האיש הכי מאושר בעולם

נולדתי בשנת 1920 בעיר בשם לייפציג שבמזרח גרמניה. שמי אברהם סלומון ג'קובּוביץ', אבל חברַי קראו לי אָדי בקיצור. באנגלית מבטאים את השם אֶדי. אז בבקשה, חברים, קראו לי אֶדי.

היינו משפחה חמה ואוהבת, משפחה גדולה. לאבי, איזידוֹר, היו ארבעה אחים ושלוש אחיות, ואמי, לינָה, היתה אחת משלושה־עשר ילדים. תארו לעצמכם את כוחה הרב של סבתי שגידלה כל כך הרבה ילדים! היא איבדה בן במלחמת העולם הראשונה, יהודי שהקריב את חייו למען גרמניה, וכן את בעלה, סבי, קצין דת שמעולם לא שב מהמלחמה.

אבי, מהגר מפולין שהתיישב בגרמניה, היה גאה מאוד באזרחותו הגרמנית. כשעזב את פולין שימש כמתלמד בהנדסת מכונות בחברת מכונות הכתיבה רמינגטון.

הודות לגרמנית הטובה שבפיו הגיע לארצות הברית כשעבד על ספינת סוחר גרמנית.

בארצות הברית עשה חיל במקצועו, אבל הוא התגעגע למשפחתו והחליט לעשות את דרכו חזרה לאירופה על ספינת סוחר גרמנית נוספת כדי לבקר. הוא הגיע בדיוק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כיוון שנסע עם דרכון פולני, עצרו אותו הגרמנים שראו בו מהגר זר בלתי חוקי. עם זאת, הממשלה הגרמנית זיהתה שהוא מכונאי מיומן, והוא שוחרר מהמעצר ונשלח לעבוד במפעל בלייפציג בייצור נשק כבד לחזית. בתקופה זו התאהב אבי באמי, לינה, וגם בגרמניה, ובחר להישאר בה עם תום המלחמה. הוא הקים מפעל בלייפציג, נשא את אמי לאישה, ועד מהרה נולדתי אני. שנתיים אחר כך הצטרפה אלינו אחותי הקטנה יוהנה. שם החיבה שלה היה הֶני.

דבר לא ערער את הפטריוטיות של אבי ואת גאוותו בגרמניה. ראינו בעצמנו בראש ובראשונה גרמנים, שנית גרמנים ולבסוף יהודים. להיות תושבים טובים של עירנו, לייפציג, היה חשוב לנו מזהותנו הדתית. שמרנו על מנהגי הדת וחגגנו את החגים כהלכתם, אבל נאמנותנו ואהבתנו היו נתונות לגרמניה. הייתי גאה להיות בן העיר לייפציג, שבמשך שמונה מאות שנה היתה מרכז של תרבות ואמנות — פעלה בה תזמורת פילהרמונית מהעתיקות בעולם, וזו העיר שעוררה השראה ביוהאן סבסטיאן באך, קלרה שומאן, פליקס מנדלסון, סופרים, משוררים ופילוסופים — גתה, לייבניץ, ניטשה ורבים אחרים.

במשך מאות שנים היו היהודים חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של לייפציג. עוד מימי הביניים נערך השוק הגדול בימי שישי ולא בשבת, כדי לאפשר לסוחרים היהודים להשתתף, כיוון שלנו, היהודים, אסורה העבודה בשבת. יהודים אמידים ופילנתרופים בני העיר תרמו לטובת הכלל, כמו גם לקהילה היהודית, ופיקחו על בניית כמה מבתי הכנסת היפים באירופה. הרמוניה היתה חלק מהחיים, ואלו היו חיים טובים מאוד לילד. הגנים הזואולוגיים, שנודעו ברחבי העולם הודות למבחר בעלי החיים שהחזיקו ובכך שהצליחו להרבות יותר אריות בשבי מכל מקום אחר בעולם — היו במרחק חמש דקות הליכה מביתנו. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה מרגש זה היה לילד קטן? פעמיים בשנה נערך בעיר יריד סחר ענק שאבי נהג לקחת אותי אליו. ירידים אלה עשו את לייפציג לאחת הערים העשירות והתרבותיות באירופה. מיקומה וחשיבותה של לייפציג כעיר מסחר הפכו אותה לצומת של טכנולוגיה ורעיונות חדשים. האוניברסיטה שלה, השנייה העתיקה בגרמניה, נוסדה ב־1409. העיתון היומי הראשון הודפס בלייפציג ב־1650. עיר של ספרים, של מוזיקה ושל אופרה. כילד האמנתי באמת ובתמים שאני שייך לחברה הנאורה, התרבותית, המתוחכמת — ובוודאי המשכילה ביותר — בעולם כולו. איזו טעות.

