האכזריות שלו

פרק 1 שרלוט

ברגע שאני נכנסת לסוויטה, אני מסובבת את המנעול של הדלת, נשימתי הכבדה מהדהדת בחדר המלון השקט. אני מעיפה מבט אל המיטה, הסדינים הסתורים והכריות המפוזרות מעלים בי זיכרונות מאתמול.

הפה של פרי על כל גופי. בין הרגליים שלי. המבט על פניו כשהוא חדר אליי לראשונה.

צמרמורת משתלטת עליי, ואני אומרת לעצמי להתמקד.

אחרי שאני שוטפת את ידיי משאריות הקפה הדביקות ששפכתי על שיימוס, אני צועדת בחדר המלון, בודקת את הטלפון שלי בלי הפסקה, מתפתה להתקשר לפרי ולשאול אותו אם הוא קרוב כבר. המבט הזחוח על פניו של שיימוס עדיין רודף אותי, ואני פותחת את הדפדפן בטלפון, מקלידה שתי מילים ומתחילה לחפש.

קונסטנטין מורלי.

מופיעות שלל כתבות, בעיקר על עסקאות שונות. הם היו יריבים מרים במשך שנים, ממה שאני יכולה להבין, ושתי המשפחות שונאות זו את זו בתשוקה יוקדת.

ידעתי את זה. כבר מההתחלה יכולתי לראות שיש מתח בין שתי המשפחות בכל פעם שמישהו מבני משפחת מורלי הופיע או הוזכר. אבל אני גם יודעת שיש כמה מבני משפחת מורלי שאמורים להשתתף בחתונה שלנו שעומדת להתקיים בעוד כמה שעות.

הקונסטנטינים הם מסוג האנשים ששומרים על חבריהם קרובים ועל אויביהם קרובים יותר.

האם יש גם מוזמנים ממשפחת מק'טירנן? זה שם משפחה שלא הוזכר אפילו פעם אחת מאז שכל העניין הזה התחיל. הייתי שמה לב. קשה לשכוח את שמו של האיש שלקח את הבתולים שלך ושיקר לך במשך כל הזמן שהייתם יחד.

כעס מציף אותי, אני סוגרת את הכרטיסייה הזאת, מקלידה עוד שתי מילים בדפדפן ולוחצת על חיפוש.

שיימוס מק'טירנן.

לא עשיתי עליו חיפוש בגוגל כבר חודשים. ראשית, כי אסרתי את עצמי אחרי שהייתי בדיכאון עמוק כל כך בגלל אסון היחסים שלנו. שנית, בששת השבועות האחרונים, הייתי קצת עסוקה בתכנון חתונה ובהיכרות עם בעלי לעתיד.

בזמן שאני גוללת, אני מבינה שעדיין לא כתוב הרבה דברים על שיימוס. יש כמה תמונות של מפגש בין שבט מורלי ובין משפחת מק'טירנן. שיימוס עומד ברקע, כמעט אי אפשר לזהות את פניו, התמונה מטושטשת כל כך. שמו רשום במוסדות השונים שבהם עבד בעבר, אם כי תמונתו אף פעם לא מופיעה לצד האזכורים האלה. כמעט שאין אזכורים שלו.

הנוכחות שלו ברשת דלילה, וזה מייד גורם לי לחשוד.

זה בכוונה? מה שיימוס מסתיר? מעניין אם הוא עדיין עם החברה שלו. הם היו יחד הרבה זמן, אני יכולה לנחש. היא התייחסה אליו בתחושת נינוחות שאופיינית לזוגות שנמצאים שנים רבות יחד.

ובכל זאת, בבית הקפה הוא דיבר עליי כאילו הוא תמיד עקב אחרי מה שקורה איתי.

זה...

מפחיד.

דפיקה מהירה נשמעת על הדלת הכבדה, היא מבהילה אותי וגורמת לי להתנשף. אני רצה לדלת ופותחת אותה בדיוק באותו רגע שבו אני נזכרת באזהרה של פרי שאסור לי לפתוח אותה לאף אחד מלבדו. וזה לא פרי שעומד מולי.

זו אימא שלי.

