האיש האחרון בטהרן
מארק הנשוֹ
₪ 39.00
תקציר
“המוסד, האף.בי.איי והסי.איי.איי משתפים פעולה במבצע נועז באיראן, שנועד לחסל מצבור של נשק גרעיני.” כותרת בעיתון? אולי בעתיד. עד אז, “האיש האחרון בטהרן” מתאר באופן מרתק ובדיוק מדהים את מלחמתם החשאית של אירגוני הביון המובילים בעולם בניסיונות ההתחמשות הגרעינית של איראן.
פצצה “מלוכלכת” מתפוצצת על סיפונה של ספינת מכולה במפרץ חיפה וממטירה גשם של נשורת גרעינית על העיר. המוסד נחוש למצוא את האשמים ולהענישם והעקבות מובילים היישר אל טהרן.
בצד השני של האוקיינוס, באגף ‘התא האדום’, יחידה של הסי.אי.איי, שתפקידה לחשוב מחוץ לקופסה, מוטלת על הסוכנת המבריקה קירה סטרייקר משימה: לאתר חפרפרת בסוכנות הביון. החפרפרת, מתברר, מעבירה מידע רב ערך ל… ישראל. בקצב מהיר ובסדרה של מהפכים מלווים באקשן עוצר נשימה מתאחדים, נפרדים ומתאחדים שוב אירגוני הביון רבי העוצמה במטרה משותפת אחת: לעצור את הגרעין האיראני.
*
מארק הנשו שירת בסי.אי.איי במשך 16 שנה, מהן שלוש שנים בתא האדום. במהלך שירותו זכה ב־18 ציונים לשבח, ובראשם פרס “גלילאו” היוקרתי, על תרומתו למודיעין הלאומי האמריקני.
“מארק הנשו הופך את הדרמה ב’האיש האחרון בטהרן’ למציאותית, הודות לניסיונו האישי בסי.אי.איי”, בוקריפורטר
“עבודתו של הנשו בסי.אי.איי מוסיפה אמינות לסיפור, המלא בעובדות אמיתיות ושפע של הפתעות”, RT בוק רוויוז
ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 304
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
קוראים כותבים (2)
ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 304
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
פרק ראשון
הוא מעולם לא היה בתוך כלי שייט כלשהו, והתחושה הייתה מוזרה מאוד, תנועה בלי צלילים מכניים כלשהם. מעולם לא עלה בדעתו של פואד שהמוח שלו משייך תנועה לצלילי מנוע, ובכלי השייט הזה לא נשמעו צלילים כאלה. במקום זאת הוא שמע את קריאות השחפים, את התנפצות הגלים מתחת לחרטום, אפילו את רעש העגורנים והסוורים במרחק מייל ימי משם. הספינה שייטה באטיות כשעשתה את דרכה לנמל הגדול ביותר בישראל, לצד חמישים ושישה כלי שיט אחרים. היו רק חמש ספינות משא כמו זו, נהר התמזה, והדבר הפתיע אותו. השאר היו יאכטות, סירות דייגים, סירות מכמורת ואוניות גרר. הוא הניח שאין צורך בכניסת עשרות ספינות גדולות לנמל מדי יום. אחרי הכל, ישראל היא מדינה קטנה. חיפה היא אמנם העיר השלישית בגודלה, חשב, אבל גרים בה רק כרבע מיליון איש. האוויר נראה לו נקי. הוא ראה את בתי העיר מעבר לרציפי הנמל. העיר הייתה גדולה בעיניו, פתוחה כל כך ומרווחת בהשוואה למשכנות העוני של עזה. חוסר הצדק המשווע הטריף את דעתו.
רק כרבע מיליון, אמר לעצמו. אבל אחרי היום, העיר הזאת תישאר שוממה. כל תושביה יעזבו מרצונם, יברחו כמו עכברים, והוא קיווה שיחלפו לפחות מאה שנים עד שאפשר יהיה לחזור אליה. אמנם גם מאמיניו המסורים של אללה לא יוכלו לגור כאן, אבל עדיף שאף אחד לא יגור בעיר הזאת, העיקר שלא יגורו בה היהודים, שלא יחזרו במאה השנים הבאות כדי לתבוע לעצמם בחזרה את חיפה. הוא היה בטוח בכך. ילדיו יהללו את היום הזה כיום שבו הערבים התחילו סוף כל סוף לזרוק את הציונים לים. לא נעלמה מעיניו האירוניה שהוא עצמו הגיע לישראל דרך הים.
מעודו לא חש תחושת שחרור כזו. צחוק הגורל, הוא מרגיש כך רק כשהוא קרוב כל כך אל הסוף.
שנים רבות עברו עליו ברצועת עזה, ואחר כך בגדה המערבית, תמיד מאחורי חומות ואף פעם לא ממש חופשי לצאת ולבוא כרצונו. הוא נמלט ללבנון, מלא תקווה, ומצא עבודה בנמל ביירות תמורת משכורת רעב. הוא עקב בעיניו אחר הספינות שמגיעות ועוזבות כל יום וחש את המשיכה של כל יורדי הים מימי קדם.
הוא רצה להיות מלח, אבל לא מצא קברניט ספינה שיהיה מוכן להעסיק אותו, אפילו בעבודות שחורות. מאה גברים התחרו ביניהם גם על המלאכות הבזויות ביותר בספינות המשא. הים הוא הנתיב הקל ביותר לעזוב באמצעותו את המזרח התיכון. אדם יכול פשוט להיעלם בעיר נמל מזרח-תיכונית ולעשות דרכו צפונה, לאירופה, שם יוכל לחיות הרחק מהיהודים, מהחומות האינסופיות שלהם, מנקודות הביקורת שהם מציבים בכל מקום.
פואד ראה גבר אחר גבר, שנבחרו כמעט באקראי על ידי קברניטי הספינות, נעלמים מהרציפים, מפליגים מערבה או דרומה, בעוד הוא ממשיך לעבוד במלגזה יום אחר יום.
לא הייתה אישה שתרומם את רוחו, רק זונות. לא היה לו בית לחזור אליו, פרט לדירה מטונפת שאותה חלק עם שלושה שותפים מאוסים. לא היה לו כסף, מאחר שנאלץ להוציא מיד את כל כספו על מזון, על משקה ועל קורת הגג לראשו.
