האליל

1

ההווה

ליברטי

יש בטלן על הדשא שלי. אולי אני צריכה להשתמש במונח אחר, יותר תקין פוליטית. אדם חסר בית? נווד? לא, אשאר עם המונח בטלן, כי אני בספק אם הוא אכן חסר בית או דל אמצעים. עושה רושם שמצבו הנוכחי נובע מבחירה יותר מאשר מנסיבות.

ההארלי דיווידסון הגדול בצבעי שחור וכרום, שהתרסק לתוך המרפסת הקדמית שלי, הוא הוכחה מספקת לכך שיש לו רכוש. האופנוע המזדיין החריב את הדשא שלי במהלך ההתרסקות. אבל זאת לא אשמתו של האופנוע.

אני נועצת את מבטי בבטלן. לא שהוא יכול להבחין בי.

הוא מוטל על גבו, ידיו על מותניו במחווה תבוסתנית. אלמלא החזה שלו, שעלה וירד בקצב האופייני לשינה עמוקה, הייתי בטוחה שהוא מת. אולי אני צריכה לדאוג לבריאותו, אבל כבר ראיתי את זה בעבר. פעמים רבות מדי.

אלוהים אדירים, הוא מצחין כמו בואש. הגורם לצחנתו ברור מאליו. עורו שטוף זיעה. שובל של קיא מכתים את חולצתו השחורה.

שפתיי מתעקלות בשאט נפש, ואני בולעת במהירות רוק בניסיון לא להקיא. למרות סבך השיער הארוך בגוון חום כהה שמסתיר את פניו, אני מניחה שמדובר בברנש צעיר. גופו גדול אך רזה וזרועותיו חסונות למראה. מה שאיכשהו הופך אותו למחזה הרבה יותר מדכא. הוא נמצא בשיא חייו, ובכל זאת הוא שיכור שהתרסק לתוך המרפסת שלי. מקסים.

אני פוסעת סביבו בעודי ממלמלת משהו על שמוקים שנוהגים בשכרות, ואחר כך חוזרת אליו עם צינור ביד ומכוונת אותו לעברו בקפידה. מים ניתזים מהצינור במהירות גבוהה, ומוטחים במטרה בקולות השפרצה מספקים.

הבטלן מתנער ומתרומם, יורק ומדשדש במקומו, מחפש אחר מקור הייסורים שלו. אני לא מוותרת. אני רוצה להעלים את הצחנה.

"תסתלק מהדשא שלי." הוא מטונף בכל הגוף, אז אני מכוונת נמוך יותר, ומספיגה את מכנסיו ואת מפשעתו במים.

"בת זונה!" יש לו קול עמוק ועוצמתי. "את מוכנה להפסיק, לכל הרוחות?"

"כן... לא. יש לך ריח של חרא. ובאמת שאני מקווה שלא ממש חרבנת על עצמך, חבר, כי זאת כבר נקודת שפל רצינית."

אני ממקדת את זרם המים במעלה גופו הרזה עד ראשו. שיער ארוך וכהה מתנופף לכל הכיוונים בעודו פולט מים מהפה.

ואז הוא שואג. הצליל מהדהד באוזניי, ולמען האמת אמור לגרום לי לפחוד כהוגן. אבל הוא חלש מכדי לעמוד על רגליו. למרות זאת אחת מזרועותיו החסונות מורמת ומסיטה את קווצות השיער הרטובים מפניו.

אני זוכה למבט חטוף בעיניים כהות רושפות מזעם מבולבל. הגיע הזמן לסיים עם זה. אני מרפה מזרבובית הצינור ומורידה את הנשק שלי. "כמו שאמרתי, תסתלק מהדשא שלי."

לסתו נרעדת. "את פאקינג יצאת מדעתך?"

"אני לא זאת שמכוסה בקיא ושוכבת על דשא של אדם זר."

בטלן הדשא שלי מביט סביב, כאילו רק עכשיו הוא קולט שהוא נמצא על האדמה. הוא לא טורח להעיף מבט בבגדיו. בהתחשב בכך שהם דבוקים לעור שלו, נראה שהוא מודע היטב למצבם.

"קבל טיפ," אני אומרת ומשליכה את הצינור שלי הצידה. "אל תהיה כזאת קלישאה."

