האמת היחידה 1: שקר יפהפה

פרק 1 שלוש שנים לאחר מכן

"אני מבינה שאת לא נלהבת לחזור, אבל תשתדלי לא להיראות כה אומללה,"

אמילי גוערת בי בשעה שאני אוספת את המטען שלי בחוסר חשק ממסוע המזוודות. אנו פונות אל שערי היציאה מנמל התעופה בלוס אנג'לס ואני מבחינה באבי, המלווה בשניים מעובדיו הצמודים, לאנדרו וחוליו.

עברו יותר משלוש שנים מאז עזבנו לניו יורק. זה קרה לא הרבה לאחר התאונה שבה נהרגה אימי. מסחרית נכנסה ברכבה והיא מתה במקום. התקשיתי להתמודד עם האובדן ואבא החליט ששנינו זקוקים לשינוי אווירה. עברנו להתגורר בסמיכות לאחיו, סמואל, אב יחידני לאמילי, שהיא בת גילי.

בהתחלה אבי חילק את זמנו ביני ובין עסקיו והשתדל להיות בבית בסופי השבוע, אבל בשנה האחרונה הוא מבלה את רוב זמנו באל־איי עם הדוד סמואל, שעוזר לו בניהול חברת הבנייה המשפחתית. ניקולס ואדריאן לא באו איתנו לניו יורק לפני שלוש שנים, הם נשארו באל־איי. אחי הגיע לבקר אותנו לעיתים קרובות, אך אדריאן סירב לבוא לבקר, ולא הגיע אפילו בחגים.

אני בוחנת בקפידה את פניו של אבי. לא נפגשנו במהלך החודש האחרון והוא לא נראה במיטבו. אני יודעת שלמרות החוזק שהוא משדר, מותה של אימא שבר אותו. היא הייתה אהבת חייו וככל שעבר הזמן הקושי שלו הלך וגבר. אבא שלי גבר נאה, מרשים וכריזמטי. מלבד חברת הבנייה של המשפחה, בבעלותו כמה בתי הימורים בלאס וגאס ומועדוני לילה, ולפי השמועות הוא מעורב גם בעסקי פרוטקשן באזור קליפורניה. אף שתמיד נרתעתי מעסקיו המפוקפקים, לרוב חשתי גאווה גדולה להיות הבת של רוברט דה־רוסי.

"מי קורסון2, איך הייתה הטיסה?" אבא שואל ומושך אותי אליו לחיבוק. "בסדר גמור. התגעגעתי אליך," אני אומרת בשקט. הוא משחרר אותי מחיבוקו ופונה לאמילי, מחבק גם אותה. "סמי לא הצליח להגיע," הוא מבשר לה, "אבל הוא יצטרף אלינו בערב." הוא משחרר אותה מחיבוקו.

אני מברכת בחיוך את לאנדרו ואת חוליו ואז מחליקה אל המושב האחורי של המכונית ומנסה להדחיק את החרדה שהולכת וגוברת בתוכי. אמילי מצטרפת אליי ומתיישבת לידי. היה ברור שיהיה לי קשה לחזור לעיר, אך לא תיארתי לעצמי עד כמה.

לפני חודש סיימתי באופן רשמי את לימודיי באוניברסיטת קולומביה ואבא התעקש שאגיע לביקור קצר בחברת אמילי. לצערי כבר לא היה לי תירוץ משכנע ונאלצתי להיענות לבקשתו.

המעבר לניו יורק עשה לי טוב. בחרתי להתנתק מחיי הקודמים ולסלול לעצמי דרך חדשה, רחוק מכל הזיכרונות הכאובים. עם הזמן הצלחתי לבסס את מעמדי בעיר. אפשר לומר שהיום אני פופולרית ומחוזרת וסוג של 'איט גירל.' יש לי מיליוני עוקבים באינסטגרם ונינה, היחצנית שלי, דואגת לי לתגמולים ולמתנות שוות מחברות מסחריות. זה מאפשר לי להיות עצמאית מבחינה כלכלית, לא תלויה במשפחתי.

עברתי התבגרות מזורזת והשתניתי לחלוטין. מנערה רגישה וטובת לב נעשיתי כלבה קרה ומחושבת. האובדן שחוויתי הוביל אותי למסקנה ברורה: בחיים לא מקבלים את מה שאנחנו חושבים שמגיע לנו, אנחנו מקבלים את מה שאנחנו לוקחים.

במהלך הנסיעה אני מתכנסת בעצמי ומחשבותיי נודדות אל אדריאן. אין ספק שהאובססיה שפיתחתי אליו התחזקה עם הזמן. אף שלא נפגשנו בשנים האחרונות ולא היה בינינו קשר ישיר הצלחתי למצוא דרכים מקוריות להישאר מעודכנת בחייו. לרוע המזל, ואני מתכוונת למזל שלי כמובן, ראיתי בתמונות שאחי שלח לי שיופיו רק השתבח. הוא נעשה הגבר המושלם במלוא מובן המילה.

הוא ואחי מבלים את רוב זמנם יחד, ואפשר לומר שהם בלתי נפרדים. שניהם עובדים בעסקיו של אבי. ככל שידוע לי ניקו אחראי על הפעילות השוטפת ואדריאן מנהל את הכספים. ניכר שצמד האלילים יודע ליהנות מהחיים, כיאה למעמדו. שניהם מחליפים נשים בקצב מסחרר ועד כה לא שמעתי ולו על בת זוג אחת קבועה בהקשר של מישהו מהם.