בסופו של דבר, הזעם שלו על ישראל ועל החיים עצמם היה קשה מנשוא, והוא הצטרף למרירות של האנשים שהקיפו אותו. אם כי מעולם לא דיברו על כך בגלוי, חלק מחבריו בנמל היו אנשי חיזבאללה, והוא ביקש להצטרף אליהם. הם צירפו אותו, ושם הוא מצא משמעות, למשך זמן מה. אבל המשימות שהטילו עליו היו מייגעות ומשעממות: שוב להעביר מטענים, מדי פעם לנהוג במשאית. עם זאת, היה לו קצת יותר כסף בכיס, מספיק כדי לקנות אוכל טוב יותר ונשים נקיות יותר.
הוא כבר היה מוכן לעזוב את הנמל ואת החיזבאללה כשהגיעו האיראנים עם הצעה בפיהם. הוא לא ידע למה בחרו דווקא בו, הוא מעולם לא שאל, אבל כאן לא היה לו עתיד, וגם לא בישראל. לכן הסכים לקבל את ההזדמנות היחידה הזאת להקנות משמעות לחייו.
הטיסו אותו לארץ אפריקאית כלשהי, החזיקו אותו בבית מסתור והעניקו לו אוכל יוקרתי ותענוגות נדירים אחרים שהתאווה להם. ואז, לאחר חודש המתנה, הביאו אותו לספינה ונתנו לו הנחיות. הוא עלה לספינה והוטל עליו לנקות את הסיפון, אך כעת הרגיש כמו קברניט הספינה ולא כמלח פשוט.
הוא היה מחוץ לחומות, מחוץ לרציפים, אדם חופשי סוף כל סוף. כך התכוון אללה שבניו הנבחרים יחיו, והתחושה העילאית הזאת הייתה בעיניו סימן מובהק לכך שהמשימה שלו היא המסלול הנכון, טעימה קטנה ממה שמצפה לו לנצח נצחים לאחר מותו. מרגע זה ואילך הוא לא יחוש כל כאב, אפילו לא בסוף.
הם התקרבו למעגן בחיפה. הוא ראה שפועלים התחילו להזיז עגורנים ומלגזות. ואז ראה את הקהל שנאסף על הרציף. שוטרים ישראלים הציבו מחסומים מסביב. מלגזה התהפכה, הוא ראה מכולה הפוכה על האדמה בסמוך. הוא לא ידע איך זה קרה, אבל היו נפגעים בתאונה, אם לשפוט על פי מספרם הרב של רכבי החירום. פואד התקשה להאמין למזלו הטוב. כולם התגודדו במרחק מטר או שניים מנהר התמזה. זה אומר יותר נפגעים ומספר קטן יותר של שוטרים וצוותים רפואיים שיוכלו לעזור לפצועים.
ספינת המשא עצרה.
פואד הביט בשמיים ונהנה מליטוף של אוויר קריר על פניו. הוא נשא תפילה, מודה על חייו, מתחנן בפני הישות העליונה, שהוא עתיד לראות בעוד שניות מעטות, לקבל אותו אליה ולהעניק לו את כל הברכות המובטחות.
הוא סיים לדבר עם אללה. הוא ניגש אל המכולה שעליה שם עין במשך שבוע ההפלגה. שנים עשר מטרים אורכה, שניים וחצי מטרים רוחבה וגובהה. מכולה תקנית לכל דבר ועניין, פרט למנעול האלקטרוני שהותקן בחזיתה. מקישים קוד אחד, והדלת נפתחת.
פואד הקיש קוד שונה.
בתוך המכולה נמתחו חוטי חשמל מהמנעול האלקטרוני והגיעו לקופסה שחורה שהייתה מונחת על הרצפה. הנפצים שחיברו את עשרות החביות, שהכילו חומר נפץ דלק-אוויר ומילאו כחמישים ושישה מטרים מרובעים, נקשרו יחד בצמה ארוכה, עשויה מלבני חומר הנפץ, שהסתיימה גם היא באותה קופסה. תריסר לבני סמטקס הוצמדו לדפנות ולתקרה, במרווחים שווים ובנקודות שנבחרו בקפידה. במרכז צֶבֶר החביות עמדו פחיות מתכת רדיואקטיביות מלאות אבקה עדינה.
פואד, שהיה משוכנע בצדקת דרכו, שאף לריאותיו שאיפה אחרונה של אוויר ים נקי, טעימה אחרונה מהעולם האומלל, ולחץ על המקש האחרון.
לבני הסמטקס שלאורך דפנות המכולה הופעלו ראשונות ופוצצו מיד את המכולה. פואד מת כשגופו הושלך באוויר ונקרע לגזרים בגזרי המתכת מדפנות המכולה, שהתפרקו בלחץ גל ההדף ההולך ומתפשט.
גל הפיצוצים הבא היה פחות חזק. הפיצוצים האלה קרו שבריר שנייה אחרי הראשונים ופירקו את החביות שהכילו אדים דליקים. חלקיקי אבקת אלומיניום ומגנזיום מעורבים בחומר מחמצן התפזרו במהירות מפחידה, מכסים את סיפון הספינה ואת שני צדי המעגן.
הפיצוץ השלישי, הקטן משלושתם, עשה את העבודה האמיתית. זה היה מטען רסס במשקל קילוגרמים מעטים. הוא נורה ישר למעלה והעננה הדליקה ניצתה. גל ההדף שנוצר מהפצצה התרמובַּארית היה כדור אש איום של חלקיקי מתכת בוערים, שהתפשט לכל הכיוונים. לכל מקום שאליו הגיע הגז הגיעה גם אש. מיליון קנוקנות בוערות מתפתלות לכל הכיוונים, חודרות לכל סדק ולכל פתח, על הספינה ועל האדמה שמתחת. ולתוך ריאותיהם של כל אלה שהתחילו לנשום את הגז הדליק בשבריר השנייה שחלפה לפני שהיכה בהם גל ההדף.
גופו של פואד התאדה מיד לאחר מותו. לא נותר מה לזהות. אנשי צוות נהר התמזה נהרגו כעבור רגע, כשהגיע אליהם הפיצוץ — חומת להבות דחוסה כפלדה, ששרפה אותם חיים, ריסקה את עצמותיהם ומעכה את בשרם.
פועלי הנמל ואנשי שירותי החירום שעל הרציפים מתו באותה שנייה. הפיסות המעטות שנותרו מגופותיהם הועפו לים התיכון, או נדבקו לצד הספינה שעגנה ליד נהר התמזה והמשיכו לבעור.
מכולות שהיו על סיפונה של אוניית המשא הושלכו למרחק מאות מטרים, רובן מרוסקות, מקצתן ספגו נזק קל בלבד. האנשים שעמדו בקו הראייה הישיר נחתכו מרסיסי מתכת שהתעופפו במהירות כמעט כשל קליע. חלקם נמעכו למוות תחת החתיכות הגדולות יותר, שצנחו עליהם כמו מטאורים.
