האיש העשיר ביותר בבבל

richest-in-bavel-ebook-7 האיש שחשק בזהב

בּאנְזִיר, בונה המרכבות של בבל, היה מיואש. ממושבו על חומת האבן הנמוכה המקיפה את אחוזתו הביט בעצב בביתו הדל ובבית המלאכה הפתוח, שבו עמדה מרכבה בלתי גמורה, בנויה חלקית.

אשתו הופיעה לעתים קרובות בפתח הבית הפתוח. מבטיה החטופים בכיוונו הזכירו לו שסל האוכל כמעט ריק, ושעליו לסיים את בניית המרכבה, לגלף את חלקי העץ, לחברם, להבריקם, לצבעם, למתוח את כיסוי העור מסביב לחישוקי הגלגלים, ולהכין את המרכבה למשלוח, כדי שיוכל סוף סוף לגבות את מחירה מלקוחו העשיר.

אולם גופו הגדול השרירי ישב באדישות על החומה. מוחו העצל נאבק בבעיה שלא יכול היה לפתור. השמש הטרופית החמה, האופיינית כל כך לעמק נהר הפרת, הכתה בגופו ללא רחם. אגלי זיעה בצבצו על מצחו וזלגו מטה אל שֵׂער חזהו הסבוך כיער.

הרחק מביתו היתמרו החומות הגבוהות המדורגות המקיפות את ארמון המלך. לא הרחק משם, נושק לקו הרקיע הכחול, עמד מגדלו הצבוע של מקדש בֶּל. בצִלם של ההוד וההדר ניצבו ביתו הפשוט ובתים רבים אחרים, נקיים פחות ומושקעים פחות מביתו. כזו הייתה בבל: תערובת של פאר וזוהמה, עושר מסנוור ועוני מרוד שהצטופפו יחדיו ללא שיטה או תכנית בין חומות העיר.

מאחוריו, אם רק היה טורח להסתכל, היה רואה את מרכבות העשירים הרועשות נדחקות ונאספות לצִדם של סוחרים וקמעונאים הנועלים סנדלים לרגליהם ולצִדם של קבצנים יחפים. כן, גם העשירים נאלצו לרדת לתעלות הצדדיות ולפנות את הדרך לטורי העבדים נושאי המים של הוד מלכותו – כל אחד מהם נושא נֹאד מים מלא וכבד כדי להשקות את הגנים התלויים.

בָּאנְזִיר היה שקוע עמוקות בהרהוריו ולא שם לב לשאון שבין חומות העיר ההומה. אך קול פריטה על מיתרי נֶבֶל של שיר מוכר העירו פתאום מחלומו בהקיץ. בָּאנְזִיר הסתובב והביט בפניו המחייכות של חברו הטוב ביותר, קוֹבִּי, המוזיקאי.

“מי ייתן ותבורך על-ידי האלים בשפע טוב לב, חברי הטוב”, בירכו קוֹבִּי. “לפי שעה נראה שהם היו כה נדיבים כלפיך עד שאינך צריך לעבוד יותר. אני שמח על האוצר שנפל בחלקך. הייתי שמח אף יותר לו התחלקת בו עמי. אבקשך להוציא מארנקך הדשן – שאם לא היה דשן, היית בוודאי עסוק כעת בבית המלאכה שלך – אך שני שקלים צנועים ולהלוות לי אותם עד לאחר משתה האצילים הלילה. לא תרגיש בחסרונם כי אחזירם מיד”.

“אילו היו לי שני שקלים”, השיב בָּאנְזִיר בעצב, “לא הייתי יכול להלוות אותם לאיש, אף לא לך, ידידי הטוב ביותר, משום שהם היו כל אוצרי. איש אינו מלווה את כל אוצרו, אף לא לחברו הטוב ביותר”.

