האיש השישי

 כעבור תשעה חודשים 1 המטוס הקטן נחת בחבטה חזקה על המסלול בפורטלנד שבמדינת מיין. הוא התרומם באוויר ונחת שוב בחבטה חזקה אף יותר. מן הסתם, אפילו הטייס בעצמו תהה אםיצליח לשמור על האספלט את כל עשרים וחמש הטונות ששקל המטוס. במאמציו לחמוק מסערה הגיע הטייס הצעיר בזווית תלולה יותר ובמהירות גבוהה יותר מהמומלץבהנחיות חברת התעופה. שינוי הרוח הפתאומי שהגיע מהחזית הקרה גרם לכנפי המטוס לנוע כמטוטלת. טייס המשנה הזהיר את הנוסעים שהנחיתה לא תהיה רכה, ולאהכי נוחה. הוא צדק. הגלגלים האחוריים נתפסו ונצמדו בניסיון השני, והיתר ירדו כמה שניות אחריהם. נתיב הנחיתה המהיר והתלול הביא לא מעט מחמישים הנוסעים במטוס הלא־גדוללהדק את אחיזתם במסעדי מושביהם עד שמפרקי אצבעותיהם הלבינו, למלמל כמה תפילות, ואפילו להוציא את שקיות ההקאה מגב המושב שלפניהם. כשבלמי הגלגליםומעצורי האוויר נכנסו לפעולה והמטוס האט במידה ניכרת, נשמו רוב הנוסעים בהקלה. אבל היה גבר אחד שהתעורר בקושי כשהמטוס עבר ממסלול הנחיתה אל מסלול הנסיעה בטרמינל הקטן. האישה הגבוהה וכהת השיער שלצידו ישבה בחוסר מעשוהביטה מבעד לחלון, לא מתרגשת מהטיסה הסוערת ומהנחיתה הקופצנית. אחרי שהגיעו לשער והטייס כיבה את צמד מנועי הג'נרל אלקטריק, קמו שוֹן קינג ומישל מקְסוול ולקחו את תיקי היד שלהם מהמדף שמעל המושבים. כשהם השתחלואל טור הנוסעים בדרכם לרדת מהמטוס, אמרה אישה ירוקת פנים מאחוריהם, "וואו, איזו נחיתה קשה." שון הביט בה, פיהק, ועיסה את צווארו. "באמת?" האישה נראתה מופתעת וסקרה במבטה את מישל. "הוא צוחק?" היא אמרה, "אחרי שיושבים על כיסאות מתקפלים בתוך מטוס C-17 בגובה נמוך באמצע סערה וצונחים גובה של אלף רגל כל עשר שניות, עם ארבעה כלי רכבמשוריינים לידך שאתה מקווה שאף אחד לא ישתחרר פתאום ויפרוץ דרך קיר המטוס יחד איתך, הנחיתה הזאת נחשבת לדי רגועה." "למה עשית דבר כזה?" אמרה האישה בעיניים פעורות. "אני שואל את עצמי אותו דבר כל יום," השיב שון בציניות. הוא ומישל ארזו את כל בגדיהם ואת שאר החפצים בתוך מזוודות הטרולי הקטנות שהיו איתם על המטוס. אבל הם היו צריכים בכל זאת לעבור במסוע המזוודות כדילקחת מזוודה נעולה בעלת דפנות קשיחות, שאורכה ארבעים וחמישה סנטימטר. היא היתה של מישל. היא הרימה את המזוודה והכניסה אותה לתוך הטרולי. שון הביט בה משועשע. "את המלכה של התיק הכי קטן שעשו לו צ'ק־אין אי־פעם." "כל עוד לא מאפשרים לאנשים אחראים לעלות על מטוסים עם כלי נשק טעונים, אין לי ברירה. לך תיקח את האוטו השכור. אני כבר חוזרת." "הרישיון שלך לדבָר הזה תופס כאן?" "בוא נקווה שלא נצטרך לדעת אם כן או לא." הוא החוויר. "את צוחקת, כן?" "החוק במיין מאפשר נשיאת נשק גלויה. כל עוד הוא גלוי