גברים ונשים שאתרע מזלם להיות רחוקים יותר מהפיצוץ נשרפו חיים, הוטחו בחומות מתכת, עצמותיהם התרסקו ואבריהם נמעכו. הם מתו מהר, אבל לא מיד, ובייסורים קשים. חלקם נהרגו מגל ההדף ומשרידי מתכת מעופפים, אחרים נקרעו למוות מרסיסים חדים. המעטים, בישי המזל שנשרפו למוות, שרדו בחיים מספיק זמן כדי להבין, מבעד לייסורי העור הבוער, שהם גוססים.
גופה של נהר התמזה התבקע. מי מלח זרמו פנימה, והגברים שזכו להגנת שכבות של פלדה בינם לבין המטען של פואד הוטחו כעת על מחיצות הספינה. תוך חצי דקה המים הגיעו לקצה דפנות הספינה, שהחלה לנטות בזווית משונה.
גל ההדף עלה גם למעלה, מושך איתו את האוויר הלוהט. בתוך האוויר הזה היו לכלוך ופיח בוער, חלקי גופות ומתכת מרוסקת, וגם אבקה ממכלי המתכת הרדיואקטיביים שהוצבו במרכז המכולה — סְטְרוֹנְצְיוּם 90, חמישה עשר קילוגרמים של אבקה. הפחיות, שהקרינה חיממה אותן מבפנים, התפוררו מיד עם הפיצוץ ושחררו סטרונציום לאוויר. חלק ניכר מהנשורת התפזר על הרציפים. יותר ממחציתה התעופף למעלה, עד שהרוחות גברו על האבקה והתחילו לשאת אותה עמן.
הפיזיקאי שיעץ למתכנני המבצע אמר להם שהאיזוטופ המסוים הזה יהיה מושלם למטרותיהם. סטרונציום נחשב “מחפש עצמות”, מאחר שגוף האדם מתייחס לחומר כאל סידן, עקב הדמיון בתכונות הכימיות, הוא נצמד לעצמות ולמח העצם, ובלתי אפשרי לסלק אותו. אותם חסרי מזל שספגו כמות ניכרת מהחומר יפתחו סרטן עצמות וסרטן דם, סרקומה על שם יואינג ולוקמיה. הם ימותו מיתות מחרידות.
הרוחות נעו מזרחה במהירות של חמישה מטרים בשנייה. תוך שתי דקות הסטרונציום גמא יותר משני קילומטרים, ואז החל לנשור.
מתוך חשש מפני הברחת נשק גרעיני בידי החמאס או חיזבאללה, שירותי הביטחון הישראלים התקינו גלאי קרינה בנמלים כבר לפני שנים. בתוך מרכז המבצעים של הנמל, צגי מחשב התחילו לצרוח: זוהו כמויות בלתי טבעיות של חלקיקי בטא ושל קרני גאמא. הבקרים, שראו את הפיצוץ על צגי המחשב, קיוו שמדובר רק בחיישן פגום, בתקלה במכשירים. ואז הופעל חיישן שני, ושלישי, והרמה הלכה ועלתה. מאחר שהם היו עדיין בחיים, הם ידעו שלא נעשה שימוש בנשק גרעיני, כך שנותרה רק אפשרות אחת: מישהו השתמש במתקן לפיזור חומרים רדיואקטיביים על אדמת ישראל, “’פצצה מלוכלכת’” שתשבית לחלוטין את נמל חיפה עד שישראל תמצא דרך לטהר את האבק הרדיואקטיבי שהתמקם על כל משטח, על כל גג, על כל כביש לאורך מסלול הרוחות הנוכחי. יהיה צורך לטהר כל בית, לשטוף את הרחובות ולהיפטר בזהירות מהנוזל המזוהם. יהיה צורך לסלק כל סנטימטר מרובע של אדמה ולהוביל את האדמה הנגועה למקום שומם בצפון, אולי לרמת הגולן. שהסורים יתכבדו. הסורים עדיין שקועים במלחמת אזרחים, והם לא במצב להתנגד.
לא הייתה דרך להזהיר את האנשים מפני החלקיקים המסוכנים. תוך דקות יגיע הסטרונציום לקרקע, לילדים ולהוריהם, מאות, כנראה אלפים, ישאפו אותו לריאותיהם. מאחר שהחומר התפזר על פני שטח גדול כל כך, רובם לא יספגו כמות של חומר שעלולה להגדיל את הסיכון למות באגף הסרטן, אבל זה כבר לא כל כך משנה. הפחד מפני הסכנה הזאת יספיק.
כבר שנים מחבלים תוקפים את ישראל לעתים קרובות, כך שרוב האוכלוסייה פיתחה קהות חושים. מטען מתפוצץ, ותוך כמה שעות חוזרים החיים למסלולם. החיים מתאבלים על המתים, אבל מתנחמים אולי בעובדה שהם עצמם נחלצו ממוות. הפעם זה יהיה שונה. הפעם, ישראל תהיה מבוהלת כפי שלא הייתה כבר עשרות שנים, מאז מלחמת יום כיפור, כשמנהיגיה היו כל כך קרובים לשימוש בנשק גרעיני. עכשיו תשתרר פניקה כללית, והפניקה הזאת לא תסתיים לעולם, מפני שהאנשים שנשמו לריאותיהם את הסטרונציום לא יֵדעו, לא יוכלו לדעת בוודאות אף פעם, אם המחבל מנמל חיפה הוא זה שהרג אותם.
מעון ראש הממשלה רחוב בלפור 10, רחביה ירושלים, ישראלבניית מעונו החדש של ראש הממשלה טרם הושלמה, בגלל תלונות אינסופיות של חברי הכנסת בעניין עלותו הגבוהה, כך שהמלחמה תתחיל כאן, מהמעון הישן. ראש הממשלה הוא אדם מבוגר, יש לו שיער שיבה ויציבה של חייל ותיק. הגיל התחיל לתת בו את אותותיו, אך לא מיתן אפילו במעט את גישתו הקשוחה בחייו הפרטיים.
הקסם האישי שגילה בפומבי היה מלוטש דיו לשכנע את אנשיו שהוא יכול לספר בדיחה גסה, או לצחוק מבדיחה גסה על בקבוק גולדסטאר, הבירה החביבה עליו. אבל בחדרי חדרים, הוא ממעט מאוד לחייך. בעיקר כשהוא אמור להיפגש עם גבי רונן, מי שהיה כעת ראש המוסד, ולכן הוא גם בחר הפעם בוויסקי סקוטי. הוא נוהג להתקשר לרמס”ד כשיש בעיה שאותה צריך לפתור באופן שאפילו חיילים ותיקים כמו ראש הממשלה לא רוצים לדעת את פרטיו.
