האיש הטוב

1

היא מצאה אותי בבר בפינת הרחוב שלי — הבר הוותיק ביותר בברוקלין, על פי מדריך הטיולים המרופט שלה. הוא לא ממש נראה כמו שציפתה. היא התרשמה מחלונות הוויטראז' ומציפוי המהגוני הישן — כמו בית מקהלה של קתדרלה, היא אמרה — אבל התאכזבה לגלות שלא הגישו שם קוקטיילים.

"לפחות פגשתי אותך," היא צחקה אחרי ששתינו כמה כוסות והתיידדנו. היא נגעה בזרועי. קצות האצבעות השתהו בשקע המרפק שלי, והמחווה הנועזת העלתה סומק בלחייה.

אני עדיין רואה את עצמי שם, רואה אותה בפעם הראשונה. נכנסתי לשתות איזה כוסית אחרי יום מתיש במשרד, ובהתחלה הייתי משוכנע שזה רעיון גרוע. בימי חמישי הבר תמיד נראה כמו בית משוגעים, ובאותו הערב הצפיפות והבלגן היו כל כך גדולים, שכמעט הסתובבתי ויצאתי משם.

ואז ראיתי אותה. היא ישבה לבדה בפינת הבר הרחב, העשוי עץ. ראשה ושערה הכהה רכונים אל הספר שקראה בשעה שאנשים נעו ונדחקו סביבה, וקולותיהם הלכו והתגברו כמו להבות שאורן מרצד על הקירות. רק היא נותרה שלווה, לא מוטרדת מהמהומה — זו שהקול שלה הגיע עד אלי מעבר לכל רעשי הרקע. התיישבתי על הכיסא הריק לידה, והיא הרימה אלי את מבטה. החלון שמעליה הטיל הילה ארגמנית חמימה על פניה. היא חייכה.

מרים שלי.

לא הגישו שם קוקטיילים, אז נאלצנו להסתפק בוויסקי, כוס אחר כוס. אני שילמתי על הכול. התקרבנו זה לזה על הכיסאות הגבוהים, והברכיים שלנו נצמדו כמו קוביות עץ שחוקות.

היא סיפרה לי על שנות ילדותה בפריז. לסבים שלה מצד אמה היתה קצבייה כשרה ברוּ דה רוזיֶיה שברובע המָארֶה היוקרתי. כשהיתה ילדה היא עזרה בחנות בשעות אחר הצהריים ובימי ראשון ולמדה על תהליכי השריית בשר במים והמלחתו כדי לנקז ממנו את הדם. כשחשבה על הבית היא לא ראתה בעיני רוחה את הוריה — רופא מיילד קשוח ועקרת בית מדוכאת שסבלה ממיגרנות — וגם לא את דירתם הקטנה ליד פלאס דה ווֹז', המלאה בחפצים שעברו אליהם בירושה, אלא את סבה, שלמותניו קשור סינר צחור, ואת סבתה, מתעסקת בקופה ושערה מכוסה במטפחת, ונתחי בקר אדומים, שוקי טלה עבות וחלקי עוף חיוורים שנחו שם כמו חתלתולים רכים.

היא רצתה נואשות לעזוב את הבית ולכן נרשמה ללימודים באוניברסיטת אֶקְס־אָן־פרובנס — מרחק מספר שעות דרומית למקום שבו גדלה. היא למדה שם על קוּרבֶּה ועל ציירים נוספים מהזרם הריאליסטי, עישנה סיגריות, שכבה עם גברים ואכלה מאכלים שפעם נאסר עליה לאכול, כמו מוּל־פְריט ונקניקיות מבשר חזיר. היא עבדה כמלצרית, כברמנית, כמטפלת, אבל רק כשהיתה זקוקה לכסף מעבר לקצבה החודשית שקיבלה.

בגיל עשרים וחמש היא קיבלה גישה לקרן הנאמנות שלה ויכלה להתחיל לטייל בעולם: סופי שבוע בברצלונה ובלונדון, חודש ברומא — תמיד לבדה. זה היה הביקור הראשון שלה בארצות הברית, אף שכבר ביקרה פעם במונטריאול. היא הגיעה לניו יורק לכמה ימים, קצת יותר משבוע, והצטערה שהיא לא יכולה להישאר עוד קצת.