"יקירתי!" היא חולפת על פניי וממהרת לתוך הסוויטה בזמן שאני עומדת שם פעורת פה. אני צונחת כנגד הדלת, אסירת תודה שזה לא היה שיימוס. היא מסתובבת אליי, מבטה סורק אותי מלמעלה למטה, הבעתה מבוהלת. "נראה כאילו נשפך עלייך משהו."

אני משפילה מבט, מבחינה בכתמי הקפה בצבעי חום בהיר שניתזו על הסווטשירט שלי.

"כבר היית צריכה להיות אחרי מקלחת עכשיו, שרלוט. יש לנו הרבה דברים להספיק היום," היא ממשיכה.

"הרגע התעוררתי," אני משקרת כשאני סוגרת את הדלת באיטיות ומתבוננת בה בזמן שהיא מעיפה מבט בחדר ומכווצת את אפה.

"כל כך חשוך כאן." היא צועדת אל החלונות ומסיטה את הווילונות, אור הבוקר שטוף השמש הבהירה גורם לי להתכווץ. "הנה. ככה הרבה יותר טוב."

"הגעת מוקדם," אני אומרת בקול חלש ומצטערת שלא הספקתי לשתות את הקפה ההוא למרות הכול. אני אצטרך הרבה קפאין כדי לעבור את זה.

"הבנתי שהשעה עשר לא הייתה מוקדמת מספיק כדי להתחיל את היום החשוב הזה. התקשרתי לכולם אתמול בערב ושיניתי את השעה לתשע," היא מסבירה.

"לא התקשרת אליי." אני גוללת בשיחות שלי ומבינה ש... אופס, היא באמת התקשרה אליי. והתעלמתי מהשיחה שלה. היא כנראה גם השאירה הודעה קולית.

שגם ממנה התעלמתי — כנראה כי הייתי עסוקה בסקס עם בעלי לעתיד.

אני לא יכולה שלא לחייך. לשם שינוי אני לא מרגישה עצבנית או מתוחה כשאני חושבת על פרי. למעשה נראה שאנחנו עושים את הדבר... הנכון. אנחנו מתחתנים.

פרפרים מתעופפים בבטן שלי כשחשיבות היום הזה מכה בי. אני מתחתנת.

מתחתנת.

עד הערב אהיה ידועה בתור שרלוט קונסטנטין. זה עניין גדול.

עצום.

החיוך שלי מתפוגג. אני שונאת את המחשבה ששיימוס היה צריך להופיע ולהכתים את הבוקר הזה. אני שונאת עוד יותר את המחשבה שפרי נאלץ לחזור במהירות למלון, סביר להניח שהוא דואג לי.

אני פותחת את הודעות הטקסט שלי ושולחת לו הודעה קצרה.

הכול בסדר. אימא שלי איתי. אני אספר לך מה קרה אחר כך.

דפיקה נוספת נשמעת בדלת, ואני ממהרת אליה, הפעם מסתכלת דרך העינית.

"זה השוער עם המזוודות שלי," אימא מכריזה בדיוק כשאני רואה שהיא צודקת. "המאפרים והסטייליסטים בדרך. הם אמורים להגיע בכל רגע. גם קרוליין וטינסלי יהיו כאן בקרוב."

אני פותחת את הדלת לעובד המלון שמחייך אליי במבוכה כשהוא מכניס את העגלה העמוסה לחדר. עומד להיות כאן בלגן בתוך דקות ספורות, ואני יודעת בוודאות שלא תהיה לי הזדמנות לדבר עם פרי אם הוא יופיע — מה שהוא כנראה יעשה. אני לא אוכל להסביר את כל מה שקרה, ואני שונאת את זה.

אני שונאת את זה.

“לכי להתקלח," אימא דורשת ברגע שהשוער יוצא מהחדר עם הטיפ הנדיב שלו. "את צריכה להתארגן. אבל אל תחפפי את השיער! יהיה קל יותר לעבוד איתו אם הוא קצת מלוכלך."

“חפפתי אותו אתמול," אני אומרת בבלבול כשאני ניגשת למזוודה שלי ופותחת אותה כדי למצוא את החזייה ואת התחתונים המיוחדים שרכשתי רק לכבוד הערב — ליל הכלולות שלי. הם עשויים מבד לבן שקוף ותחרה ועלו הון תועפות, אף שכמעט אין בהם בד.