שני הגברים לא היו חברים, אבל רונן היה חף משאיפות פוליטיות, כך שהם גם לא היו אויבים. רונן היה בעיקר שימושי לאיש הזקן שגר כאן, וזה היה הסדר נוח עבור שניהם. כל רמס”ד חייב להיות אדם אכזרי כדי להיות יעיל, אבל זה הפך אותו לחברה בלתי רצויה לאלה שנאלצו ליצור מרחק בינם לבין עבודת המוסד, מחשש שמשימה בעייתית כלשהי תכתים את תדמיתם בארץ או מחוצה לה.
הציבור ידע, כמובן, באופן כללי, אילו מבצעים המוסד נאלץ לבצע מדי פעם. אבל ידיעת פרטי המבצעים היא עניין שונה לחלוטין. כמו שאומרים באמריקה: אף אחד לא באמת רוצה לדעת איך מכינים נקניק. הם הסתפקו בידיעה שהדברים האלה מתבצעים, וכל עוד המבצע לא השתבש וגרם לכך שיצוצו פרטים לא נעימים - אף אחד לא שאל שאלות, כי אף אחד לא רצה לשמוע את התשובות.
אבל הערב ראש הממשלה זימן אותו למעונו הרשמי, צעד לא מפתיע בהתחשב בפיצוץ בחיפה. מה שכן היה מפתיע - הזקן חיכה כמעט יומיים עד שזימן אותו. גם אילו היה מתמהמה יותר, רונן כבר החליט ממילא להתייצב אצלו מוקדם בבוקר. הוא הופתע מכך שהפוליטיקאי לא ניגש ישירות לסוגיה שבגללה זימן אותו. במקום זאת ביקש מרונן לספר לו על הלילה שבו השתלטו האיראנים על השגרירות האמריקאית בטהרן. רונן נענה לבקשת ראש הממשלה.
רה”מ הניח על השולחן, עבור ראש המוסד כוסית קטנה של ויסקי גלנפידיך סינגל מאלט בן עשרים. “אם כי נדמה לי שאתה מעדיף ברנדי.”
“הפסקתי עם זה לפני שנים,” אמר רונן. “בדיוק בלילה ההוא, למען האמת.”
“הייתי צריך להיות שם,” אמר ראש הממשלה.
“אני לא הייתי צריך להיות שם,” ענה רונן.
“הייתי בצבא בתקופה ההיא, בשמירה ברמת הגולן,” אמר הזקן. הוא נשען אחורה בכיסאו והביט החוצה מהחלון. “מהפכנים לא מרימים הפיכה בין לילה, נכון? היינו צריכים להתרחק מאיראן בזמן שלטונו של פהלווי. אני חושב שזו הייתה טעות.”
“אתה לא היחיד שחושב כך. לא נראה לי שאיראן הייתה מחבבת אותנו עכשיו יותר אלמלא עשינו את חלקנו,” אמר רונן.
“אני משוכנע שלא,” אמר ראש הממשלה. “כמעט בטוח שהחומר הרדיואקטיבי בפצצה הגיע מטהרן.”
“זאת אפשרות סבירה מאוד, אבל לא היחידה,” ענה רונן.
“ויש לך מקורות באיראן שיכולים להגיד לך בוודאות?”
“לצערי לא,” ענה רונן. “כבר לא.”
“שמעתי שיש לך שם מישהו.”
רונן הגיב בחיוך נוגה. “לא. כשפרצה המהפכה אחד הסייענים שלי בחר להישאר שם. הוא אמר לי שהוא מתכוון להפוך לאיש אחר, אבל אני לא יודע אם הוא הצליח לבנות לעצמו חיים חדשים. לא שמעתי עליו או ממנו כבר ארבעים שנה. אולי הוא נהרג ימים ספורים לאחר שדיברנו בפעם האחרונה. הוא היה חבר טוב, אבל אני מניח שהוא מת מזמן.”
ראש הממשלה הנהן. “חבל. הוא יכול היה להועיל לנו מאוד עכשיו,” אמר. “הוריתי לצבא להציב ארטילריה בגבול הלבנון. אם זו אכן הייתה מזימה של האיראנים, אזי הפיגוע בוצע בוודאות בידי חיזבאללה. יכול להיות שיש להם עוד פיגועים בקנה.”
“אני מסכים איתך, אבל עדיין לא ראינו תזוזה לאורך הגבול. חיזבאללה לא הזיז אנשים ולא טילים, לא לפני הפיגוע ולא אחריו.”
ראש הממשלה הביט בכוס המשקה שלו וקימט את מצחו. “הצלחתם לזהות את החומרים?”
“הבדיקות הראשוניות מצביעות על סטרונציום 90, איזוטופ רדיואקטיבי שנוצר בביקוע גרעיני, אבל אנחנו עדיין לא יודעים אם מדובר בדלק גרעיני שעבר תהליך הפרדה. אם כך, יכול להיות שהתערובת הכילה פלוטוניום 240 וכנראה גם כמה אקטינידים - יסודות כבדים - כמו אמריקיום וקיריום.”
“יש לאיראן כּוּרים.”
“כן, אבל לסטרונציום יש גם שימושים תעשייתיים, כך שייתכן שהתוקפים השיגו אותו בשוק השחור ממדינה אחרת, אולי אפילו מבעלת ברית שלנו,” אמר רונן. הוא הבחין במורת רוח על פני הזקן והחליט שלא כדאי להיכנס לוויכוח הזה. “עם זאת, בהיעדר ראיות אחרות, אנחנו תמיד צריכים לראות בטהרן החשודה העיקרית לכל פשע כזה,” הוסיף.
“אכן,” אמר הזקן ונשען בכיסאו לאחור. הוא הציע לרמס”ד עוד ויסקי, אבל רונן סירב. הוא רצה לשמור על ראש צלול לקראת הבאות. “אני מצטער שהייתי צריך לזמן אותך לכאן בשעה כזאת, גבי,” אמר ראש הממשלה.
רונן ידע שהיו לכך סיבות נוספות. “כולנו ידענו שזה יגיע לכך בסופו של דבר.”
“כן,” אמר הזקן. “ספר לי על החקירה.”
“השב”כ מדווח שאירעה פריצה לבסיס הנתונים של הנמל. רשימת הנוסעים והתכולה נמחקה, כך שתהיה בעיה להתחקות אחר המכולה שנשאה את חומרי הנפץ, בהנחה שבכלל נשארו מספיק חלקים מהמכולה כדי לזהות אותה. היקף הפיצוץ ותיאורים של עדי ראייה מרמזים לכיוון של נשק תרמובארי, ופצצות כאלה מחוללות גלי הדף והרס כמעט כמו של נשק גרעיני. אם ראית צילומים של ‘אם כל הפצצות’ האמריקאית או של ה’דייזי קאטר’ - BLU-82 - ראית פצצה כזאת.”