"אבל למה הגעת לבד?" שאלתי אותה. "למה לא עם חברים? את לא בודדה?"

"אני לא צריכה אנשים אחרים. הם רק יפריעו לי."

סיפרתי לה את הסיפור שלי, או גרסה שלו. תיארתי בקווים כלליים את הילדות שלי בלונג איילנד — מישור מלא במרכזי קניות ובמרתפים שתמיד הוצפו מים — והשמטתי את כל הפרטים החשובים. דיברתי על המלגה שקיבלתי לאמהרסט, על המעבר שלי לעיר, על הקידום שלי ממתמחה במחלקת קריאייטיב לארט דירקטור זוטר.

לא סיפרתי לה שלא תכננתי להישאר בברוקלין, שגרתי שם רק כי זו היתה תחנת הביניים המקובלת לצעירים שלמדו באוניברסיטאות טובות. ברוקלין היתה רק מקום מגורים זמני לפני הקמת משפחה.

וכמובן, לא סיפרתי לה למה אני כל כך רוצה להקים משפחה ולמה אני משתוקק להפוך לבעל ואבא, כי אז הייתי נאלץ לספר לה איך גדלתי, והפרטים הכאובים האלה לא התאימו לפגישה ראשונה.

כשיצאנו לרחוב מאוחר יותר באותו הערב עזרתי לה להתייצב כשרוח אביבית נשבה פתאום ושולי המעילים שלנו התנופפו בפראות. הסתכלתי עליה כשאכלה את חטיף השוקולד שקניתי לה במכולת הפינתית וראיתי ששפתיה וידיה חיוורות, שעיניה בורקות ושהמבט שלה לא ממוקד.

"כמה אני חייבת לך?" היא שאלה. דלת המכולת נסגרה מאחורינו ועמדנו ברחוב החשוך.

"מה זאת אומרת?"

"על המשקאות והכול."

היא מעדה, אבל הצליחה לא ליפול, ואז נשענה עלי והצמידה את לחיה לכתפי.

"כלום," צחקתי והתחלתי להוביל אותה לכיוון הדירה שלי. "אל תהיי מצחיקה."

בשלב מסוים הסכמנו שכדאי שהיא תישאר לישון אצלי. לחזור לבד למלון בשעה כזו עלול היה להיות מסוכן. אבל לא קרה מה שנדמה לכם. נכנסנו לדירה ומיד נרדמנו על המיטה שלי, בלי להוריד בגדים או לכבות את האורות, ואפילו בלי נשיקת לילה טוב. היא הרי היתה האורחת שלי — אישה שטיילה לבדה וחיפשה מקום בטוח. ואני הייתי ג'נטלמן אמיתי שלא ציפה ממנה לשום דבר נוסף בלילה ההוא.

רק בשעות הבוקר המוקדמות הרגשתי שהיא מצמידה את גופה החמים לשלי, ואז התעלסנו בפעם הראשונה מתוך רבות בשבוע החלומי ההוא — השבוע הראשון של חיינו המשותפים. היא היתה כל כך מלאת רוך ומתמסרת. וכשגמרנו ושכבנו זה לצד זה ידי עדיין לפתה את ידה ולא האמנתי שזה קורה לי.

באותו אחר צהריים הזמנתי מונית ונסענו בזריזות לווסט וילג' כדי לאסוף את התיק שלה מהמלון שבו התארחה, ולאחר מכן העברנו ימים ארוכים שבהם בקושי יצאנו מהדירה שלי. כשהלכתי לעבודה בבקרים היא נשארה במיטה, והמראה הזה היה מלווה אותי. השתוקקתי לחזור אליה. עם שובי בערבים הייתי מוצא אותה עדיין בתחתונים, אחרי שבילתה את כל היום בבית. לפעמים היא קראה את הספרים שלי, לפעמים האזינה לאחד מתקליטי האופרה שהשמעתי לה ולפעמים היא היתה מבשלת לנו. הייתי עוטף אותה בזרועותי, והרוטב היה נשרף.

"רציתי אותך כל היום," הייתי אומר.