אני מצפה בקוצר רוח לגלות על אודותיו יותר, ללמוד אותו מקרוב ולהבין מה באמת אני מרגישה אליו.

כשהמכונית חוצה את שערי האחוזה אני נאבקת בדמעות ששורפות את עיניי. אנחנו נכנסים ואני מרגישה כאילו הזמן עצר מלכת. הבית לא השתנה, השטיחים, הרהיטים והתמונות נשארו במקומם.

שלא כמו הפנטהאוז היוקרתי בניו יורק, הבית בבוורלי הילס לא צועק יוקרה. הוא משפחתי וחם.

אמילי אומרת שהיא עולה לנוח בחדר האורחים ואני מחליטה לצאת מהבית כדי לנשום אוויר. אני מתיישבת על שפת הבריכה ושוקעת שוב במחשבות. אני עוצמת את עיניי ורואה את אימא צוחקת, אוהבת, כועסת. כשהודיעו לי שהיא נהרגה נכנסתי להלם ולא הוצאתי מילה במשך שבוע שלם.

הדמיון החיצוני שלי אליה מנחם אותי. יש כאלה שאומרים שאני העתק מדויק שלה. אימי הייתה ידועה כאישה מבריקה ועוצרת נשימה. היו לה עיניים ירוקות וגדולות, שיער חום ארוך ושופע, שפתיים בשרניות וגזרת שעון חול. כבת יחידה היה לה חשוב לפתח את הקריירה שלה, להוכיח את עצמה ולא לסמוך על המראה החיצוני. כשנישאה לאבי כבר נשאה אותי ברחמה והפתיעה את כולם בכך שמרדה במשפחתה וחרגה מהמוסכמות שהיו מקובלות באותם ימים. החיבור בין יהודייה למקסיקני קתולי לא התקבל יפה בקרב שתי המשפחות.

הוריי נפגשו בחברת הבנייה שלו, כשאבא שלה הגיע כדי לחתום על הסכם עבודה משותף. אבא אומר שברגע שראה אותה החליט שהיא תהיה האישה שלו. העובדה שהיה לה בזמנו בן זוג לא הפריעה לו לחזר אחריה במרץ עד שנשבתה בקסמו ונענתה לו.

צעדים מתקרבים מחזירים אותי למציאות. אני מסובבת את ראשי ועיניי פוגשות בהבעתו המתוחה של אבי.

"מה קורה, איחיטה מיה3? את נראית חיוורת, דברי איתי." הוא מתיישב לצידי וחופן את פניי בידיו.

"אתה יודע שהייתי מעדיפה לא לחזור לפה. אני כאן בשבילך ואני לא שלמה עם זה," אני ממלמלת בכאב. במקום להיות בחופשת 'בטן־גב' בקאבו סאן לוקאס אני כאן. לא כך תכננתי להעביר את חודש אוגוסט.

"אני מבין שטוב לך בניו יורק, שאת מאושרת וחסרת דאגות, אבל אי אפשר לברוח לנצח. את כבר בוגרת והגיע הזמן להתמודד עם המציאות. ידוע לך שבהמשך תהיי חייבת להיות מעורבת יותר בחברת הבנייה. את אוחזת בנתח נכבד מהמניות, ואת חייבת לשמור על האינטרסים שלך ולא לסמוך על איש," הוא אומר בקול סמכותי וממשיך ללטף אותי ברכות.

"אתה מגזים. כשיגיע הרגע להתמודד עם העסקים, אתמודד. חוץ מזה, בשביל מה יש לי אותך ואת ניקו?" אני מחייכת בפינוק, מנסה לרכך אותו מעט.

"הייתי רוצה שתיתני לעסקים הזדמנות כבר עכשיו. אם תחליטי שזה לא בשבילך אני מבטיח לקבל את זה בהבנה ולהניח לך לפרוח בכל תחום שבו תבחרי ובכל מקום שבו תבחרי להיות," הוא מבטיח.

זה לא מרגיע אותי, אפילו לא קצת. אולי אני מטורפת, אבל קשה לי להשלים עם העובדה שסבא הוריש לי את כל נכסיו, ובין היתר את המניות שלו בחברת הבנייה. 'שארמן בנייה ויזמות' זו אימפריה, מהמוכרות במדינה, והוקמה על ידי ג'ורג' שארמן, אביה של אימי ויקיר הקהילה היהודית בלוס אנג'לס. אימא שלי כיהנה כמנהלת החברה במשך יותר מעשור. לאחר מותה עורך הדין של המשפחה זימן אותי ואת אבי לפגישה ויחד הם הסבירו לי את המשמעות המשפטית של הצוואה. אבי הוא האפוטרופוס שלי בכל הקשור למניות שלי בחברה, וזאת עד שימלאו לי עשרים ושתיים, כפי שנקבע בצוואה. הבעיה שלי היא שאני לא רואה את עצמי משתלבת בתחום הבנייה. יותר מזה, אני לא מוכנה שיכתיבו לי את חיי.