“מה”, קרא קוֹבִּי, מופתע לחלוטין מתשובת חברו, “אין לך אף לא שקל אחד בארנקך, ואתה יושב כך כפסל על קיר?! מדוע זה אינך משלים את הרכבת המרכבה? הכיצד זה תוכל להשביע את תיאבונך? אין זה ידידי שאני מכיר. היכן האנרגיה העצומה שהייתה בך? האם משהו מייסר אותך? האם צרות הביאו עליך האלים?”

“אין זה אלא עינוי וסבל שמביאים עליי האלים”, הסכים בָּאנְזִיר עם חברו. “הדבר התחיל בחלום שחלמתי, חלום חסר היגיון שבו אני אדם עשיר ובעל אמצעים. על חגורתי היה תלוי ארנק יפהפה, משקלו רב ממשקל המטבעות שבו. היו בו מטבעות שיכולתי לחלק ללא גבול לקבצנים. היו בו פיסות כסף שבהן קניתי מַחְלָצוֹת, לבוש משובח וכל מה שעלה על רוחי. היו בו פיסות זהב אשר הקנו לי תחושה של ביטחון בעתיד והיעדר פחד להוציא את הכסף שברשותי. חשתי תחושה נפלאה של סיפוק עילאי. לא היית מוצא בי עדות לאיש העובד קשה, ולא היית מכיר את אשתי, שפניה נטולות הקמטים הבריקו משמחה, אשר דמתה לנערה הבתולה שהכרתי בשחר נישואינו”.

“אכן, זה היה חלום נעים”, העיר קוֹבִּי. “מדוע אם כך הפכו אותך תחושות כה נעימות לפסל קודר על הקיר?”

“מדוע באמת! משום שכאשר התעוררתי ונזכרתי עד כמה ריק ארנקי, שטפה את גופי תחושת מרד. הבה נדון בכך, כי כפי שיורדי ים נוהגים לומר: ‘אנו שנינו באותה סירה’. שנינו הלכנו בצעירותנו לכמרים כדי ללמוד חכמה. כשהיינו גברים צעירים, חווינו שנינו את אותן ההנאות, וכאנשים בוגרים היינו תמיד חברים קרובים. נהנינו מאותם דברים, נהנינו לעבוד שעות ארוכות, בזבזנו את הכסף שהרווחנו בחופשיות, ודבר לא נותר. הרווחנו כסף רב כל כך בשנים שחלפו, אך הנאה מעושר היא דבר שהיינו צריכים לחלום עליו. אוף! איננו אלא כבשים טיפשות. חיים בעיר העשירה בתבל. אף עוברי האורח בעיר אומרים שאין שנייה לה בעושר. אך מבחינתנו מדובר רק בתצוגת שפע שלנו אין בו כל חלק. לאחר שחצית את קו מחצית החיים – חיים של עבודה קשה – ארנקך, חברי הטוב ביותר, ריק, ואתה שואל אותי אם אני יכול להלוות לך שני שקלים עד לאחר סיום משתה האבירים הלילה? ומה אני עונה לך? האם אני עונה: ‘הנה ארנקי, ואשמח לשתף אותך בתכולתו’? לא! אני מודה שארנקי ריק כשלך. מדוע זה איננו יכולים להשיג כסף וזהב במידה רבה מזו הדרושה לנו לאוכל וללבוש?”

“הבא בחשבון את ילדינו”, המשיך בָּאנְזִיר. “האין הם הולכים בעקבות אבותיהם? הצריכים הם ומשפחותיהם, בניהם ובני משפחותיהם לחיות כל חייהם בתוך שפע של זהב, אך להסתפק, כמונו, בסעודת חלב עִזים ונזיד?”

“מעולם, בכל שנות החברות בינינו, לא דיברת כדבר הזה, בָּאנְזִיר”, השתומם קוֹבִּי.