למען האמת, מהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי ששום דבר לא בשליטתי, שהיא תיכנס לחיי ותשנה אותם לנצח, לא משנה מה אעשה.

היא היתה אמורה לטוס בחזרה לפריז ביום שני שלאחר מכן, אבל ביום ראשון, כשאכלנו את ארוחת הערב שהכנתי, היא הניחה את המזלג והסתכלה עלי ועיני האיילה שלה ברקו.

"אני לא רוצה לחזור הביתה."

"אז אל תחזרי," אמרתי. "תישארי פה."

"אבל יש לי רק ויזת תייר."

"תישארי כמה שאת יכולה," אמרתי, "ואחר כך נמצא פתרון."

ידעתי שאני אימפולסיבי, אבל גם ידעתי שאני רוצה שהיא תישאר.

"אתה רציני?"

"בטח."

היא עברה לגור אצלי. הדירה היתה מצוידת כמעט בכל מה שהיינו צריכים, אבל הרשיתי לה להוסיף כמה דברים משלה: קקטוסים אחדים, עציץ פיקוס, תמונות ממוסגרות מחנות המזכרות של המטרופוליטן, כורסת עור חדשה שקנינו יחד, וכמובן, השמלות שלה שמילאו מחצית מהארון שלנו ותחתוני התחרה הרכים שלה, שגדשו את סל הכביסה, והיא הכניסה לחיינו גם את המקלחות והארוחות המשותפות ומטלות היומיום. עד מהרה הרגשנו שהדירה הפכה לבית אמיתי שבנינו יחד באהבה ובקפידה, מקום שונה לחלוטין מבית ילדותי, שבו הורי לא הצליחו להסב אושר זה לזה וגם לא לגונן על ילדיהם מפני האומללוּת שלהם. בית שבו תמיד היה קשה לנשום.

החיים שלי עם מרים היו שונים בתכלית מהבִיצה המחניקה ההיא, והזוגיות שלנו היתה מנוגדת לחלוטין לחיים העלובים של הורי. אנשים אחרים קינאו בנו. כשיצאנו תמיד נדמה היה שאנחנו ברקיע השביעי, והיינו זוג נאה ללא ספק. בגיל שלושים הייתי רזה, מטר שמונים עם שיער בלונדיני שעדיין נפל על המצח בסגנון נערי. אבל היו לי כבר חליפה אפורה וחליפה כחולה כהה שהתאימו בדיוק למידותי, והתנהגתי כמו הגבר שנהייתי. ומרים היתה האישה המושלמת. אהבתי את האופן שבו מרחה אודם אדום, את צעדיה מלאי הביטחון בנעלי עקב, את האופן שבו נעו ירכיה. אהבתי את הדרך השקטה שבה סקרה את החדר, הקשיבה והתענגה על תשומת הלב של כולם. תמיד הרגשתי גאה להיראות איתה.

היא פגשה את החברים שלי מהקולג' — אלה שעדיין הייתי בקשר איתם — עזרה לפנות את השולחן אחרי ארוחות ערב חגיגיות ופטפטה עם החברות האחרות במטבחים (היא הסתדרה מצוין עם הבנות, אף על פי שהיתה מתוחכמת מהן בהרבה). היא הגיעה למשחק הסופטבול שארגנה החברה שבה עבדתי בשמלת כותנה צהובה משובצת, כובע קש ותרמוס מלא יין רוזה קר בתיק הגדול שלה. הלכנו לאופרה, יצאנו לרקוד ולאכול בראנץ'. בחושך, כשראשינו נחו על כרית אחת, קראתי לה מירי.

הייתי מאוהב. היינו מאוהבים.

אני יודע שזה בטח נשמע ממש נדוש, אבל לא היה לי מושג שאפשר למצוא אהבה כזו. כשאחותי איבי ואני היינו ילדים, למדנו על אהבה מתקליטי האופרה של אבא ומקריאה בחשאי ברומנים הרומנטיים של אמא. היינו משחקים בחדר של איבי, מעמידים פנים שאנחנו מימי ורודולפו, טריסטן ואיזולדה או כל זוג אחר שמצאנו בספרים.