"עכשיו לכי לנוח. ניקו ואדריאן הבטיחו להגיע הערב, אבל עם השניים האלה אין לדעת.״

אני מחייכת בהבנה ואנחנו פוסעים פנימה בשתיקה. לאחר מנוחה קצרה אני נכנסת לחדר האמבטיה למקלחת ארוכה. אני יוצאת עטופה במגבת ומתעכבת מול המזוודה. מה, לעזאזל, ללבוש? אני רוצה להיראות טוב וטבעית ככל האפשר.

אחרי התלבטות ממושכת אני הולכת על חולצת טי חלקה ועל מכנסי ג'ינס קצרים, ונועלת מוקסינים מבית 'גוצ'י'. אני מייבשת את שערי הארוך והגלי ומשלימה את המראה במסקרה, בסומק ורדרד ובגלוס טבעי.

אני מביטה בהשתקפותי במראה ומחייכת בסיפוק. אני כבר לא ילדה בת שבע־עשרה, עכשיו אני אישה בת עשרים ואחת מושכת ובשלה, אין סיכוי שהגבר הזה יישאר אדיש אליי.

"לורן, את ערה?" קולה של אמילי מפציע מחוץ לדלת חדרי.

"כן, את יכולה להיכנס."

הדלת נפתחת. היא נכנסת ונזרקת על המיטה. "אני מבינה שהחלטת לא לבזבז זמן." היא סורקת אותי מלמעלה למטה.

"אמילי, אין לי מושג למה את מתכוונת. אם יש לך משהו להגיד, אז בבקשה. את יודעת כמה אני מתעבת רמיזות."

"אדריאן," היא אומרת, צוחקת עליי.

"מה איתו?" אני עונה באדישות מזויפת, מושיטה יד אל האייפד ומתחילה לבדוק את המיילים שלי.

"זה שקוף שאת מתרגשת לקראת המפגש המחודש. את דלוקה עליו מאז ומתמיד. כמה שנים לא התראיתם? שלוש, ארבע?" היא נשענת על מרפקיה ומבטה נעשה רציני.

"עבר הרבה זמן. נפגשנו בפעם האחרונה באזכרה של אימא שלי, חודש אחרי שנהרגה. וכן, בעיניי הוא הורס, אבל זה הכול. באמת, אמילי! שכחת מי אני? עוד לא נולד הגבר שיגרום לי להתרגש," אני משקרת לה בביטחון.

היא מגלגלת את עיניה. "אני חושבת שלא רק שהוא נולד, הוא גם נמצא ממש מתחת לאף שלך. אף פעם לא חסרו לך מחזרים, הגברים הכי שווים בעיר חגים סביבך כמו זומבים מורעבים שמתחננים לקצת יחס. לאומללים אין מושג שלא משנה מה יעשו, הם לעולם לא יהיו טובים מספיק. יש רק גבר אחד שהוא טוב מספיק בעינייך, כל אחד אחר נפסל אוטומטית."

"מה לעשות שיש לי רף גבוה?" אני עונה. חילופי הדברים מתחילים לעלות לי על העצבים.

"לורן, יש לך רף לא הגיוני," היא טוענת.

"אולי בעינייך. ואת צודקת, אני משווה את כולם לאדריאן, בדיוק כמו שאני משווה אותם לניקו ולאבא. גדלתי לצד גברים מרשימים ולא אתפשר על פחות."

"תמשיכי להגיד את זה לעצמך."

אני מזעיפה פנים ונועצת בה את עיניי. "אמילי, אני מבקשת ממך לא לבלבל לי את המוח ולהניח לזה. אל תנתחי אותי ואל תנסי לייעץ לי, תדאגי לחיים שלך. גם ככה קשה לי עם הביקור הזה."

"או־קיי, חשבתי שתרצי לפרוק קצת מהמועקה." היא משחררת אנחה.

"אמילי, אני מבקשת שוב, תניחי לזה. אני לא צריכה שתהיי הקואצ'רית שלי."

"את לא צריכה להיות כזאת כלבה אליי."

"אז אל תכריחי אותי להתנהג אלייך ככה." אני יוצאת מהחדר. היא פשוט מגזימה. רק חסר לי שבחוסר מחשבה היא עוד תפלוט משהו באוזני מישהו מבני המשפחה. בדיוק בגלל דברים כאלה אין לי חברות קרובות מלבד אמילי. היא היחידה שיודעת כמעט את כל סודותיי, וגם לה אני לא מספרת הכול. לא חסרים לי חברים, אך כל קשריי החברתיים מושתתים על אינטרסים. מעולם לא סמכתי על איש שלא נמנה על בני משפחתי הקרובה.

כשאני יורדת במדרגות אני שומעת את קולו של אחי. גם אדריאן הגיע?

טוב, זה הזמן לשמור על קור רוח, ולא משנה כמה הוא נראה טוב!

אני מתקרבת לסלון ופוגשת בהבעתו המחויכת של ניקו. הוא מתרומם על רגליו, פוסע לקראתי ומוחץ אותי בחיבוקו. התגעגעתי אליו כל־כך. אני מביטה סביב ומבינה שהוא הגיע לבד.

"אחותי, איך זה הגיוני שאת נעשית שווה יותר מיום ליום? ואיך, לעזאזל, אבא נותן לך לחיות לבד? זה מדאיג אותי."

הוא משחרר מעט את אחיזתו. מי שמדבר, הוא בעצמו חתיך הורס. ניקו גבוה ובעל כתפיים רחבות, העיניים שלו בצבע חום כהה ושערו הארוך נופל על מצחו. "נו, באמת. פתאום עכשיו אתה האח הדואג?" אני שואלת בציניות.