הוא מביט בי בהשתוממות. ואז הוא ממצמץ לעברי, בזמן שהמים זולגים מלחייו אל זקנו העבה. "את לא מכירה אותי מספיק כדי להדביק לי תווית."

אני פולטת נחרת צחוק. "אתה שיכור שלא מסוגל לעמוד על הרגליים שלו, פשוטו כמשמעו. ריסקת את האופנוע שלך — שמשום מה אני מתקשה להאמין שאתה רוכב עליו חוץ מאשר בסופי שבוע. שיער ארוך, פנים שהפעם האחרונה שפגשו סכין גילוח הייתה לפני מספר שבועות — שוב, כנראה כי אתה רוצה שכולם יחשבו שאתה קשוח." אני מעיפה מבט בזרועותיו. הן חזקות וחסונות למראה. "הדבר היחיד שאני לא רואה זה קעקועים, אבל אולי קעקעת את המילה 'אימא' על התחת שלך."

צליל מרוגז בוקע מגרונו. כמעט צחוק, אבל יותר מדי רווי בכעס בשביל להיות צחוק. "מי את?"

אני מתרשמת משכבות הבוז שהוא הצליח לצקת לתוך שאלה בודדה. בייחוד בהתחשב במצב שבו מצאתי אותו. אין ספק שענווה לא נדבקת לברנש הזה. בניגוד לצחנה שנודפת ממנו, למרבה הצער.

"הבחורה שהחרבת את החצר שלה. הייתי מוסרת לך חשבון על הנזק, אבל אני לא רוצה להתקרב לצחנה הזאת." אני מנגבת את כפות ידיי על מכנסי הג'ינס שלי ונועצת בו מבט אחרון. "עכשיו תסתלק מפה, לפני שאזעיק את המשטרה."

אפשר לומר שעכשיו אני כבר נסערת. אני צועדת במרץ על שביל הגישה הארוך המוביל אל ביתי, במקום ללכת בצעדים שקטים וגאים כפי שתכננתי. אבל זאת הרגשה טובה; הקצב הזה משחרר. הייתי כל כך שקטה במהלך החודשים האחרונים. כל כך מאופקת.

אז אולי יש לי על מה להודות לאדון שיכור שחצן.

בכל מקרה, הכרת התודה שלי לא מעניקה לו את הזכות לעקוב אחריי. מזווית העין אני רואה אותו קם מהדשא. הוא מדשדש בצעדיו, ואחר כך מצליח להתאזן לפני שהוא פושט מעליו את חולצתו ומשליך אותה לאדמה.

מופע חשפנות. נפלא.

אני מחישה את צעדיי, בעודי מקללת את העובדה ששביל הגישה לבית שלי ארוך כל כך — לפחות שישים מטר מהמדרכה עד השטיחון על מפתן הדלת.

תנועה נוספת — והוא מעיף מגף לכיווני. אני מביטה לאחור, מבוהלת מעט. ואז גם מכנסיו מופשטים. מטר שמונים ומשהו של גבר שרירי, עצבני ועירום מתחילים להתקדם בעקבותיי. הנה הקעקועים שניחשתי שבוודאי מעטרים את גופו. או ליתר דיוק, קעקוע אחד ענקי של קווים משתרגים ומצטלבים המכסה את החזה שלו ומתפרש עד החלק העליון של זרועו השמאלית.

אני מתרכזת בזה במקום באורכו של הזין הכבד המשתפל בין רגליו, מתנודד כמו מטוטלת עם כל צעד וצעד שהוא עושה לעברי.

אני מעיפה מבט מעבר לכתפי. "אם תמשיך להתקדם לאורך השביל, אני אירה בך."

"כמה לא מפתיע שיש לך רובה, אלי מיי," הוא מטיח בחזרה. "מי שמדברת על קלישאה. חסר לך רק סרבל וקש שתוכלי ללעוס."

אני לא מצליחה להתאפק ומסתובבת אליו. "אתה טוען שאני בורה כפרית?"

הוא נעצר במקומו, וכשידיו מונחות על מותניו, ללא שמץ של בושה בנוגע לעירומו, בטלן הדשא שלי עומד שם ונועץ בי את מבטו כאילו העולם נמצא בבעלותו. "את טוענת שאינך כזאת, הקלברי פאי?"