מבחינתנו, זו היתה אהבה. עבר זמן רב עד שהבנו למה אצלנו בבית אהבה — או משהו דומה לה — נראתה אחרת: אבא מכין לחם מטוגן לארוחת ערב משפחתית אחרי לילה מלא זעם ובוקר של עילפון, אמא נשארת בחדרן של התאומות הרבה אחרי שנרדמו.

לא סיפרתי למרים כמעט שום דבר מכל זה. התקדמנו בצעדים נחושים לעבר עתיד משותף, ומוטב היה שאספר לה כמה שפחות.

ואז חלפה כמעט חצי שנה, ונסענו ללונג איילנד — שבעיצומו של הקיץ נראתה כמו אזור ביצות מצחין — לא רק כדי לחגוג עם אמי את יום הולדתה השישים, מטרתו המוצהרת של הביקור, אלא כדי שאוכל לחפש את טבעת היהלום שהיתה שייכת לסבתו של אבי, ועיטרה את ידה השמאלית של כל אישה נשואה במשפחה מאז תחילת המאה.

אמי היתה האחרונה שענדה את הטבעת, אבל מאז חלף יותר מעשור ולא היה לי מושג מה היא עשתה איתה. קיוויתי שהיא שמרה אותה בשבילי, והנחתי שהיא בטח קבורה בחדר השינה במקום שבו איש לא יוכל למצוא אותה.

אלא אם היא זרקה אותה לפח.

כשאני חושב על הביקור ההוא אני נזכר בנסיעה לשם. מרים ישבה לידי, במושב הקדמי, ואורות פנסי הרחוב ליחכו את ברכיה החשופות, שנראו כאילו הן מבצבצות מתוך מים אפלים. היא ישנה מאז שעלינו על כביש סאתרן סטייט. תכננתי לנסוע לאורך אושן פארקוויי, כדי שהיא תוכל ליהנות ממראה האוקיינוס האטלנטי הגועש מבין הדיונות ומהשמש השוקעת, המפזרת קרניים אדומות מעל המפרץ השלו, אבל היא נרדמה, אז בחרתי בדרך המהירה יותר.

נראה את החוף בפעם אחרת.

העפתי מבט על גופה שנשטף בתאורת הדרך. אלומות בוהקות שיספו את גרונה החשוף. היא לבשה שמלת שיפון שחורה קצרה בגזרת מעטפת, עם פרחים לבנים קטנטנים. זו היתה בחירה טובה שהבליטה את גזרתה ולא האפילה על פני הפיקאסו המרהיבות שלה. ברדיו נשמע הביצוע האהוב עלי של "נישואי פיגארו": ברין טְרפְל מודד בעליצות את המקום בחדר בשביל המיטה הזוגית בעוד אליסון הֵייגלי משתאה למראה ההינומה שלה, וקול הסופרן הצלול שלה שופע חדוות ציפייה.

אמרתי למרים שוב ושוב — בלי לפרט את הגורמים לחוסר התפקוד — למה לצפות כשתראה את הבית ותפגוש את המשפחה שלי. כדי למנוע אסון התקשרתי לאמי שבוע קודם לכן ונתתי לה הוראות מפורשות לגבי סוף השבוע: על מה נדבר כמשפחה ועל מה לא נדבר בשום אופן.

"תשמרי על אווירה קלילה," אמרתי, ואמי התעצבנה ונעלבה וטענה שהיא לא מבינה על מה אני מדבר.

ירדתי מהכביש המהיר ונכנסנו אל העיר החשוכה. עכשיו כבר שמעתי את רחש המזגן ואת אוושת הכביש והשארתי את החלונות סגורים. עברנו בשכונות מלאות בתים קטנים מתחת לגשרים עיליים, חצינו פסי רכבת, חלפנו על פני מרכזי קניות עם תריסים מוגפים, מזללות נידחות וסוכנויות רכב עם שלטים בוהקים, עד שהגענו למרכז העיר. השכונות המטופחות והמשופעות עצים היו ליד המים, מדרום לרחוב הראשי, ובחג המולד קושטו פנסי הרחוב בזרים חגיגיים. כמה קילומטרים אחר כך פניתי ימינה לכביש ארוך ומפותל שלאורכו הסתתרו בתים מאחורי חומות גבוהות של צמחייה. לבסוף שמעתי את הרעש המוכר כשפנינו אל שביל הגישה המכוסה חצץ, עברנו תחת ענפיהם המשתלשלים של העצים והגענו אל הבית.

