחורה; זה יהיה הסוף שלי אם אעזוב את האזור שבשליטת היפנים ואצוץ בדרום או באירופה — בכל מקום בתחומי הרייך.

אני חייב להגיע לעמק השווה עם וינדם־מטסון.

פרינק ישב על מיטתו, ספל תה פושר לצדו, ולקח לידו את עותק האִי־צ׳ינג שלו. הוא הוציא את ארבעים ותשעה מקלוני היארו3 מנרתיק העור שלהם. אחר כך גלגל את מחשבותיו עד שהשיג שליטה ראויה בהן וניסח את שאלותיו.

בקול רם אמר: “איך עלי לפנות לווינדם־מטסון כדי להגיע אתו לעמק השווה?“ הוא כתב את השאלה על הלוחית והחל להטיל את המקלונים מיד ליד עד שקיבל את הקו הראשון, ההתחלה. 15. מחצית משישים וארבעה המשושונים כבר נשללו. הוא חילק את המקלונים וקיבל את הקו השני. במהרה, משום בקיאותו, היו בידו כל ששת הקווים; המשושון נח לפניו, והוא לא נזקק לטבלה כדי לזהות אותו. הוא ידע שזה המשושון 15. צְיָאן. ענווה. אה, הדל יתרומם, הנישא יוכנע, משפחות רבות־עוצמה יושפלו ארצה; הוא לא נדרש לתמליל המשושון — הוא הכיר אותו על פה. סימן מבשר טובות. החוזה מעניק לו עצה מיטיבה.

ועם זאת היה מאוכזב במידת־מה. יש משהו זחוח במשושון 15. מתקתקות יתר. הרי מטבע הדברים נגזרה עליו ענווה. אולי טמון בכך היגיון, למרות זאת. אחרי הכול, אין לו שום כוח ממשי על אדון דבליו־אם. לא היה ביכולתו לאלץ אותו להשיבו לעבודתו. אין לו בררה אלא לאמץ את ההשקפה של משושון 15; זה מין רגע כזה, שבו אתה צריך להפציר, לקוות, להמתין חדור אמונה. בבוא העת ירוממו אותו השמים חזרה אל מִשרתו הקודמת או אל משהו טוב יותר.

לא היו קווים נוספים שיוכל לקרוא בהם, לא תשיעיות או שישיות; המשושון היה נייח. הקריאה נגמרה, היא לא התמשכה למשושון נוסף.

שאלה חדשה אפוא. הוא נערך, אמר בקול: “האם אשוב אי־פעם לפגוש את ג‘וליאנה?“

ג‘וליאנה היתה אשתו. ליתר דיוק, אשתו לשעבר. היא התגרשה ממנו לפני שנה, והוא לא ראה אותה זה חודשים; למעשה, אפילו לא ידע היכן היא מתגוררת. קרוב לוודאי שעזבה את סן פרנסיסקו. אפילו את מח“פ. החברים המשותפים שלהם לא שמעו ממנה או שהם לא רוצים לספר לו.

הוא טלטל ברוב עסק את מקלוני היארו, ועיניו התמקדו בתוצאות. כמה פעמים שאל על ג‘וליאנה שאלה זו או אחרת? והנה הופיע המשושון, מתרקם מתוך פעולת המזל הסבילה של גבעולי הצמח. אקראית, ועם זאת נטועה ברגע שבו הוא חי, ברגע שבו נקשרים חייו בכל החיים ובכל החלקיקים האחרים שביקום. המשושון ההכרחי המציג בדפוסי הקווים השבורים והבלתי שבורים שלו את המצב. הוא, ג‘וליאנה, המפעל ברחוב גוֹף, נציגויות הסחר המחזיקות בשלטון, חקירת כוכבי הלכת, מיליארד הערמות הכימיות באפריקה, שכעת כבר לא היו אפילו גוויות, שאיפותיהם של אלפי האנשים סביבו במבוכי הצריפונים המגובבים של סן פרנסיסקו, היצורים המשוגעים בברלין עם הפנים הרגועים והתוכניות המטורפות שלהם — כולם קשורים באותו רגע של הטלת מקלוני היארו, פועלים לבררת החוכמה המדויקת, המצוינת בספר שראשיתו במאה השלושים לפנה“ס. ספר שנוצר בידי חכמי סין במשך למעלה מחמשת אלפים שנה, נופה, הובא לידי שלמות, הקוסמולוגיה — והמדע — הנעלים האלה, שהוצרנו לפני שאירופה למדה כיצד עושים חילוק ארוך.