“מעולם בכל אותן שנים לא חשבתי כך. יומיום, מִצֵאת החמה עד שהחשכה עצרה בעדי, הרכבתי את המרכבות המשובחות ביותר שביכולתי להרכיב, מקווה בתוך תוכי שיום אחד יכירו האלים בערך מעשיי, וירעיפו עליי שפע ושגשוג. הם מעולם לא עשו כן. כעת הבנתי שהם לעולם לא יעשו כן. לכן לִבי עצוב. הייתי רוצה להיות בעל אמצעים. הייתי רוצה להיות בעליהם של חלקות אדמה ובקר. הייתי רוצה שיהיו לי בגדים משובחים וכסף רב בארנקי. בעבור כל אלו אני מוכן לעבוד בכל כוחי, ולהשתמש בכל כישוריי, בתבונתי ובפיקחותי. על עבודתי זו הייתי רוצה לקבל גמול הולם. אשאל שוב: מדוע אין לנו ולו גם חלק קטן מן הדברים הטובים הללו, שבעלי הזהב יכולים לקנות בשפע?”

“הכיצד אדע?!” ענה קוֹבִּי בשאלה. “איני מרוצה בדיוק כמוך. רווחיי מנגינה בָּנֶבֶל מתפוגגים במהירות, וכמעט תמיד עליי לרקום תכנית או מזימה כדי שמשפחתי לא תישאר רעבה. יתרה מזו, בוערת בקרבי התשוקה לְנֶבֶל גדול מספיק כדי שאוכל לנגן את המנגינה הבוקעת ממוחי. האם אוכל לנגן בכישור שכזה מוזיקה טובה יותר שאף המלך טרם שמע?”

“נֶבֶל שכזה אתה צריך. אין אדם בבבל כולה היודע לנגן בֵּנֶבֶל יפה כמוך. אתה מנגן יפה כל כך, עד שלא רק המלך מאושר בהאזינו לך, אלא גם האלים. אך אמור לי, הכיצד תוכל להבטיח זאת בשעה שאנו עניים מרודים כעבדי המלך? הֵי, הקשב לפעמון! הנה הם באים”.

באמרו זאת הצביע בָּאנְזִיר לעבר טור נושאי המים – עירומים למחצה, מזיעים, ומהלכים בכבדות במעלה הדרך מן הנהר. צועדים זה לצד זה, כורעים תחת נטל נֹאדי המים הכבדים.

“אדם נאה הוא זה המוביל אותם”, הצביע קוֹבִּי לעבר נושא הפעמון, אשר צעד בראש הטור ללא נֹאד מים. “אדם חשוב במקום הולדתו. זאת קל לראות”.

“יש ביניהם אנשים טובים”, הסכים בָּאנְזִיר, “כשם שאנו אנשים טובים. אנשים גבוהים בלונדינים מהצפון, אנשים שחורים צוחקים מהדרום, אנשים קטנים שחומים מארצות שכנות. כולם צועדים יחד מהנהר אל הגנים, הלוך ושוב, יום אחר יום, שנה אחר שנה. אין זה מראה משובב לב כלל וכלל. מיטות קש לשינה, נזיד גרעיני תבואה לאכילה. רחמיי על יצורים מסכנים אלו, קוֹבִּי!”

“גם לי חבל עליהם, אך אתה גורם לי להכיר בכך שמצבנו טוב מעט ממצבם: אנו אנשים חופשיים”.

“זה נכון, קוֹבִּי. אין זו מחשבה נעימה. לא היינו רוצים לחיות כך שנה אחר שנה: חיי עבדות נרצעים, עובדים, עובדים ועובדים! ובסופו של דבר, מגיעים לשום מקום”.

“האין זה אפשרי שנגלה כיצד אחרים משיגים זהב, ונעשה את אשר הם עושים?” שאל קוֹבִּי.

“אולי יש סוד שנוכל ללמוד אם רק נשאל את אלו שיודעים”, השיב בָּאנְזִיר בעודו שקוע במחשבה.