הסתכלתי על מרים מתעוררת. היא הביטה החוצה אל העלטה ופלטה אנחה קטנה, ואז נפנתה אלי, עפעפיה עדיין שמוטים, והתמתחה.

"טוב, מתוקה," נאנחתי, "הגענו."

אולי הייתי צריך להזהיר אותה שוב לגבי הכול. בטח הייתי צריך להתנצל על כך שהבאתי אותה לבית הזה, שכפיתי עליה את המפגש עם הקרובים שלי והטלתי עליה לגלם תפקיד בדרמה המשפחתית שלנו, אבל לא עשיתי את זה, כי ידעתי שהיא היתה אומרת לי לא לדאוג.

למען האמת, יחד היינו יכולים להתמודד עם כל דבר.

סחבתי פנימה את כל הדברים שלנו: התיק הגדול לסוף השבוע ומה שקניתי במעדנייה הסמוכה לדירה שלנו, כי אף פעם לא הגעתי כאורח — אפילו לא לבית שבו גדלתי — בידיים ריקות. עלינו במדרגות אל מרפסת העץ הרחבה, פתחנו את הדלת ההולנדית שאף פעם לא היתה נעולה, ופתאום מצאנו את עצמנו מול ההשתקפות שלנו, במראה מלוכלכת, בעלת מסגרת זהב, שניצבה על שידה גבוהה. היא חסמה את הכניסה לבית, יכולנו לפנות רק לגרם המדרגות הלולייניות הרחב, אך בנות המשפחה כבר ירדו בו כעת בדילוגים.

"אמא, הם פה!"

האחיות הצעירות שלי דיירדרה וקתרין, שתמיד קראנו להן דידי וקיט. התאומות. הן היו רזות להחריד, חוץ מהפנים המלאכיות שלהן. שערן הבהיר — מפוספס בכחול, אדום עז וסגול — היה אסוף לפקעות רופפות. הן לבשו פיג'מות — תחתוני בוקסר ממשי וחולצות טריקו ישנות מוכתמות בצבע — אבל לא הצלחתי לפענח אם הן עומדות ללכת לישון או שלא החליפו בגדים כל היום.

הן היו בנות עשרים וראו בעצמן אמניות. הן התחנכו ברישול בבית מאז כיתה ד' והיו ילדותיות יחסית לגילן, דומות יותר לנערות מתבגרות מאשר לנשים בוגרות. אמא שלנו אמרה שזה הגיוני שהן עדיין גרות בבית. הן כל כך צעירות, היא תמיד אמרה, ילדות קטנות. איך אפשר לצפות מהן להסתדר בכוחות עצמן כשבמשך כל חייהן הקצרים הן גדלו כמו עגלים בכלוב?

התאומות ניגשו למרים וליטפו את זרועותיה בהשתאות.

"שמעתי הרבה מאוד עליכן," היא אמרה, והן נרתעו בחשדנות.

"באמת?"

"מה למשל?"

אבל לפני שמרים הספיקה לענות, אמא שלי הופיעה, כשעל פניה חיוך רחב מדי. היא היתה אישה ציפורית, בעלת שיניים מצהיבות ושיער מאפיר. שרוולי הסווטשירט השחור הרפוי שלה נראו כמו כנפיים על גופה הצנום. הופעתה אמנם היתה מוזנחת, אבל גווה היה זקוף ברשמיות, כאילו החליטה שלא תניח לתנאי החיים שלה בעבר ובהווה להשפיע על יציבתה.

"נהדר!" היא אמרה בקול מתנגן. "כמה נפלא! איזה יופי."

התכווצתי במבוכה כשהיא נישקה את מרים בשתי הלחיים ותהיתי מה גרם לה לאמץ דווקא את המחווה המעושה הזאת. ואז היא נפנתה אלי בחיוך נלהב, פרשה את זרועותיה והתרוממה על קצות האצבעות כדי לחבק אותי.