“כן, אבל במקרה זה, בצילומים אנחנו רואים שהפצצה התפוצצה על סיפון ספינת המשא נהר התמזה. אנחנו יודעים שהפצצה הגיעה בספינה, אבל אנחנו לא יודעים באיזו מכולה בדיוק. גם אם משהו שימושי שרד את הפיצוץ, יידרשו שבועות, אולי חודשים למצוא אותו, ורוב הראיות כבר יזדהמו ממי הים, או מקורוזיה.”
“גבי... כמה זמן נוכל לשמור את זה בסוד? את העובדה שזו הייתה פצצה מלוכלכת, לא חומר נפץ קונבנציונלי.”
“עוד יום אחד, במקרה הטוב, לדעתי. השב”כ והמשטרה כבר מאבטחים את הנמל, אבל התקשורת שואלת למה אנחנו מפנים אנשים כל כך רחוק מאזור הפיצוץ. מישהו ידליף את האמת לאחד הכתבים, והסיפור יתפוצץ באינטרנט ובתקשורת. אם האזרחים לא ישמעו את האמת מאיתנו, ההשלכות תהיינה קשות. זה יהיה הסוף של הממשלה שלך.”
זו הייתה הכרזה נועזת, אך לזכותו ייאמר - היא הייתה נכונה.
“כן, אני יודע.” ראש הממשלה נאנח. “אנחנו באמת כבר לא יכולים לשלוט במידע, הא?” זו הייתה שאלה רטורית. “אני אפרסם הערב הודעה, אספר להם את האמת ואתן הנחייה לפנות את האזורים הנגועים בחיפה. לפחות חמישים אלף איש יצטרכו לעזוב, כנראה יותר.”
“אולי תרצה לציין שהרוח נשבה לכיוון צפון-מזרח, כך שהענן לא נע לעבר תל אביב. חלק ממנו יגיע ללבנון, אולי אפילו לסוריה, אבל החלקיקים כבר יתפזרו עד אז, כך שהם לא אמורים להוות סכנה לאזרחים שם.”
ראש הממשלה הנהן. “שינוי בכיוון הרוח, וכבר נצטרך לפנות חלקים מירושלים.”
“כן, אני יודע. לאן תשלח את תושבי חיפה?”
“יש לנו תוכניות חירום למקרה כזה,” ענה הזקן. “גיבשנו אותן לפני שנים, אבל בפועל זה אף פעם לא הולך לפי התוכניות, נכון? תושבי חיפה עם משפחות במקומות אחרים בארץ התבקשו לגור אצל בני משפחה. אמרו לי שאת היתר אפשר לשכן בבתי ספר ובמתקנים צבאיים בסביבות תל אביב וירושלים. המחיר הכלכלי יהיה כבד. שדה התעופה של חיפה נסגר לזמן בלתי מוגבל, ואף אחד לא יכול לומר לי מתי אפשר יהיה להחזיר לפעילות את הנמל. גם לאחר מכן יהיה קשה מאוד לשכנע את פועלי הנמל לחזור לעבודה. הם ירצו לדעת שהמקום בטוח לחלוטין, ואנחנו לא יכולים לתת הבטחה כזאת. לא נוכל לבדוק כל מכולה על כל אוניית משא לפני שנכניס אותה לנמל, אלא אם כן אנחנו רוצים תור של אוניות שמגיע עד קפריסין.” ראש הממשלה לגם לגימה נוספת מהוויסקי.
“איך האווירה הציבורית?” שאל רונן.
“קשה, אבל רגועה יותר מכפי שתהיה ברגע שאגלה לאזרחים את האמת,” ענה ראש הממשלה. “אנחנו לא נוכל לעמוד במערכה מתמשכת שבה נעשה שימוש בפצצות כאלה. אין לנו משאבים לפינוי שכונות שלמות לאזורים חלופיים. אפילו הפיגוע בחיפה מקשה עלינו מאוד. אילו הרוחות היו חזקות יותר ונושבות לכיוון העיר התחתית...” הוא נד בראשו. “אם יש לאויבים שלנו עוד פצצות כאלה מוכנות לשימוש, הם עלולים להכריע אותנו. לגרום לנו להתפנות מהערים במהירות רבה יותר משנוכל לטהר אותן. האזרחים שלנו יהפכו פליטים בארצם. רבים יצטרכו לעזוב לאמריקה או לאירופה, אולי לרוסיה, אם יש להם בני משפחה או קשרים שם.”
“כן, אני יודע,” אמר רונן. “המוסד מוכן לתת יד.”
הפוליטיקאי הוותיק סגר את בקבוק הזכוכית בפקק והחזירו לבר. “הנשיא רוֹסְטוֹ ינצל את ההזדמנות. הוא יוכל לקרוא לקיום שיחות מידיות עם טהרן.”
“אתה בטוח?”
ראש הממשלה הנהן. “הוא עלול להפסיד בבחירות, כך שהוא יקפוץ על ההזדמנות. גם הוא יחשוד בטהרן, ממש כמונו, אבל הוא לא ירצה להצטייר כיותר מדי קרוב אלינו. הוא ישלח לנו כמה מילות נחמה ויקרא לקיום ועידת פסגה עם החשודים המובהקים. והאיראנים ישתתפו בוועידה, כי הם לא יכולים לסרב. אם הם שלחו את הפצצה, הם יסכימו, כדי שהאמריקאים ילחצו עלינו לעכב כל תגובה צבאית, בעוד הם מתכוננים למלחמה. אם הם לא שלחו את הפצצה, הם יסכימו לעכב תגובה צבאית וירוויחו זמן כדי לשכנע את העולם בחפותם. בכל מקרה, הם ישגרו משלחת.”
“איפה הם ייפגשו? אני מניח שלא בוושינגטון או בניו יורק.”
ראש הממשלה נענע בראשו. “בלונדון, לדעתי, בהתחשב ביחסים של הבריטים עם שני הצדדים. ואולי בריאד, אבל זה לא נראה לי סביר. זה משנה?”
“לא,” אמר רונן. “הדיפלומטיה אף פעם לא הייתה הדרך האמתית לביטחון ישראל.”
“אמת ויציב. לא היה יום בתולדותנו שבו לא נמצאנו במצב מלחמה,” אמר ראש הממשלה בנימת צער בלתי מוסווית. “אני לא רוצה לסכן את יחסינו עם האמריקאים, אבל אנחנו לא יכולים לצפות מהם להמשך שיתוף פעולה מודיעיני.”