באופן אישי לא הייתי דתי במיוחד, אבל הלכנו לבית הכנסת בקביעות. שמרנו על כשרות ועל מטבח כשר למען אמי, שביקשה לשמור על המסורת עד כמה שאפשר כדי לרצות את אמה, סבתי, שגרה איתנו והיתה דתייה אדוקה. בכל שישי בערב התאספנו לארוחת ליל שבת, ערכנו קידוש ואכלנו ארוחה מסורתית עם תבשילים שיצאו תחת ידיה האוהבות של סבתי. היא בישלה על תנור עצים גדול שחימם גם את הבית. בין החדרים עברה מערכת צינורות מתוחכמת שניצלה את החום העודף מהמטבח והסיטה את העשן בבטחה החוצה.

כשחזרנו הביתה קפואים מקור, היינו יושבים סביב התנור על כריות ומתחממים. היתה לי כלבה, גורת תחש קטנה בשם לוּלוּ, שנהגה להתכרבל בחיקי בלילות קרים. כמה אהבתי את הלילות ההם.

אבי עבד קשה כדי לפרנס אותנו וחיינו ברווחה, אבל הוא הקפיד תמיד להזכיר לנו שהחיים הם הרבה יותר מ"רק דברים חומריים". בכל שישי אחר הצהריים, לפני ארוחת השבת, נהגה אמא לאפות שלוש או ארבע חלות — הלחם העשיר הנפלא שהיינו אוכלים בשבתות ובחגים. כשהייתי בן שש שאלתי את אבא מדוע אנחנו אופים כל כך הרבה חלות בעוד שאנחנו רק ארבע נפשות במשפחה, והוא הסביר שהוא לוקח את החלות הנותרות לבית הכנסת כדי לתת ליהודים נזקקים. הוא אהב את משפחתו ואת חבריו. הוא נהג להזמין חברים להצטרף אלינו לארוחת הערב, עד שאמי הודיעה לו שאינו יכול להזמין יותר מחמישה בכל פעם כי אין די מקום לכולם סביב שולחן האוכל.

"אם אתה בר מזל ויש לך כסף ובית נאה, אתה יכול להרשות לעצמך לעזור למי שאין לו," היה אומר לי. "זה לב העניין בחיים, לחלוק עם אחרים את מזלך הטוב."

אבי נהג לומר שיש יותר סיפוק בנתינה מאשר בקבלה, ושערכם של הדברים החשובים בחיים — חברים, משפחה, נדיבות — גבוה בהרבה מכסף. ערכו של אדם לא נמדד בגודל חשבון הבנק שלו. באותם ימים חשבתי שהוא משוגע, אבל היום, אחרי כל מה שראיתי בחיים האלה, אני יודע שהוא צדק.

על חיי המשפחה המאושרים שלנו ירדה עננה. גרמניה היתה במצוקה. הפסדנו במלחמה והכלכלה נהרסה. מעצמות בעלות הברית המנצחות דרשו פיצויים גבוהים ממה שגרמניה יכלה לשלם, ושישים ושמונה מיליון בני אדם סבלו. היה מחסור במזון ובדלק ושרר עוני נורא, שהעם הגרמני הגאה חש על בשרו היטב. אף על פי שהיינו משפחה אמידה ממעמד הביניים, לא היה קל להשיג מצרכי יסוד, גם במזומן. אמי הלכה קילומטרים רבים לשוק כדי להחליף תיקי יד ובגדים מהאוסף שבנתה בימים יפים יותר תמורת ביצים, חלב, חמאה או לחם. כשהגעתי לגיל שלוש־עשרה שאל אותי אבי מה אני מבקש ליום ההולדת. ביקשתי שש ביצים, כיכר לחם לבן — שהיה קשה למצוא כי גרמנים מעדיפים לחם שיפון — ואננס.