חום מציף את עורי. אני פוסעת בנחישות ממש עד אליו — טוב, אולי לא כזה קרוב; אני עדיין פוחדת מהצחנה. לאחר מבט מקרוב אני מוכנה להודות שהוא לא נראה גרוע. מתחת לכל הלכלוך, עיני האוניקס הנפוחות וגוון העור של הבוקר שאחרי, יש לו תווי פנים בוטים אך מאוזנים וריסים ארוכים מספיק כדי לגרום לבחורה לקנא. זה רק מכעיס אותי עוד יותר.

"תקשיב, חבר, מעקב בעירום אחרי אישה יכול להתפרש כהטרדה מינית."

הוא פולט נחרת צחוק. "זה אומר לא מעט על חיי המין שלך, אלי מיי. אבל הסירי דאגה מליבך. גם אילו היה לי אפילו חשק קל לעשות אותך, אני סובל ממקרה חמור של זין וויסקי, ככה שלא תהיה לי זקפה בעתיד הנראה לעין."

"זה קורה לך לעיתים קרובות, אה?" אני מקמטת את אפי ומסרבת להרכין את מבטי. "ואתה מדבר על החסך המיני שלי?"

אני מבחינה בניצוץ המבזיק בעיניו, ומוכנה להישבע שהוא רוצה לצחוק. אבל במקום זה הוא מחייך חיוך מעושה ושפתיו מתעקלות ברוגז. "תני לי שעה וקצת קפה, ואז נוכל לדבר על זה כמה שרק תרצי."

"תכף גם תדרוש שאכין לך ארוחת בוקר."

חיוך שובבי מאיר את פניו. "טוב, אם את כבר מציינת את זה..."

"אתה יודע מה הכי מוציא אותי מדעתי?" אני מתפרצת עליו.

גבותיו הכהות והעבות מתכווצות, כאילו שהוא מבולבל. "מה?"

הוא ממש אומר את זה כאילו שלא שמע אותי היטב, לא כתגובה לשאלה שלי. אבל אני בכל זאת עונה לו.

"היית יכול לפצוע מישהו. היית יכול לפצוע אותי או איזושהי נשמה אומללה שהייתה נקרית בדרכך, כי נהגת שיכור." תחושת יגון נועצת את ציפורניה בליבי. "היית יכול להרוס חיים, להשאיר אנשים מאחור לאסוף אחריהם את השברים."

פניו מחווירים, והריסים המגוחכים שלו מלטפים את לחייו בעודו ממצמץ.

"אתה רוצה להרוג את עצמך?" אני צועקת עליו. "תעשה את זה בצורה אחרת —"

קולי דועך ברגע שנהמה בוקעת מגרונו, ואני נשבעת באלוהים שהוא חושף לעברי את השיניים שלו. הוא פוסע צעד נחוש לכיווני, כאילו ממש עלול לתקוף אותי, אך עוצר את עצמו. "שלא תעיזי... אין לך שמץ של מושג מה אני..." פניו מאפירים בעודו נועץ בי את מבטו ממרומי גובהו הכביר.

אנחנו מחליפים מבטים נוקבים בזמן שהוא פשוט מתנודד לו שם, כולו חיוור ורועד, זעמו כל כך קרוב אל פני השטח עד שהוא בוהק בעיניו.

הזעם רווי הכאב הזה הוא שטומן לי מלכודת, הוא שמסיח את דעתי מסימני האזהרה.

"אין לך מושג..." הוא בולע רוק כאחוז תזזית.

ורק אז עולה בדעתי שאני בצרות. אני מזנקת לאחור, אבל כבר מאוחר מדי. בטלן הדשא שלי רוכן קדימה ופולט. על כל חזית גופי.

תדהמה מקרקעת אותי למקומי למשך רגע ארוך ומייסר. ואז הצחנה מכה בי שנית. אני מכריחה את עצמי לשאת את מבטי ולהתבונן במענֶה שלי. אלף קללות נזעקות בתוך ראשי, אבל רק משפט אחד מצליח לחמוק מבעד לשיניי החשוקות.

"אני שונאת אותך."

קיליאן

בדרך כלל כשאישה אומרת לך שהיא שונאת אותך, בעודה נועצת בך מבט קר וקטלני, היא עושה מאמצים כדי להימנע מכל קשר נוסף איתך.