לעין, אני לא צריכה רישיון." "אבל הוא בתוך נרתיק. הוא מוסתר. הוא מוסתר אפילו עכשיו." היא פתחה את ארנקה והראתה לו תעודה. "וזאת הסיבה שיש לי רישיון בתוקף מטעם מדינת מיין רבתי לנשיאת נשק מוסתר לאנשים שאינם תושבי המקום." "איך הצלחת לארגן דבר כזה? רק לפני כמה ימים שמענו על המקרה הזה. לא יכול להיות שהוצאת רישיון כל כך מהר. אני בדקתי את זה. זה הר של ניירת ותקופתהמתנה של שישה ימים." "אבא שלי הוא חבר טוב של המושל. התקשרתי אליו. הוא התקשר אל המושל." "נחמד." היא הלכה לשירותי הנשים, נכנסה לאחד התאים, פתחה את המזוודה הנעולה וטענה בזריזות את אקדחה. היא הכניסה את כלי הנשק לנרתיק והלכה אל מגרש החניההמקורה הסמוך לטרמינל, שבו שכנו זה לצד זה דוכניהן של כל הסוכנויות להשכרת רכבים. היא מצאה שם את שון, ממלא טפסים למכונית שנדרשה להם לביצוע השלבהבא בנסיעתם. מישל הראתה גם היא את רישיון הנהיגה שלה, מאחר שהיא תהיה זו שתנהג רוב הזמן. זה לא ששון לא אהב לנהוג, אבל מישל היתה חולת שליטה והיאלא תיתן לו. "קפה," היא אמרה. "יש בתוך הטרמינל." "שתית כוס ענקית במטוס." "זה כבר היה מזמן. ויש לנו נסיעה ארוכה. אני צריכה קפאין." "אני ישנתי. אני יכול לנהוג." היא חטפה את המפתחות מידו. "לא נראה לי." "היי, אני נהגתי על המפלצת, אוקיי?" הוא אמר, והתכוון ללימוזינה הנשיאותית. היא בחנה את כרטיס הרכב השכור שלהם. "אז לא יהיה לך שום אתגר עם הפורד היבריד שהזמנת לנו. בטח ייקח לי יום שלם רק להביא אותה למאה קמ"ש. אניאחסוך לך את הכאב ואת ההשפלה." היא קנתה כוס קפה ענקית. שון קנה סופגנייה עם סוכריות צבעוניות, התיישב במושב הנוסע ואכל אותה. הוא ניקה את ידיו מהפירורים ודחף את המושב לאחור ככלשהיה יכול במכונית הקומפקטית, ועדיין היו מאה שמונים ושבעת הסנטימטרים שלו כפופים באי נוחות. בסופו של דבר הוא הרים את רגליו אל לוח המחוונים. כשהיא ראתה היכן נמצאות רגליו, אמרה מישל, "יש פה כרית אוויר, אם היא תקפוץ ותתנפח פתאום, הרגליים שלך יתרסקו וייקטעו." הוא ליכסן אליה את מבטו, וקמט של דאגה במצחו הפריע את שלוותם הרגילה של תווי פניו. "אז אל תעשי שום דבר שיגרום לה להתנפח פתאום." "אין לי שליטה על נהגים אחרים." "את התעקשת להיות הנהג - סליחה, הנהגת. אז תעשי כל מה שאת יכולה כדי שיהיה לי נוח ושלא יקרה לי כלום." "כן, אדוני," היא אמרה ברוגז. אחרי קילומטר או שניים של שתיקה אמרה מישל, "אנחנו נשמעים כמו זוג נשוי וזקן." הוא הביט בה שוב. "אנחנו לא זקנים ואנחנו לא נשואים. אלא אם כן באמת הכנסת לי משהו לקפה כשלא שמתי לב." היא היססה לרגע, ואז פשוט אמרה את זה: "אבל שכבנו." שון החל להשיב לה, אבל שינה את דעתו. מה שיצא בסוף היה מעין נהמה. "זה משנה דברים," היא אמרה. "למה