המשושון. לבו צנח בקרבו. 44. גוֹאוּ. היערכות לקראת פגישה. המשפט המפכח. העלמה חזקה. עלמה כזאת אין לשאת לאישה. פעם נוספת קיבל את המשושון בהקשר של ג‘וליאנה.

אוי וֵיי, חשב ונשען לאחור. אז היא לא התאימה לי; את זה אני יודע. לא זה מה ששאלתי. למה החוזה צריך להזכיר לי? גורל מר נפל בחלקי, שפגשתי ואהבתי — אני אוהב — אותה.

ג‘וליאנה — האישה הכי יפה שהתחתן אתה אי־פעם. גבות ושער שחורים כעורב; עקבותיו של דם ספרדי שבאו על ביטוים בצבע טהור, אפילו בשפתיה. הילוכה הגמיש, החרישי; היא נעלה נעלי סירה מעור, שנותרו לה מימי בית הספר התיכון. למעשה לכל בגדיה היו אותה איכות בלה ואותו מראה מובהק של יושן ושל כביסות רבות. במשך שנים היו שניהם דלפונים כל כך שלמרות יופייה נאלצה ללבוש סוודר כותנה, מעיל כותנה עם רוכסן, חצאית טוויד חומה וגרבי ברך משובצים, והיא שנאה אותו ואת כל זה, כי זה גרם לה להיראות, כך אמרה, כמו אישה שמשחקת טניס או (גרוע מכך) כמו אישה שמלקטת פטריות ביער.

אולם מעל ומעבר לכול נמשך אליה מלכתחילה משום הבעותיה הקומיות; ללא כל סיבה קידמה ג‘וליאנה פני זרים בחיוך הרה משמעות, נודניקי, חיוך מונה ליזה, שתקע אותם בין שתי תגובות, אם לברך אותה בשלום אם לאו. והיא היתה מושכת כל כך שעל פי רוב אמרו לה שלום, ואז היתה ג‘וליאנה מחליקה לה הלאה בדרכה. בתחילה חשב שמדובר פשוט בקוצר ראייה, אבל לבסוף החליט שהדבר מעיד על טיפשות מוסווית היטב מכל בחינה אחרת בעומק ישותה. ובסופו של דבר החיוך הגבולי הזה לזרים הרגיז אותו, וכך גם בואה ולכתה שלבשו אופי צמחי, שקט, צביון של אני־בעיצומה־של־שליחות־סודית. אבל אפילו אז, לקראת הסוף, כשהם רבו כל הזמן, עדיין לא ראה בה אלא המצאה ישירה, פשוטו כמשמעו, של אלוהים שהוצנחה אל תוך חייו מסיבות שלעולם לא יבין. ומשום כך — מעין אינטואיציה או אמונה דתית שאפפו אותה — לא הצליח להתגבר על עזיבתה.

ברגע זה נדמתה קרובה כל כך... כאילו עדיין היתה שלו. הרוח הזאת, עדיין מעורה בחייו, מדשדשת בחדרו בחיפוש אחר — אחר מה שלא יהיה שחיפשה ג‘וליאנה. ומלווה את מחשבתו בכל פעם שהוא נוטל לידיו את ספרי החוזה.

פרנק פרינק ישב על מיטתו, מוקף באי־סדר ערירי והתכונן לצאת למלאכת יומו. הוא תהה מי עוד בעיר הסבוכה והעצומה סן פרנסיסקו נועץ בחוזה באותו רגע ממש. והאם זוכים כולם לאותה עצה עגומה שזכה לה הוא? האם מגמת ההשתנות של הרגע שלילית בעבורם כמו שהיא בעבורו?