“ייתכן שהבעיה הזאת כבר נפתרה,” אמר רונן. “נראה שיש לנו חבר חדש בשורות סי.איי.אי.”
“כן?”
“הוא, או היא, יצרו איתנו קשר באמצעות הדואר. שלחו מכתב המיועד לראש השלוחה שלנו בוושינגטון.”
“אפשר לראות את המכתב הזה?”
“כמובן.”
הרמס”ד ידע שרה”מ ירצה לראות את המכתב, לכן הביא אותו איתו. הוא הרים מהרצפה את תיק המסמכים שלו, הניחו על השולחן ושלף ממנו דף מקופל. הוא מסר את הדף לראש הממשלה, שקרא אותו בעיון, פעמיים.
מסמך זה נלקח מאחד הפרויקטים הרגישים והממודרים ביותר של הסי.איי.אי. אנא קח לתשומת ליבך שלמעט מאוד אנשים יש גישה לחומר זה. אני סומך עליך שתטפל במידע כראוי. אני מאמין שזה יספיק כהוכחת רצון טוב מצדי.
אני כולל כאן פרטים לפגישה ראשונית, אם תרצה ליצור אתי קשר. כדי להבטיח את שלומי, לא אשתף אותך בפרטי זהותי או תפקידי. אם נמשיך לעבוד יחד, לא אזדקק לציוד מיוחד.
יש כאן אחרים שמאמינים במה שאני מאמין. אם הקשר בינינו יעלה יפה, אני אקשר אותך איתם.
חבר
“איזה מידע סיפק האיש הזה?” שאל ראש הממשלה.
ראש המוסד הכניס שוב את ידו לתיק המסמכים, שלף ממנו מעטפת מנילה והציע אותה לרה”מ. “את שמו של המנהל החדש של תוכנית הגרעין האיראנית.”
עיניו של רה”מ נפערו. “המקורות שלנו לא הצליחו לגלות את זה.”
רמס”ד הנהן. “המנהיג העליון שלהם שמר על חשאיות המידע הזה כדי להגן על האיש. המנהל הקודם נתקל בסוף אלים... העסק ההוא בוונצואלה בוודאי זכור לך.”
“כן. אבל העיתוי מאוד נוח, אתה לא חושב?”
“לא סתם עיתוי נוח,” השיב רונן. “אני חושד שפיגוע הפצצה הניע את חברנו החדש לפעולה. אם כן, זה יכול להיות מעולה. אדם כזה יהיה מרגל אידיאולוגי, לא אחד הפועל מתוך תאוות בצע או מניע בזוי אחר, שעומד מאחורי רוב הבוגדים. אנשים כאלה, הפועלים ממניעים ערכיים, לא יסולאו בפז.”
“ואתה בטוח שהאיש הזה אינו פיתיון?” שאל רה”מ.
“חשבתי על האפשרות הזאת, אבל האמריקאים בדרך כלל לא משחקים איתנו משחקים כאלה. אילו הם היו פועלים כך דווקא עכשיו, אחרי מה שקרה בחיפה, זו הייתה ציניות מעבר לכל דמיון,” הרגיע אותו רונן. “בכל מקרה, לפני שבוע הייתי עוזב את זה ולא מסתכן במבצע שעלול לפגוע בבעלי בריתנו, אבל הפיגוע הזה שינה את המצב. אמרתי לאיש שלנו בוושינגטון להגיב. אנחנו עשויים להזדקק לחברים כאלה בחודשים הבאים.”
ראש הממשלה קרא את הדוח המלא באיטיות והשתהה חמש דקות כדי לעכל את הדברים. רונן ישב בכיסאו בלי לזוז. לאחר מכן הרים רה”מ את עיניו ואמר: “אם נפעל בהתאם לזה, האמריקאים יֵדעו שיש חפרפרת בשורותיהם.”
“הם בהחלט יחשדו בכך, אבל הם לא יוכלו לפסול את האפשרות, שהישגנו את המידע ממקורות שלנו,” ענה רונן. “אני חושב שזה יספיק כדי להגן עלינו. אבל סכנת חשיפה תמיד קיימת.”
ראש הממשלה חשב על כך רגע. “אני לא רוצה לשבש את יחסינו עם וושינגטון,” אמר לבסוף. “אבל ישראל לא יכולה להפקיר את ענייני הביטחון שלה בידיהם של אחרים. תמיד היה כך. אתה רואה ברירה אחרת שאני לא רואה?”
“לא אחת כזאת שתבטיח את שלומה של ארצנו,” הודה רונן.
“אם כך, עשה מה שאתה מוצא לנכון.”
רסטון טאון סנטר רסטון, וירג’יניההישראלים יקראו לו שִילֹה.
זה סוריאליסטי, חשב, איך פעולה פשוטה כמו משלוח מכתב עלולה להוות פשע חמור כמו בגידה. רוב הבחירות שעשה בחייו היו כל כך חסרות משמעות, כך ששכח מהן לגמרי רגע לאחר שקיבל אותן. בחירות אחרות פשוט צצו בדרכו, והוא ידע עוד לפני שקיבל אותן שהן יפנו את חייו לכיוונים מרים ומכאיבים. בחירות מסוג זה היו נדירות, אבל המכתב ששלח כמה ימים קודם בהחלט נמנה עימן.
הוא עצמו הופתע להיווכח, שבקושי היסס לעשות זאת בבוא הרגע. לאחר ששלשל את המכתב לתיבת הדואר חשב שיתחרט על כך, חשב שנטל ההחלטה יעיק עליו, אבל הרגשתו לא השתנתה לאחר מכן. ברגע של חשבון נפש הוא ניסה לשכנע את עצמו, שהוא אמור היה להזדעזע ממה שעשה. הוא לא הצליח בכך. לא הייתה דרך לקחת את המכתב חזרה, והוא עצמו היה נטול רגש, ממש כפי שהיה לפני שהמכתב יצא מידו. ואז המכתב נבלע בתוך מיליוני המכתבים שעוברים בדואר מדי יום, והמסלול שלו עצמו נקבע.
היה לו ברור מה יקרה לאחר מכן. שגרירות ישראל באינטרנשיונל דרייב בוושינגטון תקבל את המכתב למחרת בבוקר. הפיצוץ בחיפה בוודאי עורר מהומה בבניין, כך שהמכתב יהיה מונח על שולחן כלשהו כאבן שאין לה הופכין עד שעת ערב מאוחרת. בתוך המעטפה היו רק שני פריטים — המכתב שלו וכמה דפים מקופלים, צילומים מתוך תיק של הסי.איי.אי שבדרך כלל שמור בתוך ארון נעול בכספת נעולה.