"חוצפנית קטנה! אני תמיד דואג לך, פשוט בעבר לא הייתה לי סיבה לדאוג ועכשיו זה סיפור אחר. אני מקווה שבניו יורק כשאת יוצאת מהבית את לובשת יותר בגדים." הוא מעווה את פניו ובוחן את הופעתי.

"אם יש מישהו במשפחה הזאת שיש לדאוג לגביו זה אתה, אחי היקר."

הוא צוחק ומושך אותי לחיבוק נוסף. "לורן, את משהו מיוחד, אני נשבע."

"גם אתה לא רע בעצמך," אני אומרת בעליזות.

אמילי מצטרפת אלינו כשעל פניה חיוך רחב. "ניקו, מפתיע לראות אותך בשעה כזאת, הייתי בטוחה שתצטרפו אלינו רק לקינוח, במקרה הטוב. ממתי נעשית כזה דייקן?"

"מהיום שבו המשפחה נכנסה למצב של 'כוננות לורן'. לא הייתי רוצה להתעסק עם אבא ביום לחוץ כזה," הוא אומר בטון רציני. שתינו מגחכות.

"מה לגבי אדריאן? אל תגיד לי שהוא החליט לוותר על התענוג?" היא שואלת, ואז מסתכלת עליי בערמומיות. לפחות הפעם יש תועלת בשאלות החטטניות שלה.

"הוא יגיע מאוחר יותר. בניגוד אליי, יש לו פטור ממצבי חירום."

טוב, על זה אין ויכוח. מאוחר יותר אבא ודוד סמי מצטרפים אלינו, וניקו ממשיך להצחיק את כולנו בסיפוריו. זו הסחת דעת מוצלחת. מאז ומתמיד אחי היה ליצן, ובשלב מסוים כואבת לי הבטן מרוב צחוק. כשהגברים מתחילים לדבר על ענייני עבודה, אני מנצלת את ההזדמנות להתרענן וניגשת לשירותים. בדרך חזרה אל הסלון אני מבחינה באדריאן מרחוק וכל שריריי נמתחים בתגובה.

הוא כאן.

תתנהגי בטבעיות, אני מזכירה לעצמי שוב כשאני מתקדמת לעבר הגבר היחיד שגורם לי דפיקות לב. אני מצמצמת את עיניי ופוגשת את דמותו המהפנטת. הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת שנמתחת על חזהו המוצק ומבליטה את זרועותיו השריריות, הג'ינס שלו מונח על מותניו בשלמות ושערו החום קצר בצדדים, ארוך יותר למעלה מכפי שנראה בתמונות ומסורק לצד. יש לו זיפים שמחמיאים לו מאוד ומוסיפים לו מראה מחוספס.

הוא מרים אליי את מבטו הערמומי ועיניו פוגשות בעיניי. רגליי רועדות. אני נלחמת לשמור על שליטה, בולעת את הרוק ונעמדת ממש מולו. "אדריאן, אני שמחה שבפעם הזאת כן יכולת להצטרף אלינו," אני אומרת בציניות.

"ברוכה השבה, לורן, טוב לראות אותך.״

ידו נשלחת לקראתי. שאני אמות כאן ועכשיו, כמה אני אוהבת את הקול הצרוד שלו. אני מושיטה את ידי ואנחנו לוחצים ידיים כמו שני זרים שנפגשים לראשונה.

הוא בטח צוחק עליי. אם קודם היו לי ציפיות לחוש זרמי חשמל ופרפרים בבטן, אז התבדיתי. המגע תפל לחלוטין. אני לא מאמינה שהגבר ההורס הזה עדיין אדיש כלפיי. נדרש לי רגע כדי להתאושש מההלם. "טוב לראות גם אותך." אני מושכת את ידי מאחיזתו ומתקרבת לאמילי, שמביטה בי בסקרנות.

"הוא חתיך בטירוף," היא לוחשת באוזני. אני ממלמלת הסכמה בקול כמעט בלתי נשמע.

לורן, קחי את עצמך בידיים!

"מה אתן מסתודדות שם? תשתפו אותנו," ניקו אומר לפתע ושתינו נדרכות.

"זה שום דבר," אני פולטת וממהרת לשנות נושא, "מתי אוכלים? אני רעבה."

"אז קדימה, למה אנחנו מחכים? בואו ניגש לחדר האוכל. לורן, רוזה הכינה לכבודך את כל התבשילים שאת אוהבת," אבא אומר. אני מחייכת אליו בהערכה. רוזה היא הטבחית שלנו כבר שנים רבות ונחשבת בת משפחה. אני רק שומעת את שמה וכבר מפתחת תיאבון.

במהלך הארוחה אני משתדלת להיות קשובה לשיח המשפחתי. זה לא עובד כי בכל פעם שאדריאן מסתכל עליי חומות ההגנה שלי נופלות. הוא מביט בי במבט מזוגג שאני לא מצליחה לקרוא ומבלבל אותי.

לאחר שאנחנו מסיימים לאכול אנחנו יוצאים יחד אל הפטיו. אבא מחלק כוסיות טקילה וכולנו נעמדים להרמת כוסית.

"עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שהרמנו לחיים. לצערי לא היו לנו סיבות לחגוג. עברנו שנים לא פשוטות וכאבנו את אובדן יקירינו. שמירה על אחדות המשפחה היא ערך עליון ואני שמח שכולכם נמצאים פה הערב. לורן, תמיד היית ילדה מיוחדת ועכשיו את אישה מיוחדת אפילו יותר. אני גאה בך על קבלת התואר ואף שסירבת בתוקף להצעה שלי לחגוג את המאורע כנדרש, גם ניקולס חושב שמן הראוי שנחגוג."

הוא מפתיע אותי בדבריו ואני נדרכת. "אבא, חשבתי שכבר דיברנו על הנושא. אני לא מרגישה צורך לחגוג בחברת אנשים שאליהם אין לי כל קשר. תאמין לי שאני חוגגת מספיק בניו יורק." ממש לא מתאימה לי מסיבה המונית בסגנון שאחי אוהב.

"אם כך, זאת תהיה החגיגה שלי, ובה אחגוג את קיומך," הוא קובע ובכך חותם את הוויכוח הקטן. אבא שלי עקשן בדיוק כמוני ולא ישנה את דעתו בעניין, חבל על הזמן ועל האנרגיה שלי.

"אז מתי ואיפה זה יתרחש?" אני שואלת בחוסר עניין את ניקו, שמחזיר לי מבט ממזרי.

"בשבת, יום לפני שתעזבי. אעדכן אותך בהמשך בנוגע לפרטים. ברשותכם, אדריאן ואני חייבים לזוז, מחכים לנו ב'לייט־האוס'."

"ניקו, אמילי ואני באות איתכם," אני מכריזה. לא יזיק לי לצאת מהבית ולהתאוורר. 'לייט־האוס' הוא אחד המועדונים הנחשבים ביותר במערב הוליווד. אבי פתח את המועדון לפני כעשור וניקו מנהל אותו בארבע השנים האחרונות.

"אחותי היקרה, חשבתי שאת לא בעניין של חגיגות."

נראה שהוא לא אוהב את הרעיון. "אני רוצה להכיר את המועדון מקרוב. גם ככה אין לנו דבר מעניין יותר לעשות. נכון, אמילי?" אני מפנה אליה מבט והיא משיבה בחיוך גדול.

"לורן, אני חושב שזה רעיון לא טוב. אין לכן מה לעשות שם. תמצאו עיסוק אחר," ניקו אומר.

אני משתדלת להסתיר את השעשוע שאני חשה מפני שקרוב לוודאי שזה רק יכעיס אותו יותר. "איזה שטויות אתה מדבר! אתה חושב שאני לא יוצאת לבלות במועדונים?"

"אנחנו לא בניו יורק. כאן הדברים מתנהלים אחרת," הוא מתעקש.

"אני לא רואה את ההבדל. אם אתה לא רוצה לקחת אותנו, אז בסדר, אדאג לכך שיכניסו אותנו למועדון המתחרה בלי בעיה. אתקשר מייד לנינה, היחצנית שלי." אני שולפת את הנייד מהכיס האחורי של הג'ינס.

"מה העניין, ניקו? תן להן לבוא," אדריאן מתערב ומפתיע את כולנו.

ניקו מגרד בראשו. "או־קיי, תבואו איתנו, אבל תתרחקו מצרות ואל תגזימו עם האלכוהול."

נשמע הוגן. "מוסכם," אמילי ואני עונות יחד. "נעלה להחליף בגדים ונחזור," אני מוסיפה.

אנחנו נפרדות מכולם ונכנסות אל הבית. "תעשו את זה מהר!" ניקו שואג מאחורינו.

אני נכנסת לחדרי ולובשת בזריזות שמלה אסימטרית שחורה בגזרת עיפרון. אני משלימה את ההופעה בסנדלים גבוהי עקב של ולנטינו. הם מיוחדים מאוד וצבעם שחור עם רצועות מעוטרות זהב. אין לי זמן להתאפר, אז אני מסתפקת באודם אדום, הנשק האולטימטיבי לשיפור המראה.

אני צועדת עם אמילי אל החניה שבחזית הבית ומוצאת את ניקו ואת אדריאן כבר ממתינים לנו ליד ה'לנד־קרוזר' של אחי. ניקו פותח עבורנו את דלת המכונית ומביט בי באזהרה.

״לורן, בלי שטויות!״

״אויש, ניקו, תירגע ותנשום.״ אני מתמקמת במושב האחורי ועוטה על פניי חיוך כפוי בזמן שאני חוגרת את חגורת הבטיחות. הגישה שלו משגעת אותי. הגיע הזמן שיפסיק להתייחס אליי כמו אל ילדה.

כעבור עשרים דקות אנחנו יוצאים מהרכב ומצטרפים אל ההמון הממתין בכניסה. ברגע שהשומרים מבחינים בניקו הם מפנים לנו את הדרך. עד כה ראיתי את המועדון רק בתמונות, אולם במציאות המקום גדול ומפואר הרבה יותר. התקרה גבוהה, הקירות מעוטרים בעיצובי פסיפס מוזהבים והבר הענקי ממוקם באמצע רחבת הריקודים. בהחלט מרשים.

אנחנו נכנסים למתחם הווי־איי־פי ההומה. אחי מסמן לי בידו להתקרב אליו. "יש לנו עבודה. אהיה במשרד עם אדריאן. אל תזוזו מכאן!" הוא מצווה.

