האמת על פרשת הארי קברט



בראשית 2008, כלומר שנה וחצי בערך אחרי שהפכתי, בזכות רומן הביכורים שלי, ליקיר הספרות האמריקנית, תקף אותי מחסום כתיבה כבד - תסמונת שכיחה למדי, ככל הנראה, בקרב סופרים שידעו הצלחה מיידית ומתוקשרת. המחלה לא התפרצה בבת אחת: היא החלה לקנן בתוכי באיטיות. המוח שלי, שנפגע, כמו התאבּן טיפין טיפין. כשהתסמינים הראשונים הופיעו, העדפתי להתעלם מהם. אמרתי בליבי שההשראה תחזור למחרת, או ביום שאחרי, או בזה שאחריו. אבל הימים התארכו לשבועות ולחודשים וההשראה לא באה.

הירידה שלי שאוֹלה נחלקה לשלושה שלבים. השלב הראשון, ההכרחי לכל צניחה מסחררת שמכבדת את עצמה, היה נסיקה מזהירה: הרומן הראשון שלי נמכר בשני מיליון עותקים ורומם אותי בגיל עשרים ושמונה למעמד של סופר מצליח. זה קרה בסתיו 2006, ובתוך שבועות ספורים השם שלי הפך לשם־דבר. ראו אותי בכל מקום: בטלוויזיה, בעיתונים, על שערי כתבי־עת. הפנים שלי התנוססו על כרזות פרסומת ענקיות בתחנות הרכבת התחתית. הקשוחים במבקרים של היומונים החשובים בחוף המזרחי היו בדעה אחת: מרקוס גולדמן הצעיר יהיה סופר גדול.

ספר אחד, יחיד, וכבר ראיתי את עצמי פותח את הדלת לחיים חדשים: חיים של הכוכבים המיליונרים הצעירים. עזבתי את בית הוריי במוֹנטקלייר, ניו־ג'רזי, ועברתי לדירת פאר בווילג'; החלפתי את הפורד יד־שלישית שלי בריינג'־רוֹבר שחורה עם חלונות כהים היישר מהיצרן; התחלתי לפקוד את המסעדות הנחשבות; שכרתי את שירותיו של סוכן ספרותי שניהל את לוח הזמנים שלי וצפה איתי במשחקי בייסבול על מסך ענקי בדירתי החדשה; שכרתי משרד סמוך לסנטרל פארק, ומזכירה מאוהבת במקצת בשם דֶניז טיפלה שם בדואר שלי, הכינה לי קפה ותייקה מסמכים חשובים.

בששת החודשים הראשונים מאז פרסום הספר הסתפקתי בהתענגות על נוחותם של חיי החדשים. בבקרים הייתי עובר במשרד כדי לרפרף על מאמרים שאולי התפרסמו על אודותיי וקורא את עשרות מכתבי ההערצה שקיבלתי מדי יום, ושדניז תייקה אחר כך בקלסרים גדולים. ואז, אחרי ששבעתי נחת מעצמי והרגשתי שעבדתי דיי, התפניתי להלך בחוצות מנהטן לקול התלחשויותיהם של האנשים. את שארית היום הקדשתי לניצול הזכויות החדשות שהעניקה לי הידוענות: הזכות לקנות כל דבר העולה על דעתי, הזכות לצפות במשחקי ההוקי־קרח של הרֵיינגֶ'רס מתאי האח"מים שבמדיסון סקוור גארדן, הזכות לפסוע על השטיח האדום עם אגדות רוק שרכשתי את כל הדיסקים שלהם בנעוריי, הזכות לצאת עם לידיה גְלוֹר, כוכבת סדרת הטלוויזיה הכי נצפית ושימותו כל הקנאים. הייתי סופר מפורסם. הרגשתי שאני עוסק במקצוע היפה ביותר בעולם. וכיוון שהייתי בטוח שהצלחתי תימשך לעד, לא שעיתי להתרעות הראשונות של הסוכן והמו"ל שלי, שדחקו בי להפשיל שרוולים ולהתחיל לכתוב את ספרי השני.