"אני כל כך שמחה שחזרת הביתה, חמוד שלי," היא לחשה. "התגעגעתי אליך מאוד, ילד מתוק שלי."

היא חיבקה אותי חזק, ושפתיה נותרו צמודות לאוזן שלי גם אחרי שברור היה שאין לה מה להוסיף. עצרתי את נשימתי וחיכיתי שהרגע יחלוף. לבסוף היא התנתקה ממני.

אמא שלי האיצה בנו להיכנס לחדר האוכל הגדול ולמטבח החמים והמואר, שבו עדיין היה אוכל על השולחן: סלט שנראה דוחה ושמנוני, צלחת גבינות מאולתרת, חתיכת בגט שהפירורים שלו היו פזורים על המפה המלוכלכת, שיירי עוף צלוי קנוי. להקת זבובים זמזמה סביבנו. התאומות הלכו אחרינו, עיוו את פניהן והתלחשו.

"אהובים, אכלתם כבר?" שאלה דידי במתיקות.

"בבקשה, אתם פשוט חייבים לשתות קצת יין!" אמרה קיט בלהט.

"מתוקות," התערבה אמא שלי והרחיקה את הבנות שלה. "אל תדאגו, חמודות, אני אטפל בהם."

היא דחפה לידינו כוסות והניחה צלחות על השולחן מולנו. אחיותי עמדו ובהו בנו, ופיותיהן הפעורים התעוותו בלעג. הסתכלתי על מרים, אבל היא התמודדה עם ההצפה כמיטב יכולתה. היא חייכה בנימוס ולגמה מיין הזינפנדל הזול, שיכתים את שיניה ואת לשונה.

"אמא," אמרתי, "אין צורך."

"ברור שכן!"

"תני לבנות לעזור לך."

"אבל הן ממש עייפות, הן בדרך כלל כבר ישנות בשעה כזו."

"אפילו לא עשר עכשיו."

"אני רוצה שהן יירגעו וייהנו מחברתו של האח הגדול שלהן. עבר כל כך הרבה זמן!"

"אז למה שהן לא ישבו איתנו במקום להסתכל עלינו כאילו אנחנו בגן חיות?"

האחיות שלי צחקקו בקולות צווחניים, התיישבו על הכיסאות הקרובים ביותר למרים והזיזו אותם קדימה כך שרגלי הכיסאות שרטו את הרצפה וגופן היטלטל כאילו רכבו על סוס פרא. אמא שלי מיהרה לעשות סיבוב נוסף במטבח בלי סיבה נראית לעין ואז התיישבה לבסוף כדי להסתכל עלינו אוכלים.

"אז מה?"

"אז מה?"

"ספרו לנו הכול. מתי החתונה?"

"אמא!"

"סליחה, אני פשוט מתרגשת לראות אתכם."

"תודה רבה על האירוח," אמרה מרים. "אנחנו ממש שמחים שיכולנו להיות פה ביום ההולדת שלך."

"אני לא חוגגת אותו, אבל זה היה תירוץ טוב להזמין אתכם. כבר התחלתי לחשוב שתומס היקר מסתיר אותך מאיתנו, אבל לא הבנתי למה."

"אמא."

היא התעלמה ממני והחלה להמטיר על מרים שאלות שכבר ידעה את התשובות עליהן: מאיפה היא, איך הכרנו, כמה זמן אנחנו יחד. האחיות שלי לא הצליחו לשבת בשקט. הן קמו, הסתובבו בחדר, מזגו לעצמן משקאות מוגזים דיאטטיים, נענעו את ראשיהן והניעו את האגן שלהן והמהמו לקצב מוזיקה שרק הן שמעו. מתחו את צווארן כדי להסתכל על הטלוויזיה, שהיתה תלויה מעל הכיור הגדול. הן היו מרותקות לאורות ולצבעים שריצדו על המסך ללא הרף — כוכבי פופ שנראים כמו ערפדים, נשים כמעט עירומות מתחככות בציוד סאונד ובעצי דקל.

"ומה עם העבודה?" אמא שלי אמרה פתאום. "הכול בסדר בעבודה?"

"בסדר גמור," עניתי. "אני עסוק מאז הקידום."

"לא סיפרת לי שקיבלת קידום."