מי שיפתח את המעטפה בשגרירות ימהר לגשת למקבילו במוסד של ראש תחנה בסי.איי.אי, ורוגזו של זה על ההפרעה ייעלם ברגע שיקרא את הדפים. בהיותו חייל ותיק ומרגל, לאיש תהיה מספיק משמעת עצמית לא להתנפל מיד על הטלפון, אבל הוא יידרש לריכוז רב כשיתקשר לתל אביב כדי לקבל הנחיות למרות השעה - מאוחר בוושינגטון, מוקדם מאוד בישראל. ערכו של המידע לא עמד בספק. השאלה הייתה אם המוסד אכן יכול ליצור קשר עם האדם ששלח את המסמכים.
אחרי הכל, אמריקה היא בעלת ברית, והמוסד כבר ספג את זעמם של האמריקאים בעבר, כשהאף.בי.איי גילה שישראל מפעילה מרגלים על אדמתה. ג’ונתן פולארד עבד בניתוח חומרי גלם מודיעיניים בצי האמריקאי. היו לו חלומות גרנדיוזיים למלא תפקיד מרכזי בגורלן של אומות. פולארד עשה ניסיונות חובבניים לתווך בעסקאות נשק עם דרום אפריקה, עם פקיסטן ועם טאיוואן, ולאחר מכן יצר קשר עם קצין בחיל האוויר הישראלי, שהתחיל להזיז את העניינים. פולארד היה אדם שוגה באשליות, פרוע, בלתי יציב, והתנהגותו הבלתי זהירה עוררה את תשומת ליבם של עמיתיו תוך פחות משנה. התירוצים שנתן לכך שהוציא מסמכים רגישים מהכספת המאובטחת היו פתטיים. הם הופרכו בקלות, ובסופו של דבר, כזכור, ג’ונתן פולארד ואשתו ברחו לשגרירות ישראל וביקשו שם מקלט. השומרים דחו אותם, והאף.בי.איי את שניהם ברגע שהיו מחוץ לתחומי השגרירות. המבצע ההוא נוהל באופן שלומיאלי, והישראלים שהיו אחראים עליו נמלטו מהמדינה, משאירים את פולארד לחסדיהם של בתי המשפט האמריקאים. הרשעתו של פולארד בריגול עוררה מתיחות בין ישראל לבין פטרוניתה הגדולה.
כעת, עוד אמריקאי מתנדב לעבוד בשביל המוסד. האם המידע שמסר האיש שווה עוד שלושה עשורים של מתיחות דיפלומטית אם המבצע ייכשל? רק שבוע קודם לכן, התשובה הייתה “לא”. אבל הפיגוע בחיפה בוודאי שינה את השיקולים של המנהיגים בישראל בשאלה אלו מקורות לגייס ועל אלו לוותר. עכשיו יש להניח שכבר לא תהיינה להם עכבות, והם יקבלו את הצעתו של שילה.
*רסטון טאון סנטר הוא ליבה של העיר, אשכול גורדי שחקים עם משרדים ודירות מגורים, מעל קניון ובו שפע חנויות. אין בו מספיק מקומות חנייה, והמדרכות לרוב צפופות מדי, אבל המסעדות מעולות. נילה הייתה החביבה עליו ביותר, אבל רק באיחור עלה בדעתו שלא יוכל לסעוד בה שוב לאחר שנפגש שם עם נציגת המוסד בפעם הראשונה. זו הייתה טעות, אבל אין לו מה לעשות בקשר לכך.
הוא לא ידע את שמה של הישראלית שישבה מולו, וכמובן לא שאל, אבל עדי שלום הייתה אישה יפהפייה, דקיקה וחטובה. שערה היה שחור כעורב, באורך הכתפיים ומוסט לאחור, ועיניה הכחולות נראו שלא מהעולם הזה. הוא שיער שהמוסד, וגם היא עצמה, הניחו שהופעתה החיצונית תהיה שימושית מאוד בגיוס סוכנים, בעיקר גברים בודדים. הוא תהה עד כמה היא מוכנה לנצל את המראה שלה כדי לשכנע גבר לבגוד בארצו. המקצוע העתיק ביותר בעולם תמיד פעל בשירות המקצוע השני הכי עתיק בעולם, מהסיבה הפשוטה - זה עבד היטב להשגת המטרה. מעולם לא היה מחסור בכאלה. מדהים להיווכח עד כמה ההורמונים של גבר מסוגלים לשבש את דעתו.
היא לבשה חולצת כפתורים בצבע תכלת והחזיקה בידה גיליון של כתב העת וויירד. זו הייתה הצעה שלו, כדי לאשר את זהותה. הוא הביט בה כשהציגה את עצמה למלצרית בדלפק הקבלה ומסרה את השם הבדוי שבו הזמין את השולחן. המלצרית הובילה את שלום לשולחן, היא זיהתה אותו לפי ז’קט העור המהוה וגיליון זהה של כתב העת, כפי שקבעו מראש. שלום התיישבה מול האיש שמעולם לא ראתה.
היא חייכה אליו ורכנה קדימה, “אתה יכול לקרוא לי-” אמרה.
הוא הרים את ידו וקטע אותה באמצע המשפט. “שנינו יודעים איך זה מתבצע. את יכולה לאותת לחבר שלך שבשולחן המרוחק להירגע וליהנות מהאוכל. אני לא חמוש, ואני בכל מקרה ידידותי.”
שלום תהתה לרגע איך הוא עלה על עמיתה. המוסד כבר למד לשלוח גבר חמוש למפגשים כאלה בדיסקרטיות, אפילו במקומות פומביים, והאיש שעליו הוטלה המשימה דווקא הצטיין בהיטמעות בהמון אמריקאי. “אנחנו מאוד מודים לך על העזרה,” אמרה כעבור רגע. היא התעשתה במהירות מההפתעה. האנגלית שבפיה הייתה שוטפת, אך המבטא הסגיר את היותה ילידת ישראל.
“העונג כולו שלי.”
“אני לא אעליב אותך ואשאל מה שמך,” אמרה. “אבל בהיעדר שם, כמה מהאנשים אצלנו הצמידו לך את הכינוי ‘שילה’. אני מקווה שאין לך התנגדות.”
“המשמעות היא ‘השַי שלו’?” שאל.
“אתה מדבר עברית?”
“לא, אבל למדתי תנ”ך בילדותי. והייתי תלמיד קשוב.”