זה משנה דברים?" "כי עכשיו היחסים שלנו כבר לא רק מקצועיים. עכשיו זה אישי. חצינו את הגבול." הוא יישר את גבו והרחיק את רגליו מטווח המגע המסוכן של כרית האוויר. "ועכשיו את מתחרטת? את התחלת, אם אני זוכר נכון. את פתאום התפשטת לי." "לא אמרתי שאני מתחרטת, כי אני לא." "גם אני לא. זה קרה כי מן הסתם שנינו רצינו שזה יקרה." "אוקיי. אז איפה אנחנו עומדים עכשיו?" הוא נשען לאחור ובהה בחלון. "אני לא בטוח." "מעולה. בדיוק מה שרציתי לשמוע." הוא הסתכל עליה, וראה את המתח בשרירים ובעצמות סביב לסתה. "זה שאני לא בטוח לאן להמשיך עם כל זה, לא מוריד ממה שקרה בינינו ולא הופך את זה למשהו שהוא סתם. זה מסובך." "אה, נכון, מסובך. זה תמיד מסובך. בשביל הגבר." "אוקיי, אז אם לנשים זה כל כך פשוט, תגידי לי את מה את חושבת שאנחנו צריכים לעשות." כשהיא לא ענתה הוא אמר, "שנברח יחד ונמצא כומר שיעשה את זה רשמי?" היא הסתכלה עליו וחרטומה של הפורד סטה מעט מצד לצד. "אתה רציני? זה מה שאתה רוצה?" "אני סתם זורק רעיונות. כי אני מבין שלך אין." "אתה רוצה להתחתן?" "את רוצה?" "זה כבר ממש ישנה דברים." "אֶה... כן. זה ישנה." "אולי כדאי שלא נמהר יותר מדי." "אולי באמת." היא נקשה באצבעותיה על ההגה. "סליחה שהתנפלתי עליך ככה." "אין בעיה. וגם רק עכשיו סידרנו את גבּריאל אצל משפחה נהדרת. גם זה היה שינוי גדול. לאט זה דבר טוב עכשיו. אם נמהר מדי, אולי נעשה טעות גדולה." גבריאל היה ילד בן אחת־עשרה מאלבמה, ששון ומישל היו אפוטרופוסים זמניים שלו אחרי שאמו נהרגה. הוא גר כיום עם משפחה שבה האב היה סוכן אף־בי־אַיישהם הכירו. הזוג היה בעיצומו של תהליך אימוצו הרשמי של גבריאל. "טוב," היא השיבה לו. "ועכשיו יש לנו עבודה לעשות. בואי נתרכז בה." "אז זה סדר העדיפויות שלך? עבודה לפני עניינים אישיים?" "לא בהכרח. אבל כמו שאמרת, יש לנו נסיעה ארוכה. ואני רוצה לחשוב למה אנחנו נוסעים למתקן הכליאה הפדרלי היחיד בארצות־הברית שמיועד לפושעים חולינפש, ונפגשים עם מישהו שהחיים שלו ללא ספק בסכנה." "אנחנו עושים את זה כי אתה ועורך הדין שלו מכירים הרבה שנים." "את זה אני מבין. קראת את החומר על אדגר רוי?" מישל הינהנה. "עובד ממשלה שגר לבד באזור הכפרי בווירג'יניה. חיים די ממוצעים עד שהמשטרה מגלה שרידים של שישה אנשים קבורים באסם שלו. ואז החייםשלו הופכים להיות הכי לא ממוצעים. הראיות נראות לי די חד־משמעיות." שון הינהן. "מצאו את רוי באסם שלו, את חפירה ביד, אדמה על המכנסיים, ושרידים של שש גופות בתוך בור שהוא כנראה בדיוק סיים לכסות." "אחרי דבר כזה קצת קשה להוכיח בבית־משפט שאתה לא אשם," אמרה מישל. "חבל שרוי לא פוליטיקאי." "למה?" שון חייך. "אם הוא היה פוליטיקאי הוא היה יכול להפוך את