בששת החודשים הבאים הבנתי שהרוח משנה את כיוונה: מכתבי המעריצים התמעטו, וברחוב ניגשו אלי פחות ופחות אנשים. עד מהרה התחילו לשאול העוברים ושבים שעדיין זיהו אותי: "מר גולדמן, על מה הספר הבא שלך? מתי הוא ייצא לאור?" הבנתי שהגיעה השעה לשבת לעבוד, וכך עשיתי: העליתי רעיונות על הנייר וניסחתי תקצירים במחשב, אבל שום דבר טוב לא יצא מזה. אז חשבתי על רעיונות אחרים וניסחתי תקצירים אחרים, אבל גם זה לא עזר. בסופו של דבר קניתי מחשב חדש, בתקווה שהוא יירכש עם רעיונות טובים ותקצירים מוצלחים, אבל ללא הועיל. או אז החלטתי לשנות את שיטת העבודה: החזקתי את דניז במשרד עד השעות הקטנות של הלילה כדי שתקליד את מה שנדמו לי כמשפטים כבירים, מילים נהדרות וניצניו של רומן מזהיר. אלא שלמחרת המילים נראו לי תפלות, המשפטים צולעים והניצנים - עלים שמוטים. נכנסתי לשלב השני של המחלה.

בסתיו 2007 כבר חלפה שנה מאז יצא לאור ספרי הראשון, ועדיין לא כתבתי שורה אחת מהספר הבא אחריו. כשלא נותרו עוד מכתבים לתייק, כשחדלו לזהות אותי במקומות ציבוריים וכשבחנויות הספרים הגדולות של ברודווי הוסרו הכרזות שעליהן התנוססו פניי, הבנתי שהתהילה זמנית. היא מפלצת תאוותנית, ומי שלא מזין אותה נאלץ לחזות באחרים התופסים את מקומו: פוליטיקאים של השעה, כוכבת הריאליטי האחרון ולהקת רוק מפציעה נטלו לעצמם את ליטרת תשומת הלב שלי. אבל רק שנה חלפה מאז יצא הספר שלי לאור! יחידת זמן קצרה עד גיחוך בעיניי, אבל ארוכה כנצח על פי קנה־המידה של המין האנושי. בשנה הזאת נולדו מיליון ילדים בארצות־הברית בלבד, מיליון אנשים מתו, רבבות נורו למוות, חצי מיליון התמכרו לסמים, מיליון נעשו מיליונרים, שבעה־עשר מיליון החליפו טלפונים ניידים, חמישים אלף נהרגו בתאונות דרכים, ובאותן נסיבות, שני מיליון נפצעו קשה. ואילו אני כתבתי רק ספר אחד.

'שְמיד והַנסוֹן', הוצאת הספרים הניו־יורקית הידועה ששילמה לי סכום כסף הגון בעבור רומן הביכורים שלי ותלתה בי תקוות גדולות, הציקה לסוכן שלי, דאגלס קְלארֶן, שרדף אחרי בתורו. הוא אמר לי שהזמן אזל ושאני חייב להגיש כתב יד חדש. ואילו אני השתדלתי להרגיע אותו כדי להרגיע את עצמי, ואמרתי שהרומן השני שלי מתקדם בקצב יפה ושאין כל סיבה לדאגה. אבל למרות שעות ההסתגרות במשרד, מחסום הכתיבה לא נפרץ. ההשראה פרחה כלא היתה, ואני לא הצלחתי לעלות על עקבותיה. בלילות, בהיותי טרף לנדודי שינה, חשבתי שבקרוב, עוד בטרם ימלאו לו שלושים, יחדול מרקוס גולדמן הגדול להתקיים. המחשבה הזאת הבהילה אותי כל כך, שהחלטתי לצאת לחופשה כדי להתאוורר מעט. הזמנתי לעצמי סוויטה למשך חודש ימים במלון פאר במיאמי, כביכול כדי להחליף כוחות, מתוך אמונה כמוסה שהמנוחה תחת הדקלים תשיב אלי את מלוא כוח היצירה שלי. אלא שפלורידה היתה בסך הכול ניסיון מילוט נפלא, והפילוסוף סֶנֶקה כבר חווה זאת אלפיים שנה לפני: לאן שלא תברח, הבעיות ישתחלו לתוך המזוודות שלך וילוו אותך. ממש כאילו, ברגע הנחיתה במיאמי, סבל קוּבּני חביב מיהר בעקבותיי ליציאה מנמל התעופה ואמר לי:

"אתה מר גולדמן?"

"כן."

"אם כך, זה שייך לך."

והושיט לי זְמם ששמים לפיו של כלב.

"זה מחסום הכתיבה שלי?"

"כן, מר גולדמן. הרי לא התכוונת לעזוב את ניו־יורק בלעדיו?"