“ותלבשי חלוק כשתסיימי עם המקלחת שלך. ותמרחי קרם גוף! את לא רוצה שהעור שלך ייראה יבש. אם תרצי, אני יכולה להיכנס לחדר הרחצה כשתהיי מוכנה ולעזור לך למרוח קרם על הגב שלך," היא מציעה.

איכס, לא. זה הדבר האחרון שאני רוצה. "זה בסדר. אני יכולה לעשות את זה."

עוד דפיקה נשמעת בדלת, והעורף שלי מעקצץ במודעות.

אני לא יודעת למה, אבל אני יכולה להרגיש שזה בעלי לעתיד.

“אני צריכה לפתוח..." אני מתחילה להגיד, אבל אימא מניחה יד על זרועי ועוצרת אותי.

“אני אטפל בזה. את צריכה להיכנס למקלחת. עכשיו," היא אומרת כשהיא מובילה אותי לכיוון חדר הרחצה.

בחוסר רצון אני נכנסת לשם אבל לא ממש סוגרת את הדלת. אני יכולה לשמוע את הרחש הקבוע של השיחה בין שני המאפרים. הטלפון של מישהו מצלצל — יכול להיות שזה שלי, אני לא בטוחה. אני מציצה דרך הסדק הפתוח של הדלת, מייחלת שאוכל לראות אם פרי הוא זה שדופק בדלת, וכשאני שומעת את קולו העמוק והמרגיע, אני עומדת ללכת אליו.

“אוי לא," אימא אומרת, ואני שומעת את חוסר שביעות הרצון בטון שלה. אני עוצרת את נשימתי, מחכה לשמוע מה היא עומדת להגיד. "אתה האדם האחרון שיכול להיכנס לחדר הזה."

“אני צריך לדבר עם שרלוט," הוא אומר בשלווה, אם כי אני כמעט יכולה להרגיש את הלחץ קורן ממנו וממלא את כל הסוויטה באווירה מתוחה. "רק לרגע."

“אסור לחתן לראות את הכלה לפני הטקס! אתה יודע את זה," אימא נוזפת בו.

“גברתי, זו אמונה תפלה שכבר הפכה לא רלוונטית בשנים האחרונות, בגלל שכל כך הרבה צלמים אוהבים לצלם את תמונות החתונה לפני הטקס," אומרת אחת המאפרות.

החדר משתתק. אפילו פרי לא מדבר.

אני מצמידה את שפתיי כדי לא לצחוק. אני בטוחה שאימא שלי לא העריכה את ההערה הזאת.

“תני לי להיכנס," פרי דורש ומפתיע אותי. משהו כבד נחבט בדלת, ואימא שלי צועקת. אני תוהה אם הוא מנסה לדחוף אותה. היא יכולה להיות די חזקה כשהיא רוצה. "אני צריך לדעת ששרלוט בסדר."

הלב שלי מתכווץ. הוא דואג לי.

“אתה לא יכול להיכנס. והיא בסדר," אימא אומרת, ואני יכולה לנחש שהיא נאבקת. סביר להניח עם הדלת. "נתראה בעוד כמה שעות."

הדלת נטרקת וגורמת לי לקפוץ, ואני סוגרת במהירות את דלת חדר הרחצה וצונחת כנגדה.

הבטן שלי מתהפכת, ויותר מכל דבר אחר הייתי רוצה לגשת לפרי ולהרגיע אותו שאני באמת בסדר. יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לספר לו. על שיימוס, שהוא היה הגבר שהייתי איתו בפריז. שהוא באמת חסר חשיבות עבורי. כשראיתי אותו בבית הקפה הרגשתי לחוצה.

אפילו פחדתי.

אבל אף אחד מהרגשות הישנים ההם לא חזר. ממש לא. הוא לא משך אותי יותר. לא רציתי לזרוק את עצמי על שיימוס ולהתחנן אליו שיחזור אליי. התגברתי על זה.

התגברתי עליו.

אני אהיה בסדר. יש לי את פרי לצידי. הוא עומד להפוך לבעלי ואכפת לו ממני. מה שקרה אתמול בלילה רק מוכיח את זה. מה שחלקנו היה...

קסום.

מה שהתחיל כמזויף להחריד הופך למשהו אמיתי.

ואני לא יכולה לחכות עד שאצעד במעבר לעבר בעלי.