הסיפור, ככה שיתברר שבעצם הוא חפר כדי להוציא אותם מהבור בניסיון להציל אותם, אבל הגיעמאוחר מדי. הם כבר היו מתים. ועכשיו תובעים אותו כי הוא עשה מעשה טוב." "אז עצרו אותו, אבל בשימוע כשירות נפשית הוא אובחן כבלתי כשיר. שלחו אותו לקאטֶרס רוֹק." היא שתקה לרגע. "אבל למה במיין? בווירג'יניה כבר אין בתי־כלאבשבילו?" "משום מה הגדירו את המקרה כחקירה פדרלית. הם עירבו את האף־בי־איי. במקרה כזה שולחים אותך לאן שהאף־בי־איי מחליט לשלוח אותך. בחלק ממתקניהכליאה הפדרליים עם רמת האבטחה הכי גבוהה קיימות מחלקות פסיכיאטריות, אבל הם החליטו שזה לא מספיק בשביל רוי. את כלא סנט אליזבת בוושינגטון העבירולטובת מפקדה חדשה למחלקת ביטחון המולדת, והמקום החדש הוכרז כלא מספיק מאובטח. אז קאטרס רוק נשאר האפשרות היחידה." "מה זה השם המוזר הזה?" "זה אזור סלעי, וקאטר זה סוג של סירה. בכל זאת, מיין היא מדינה של ימאים." "שכחתי שגם אתה יורד ים." היא הדליקה את הרדיו ואת החימום, ורעדה. "וואו, איזה קור. ואפילו עוד לא חורף," היא רטנה. "אנחנו במיין. כל יום בשנה עשוי להיות קר. תראי באיזה קו רוחב היא נמצאת." "הדברים שאפשר ללמוד כשנמצאים בחללים סגורים לתקופות ארוכות." "עכשיו אנחנו באמת נשמעים כמו זוג נשוי." הוא הגביר את עוצמת החימום בצד שלו למקסימום, סגר עד הסוף את רוכסן מעיל הרוח שלו ועצם את עיניו. כעבור תשעה חודשים 1 המטוס הקטן נחת בחבטה חזקה על המסלול בפורטלנד שבמדינת מיין. הוא התרומם באוויר ונחת שוב בחבטה חזקה אף יותר. מן הסתם, אפילו הטייס בעצמו תהה אםיצליח לשמור על האספלט את כל עשרים וחמש הטונות ששקל המטוס. במאמציו לחמוק מסערה הגיע הטייס הצעיר בזווית תלולה יותר ובמהירות גבוהה יותר מהמומלץבהנחיות חברת התעופה. שינוי הרוח הפתאומי שהגיע מהחזית הקרה גרם לכנפי המטוס לנוע כמטוטלת. טייס המשנה הזהיר את הנוסעים שהנחיתה לא תהיה רכה, ולאהכי נוחה. הוא צדק. הגלגלים האחוריים נתפסו ונצמדו בניסיון השני, והיתר ירדו כמה שניות אחריהם. נתיב הנחיתה המהיר והתלול הביא לא מעט מחמישים הנוסעים במטוס הלא־גדוללהדק את אחיזתם במסעדי מושביהם עד שמפרקי אצבעותיהם הלבינו, למלמל כמה תפילות, ואפילו להוציא את שקיות ההקאה מגב המושב שלפניהם. כשבלמי הגלגליםומעצורי האוויר נכנסו לפעולה והמטוס האט במידה ניכרת, נשמו רוב הנוסעים בהקלה. אבל היה גבר אחד שהתעורר בקושי כשהמטוס עבר ממסלול הנחיתה אל מסלול הנסיעה בטרמינל הקטן. האישה הגבוהה וכהת השיער שלצידו ישבה בחוסר מעשוהביטה מבעד לחלון, לא מתרגשת מהטיסה הסוערת ומהנחיתה הקופצנית. אחרי שהגיעו לשער והטייס כיבה את צמד מנועי הג'נרל אלקטריק, קמו שוֹן קינג ומישל מקְסוול ולקחו את תיקי היד שלהם מהמדף שמעל המושבים. כשהם השתחלואל