לא יכולתי להעלות על דעתי משהו מרשים יותר משש ביצים, ואננס מעולם לא ראיתי, אבל איכשהו הוא הצליח להשיג לי אחד. אין לי מושג איך, אבל זה היה אבי. הוא עשה דברים שנדמו בלתי אפשריים רק כדי להעלות חיוך על פנַי. התרגשתי כל כך עד שאכלתי את כל שש הביצים והאננס בבת אחת. מעולם לא אכלתי כל כך הרבה מזון עשיר. אמא התחננה שאאט את הקצב. חושבים שהקשבתי? לא!

האינפלציה היתה כה נוראית עד שלא היה אפשר להצטייד במצרכי מזון שאינם מתכלים או לתכנן לעתיד. אבי היה חוזר מהעבודה עם מזוודה מלאה בכסף, שעד הבוקר כבר איבד את ערכו. כששלח אותי למכולת, אמר, "כל מה שאפשר לקנות, תקנה! אם יש שש כיכרות לחם, תקנה את כולן! מחר לא יישאר כלום!" החיים היו קשים מאוד, גם לבני המזל, והעם הגרמני המושפל זעם. אנשים היו נואשים ולכן גם נכונים לכל פתרון. המפלגה הנאצית והיטלר הבטיחו לעם הגרמני פתרון. וסיפקו לו אויב.

ב־1933, כשהיטלר עלה לשלטון, הוא הביא עמו גל של אנטישמיות. הייתי אז בן שלוש־עשרה ועמדתי לחגוג את בר המצווה שלי. בדרך כלל יש אחרי העלייה לתורה חגיגה נהדרת עם כיבוד טעים וריקודים. בימים כתיקונם היתה נערכת החגיגה בבית הכנסת הגדול של לייפציג, אבל זה נאסר לאחר עליית הנאצים לשלטון. במקום זאת חגגתי את בר המצווה בבית כנסת קטן במרחק שלוש מאות מטר מביתי. הרב שעמד בראש השוּל שלנו (shul, מילה נוספת, מיידיש, לבית כנסת, שהמשמעות המילולית שלה היא "בית ספר") היה חכם מאוד. הוא השכיר את הדירה שמתחת לבית הכנסת לגוי שבנו היה חבר באס־אס. כשהחלו המתקפות האנטישמיות, בנו של הגוי דאג לכך ששומרים יגנו על הדירה, וכך גם על בית הכנסת שמעליה. מי שרצה להרוס את בית הכנסת היה נאלץ להרוס גם את דירתו של האיש.

ערכנו טקס דתי לאור נרות ונשאנו תפילה למשפחתנו ולמי שהלכו לעולמם. על פי המסורת היהודית, מרגע סיום הטקס נחשבתי לגבר שאחראי למעשיו. התחלתי לחשוב על עתידי.

בילדותי רציתי להיות רופא, אבל לא היו לי הכישורים המתאימים. היו לנו בגרמניה מרכזים שאליהם נשלחו תלמידים כדי לגלות, בעזרת סדרת מבחני זיכרון ומיומנות, באילו כישורים הם ניחנים. כך נקבע שהכישורים שלי היו בתחום האופטי והמתמטי, עם ראייה מעולה וקואורדינציית יד־עין מצוינת. נאמר לי שאהיה מהנדס טוב, וזה מה שהחלטתי ללמוד.

למדתי בבית ספר מצוין ששכן בבניין יפהפה שנקרא פוֹלקְסשוּלֶה 32. הוא היה במרחק קילומטר מהבית שלנו, רבע שעה הליכה. אבל לא בחורף! לייפציג היא עיר קרה מאוד, ומדי שנה, למשך שמונה חודשים, הנהר היה קופא לגמרי. יכולתי להחליק על הנהר עד בית הספר בחמש דקות.

ב־1933 התחלתי את לימודי בתיכון לייבניץ. אילו היתה השתלשלות המאורעות ההיסטוריים אחרת, הייתי לומד שם עד גיל שמונה־עשרה. אבל לא כך קרה.

בוקר אחד, כשהגעתי לבית הספר, נאמר לי שלא אוכל להמשיך ללמוד שם. סולקתי בשל היותי יהודי. אבי, שהיה עקשן ובעל קשרים עם אנשים בעמדות כוח בלייפציג, לא היה מוכן לקבל את הגזרה, ועד מהרה הגה תוכנית חדשה להמשך לימודי.

