האלמנה

אני שומעת את קול צעדיה על השביל. צעדים כבדים של עקבים גבוהים. היא נמצאת כבר ליד הדלת, מהססת ומסיטה את השיער מפניה. תלבושת נאה. ז'קט עם כפתורים גדולים, מתחתיו שמלה נחמדה ומשקפיים על הראש. היא לא נציגה של עדי יהוה או של מפלגת הלייבור. זאת חייבת להיות עיתונאית, אבל לא מהזן הרגיל. היא השנייה היום — הרביעית השבוע, והיום רק יום רביעי. אני מתערבת שהיא תגיד, "אני מצטערת להטריד אותך בימים קשים כל כך." הם כולם אומרים את זה, ועל פניהם הבעה מטומטמת. כאילו שאכפת להם.

אני אחכה לראות אם היא תצלצל פעם שנייה. האיש שהגיע הבוקר לא עשה זאת. חלקם משועממים למוות מלנסות. הם מסתלקים ברגע שהורידו את האצבע מהפעמון, שועטים בשביל, נכנסים למכוניותיהם ונעלמים. הם יכולים לספר לעורכים שלהם שהם דפקו על הדלת אבל היא לא היתה שם. פתטי.

היא מצלצלת פעמיים. ואז היא דופקת בחוזקה בקצב טוק־טוק־טוקיטיטוק־טוק. כמו המשטרה. היא רואה אותי מציצה מבעד לרווח שבצד וילונות הרשת שלי והיא מחייכת את החיוך הרחב הזה. חיוך הוליוודי, אמא שלי היתה אומרת. ואז היא דופקת שוב.

כשאני פותחת את הדלת, היא מגישה לי את בקבוק החלב שהיה מונח על מפתן הדלת ואומרת, "את לא רוצה להשאיר את זה בחוץ, זה יתקלקל. אני יכולה להיכנס? שמת את הקומקום על האש?"

אני לא מסוגלת לנשום, ובוודאי שלא לדבר. היא מחייכת שוב, הראש שלה נוטה הצידה. "אני קייט," היא אומרת. "קייט ווֹטרס, עיתונאית של ה'דיילי פוסט'."

"אני—" אני פותחת, ולפתע קולטת שהיא בכלל לא שאלה.

"אני יודעת מי את, גברת טיילור," היא אומרת. המילים הבאות אינן נאמרות: אַת הסיפור. "בואי לא נישאר בחוץ," היא אומרת. ובעוד היא מדברת, איכשהו, היא נכנסת פנימה.

אני המומה מהאירועים ולא מסוגלת להוציא הגה, והיא מפרשת את השתיקה שלי כאישור להיכנס למטבח עם בקבוק החלב ולהכין לי ספל תה. אני הולכת אחריה — המטבח לא גדול, וקצת צפוף לנו כשהיא מתרוצצת, ממלאת את הקומקום ופותחת את כל הארונות שלי, מחפשת ספלים וסוכר. אני פשוט עומדת שם, מאפשרת לדברים לקרות.

היא מפטפטת על ארונות המטבח. "איזה מטבח יפה ואוורירי — הלוואי ששלי היה נראה כך. אתם בחרתם אותו?"

אני מרגישה כאילו שאני משוחחת עם חברה. לא כך חשבתי לעצמי שתתנהל שיחה עם עיתונאית. חשבתי שזה יהיה דומה לשאלות המשטרה. שזה יהיה סיוט, חקירה. זה מה שאמר בעלי, גלֶן. אבל, איכשהו, זה לא כך.

אני אומרת, "כן, בחרנו דלתות לבנות וידיות אדומות בגלל שזה נראה נקי כל כך." אני עומדת במטבח שלי ומשוחחת עם עיתונאית על ארונות מטבח. גלן היה מתפלץ.

היא אומרת, "מכאן?" ואני פותחת את הדלת לסלון.

אני לא בטוחה אם אני רוצה אותה כאן או לא, לא בטוחה איך אני מרגישה. זה לא נראה נכון למחות עכשיו, היא רק יושבת ומפטפטת עם ספל תה ביד. זה מצחיק, אני די נהנית מתשומת הלב. אני קצת בודדה בבית הזה עכשיו שגלן איננו.

והיא נראית כמי ששולטת במתרחש. למען האמת, זה די נחמד שמישהו שוב לוקח אחריות עלי. התחלתי להיכנס לחרדה שמא הכול ייפול על הכתפיים שלי, אבל קייט ווטרס אומרת שהיא תסדר את הכול.

כל מה שאני צריכה לעשות זה לספר את סיפור חיי, היא אומרת.

סיפור חיי? היא לא באמת רוצה לדעת עלי. היא לא באה בָּשביל אלי הביתה בשביל לשמוע על ג'ין טיילור. היא רוצה לדעת את האמת עליו. על גלן. בעלי.

אתם מבינים, בעלי מת לפני שלושה שבועות. הוא נפגע על ידי אוטובוס בדיוק מחוץ לסניף של סיינסברי. רגע אחד הוא עמד לצדי ומירר את חיי בעניין סוג הקורנפלקס שהייתי צריכה לקנות, ומיד אחריו הוא היה מוטל מת על הכביש. חבלות ראש, הם אמרו. על כל פנים, מת. אני פשוט עמדתי שם והתבוננתי בו, מוטל שם. אנשים התרוצצו להביא שמיכות והיה קצת דם על המדרכה. אם כי לא כמות דם גדולה. לו ידע, היה מאושר. הוא לא סבל בלגן מכל סוג שהוא.

כולם היו נחמדים וניסו למנוע ממני לראות את הגופה, אבל לא יכולתי לומר להם ששמחתי על כך שהוא איננו עוד. בא הסוף לשטויות שלו.