טור הנוסעים בדרכם לרדת מהמטוס, אמרה אישה ירוקת פנים מאחוריהם, "וואו, איזו נחיתה קשה." שון הביט בה, פיהק, ועיסה את צווארו. "באמת?" האישה נראתה מופתעת וסקרה במבטה את מישל. "הוא צוחק?" היא אמרה, "אחרי שיושבים על כיסאות מתקפלים בתוך מטוס C-17 בגובה נמוך באמצע סערה וצונחים גובה של אלף רגל כל עשר שניות, עם ארבעה כלי רכבמשוריינים לידך שאתה מקווה שאף אחד לא ישתחרר פתאום ויפרוץ דרך קיר המטוס יחד איתך, הנחיתה הזאת נחשבת לדי רגועה." "למה עשית דבר כזה?" אמרה האישה בעיניים פעורות. "אני שואל את עצמי אותו דבר כל יום," השיב שון בציניות. הוא ומישל ארזו את כל בגדיהם ואת שאר החפצים בתוך מזוודות הטרולי הקטנות שהיו איתם על המטוס. אבל הם היו צריכים בכל זאת לעבור במסוע המזוודות כדילקחת מזוודה נעולה בעלת דפנות קשיחות, שאורכה ארבעים וחמישה סנטימטר. היא היתה של מישל. היא הרימה את המזוודה והכניסה אותה לתוך הטרולי. שון הביט בה משועשע. "את המלכה של התיק הכי קטן שעשו לו צ'ק־אין אי־פעם." "כל עוד לא מאפשרים לאנשים אחראים לעלות על מטוסים עם כלי נשק טעונים, אין לי ברירה. לך תיקח את האוטו השכור. אני כבר חוזרת." "הרישיון שלך לדבָר הזה תופס כאן?" "בוא נקווה שלא נצטרך לדעת אם כן או לא." הוא החוויר. "את צוחקת, כן?" "החוק במיין מאפשר נשיאת נשק גלויה. כל עוד הוא גלוי לעין, אני לא צריכה רישיון." "אבל הוא בתוך נרתיק. הוא מוסתר. הוא מוסתר אפילו עכשיו." היא פתחה את ארנקה והראתה לו תעודה. "וזאת הסיבה שיש לי רישיון בתוקף מטעם מדינת מיין רבתי לנשיאת נשק מוסתר לאנשים שאינם תושבי המקום." "איך הצלחת לארגן דבר כזה? רק לפני כמה ימים שמענו על המקרה הזה. לא יכול להיות שהוצאת רישיון כל כך מהר. אני בדקתי את זה. זה הר של ניירת ותקופתהמתנה של שישה ימים." "אבא שלי הוא חבר טוב של המושל. התקשרתי אליו. הוא התקשר אל המושל." "נחמד." היא הלכה לשירותי הנשים, נכנסה לאחד התאים, פתחה את המזוודה הנעולה וטענה בזריזות את אקדחה. היא הכניסה את כלי הנשק לנרתיק והלכה אל מגרש החניההמקורה הסמוך לטרמינל, שבו שכנו זה לצד זה דוכניהן של כל הסוכנויות להשכרת רכבים. היא מצאה שם את שון, ממלא טפסים למכונית שנדרשה להם לביצוע השלבהבא בנסיעתם. מישל הראתה גם היא את רישיון הנהיגה שלה, מאחר שהיא תהיה זו שתנהג רוב הזמן. זה לא ששון לא אהב לנהוג, אבל מישל היתה חולת שליטה והיאלא תיתן לו. "קפה," היא אמרה. "יש בתוך הטרמינל." "שתית כוס ענקית במטוס." "זה כבר היה מזמן. ויש לנו נסיעה ארוכה. אני צריכה קפאין." "אני ישנתי. אני יכול לנהוג." היא חטפה את המפתחות מידו. "לא נראה לי." "היי, אני נהגתי על המפלצת, אוקיי?" הוא אמר, והתכוון ללימוזינה הנשיאותית. היא בחנה את כרטיס