"כן, המפקד!" אני עונה בלעג, רואה מזווית עיני חיוך קטן שמופיע על פניו של אדריאן. אחי ואדריאן עוקפים אותנו ונעלמים יחד לתוך המעלית.

"נראה שעוררנו עניין, אנשים לא מפסיקים להתלחשש," אומרת אמילי בעודה סורקת את החלל. נראה שכמה אנשים מביטים לכיווננו בסקרנות, חלקם מוכרים לי.

"ממש לא מזיז לי," אני משיבה באדישות.

אנחנו ניגשות לעמוד בסמוך לבר. "מרגע שנכנסנו החתיך עם החולצה השחורה לא מוריד ממך את העיניים," אומרת אמילי ומחווה לעברו בעיניה, "ואם כבר מדברים עליו, הוא מתקרב."

אני מעיפה מבט לכיוון ורואה את הבחור המדובר. "אמילי, בחיי שאת לא מפספסת שום פרט," אני מצחקקת.

"את לורן, נכון?" הוא שואל בביטחון. אני מהנהנת. "אני דניאל רייס. אבא שלי ציין את העובדה שהגעת לביקור. נעים להכיר אותך, גוואפה4." הוא מתקרב ונושק בעדינות לכף ידי. "אשמח להצטרף אליכן, אם זה בסדר."

הוא לא מחכה לתשובה וכבר נעמד לצידי. שמעתי עליו. דניאל ידוע כפלייבוי. הוא צעיר מאחי בשנה ומשפחתו מנהלת עסקים עם אבא ועם ניקו. הוא נראה לא רע בכלל, עיניו כחולות, עורו מעט כהה. נכון שהוא לא מטר ותשעים כמו אדריאן וניקו, אבל מבנה גופו רחב וגברי. במקרה אחר הייתי שולחת את הבחור לדרכו מפני שאין שום טעם לבזבז את זמני עם מישהו שמאוהב בעצמו, אך ייתכן שהוא יועיל לי בהמשך.

"תודה. תכיר את אמילי, בת דודי." אני קצת מרחמת עליה על כך שהוא התעלם מנוכחותה.

"כמובן, היופי עובר במשפחה." הוא עונה בחיוך רחב ואמילי, איך לא, נראית יותר מדי מרוצה מעצמה. ניקו מגיח מאחור ומפתיע אותנו, מלווה באדריאן ובשני גברים לא מוכרים לי.

"רייס, האם זה לא ברור שאחותי מחוץ לתחום?"

"תירגע, ניקו, רק הצגתי את עצמי," דניאל אומר בקול מפייס.

"תפסיק להתעסק בשטויות ותעלה איתי למשרד, יש בעיה שלא סובלת דיחוי," ניקו פוקד עליו בחוסר סבלנות.

"אני מגיע. לורן, אמילי, תסלחו לי לרגע."

מצחיק לראות איך התפוגג כל הביטחון העצמי שלו ברגע ששמע את קולו של אחי. אני מחזירה לו בחיוך מזויף ומתמקמת על כיסא בר בזמן שאמילי הולכת לחפש את חדרי השירותים. אני מזמזמת את השיר שנשמע ברקע ונשימתי נעצרת ברגע שאדריאן מתיישב על כיסא לידי. הוא מביט בי בקשיחות במשך כמה שניות ואז רוכן ולוחש באוזני, "לורן, דניאל הוא חדשות רעות. תאמיני לי שלא היית רוצה לגרום למלחמה בין המשפחות בתקופה הקצרה שאת כאן."

או־קיי, רייס הועיל לי מהר משחשבתי. "תודה על האזהרה, אבל אני יודעת להסתדר לא רע עם טיפוסים כמו דניאל. מעולם לא הייתה לי בעיה בתחום והוא לא הולך לחדש לי משהו, הסר דאגה מליבך," אני משיבה בלעג.

"חבל שתטפחי תקוות שווא. את צעירה מאוד ולדניאל יש העדפות מסוימות מאוד. הוא רחוק מלהיות בקטע של משהו רציני."

"ומי אמר שזה מה שאני מחפשת?" אני מגחכת.

"זה לא?" הוא מרים גבה.

אני לא מבינה למה אכפת לו בכלל. ממתי אני מעניינת אותו? "אני לא יודעת מה אתה חושב שאתה יודע עליי ואולי זה הזמן לרענן את הידע הזה. הדבר האחרון שאני מחפשת זה מישהו רציני."

עיניו בוערות. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מביע רגש. איש הקרח מתחיל להיסדק. אדריאן מתרחק ממני ומסמן לברמן. כשזה ניגש אליו, הוא מזמין כוס ויסקי ולא טורח לשאול אותי אם אני רוצה משהו לשתות.

מתחשק לי להתרחק ממנו, אך אני נלחמת בדחף, שומרת על איפוק ולא זזה ממקומי. הוא לוגם מהכוס בשתיקה עד שתשומת ליבו עוברת לבובת סיליקון בלונדינית שעוברת במקום. החזה המזויף שלה עצום והגופייה שהיא לובשת בקושי מצליחה לכסות משהו. שפתיה מנופחות בבוטוקס והיא נראית זולה. הוא שולח אליה חיוך והיא נעצרת, מתמקמת בינינו ומפנה לי את גבה. היא רוכנת לעברו, נושקת על שפתיו ומלטפת אותו בלי בושה.