“היום”, אמר קוֹבִּי, “עבר לידי ידידנו הוותיק, אָרְקָאד, רכוב על מרכבתו המוזהבת. הוא לא העלים ממני את עינו, כפי שרבים ממקורביו חושבים שעליו לנהוג. במקום זאת הוא נופף אליי בידו, כך שכל הצופים בו יוכלו לראותו מרעיף ברכות על קוֹבִּי, המוזיקאי, ומחייך אליו חיוך של חברוּת”.

“טוענים שהוא האיש העשיר ביותר בבבל כולה”, הרהר בָּאנְזִיר בקול.

“עשיר כל כך, עד שהמלך ביקש את עזרתו האדיבה בניהול אוצר העיר”, ענה קוֹבִּי.

“עשיר כל כך”, קטע בָּאנְזִיר את דבריו, “שאני חושש שאם אפגוש אותו בחשכת הליל, אניח את ידי על ארנקו הדשן”.

“שטויות”, גער בו קוֹבִּי. “עושרו של אדם אינו טמון בארנק שהוא נושא. ארנק דשן מתרוקן במהירות אם אין ערוץ זהב שימלאו מחדש. הכנסתו של אָרְקָאד מבטיחה בכל עת שארנקו יהיה מלא, ואין זה משנה כמה יוציא”.

“הכנסה, זה הדבר”, קרא בָּאנְזִיר. “הייתי רוצה הכנסה שתמשיך לזרום אל ארנקי, גם אם אמשיך לשבת חסר מעש על החומה, וגם אם אסע לארצות רחוקות. אָרְקָאד יודע בוודאי כיצד לייצר הכנסה מסוג זה. האם אתה חושב שמדובר בדבר שהוא יוכל להבהיר לאדם בעל מוח עצל כשלי?”

“אני חושב שהוא העביר את הידע הזה לבנו, נוֹמָאסִיר”, ענה קוֹבִּי. “הוא הלך לנינווה, כך מספרים בפונדק, והפך, ללא עזרת אביו, לאחד האנשים העשירים בעיר הזאת”.

“קוֹבִּי, עלתה במוחי מחשבה נדירה”, ניצת ניצוץ בעיניו של בָּאנְזִיר. “אין זה עולה דבר לשאול בעצתו של חבר טוב, וֽאָרְקָאד היה תמיד חברנו. אין זה משנה שארנקינו ריקים כּֽקִנּוֹ של הבז בשנה שעברה. לא נניח לכך לעצור בעדנו. אנו יגעים ותשושים מלהיות ללא זהב בלִבו של שפע שכזה. היינו רוצים להיות אנשים בעלי אמצעים! הבה נלך לֽאָרְקָאד כדי לשאול אותו כיצד נוכל להשיג הכנסה”.

“דיברת מתוך השראה אמתית, בָּאנְזִיר. החדרת תובנה חדשה לראשי. גרמת לי להבין מדוע מעולם לא מצאנו כל מידה של עושר. מעולם לא חיפשנו אחריו. עבדת בסבלנות אין קץ כדי לבנות את המרכבות האיכותיות ביותר בבבל. לכך הקדשת את כל מאמציך. לכן הצלחת במעשי ידיך. אני שאפתי להיות נגן נֶבֶל מוכשר והצלחתי בכך.

“בדברים אלו, שלהם הקדשנו את מיטב מאמצינו, הצלחנו. האלים היו שמחים לאפשר לנו להמשיך בכך. זה עתה חזינו באור מבהיק וזוהר כמו אור השמש העולה. הוא מצווה עלינו ללמוד עוד כדי להצליח יותר. באמצעות הבנה חדשה נמצא דרכים מכובדות להגשמת תשוקותינו”.

“הבה נלך אל אָרְקָאד עוד היום”, הפציר בָּאנְזִיר, “ונזמין את חברי ילדותנו שלא הצליחו יותר מאִתנו להצטרף אלינו. כך נחלוק עִמם את חכמתו”.

“התחשבת תמיד בחבריך, בָּאנְזִיר. לכן יש לך חברים רבים. כדבריך – נלך עוד היום וניקח אותם עִמנו”.

* * *