"אל תדאג," אמר לי. "אתה תמשיך ללמוד. אני אדאג לזה."

הוכנו לי מסמכים מזויפים, ובעזרת ידיד המשפחה נרשמתי ליֶטֶר אוּנד שֶרֶר, מכללה ללימודי הנדסה מכנית בטוּטלינגֶן, דרומית ללייפציג ורחוקה ממנה. באותם ימים זה היה המרכז העולמי לטכנולוגיה מכנית, שסיפק לעולם מכניקה מדויקת. יוצרו שם שלל מכונות מופלאות, מכשירים רפואיים מורכבים ומכונות תעשייתיות. אני זוכר שראיתי מכונה שתרנגולת שהוכנסה אליה בצדה האחד יצאה מרוטה, שטופה ועטופה מצדה האחר. זה היה מדהים! ואני עמדתי ללמוד איך בונים את המכונות האלו, לימודי ההנדסה המכנית הטובים בעולם. כדי להתקבל היה עלי לעבור סדרת מבחנים. מרוב התרגשות טפטפה זיעה ממצחי עד שפחדתי שאגלי הזיעה ייפלו על דף המבחן ויהרסו אותו. חששתי מאוד לאכזב את אבי.

נרשמתי ללימודים בשם הבדוי וַלטר שלַייף, גוי גרמני יתום שמינויו של היטלר לקנצלר גרמניה לא נגע לו. ולטר שלייף היתה זהותו של נער גרמני אמיתי שנעלם. סביר להניח שמשפחתו עזבה בחשאי את גרמניה כשהנאצים עלו לשלטון. אבי השיג את תעודת הזהות שלו והצליח לזייפה ולשנותה במידה כזו שהצלחנו להוליך שולל את השלטונות. לתעודות זהות גרמניות היו באותה תקופה תמונות קטנטנות שהוטבעו בנייר ושאפשר היה לראותן רק בעזרת אור אינפרה־אדום מיוחד. הזיוף היה חייב להיעשות היטב, אבל בשל עיסוקו של אבי במכונות כתיבה, היתה לו גישה לכלים הנכונים ולמיומנות הדרושה.

בעזרת המסמכים החדשים יכולתי להתחיל חיים חדשים ולתפוס את מקומי במכללה, שם התחלתי את ההתלמדות שלי בהנדסת מכונות. המכללה היתה במרחק תשע שעות נסיעה ברכבת מלייפציג. הייתי צריך לדאוג לעצמי, לבגדי, ללימודי, ולשמור על סודי בכל מחיר. בימים הלכתי למכללה ובלילות ישנתי בבית יתומים סמוך, באולם שינה עם נערים מבוגרים ממני בהרבה. בתמורה להתלמדות שלי קיבלתי מלגה קטנה שהספיקה לי לביגוד ולמצרכים חיוניים אחרים.

להיות ולטר שלייף היה קיום גלמוד. לא יכולתי לגלות לאיש את זהותי האמיתית, לא יכולתי לבטוח באיש — אם הייתי עושה זאת הייתי מסתכן בחשיפת זהותי היהודית. בשירותים ובמקלחת היה עלי להיזהר במיוחד, שכן אם נער אחר היה שם לב שאני נימול — זה היה הסוף שלי.

היה לי מעט מאוד קשר עם הבית. מכתבים לא היו בטוחים, וכדי להתקשר היה עלי ללכת לטלפון במרתף של בית כולבו, ובדרך לשם לעשות עיקוף ארוך ומסובך כדי לוודא שלא עוקבים אחרי. בפעמים הנדירות שדיברתי עם משפחתי, נשבר לבי. איני יכול אפילו להתחיל להסביר את כאבו של נער שנמצא רחוק כל כך מהבית ושזו הדרך היחידה שבה הוא יכול לרכוש השכלה ולהבטיח לעצמו את העתיד שאביו רוצה בשבילו. אבל קשה ככל שהיה להיות רחוק מהמשפחה, המחשבה לאכזב אותם היתה קשה עוד יותר.

סיפרתי לאבי כמה אני בודד בלעדיהם, והוא ביקש ממני להיות חזק.