לא כך היה עם אלי מיי, הבחורה עם צינור המים מהגיהינום.

טוב, הרגע הקאתי עליה את הנשמה שלי, ככה שייתכן שיש לה סיבה לשנוא אותי. סיבה מוצדקת מאוד.

לא התנצלתי בפני איש זה שנים ארוכות. קול קטן בתוך ראשי אומר לי כי כדאי שאעשה זאת כעת. אבל הוויסקי שעדיין מבעבע בראשי משתיק את הקול הזה. שיט, הכול מבעבע כרגע — האדמה, המוח שלי, הדם שלי. האוזניים שלי מצלצלות.

אני נופל לאדמה. אני יודע שזה מה שקורה. הפתעה עמומה נרשמת במוחי בעת שהמענָה שלי פוסעת לעברי, לא הרחק ממני, וכורכת את זרועותיה סביבי. היא מרימה אותי.

בהצלחה עם זה, חומד.

אני שומע אותה מקללת, מרגיש את ברכיה כושלות תחת משקל גופי. אנחנו נופלים יחדיו. נדמה לי שאני פורץ בצחוק. אני לא בטוח. הכול מתפוגג ונעלם. בדיוק מה שאני רוצה שיקרה.

העולם הוא כתם מטושטש. מים מושפרצים על פניי. פעם נוספת. לכל הרוחות, זה מעצבן.

אני יורק ומנסה לנגב את הפנים שלי, אך הידיים שלי לא פועלות כהלכה. כל האיברים שלי כבדים.

"תפסיק לזוז, קוץ ענק בתחת שכמותך," בחורה נוהמת.

אלי מיי. לא אכפת לי אם הקול שלה רך כמו גלידת שמנת בטעם וניל, היא השטן. שטן המים. אולי לא נשרפים בגיהינום. אולי פשוט טובעים שם לנצח נצחים.

"אתה לא עומד לטבוע," היא אומרת ומשפריצה עליי שוב.

אני מתיז החוצה מלוא הפה מים. יש להם טעם של ויסקי ושל קיא. אני לא מצליח לראות שום דבר מזורגג מבעד למבול. "מה הקטע שלך עם מים?" אני מצליח לומר לפני שפרץ נוסף מוטח בפניי.

"יש להם מעין יכולת מופלאה כזאת, לנקות את הזוהמה," היא אומרת לאיטה בזמן שידה מקרצפת את החזה שלי. לא בתנועה מרגיעה, אלא בתנועה תקיפה, כאילו שהיא מנסה לתלוש את עורי. בועות סבון. יש פה ריח של וניל ושל אשכולית. סבון של בנות.

"כן, סבון. מים וסבון עוזרים לניקיון," היא ממשיכה, כאילו שאני תינוק. "אני יודעת. זה מטורף, נכון?"

סרקזם. אני מומחה בנושא. זאת אומרת, כשאני לא שיכור עד כדי כך שהעיניים שלי מסרבות להיפקח.

ידיים תקיפות זזות לאורך הקרקפת שלי. אצבעות נשזרות בשיערי.

"אלוהים ישמור, מתי הייתה הפעם האחרונה שבה סירקת את הסחבה הזאת?"

"כשנולדתי. עכשיו מספיק עם זה. תני לי לקום."

"יש לך קיא בשיער. אני מוציאה אותו החוצה."

אני מניח לה לשטוף אותי, קולה נכנס לתודעתי ויוצא ממנה בעודה מתלוננת. היא לא מפגינה אפילו קורטוב של עדינות. לא משנה. גם ככה אני לא יכול להתמודד עם עדינות.

אני מיובש ומובל לאנשהו. הכול עדיין מסתחרר סביבי. צניחה, התנודדות, הסתחררות. לא משנה מה אני עושה בניסיון להתחמק מזה, אני עדיין שומע את מקצב החיים.

"אני לא שומעת שום דבר מלבד מלמולים," היא אומרת, פניה כהילה מטושטשת מעליי.

מתחתיי יש רוך. סדינים קרירים. שמיכות עבות.

היא מגלגלת אותי על הצד ותוחבת כריות תחת גבי. "אם תקיא שוב, אתה הולך להישאר בודד במערכה, חבר."

תמיד אני נשאר בודד במערכה, חומד.