אני לא יכולה להסיר מהם את מבטי. ידוע לי שהבחור רודף שמלות, אבל אני בהלם מכך שהוא מתעסק עם בחורה שנראית כמו חשפנית. הוא עשיר וחתיך הורס ובקלות יכול לכבוש כל בחורה שיש לה קצת יותר סגנון. "אדריאן, ממש הפתעת אותי. לא ידעתי שאתה בקטע של מתקנים מתנפחים," אני אומרת בקרירות, ממשיכה להביט בכלבה שולחת ידיים לכיוון מפשעתו.

"אוי, כנראה הפרעתי באמצע משהו, את בטח כועסת עליי," היא עונה בארס ונשארת ממוקדת בו.

"היא גם מדברת," אני אומרת ביובש, מסתירה את הקנאה, "ואני חשבתי שהלשון הזאת יודעת לעשות רק דבר מסוים מאוד."

הזונה מורידה ממנו את ידה ומקרבת את פיה אל אוזנו. "אם לא תעיף את הכלבה המתנשאת מכאן, לא תקבל הערב את הדבר שעליו היא מדברת."

"או־קיי, עכשיו אני ממש מתרשמת," אני ממשיכה להציק.

"קלי, תכירי את לורן, אחותו של ניקו," אומר אדריאן.

פיה נפער בתדהמה. "ממתי יש לו אחות?"

"אדאג לדבר עם אחי על הנושא. לא ייתכן שהוא לא יסביר לכל הזונות שלכם את אילן היוחסין המשפחתי," אני משיבה.

היא מסתובבת אליי באחת. "למי קראת זונה?"

"אוי, סליחה, טעות שלי. את בטח דוגמנית. או בעצם שחקנית, לא?" הסתומה מחייכת ומהנהנת. "זה מסביר את התלבושת. נראה שהגעת היישר

מסט צילומים לסרט פורנו."

"אדריאן, תגיד לה משהו ועכשיו!" עיניה בוערות.

אדריאן לא מגיב ונראה שהוא לא מתרגש בכלל מהאיום. היא נועצת בנו מבט נוסף, מקללת חרישית ועוזבת בכעס.

אני מביטה בה מתרחקת ומחייכת לעצמי בסיפוק. אסטה לה ויסטה, בייבי.

"אני חייב להודות לך. לא רק שזה היה משעשע מאוד, גם עזרת לי להשתחרר ממנה, לפחות לכמה ימים. בתקופה האחרונה היא נעשתה תלותית."

"אני בטוחה שאתה לא מפחד במיוחד לפגוע ברגשותיה, אז למה זה כזה מסובך לגרום לה להיעלם?" אני שואלת ביובש.

"איך אסביר את עצמי בעדינות? קלי היא בחורה שקשה להעלים. לא בלי להתחרט על כך לאחר כמה ימים, את מבינה? יש לה יכולות נדירות." בן־זונה. אני חושקת שיניים. "אני רואה שרייס חזר. כדאי שתיגשי אליו לפני שיאבד בך עניין. נראה שהוא נהנה בחברתה של אמילי." הוא מחווה בידו לעבר קצה הבר.

אני מעיפה בהם מבט קצר. "הצחקת אותי, ברגע שאגש אליו הוא ישכח מהאיומים של ניקו. בכל מקרה, אני מוותרת על התענוג. חבל לי לקלקל לאמילי, נראה שהיא נהנית ממנו."

"לא תיתני לה קצת קרדיט?"

"אני נותנת לה ממש ברגע זה, כשאני שומרת על מרחק. אמילי בחורה יפה, אבל היא לא אני." מה שחסר לאמילי זה ביטחון עצמי, לא יופי. יש לה גוף של אצנית מקצועית, היא גבוהה כמעט כמוני ושערה הארוך בצבע חום־דבש, גוון זהה לזה של עיניה.

"אני חייב להסכים, אתן שונות," הוא אומר בזלזול.

דמי מבעבע. "אני לא מבינה מה אתה רוצה. במשך שנים שמרת על מרחק ועכשיו אתה מעז להעביר עליי ביקורת? עדיף שתחזור לעיסוקך."

"תשמרי על הפה שלך, נִינְיָה פְרֶבֶרְסָה."

רגע, איך הוא קרא לי עכשיו? ילדה מרושעת? סוטה? גם וגם? אני בוחרת להישאר עם הספק. "ואם לא אעשה את זה, מה יקרה? תחזור להתעלם מקיומי? מעולה. לא אתן לך לזלזל בי. אתה לא טוב ממני. שנינו חלאות, זה בטוח, ההבדל היחיד ביני לבינך זה שאתה הרבה יותר אגו־מניאק ודפוק ממני!"

הוא מצמצם את עיניו, שורף אותי במבטו. "לא יודע למה, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאת מתה על האגו־מניאקיות שלי. אני טועה?"