"אדי, אני יודע שזה קשה מאוד, אבל יום אחד תודה לי," אמר. שנים אחר כך נודע לי שאף שהיה קשוח איתי, רגע אחרי שהניח את השפופרת בכה כמו תינוק. הוא העמיד פני חזק כדי לעזור לי להיות חזק.

והוא צדק. לולא למדתי לימודים אלה, לעולם לא הייתי שורד את העתיד לבוא.

חמש שנים עברו. חמש שנים של עבודה קשה ובדידות. אני לא חושב שאני יכול להסביר כיצד מרגיש נער שמעמיד פנים שהוא מישהו אחר מגיל שלוש־עשרה וחצי עד שמונה־עשרה. לשאת סוד כזה לזמן רב כל כך זה עול נורא. לא היה רגע שבו לא התגעגעתי למשפחתי, אבל הבנתי שלימודי חשובים והתמדתי בהם. געגועים למשפחה במשך זמן כה רב הם קורבן נורא, אבל לימודי תרמו לי רבות.

בשנות ההתלמדות האחרונות שלי עבדתי בחברה שייצרה ציוד רנטגן מדויק מאוד. מלבד הצד הטכני והתיאורטי של לימודי, ציפו ממני להוכיח שאני מסוגל לעבוד קשה ולהצטיין במקצוע החדש שלי. עבדתי בימים, ובערבים למדתי במכללה. ימי רביעי היו הימים היחידים שבהם לא עבדתי ויכולתי להקדיש לחלוטין ללימודים.

למרות הבדידות, אהבתי את הלימודים. אנשי המקצוע שמהם למדתי היו בין הטובים בעולם, והם ידעו ליטול את כליהם ולהוציא מתחת ידם כל דבר כמעט, מגלגלי השיניים הקטנים ביותר ועד מכונות ענק שבחזית הטכנולוגיה.

זה היה פלאי בעיני. גרמניה עמדה אז בחזית המהפכה הטכנולוגית והתעשייתית, שנשאה בחובה הבטחה לשיפור איכות חייהם של מיליוני בני אדם, ואני עמדתי בחוד החנית.

ב־1938, מעט אחרי יום הולדתי השמונה־עשר, עברתי את מבחני הסיום, נבחרתי לחניך המצטיין של השנה מהמכללה שלי והוזמנתי להצטרף לאיגוד. באותם ימים היו האיגודים בגרמניה שונים מהאיגודים המודרניים של היום. הם עסקו פחות בניהול משא ומתן על תנאי ההעסקה או גובה השכר ויותר ברמת המקצועיות של חבריהם. הוזמנת להצטרף לאיגוד רק אם הוכחת מיומנות גבוהה, אם היית בצמרת המקצוע שלך. זה היה מקום למוחות המבריקים מהתחום להיפגש ולשתף פעולה בקידום המדע והתעשייה. בתוך האיגוד לא היתה חשיבות למעמד או לרקע חברתי, רק ליוקרה המקצועית. להתקבל בגיל כל כך צעיר היה כבוד של ממש בשבילי.

בטקס קרא לי לבמה המאסטר של איגוד הנדסת המכונות, שהיה לבוש בגלימה כחולה מסורתית עם צווארון תחרה מהודר.

"היום אנחנו מקבלים את המתלמד ולטר שלייף לאחד האיגודים הטובים בגרמניה," הכריז המאסטר.

פרצתי בבכי.

המאסטר אחז בכתפי. "מה קרה לך? זה אחד הימים היפים בחייך! עליך להיות גאה!"

אבל לא היתה לי נחמה. הייתי עצוב כל כך שהורי לא יכולים להיות שם ולראות אותי. רציתי נואשות שיהיו עדים להישגַי — רציתי גם שהמאסטר שלי ידע שאיני ולטר שלייף, היתום העני, אלא אדי ג'אקו, שיש לי משפחה אוהבת ושקשה לי כל כך להיות רחוק מהם.

אני נוצר כל פיסת ידע שרכשתי באותן שנים, אבל תמיד אצטער על השנים שהעברתי הרחק ממשפחתי. אכן, אבי צדק כשאמר שערכם של החיים לא נמדד בגודל חשבון הבנק. יש דברים רבים בעולם הזה ששום סכום כסף לא יוכל לקנות, וחלקם יקרי ערך לאין שיעור. לפני הכול משפחה, שנית משפחה, תמיד משפחה.