הרכב השכור שלהם. "אז לא יהיה לך שום אתגר עם הפורד היבריד שהזמנת לנו. בטח ייקח לי יום שלם רק להביא אותה למאה קמ"ש. אניאחסוך לך את הכאב ואת ההשפלה." היא קנתה כוס קפה ענקית. שון קנה סופגנייה עם סוכריות צבעוניות, התיישב במושב הנוסע ואכל אותה. הוא ניקה את ידיו מהפירורים ודחף את המושב לאחור ככלשהיה יכול במכונית הקומפקטית, ועדיין היו מאה שמונים ושבעת הסנטימטרים שלו כפופים באי נוחות. בסופו של דבר הוא הרים את רגליו אל לוח המחוונים. כשהיא ראתה היכן נמצאות רגליו, אמרה מישל, "יש פה כרית אוויר, אם היא תקפוץ ותתנפח פתאום, הרגליים שלך יתרסקו וייקטעו." הוא ליכסן אליה את מבטו, וקמט של דאגה במצחו הפריע את שלוותם הרגילה של תווי פניו. "אז אל תעשי שום דבר שיגרום לה להתנפח פתאום." "אין לי שליטה על נהגים אחרים." "את התעקשת להיות הנהג - סליחה, הנהגת. אז תעשי כל מה שאת יכולה כדי שיהיה לי נוח ושלא יקרה לי כלום." "כן, אדוני," היא אמרה ברוגז. אחרי קילומטר או שניים של שתיקה אמרה מישל, "אנחנו נשמעים כמו זוג נשוי וזקן." הוא הביט בה שוב. "אנחנו לא זקנים ואנחנו לא נשואים. אלא אם כן באמת הכנסת לי משהו לקפה כשלא שמתי לב." היא היססה לרגע, ואז פשוט אמרה את זה: "אבל שכבנו." שון החל להשיב לה, אבל שינה את דעתו. מה שיצא בסוף היה מעין נהמה. "זה משנה דברים," היא אמרה. "למה זה משנה דברים?" "כי עכשיו היחסים שלנו כבר לא רק מקצועיים. עכשיו זה אישי. חצינו את הגבול." הוא יישר את גבו והרחיק את רגליו מטווח המגע המסוכן של כרית האוויר. "ועכשיו את מתחרטת? את התחלת, אם אני זוכר נכון. את פתאום התפשטת לי." "לא אמרתי שאני מתחרטת, כי אני לא." "גם אני לא. זה קרה כי מן הסתם שנינו רצינו שזה יקרה." "אוקיי. אז איפה אנחנו עומדים עכשיו?" הוא נשען לאחור ובהה בחלון. "אני לא בטוח." "מעולה. בדיוק מה שרציתי לשמוע." הוא הסתכל עליה, וראה את המתח בשרירים ובעצמות סביב לסתה. "זה שאני לא בטוח לאן להמשיך עם כל זה, לא מוריד ממה שקרה בינינו ולא הופך את זה למשהו שהוא סתם. זה מסובך." "אה, נכון, מסובך. זה תמיד מסובך. בשביל הגבר." "אוקיי, אז אם לנשים זה כל כך פשוט, תגידי לי את מה את חושבת שאנחנו צריכים לעשות." כשהיא לא ענתה הוא אמר, "שנברח יחד ונמצא כומר שיעשה את זה רשמי?" היא הסתכלה עליו וחרטומה של הפורד סטה מעט מצד לצד. "אתה רציני? זה מה שאתה רוצה?" "אני סתם זורק רעיונות. כי אני מבין שלך אין." "אתה רוצה להתחתן?" "את רוצה?" "זה כבר ממש ישנה דברים." "אֶה... כן. זה ישנה." "אולי כדאי שלא נמהר יותר מדי." "אולי באמת." היא נקשה באצבעותיה על ההגה. "סליחה שהתנפלתי עליך ככה." "אין בעיה. וגם רק עכשיו סידרנו את גבּריאל אצל משפחה נהדרת. גם זה היה שינוי