הוא שולח את אצבעותיו אל כף ידי ומלטף אותה בתנועות מעגליות. אני לא מבינה מה המטרה של הפלירטוט ומחליטה להחזיר לו באותו האופן. אני מרימה את ידי הפנויה, מניחה אותה על כתפו ונצמדת אליו. הריח החריף של הבושם שלו ממלא את נחיריי. אני נאבקת לשמור על ארשת פנים רצינית ולוחשת באוזנו בקול מפתה, ״ולי תמיד הייתה הרגשה שלאורך השנים נלחמת בעצמך כדי לשמור ממני על מרחק. אני טועה?״

ידו עוזבת את ידי. "לורן, את אחותו של ניקו, והבת של אבא שלך. תהיי בטוחה שאשמור על מרחק.״

בקולו נשמע איום. הוא קם ודוחף את הכיסא לאחור, מסובב אליי את גבו ומתרחק. הגבר הזה מוציא אותי מאיזון. אם קודם חשבתי שהמרחק ממנו הוא עינוי צרוף, אז הקרבה אליו אכזרית עוד יותר. אני מזמינה לעצמי כוס יין לבן ואז מחפשת את היציאה הקרובה. אני צריכה כמה רגעים לעצמי כדי לנשום.

המרפסת שקטה וקרירה מעט. אני סורקת את המקום עד שאני מבחינה בבחור חמוד שעומד ומעשן לבד. אני מחליטה לגשת אליו. ״היי, אשמח לקבל סיגריה.״

הוא מרים את מבטו. ידו נשלחת לכיס הקדמי של הג'ינס שלו והוא נותן לי

את הקופסה ואת המצית. ״בבקשה. את מוזמנת להצטרף אליי, מיס..."

"השם הוא לורן. ואתה?" אני שולפת סיגריה ומתיישבת לצידו על הספה.

"אני ג'ייק, נעים מאוד."

הוא ממש חמוד. אני מחייכת אליו בזמן שאני מדליקה את הסיגריה. עיניו חומות ושערו מחומצן. גופו צנום והוא נראה בערך בגילי.

"אז, לורן, מי הגבר שעושה לך צרות?״

הוא מפתיע אותי בשאלתו ואני כמעט נחנקת מהעשן. ״זה כזה שקוף?״

״איזו עוד סיבה יכולה להיות לכך שתהיי כאן לבדך? נראה ששנינו עברנו יום די מחורבן. בן הזוג שלי זרק אותי לפני רגע לטובת הבוס שלו. מה הסיפור שלך?״

״או־קיי, ניצחת, קשה להתעלות על זה. אצלי המצב מסובך פחות. אני דלוקה על מישהו שהוא סוג של בן משפחה,״ אני משיבה בקול מהוסס.

״רוצה לספר לי על זה?״

״לא ממש. יצאתי לפה כדי להסיח את דעתי מהנושא.״

הוא מהנהן ומחייך בביישנות. "את חדשה פה? הייתי זוכר את הפנים שלך אם היינו נפגשים בעבר."

״חדשה־ישנה. נולדתי וגדלתי פה. לפני שלוש שנים עברתי לניו יורק. אני פה לחופשה קצרה.״

״אשמח להכיר אותך יותר לעומק. בקטע ידידותי, כן? את נראית לי טיפוס מעניין ולא שגרתי."

הבחור הזה קליל ונעים להיות בחברתו, הוא מוצא חן בעיניי. אנחנו ממשיכים לשוחח וג'ייק מספר לי שהוא בן עשרים וחמש וסטייליסט נחשב.

מתברר שהוא עובד עם האחיות קרדשיאן ועם שחקניות מוכרות נוספות.

אני מספרת על עצמי קצת יותר ומאבדת לגמרי את תחושת הזמן. בזמן שאני מדליקה סיגריה נוספת הנייד שלי מתחיל לזמזם. אני שולחת יד לתיק, שולפת אותו ורואה את שמו של ניקו מתנוסס על המסך.

״הפרת את ההבטחה שלך. וממתי, לעזאזל, את מעשנת?״ אחי נובח באוזני. הייתי צריכה לנחש שיעקוב אחריי בעזרת מצלמות האבטחה.

״ניקו, אתה מה־זה מגזים!״

״מי זה איתך?״ הוא דורש לדעת.

״ידיד. תאמין לי שהוא לא צריך להדאיג אותך. ג'ייק, חייך למצלמה ותגיד שלום.״

ג'ייק מסתכל לכיוון המצלמה בהלם. ״את רצינית? מה הולך פה?״

״ניקו, אני כבר נכנסת. ביי בינתיים.״ אני מנתקת, עדיין לא מאמינה שהוא מרגל אחריי. ״ג'ייק, זה לא עניין גדול. המועדון נמצא בבעלות בני משפחתי. אחי הציץ עלינו דרך מצלמות האבטחה.״

״טוב שנזכרת להגיד משהו על כך, ממש פרט שולי."

״בהתחשב בעובדה שזאת הפעם הראשונה שאני מבלה פה, זה לגמרי שולי.

אני חייבת להיכנס. מה דעתך שאתקשר אליך מחר וניפגש לצהריים?״

״נשמעת לי תוכנית טובה,״ הוא עונה בהתלהבות ומשאיר בידי כרטיס ביקור מעוצב. ״תרגישי חופשייה להתקשר מתי שבא לך.״

אני נפרדת ממנו בנשיקה על הלחי וחוזרת פנימה. בדרכי אני נתקלת בניקו, שפוסע לכיוון שלי.

"לורן, אני צריך ללכת. אקפיץ אתכן אל הבית, אמילי מחכה לך למטה."

"או־קיי," אני עונה. גם ככה מיציתי את הבילוי ואני משתוקקת לצלול למיטה.

 

מספרדית: הלב שלי. מספרדית: הבת שלי. מספרדית: יפה.