"סיפרתי לך לפני הרבה זמן. מינו אותי לנהל כמה קמפיינים קטנים. זה תפקיד עם הרבה יותר אחריות."

"אני בטוחה שאתה יכול להתמודד עם זה. תמיד היינו גאים בך, חמוד. תמיד דאגת לנו."

היתה לי סחרחורת. לאוכל היה טעם מוזר מאוד, כאילו כבר התחיל להתקלקל. חששתי שמרים תבחין בכתמי השומן בשולי הצלחות שלנו ובשאריות הנוזל הקרוש בתחתית הכוסות. ראיתי שהמזלג שלה מלוכלך ולקחתי אותו ממנה, אבל לפני שהספקתי להחליף אותו באחר, אמא שלי חטפה אותו ממני. היא זינקה לכיור ופתחה את ברז המים הרותחים, וחזרה עם המזלג בוהק. היא מלמלה משהו על כך שצריך לתקן את מדיח הכלים.

"את מעמיסה עליו יותר מדי, אמא," אמרתי ופתאום התמלאתי כעס. "ואת לא שוטפת את הכלים במים לפני שאת מכניסה אותם למדיח."

היא פלטה צחוק חנוק.

"אל תהיה מגוחך," היא אמרה. "אני לא מעמיסה עליו. ולא צריך לשטוף את הכלים."

"כן צריך," אמרתי.

"לא נראה לי."

"זה בסדר," אמרה מרים, "כבר סיימתי לאכול."

"אבל בקושי אכלת," אמרה דידי. אלה היו המילים הראשונות שיצאו מפיה מאז שהתיישבנו לשולחן.

"לא אהבת את האוכל?" שאלה קיט.

"בנות, זה לא מנומס לדבר על מה שאנשים אוכלים או לא אוכלים," אמרה אמא שלי. "תבקשו סליחה ממרים."

"נו באמת, אמא."

"אני רצינית. תתנצלו עכשיו."

"סליחה, מרים."

"סליחה, מרים."

"זה בסדר."

הרגשתי מחנק בגרון ועקצוץ מוזר בידיים, כאילו הן נרדמו.

"טוב," אמרה אמי בעליזות, "בואו נראה לה את שאר הבית."

כולנו חזרנו לחדר האוכל, סוליותינו נוקשות על לוחות הרצפה. מרים עצרה מול ציור שהיה תלוי מעל המזנון — דיוקן של נערה בשמלה בצבע כחול עמוק. את פניה הכחושות מסגרו תלתלים רכים, וכתפיה ועצם הבריח היו חשופות. אמי הבחינה שמרים מתבוננת בעיון.

"חולת השחפת שלנו מוצאת חן בעינייך?"

"חולת שחפת?"

"בעצם אנחנו לא בטוחים שהיא היתה חולת שחפת. אבל היתה לה איזו מחלת עצמות נדירה. את רואה?"

אמא שלי הצביעה על הכתפיים המוזרות של הנערה, שעצמותיהן בלטו כמו גושים קשים.

"אנשים בדרך כלל חושבים שזה ציור חובבני, אבל היא באמת נראתה ככה. בגלל המחלה הזרועות שלה קיבלו את הצורה הזאת."

"היא מתה בערך יום אחרי שהציור הושלם," אמרה דידי. היא נשמעה כמו לחשנית בתיאטרון. עיניה נצצו, והיא כופפה את ברכיה בתנועה מגושמת.

"לא למחרת, אבל זמן קצר אחר כך."

"היא מתה משברון לב," הוסיפה קיט וחייכה לדידי.

"כן," חיזקה דידי, "היא היתה מאוהבת בצייר או משהו."

"לא נכון," אמרה אמי.

"הם היו אמורים לברוח יחד."

"זה לא נכון. היא היתה ממש צעירה, כמותכן."

"אבל הוא לא בא לקחת אותה."

"לא, הוא בא אבל נטש אותה שם."

"ולמחרת, כשמצאו אותה, היא היתה מתה והמיטה היתה מכוסה בדם."

"אין לכן דרך לדעת את זה, חמודות," נזפה בהן אמא שלי. "ובבקשה אל תגידו דברים מחרידים כאלה."