“יש לשם הזה כמה משמעויות, וזו אכן אחת מהן,” אמרה. “היא בהחלט הולמת את המצב. המכתב שלך הגיע כמו מתנה משמיים אחרי מה שקרה. אני גדלתי בחיפה.”
שילה התבונן באישה, מנסה להבין אם היא דוברת אמת. הוא הניח שכן. לא הייתה לה סיבה לשקר בקשר לעובדה המסוימת הזאת, והוא הבחין בקולה במרירות שהיה קשה לזייף, גם עם המבטא הזר. ואם הכינוי שהוצמד לו שיקף נכונה את הלך הרוח במוסד, אז אולי הוא צדק בהערכתו שפיגוע הפצצה בחיפה טשטש לחלוטין את הקווים האדומים של ישראל. פחד נוטה לגבור על שיקולים מוסריים, ושיקולי המוסר של ישראל, מכורח המציאות, תמיד היו גמישים יותר משל רוב המדינות.
המלצר נעצר ליד השולחן שלהם עם סלסילת לחם ומשקאות וחזר למטבח. האישה המשיכה לשתוק עד שהמלצר עזב את טווח השמיעה. “ישראל לא תוכל לשרוד בלי ידידותיה,” אמרה. “ויש לנו מעט מאוד כאלה, כך שהידידות שלנו יקרות לנו מאוד. אני מקווה שאתה מבין את זה.”
“כן, אני מבין.” שילה לגם מעט מים, ואז הוסיף: “אני לא היחיד בבניין שלי שרוצה להיות ידיד שלכם,” אמר. “אבל האחרים חוששים לנקוט בצעד הזה. אני בטוח שאת מבינה. אני התנדבתי ליצור את הקשר איתכם, כך שאני מקרה מבחן. אם זה יצליח, אני חושב שהם יצטרפו.”
שלום בהתה בסייען החדש שלה בלי לדעת אם הבינה את דבריו לאשורם. “יש שם קבוצה של אנשים שמוכנה לעזור לנו?”
“קבוצה קטנה,” ענה.
“אפשר לשאול כמה?”
“אני לא אענה על כך,” אמר בקול נעים. הוא רכן קדימה והנמיך את קולו. “אין לי ספק שאת מקצוענית, ואני בטוח שאת מכירה את העסק הזה. אפילו טעויות קטנות עלולות להיות הרות אסון, ואני לא חושב שאני רוצה שמישהו יֵדע בדיוק כמה אנשים לחפש. כנראה לא הייתי צריך להזכיר את האחרים, אבל רציתי שאת ועמיתייך תדעו שיש לכם יותר ידידים משתיארתם לעצמכם.”
“ואני מודה לך על כך,” אמרה שלום ורכנה אף היא לעברו.
“ועם זאת, אנחנו יודעים יותר טוב מכם איך עובדים שירותי הביטחון שלנו. אני בטוח שאת רגילה לקבוע את הכללים עבור הסייענים שלך, אבל אם את רוצה את עזרתי, זה חייב להיות בדרך שלי. החברים שלי עומדים על כך.”
“אצטרך לקבל אישור.”
הוא הבליע חיוך. העובדה שלא דחתה על הסף את הדרישה המסוימת הזאת אמרה לו שהממונים עליה העריכו נכונה את חשיבות המידע שהוא מסוגל לספק. “אני בטוח בכך,” אמר. הוא לקח את המעטפה שהייתה מונחת לידו על מושב העור והושיט לאישה. “בפנים תמצאי רשימת מקומות שבהם נוכל להעביר לכם את המסמכים. נאותת לכם באיזו נקודת מסירה נשתמש, בהתאם לפרוטוקול המצורף.”
“איך נדע שזה ממך?”
האיש חשב לרגע, ואז חייך אליה. “אני אשתמש בכינוי שילה. אלא אם כן יש לך התנגדות.”
היא חייכה אליו בחזרה, חיוך חם ומעודד. “אין לי התנגדות.”
“אנחנו לא נשלח מידע אחר באמצעים אלקטרוניים. אני בטוח שאת מכירה את יכולות האיתור של ארצות הברית בהקשר הזה. זו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים.”
“זה יצער אותי מאוד.” שלום לקחה את המעטפה, אך לא פתחה אותה. במקום זאת הכניסה אותה לתיק שלה. “אנחנו נשקול את זה בכובד ראש. אני מקווה שנוכל לעבוד יחד. אני רוצה שתאמין שאנחנו נדאג לשלומך.” היא הניחה את ידה על ידו. “אנחנו נשמח לשלם על עזרתך, ונמשיך לעשות זאת כל עוד תמשיך לעזור לנו, ולא משנה מאלו סיבות. אתה לוקח על עצמך סיכונים רציניים מאוד, ואנחנו רוצים להביע את הערכתנו.”
היא הופתעה מכך שלא העלה את נושא הכסף במכתבו, או במהלך הפגישה. יש סייענים, שהמניע שלהם הוא אך ורק תאוות בצע, או כאלה ששקועים בחובות כבדים. אחרים בוגדים בדיוק מפני שהם מרגישים שארצם לא מעריכה אותם, והם רוצים תשלום כהוכחה לכך שידידיהם החדשים מעריכים אותם יותר. כך או כך, במוקדם או במאוחר, כסף כמעט תמיד נכנס למשוואה.
“אני מודה לך. נוכל לדבר על הסיבות שלי בפעם אחרת,” אמר. שלום בהתה בו, לא בטוחה איך להגיב נוכח אדישותו לנושא. מקורות ערכיים, הפועלים בשל עיקרון, נחשבים לנכסים היקרים ביותר בתחום הזה. הם אלה שמוכנים ליטול על עצמם את הסיכונים הגדולים ביותר, למסור את המידע החשוב ביותר, לפעול לאורך זמן. אולי שילה הוא אכן אחד מאלה... ואם האחרים שעליהם דיבר הם כמותו? אכן, מתנה משמיים.
“מתי שתהיה מוכן,” אמרה לו. היא לא רצתה ללחוץ עליו. לא לפני שקיבל תשלום, בכל אופן. ברגע שכסף מחליף ידיים, הסייענים תמיד קולטים, גם אם באיחור, שסחיטה היא אפשרות ריאלית מאוד.
שילה הנהן. “יש לנו זמן,” ענה.
עידן –
האיש האחרון בטהרן
מותחן ריגול/בלשי מעניין וישראלי במיוחד, שומר על קצב אירועים גבוה ותפניות נחמדות. לא ספר המתח של העשור, אבל סך הכל ספר מתח טוב ושווה קריאה.
amiel204626@gmail.com (בעלים מאומתים) –
חביב.. לא מעבר