גדול. לאט זה דבר טוב עכשיו. אם נמהר מדי, אולי נעשה טעות גדולה." גבריאל היה ילד בן אחת־עשרה מאלבמה, ששון ומישל היו אפוטרופוסים זמניים שלו אחרי שאמו נהרגה. הוא גר כיום עם משפחה שבה האב היה סוכן אף־בי־אַיישהם הכירו. הזוג היה בעיצומו של תהליך אימוצו הרשמי של גבריאל. "טוב," היא השיבה לו. "ועכשיו יש לנו עבודה לעשות. בואי נתרכז בה." "אז זה סדר העדיפויות שלך? עבודה לפני עניינים אישיים?" "לא בהכרח. אבל כמו שאמרת, יש לנו נסיעה ארוכה. ואני רוצה לחשוב למה אנחנו נוסעים למתקן הכליאה הפדרלי היחיד בארצות־הברית שמיועד לפושעים חולינפש, ונפגשים עם מישהו שהחיים שלו ללא ספק בסכנה." "אנחנו עושים את זה כי אתה ועורך הדין שלו מכירים הרבה שנים." "את זה אני מבין. קראת את החומר על אדגר רוי?" מישל הינהנה. "עובד ממשלה שגר לבד באזור הכפרי בווירג'יניה. חיים די ממוצעים עד שהמשטרה מגלה שרידים של שישה אנשים קבורים באסם שלו. ואז החייםשלו הופכים להיות הכי לא ממוצעים. הראיות נראות לי די חד־משמעיות." שון הינהן. "מצאו את רוי באסם שלו, את חפירה ביד, אדמה על המכנסיים, ושרידים של שש גופות בתוך בור שהוא כנראה בדיוק סיים לכסות." "אחרי דבר כזה קצת קשה להוכיח בבית־משפט שאתה לא אשם," אמרה מישל. "חבל שרוי לא פוליטיקאי." "למה?" שון חייך. "אם הוא היה פוליטיקאי הוא היה יכול להפוך את הסיפור, ככה שיתברר שבעצם הוא חפר כדי להוציא אותם מהבור בניסיון להציל אותם, אבל הגיעמאוחר מדי. הם כבר היו מתים. ועכשיו תובעים אותו כי הוא עשה מעשה טוב." "אז עצרו אותו, אבל בשימוע כשירות נפשית הוא אובחן כבלתי כשיר. שלחו אותו לקאטֶרס רוֹק." היא שתקה לרגע. "אבל למה במיין? בווירג'יניה כבר אין בתי־כלאבשבילו?" "משום מה הגדירו את המקרה כחקירה פדרלית. הם עירבו את האף־בי־איי. במקרה כזה שולחים אותך לאן שהאף־בי־איי מחליט לשלוח אותך. בחלק ממתקניהכליאה הפדרליים עם רמת האבטחה הכי גבוהה קיימות מחלקות פסיכיאטריות, אבל הם החליטו שזה לא מספיק בשביל רוי. את כלא סנט אליזבת בוושינגטון העבירולטובת מפקדה חדשה למחלקת ביטחון המולדת, והמקום החדש הוכרז כלא מספיק מאובטח. אז קאטרס רוק נשאר האפשרות היחידה." "מה זה השם המוזר הזה?" "זה אזור סלעי, וקאטר זה סוג של סירה. בכל זאת, מיין היא מדינה של ימאים." "שכחתי שגם אתה יורד ים." היא הדליקה את הרדיו ואת החימום, ורעדה. "וואו, איזה קור. ואפילו עוד לא חורף," היא רטנה. "אנחנו במיין. כל יום בשנה עשוי להיות קר. תראי באיזה קו רוחב היא נמצאת." "הדברים שאפשר ללמוד כשנמצאים בחללים סגורים לתקופות ארוכות." "עכשיו אנחנו באמת נשמעים כמו זוג נשוי." הוא הגביר את עוצמת החימום בצד שלו למקסימום, סגר עד הסוף את רוכסן מעיל הרוח שלו ועצם את עיניו.