וכך ביליתי לי חודש ימים בפלורידה לבדי, כלוא בתוך סוויטה עם השדים שלי, אומלל ועגמומי. על צג המחשב שלי, שנשאר דולק יומם ולילה, המסמך שקראתי לו new novel.doc נותר ריק עד כדי ייאוש. הבנתי שחליתי במחלה הנפוצה בחוגי האמנות בערב שבו הזמנתי את הפסנתרן של הבר במלון למרגריטה. הוא התיישב ליד הדלפק וסיפר לי שכל חייו כתב רק שיר אחד, אבל השיר הזה היה להיט ענק. הוא זכה להצלחה כה גדולה, שאחריה לא היה מסוגל לכתוב כלום, והיום, הרוס ואומלל, הוא מתקיים מפּריטה של הצלחותיהם של אחרים באוזני לקוחות של בתי מלון. "באותה תקופה יצאתי למסעי הופעות אדירים באולמות הכי גדולים בארץ," הוא אמר ולפת את צווארון חולצתי. "עשרת־אלפים איש צרחו את השם שלי, בחורות התעלפו ואחרות השליכו עלי את התחתונים שלהן. זה היה משהו." ולאחר שליקק את המלח משולי הכוס שלו כמו כלבלב, הוסיף: "אני נשבע לך שזאת האמת." הנורא מכול הוא שידעתי שזאת האמת.

השלב השלישי של אסוני התחיל עם שובי לניו־יורק. במטוס שהחזיר אותי ממיאמי קראתי מאמר על שחקן צעיר שפירסם רומן עטור שבחים, וכשהגעתי לנמל התעופה לה־גוארדיה, ראיתי את פניו על כרזות גדולות באולם מסועי המזוודות. החיים חרצו לי לשון: לא זו בלבד ששוכחים אותי, גם מצאו לי מחליף. דאגלס, שבא לאסוף אותי מנמל התעופה, היה נסער כולו. סבלנותם של 'שמיד והנסון' פקעה, והם דורשים הוכחה להתקדמותי ולכך שאני מסוגל להגיש להם בקרוב כתב יד שלם חדש.

"מצבנו לא טוב," הוא אמר במכונית בדרכנו למנהטן. "תגיד לי שפלורידה החזירה אותך לחיים ושיש לך ספר במצב מתקדם! הבחור הזה שכולם מדברים עליו... הספר שלו עומד להיות הלהיט של חג המולד. ואתה, מרקוס? מה יש לך לחג המולד?"

"אני ניגש לעבודה!" קראתי, אחוז פניקה. "אני אעשה את זה! הם יארגנו מסע פרסום גדול וזה יצליח! אנשים אהבו את הספר הראשון, הם יאהבו גם את השני!"

"מרק, אתה לא מבין: יכולנו לעשות את זה לפני כמה חודשים. זאת היתה התוכנית: לרכוב על גל ההצלחה שלך, להאכיל את הקהל, לתת לו מה שהוא רוצה. הקהל רצה מרקוס גולדמן, אבל כיוון שמרקוס גולדמן הלך לעשות חיים בפלורידה, הקוראים הלכו לקנות את הספר של מישהו אחר. למדת קצת כלכלה, מרק? הספרים הפכו למוצר בר־החלפה: אנשים רוצים ספר שימצא חן בעיניהם, שיסיח את דעתם, שיבדר אותם. ואם אתה לא נותן להם את זה, הם יילכו אל השכן שלך, ואותך יזרקו לפח האשפה."

נבעת מדברי הנבואה של דאגלס, ניגשתי לעבודה כפי שלא עשיתי זאת מעולם: התחלתי לכתוב בשש בבוקר ולא הפסקתי עד תשע או עשר בערב. ימים שלמים ישבתי במשרד וכתבתי בלי הפסקה, אחוז קדחת של ייאוש, מפריח מילים, מחבר משפטים ומכביר רעיונות לרומן. אבל למרבה הבושה, לא הפקתי שום דבר בעל ערך. דניז, בזמן הזה, היתה מודאגת בגלל מצבי. מאחר שלא היה לה עוד דבר אחר לעשותו, לא להקליד משפטים, לא למיין דואר, לא להכין קפה, היא פסעה הלוך ושוב במסדרון. וכשלא יכלה עוד לשאת זאת, נקשה על דלתי.

"אני מתחננת, מרקוס, פתח את הדלת!" היא נאנקה. "צא מהמשרד, לך לחלץ קצת את העצמות בפארק. לא אכלת כלום היום!"

צעקתי אליה בחזרה:

"לא רעב! לא רעב! אין ספר - אין אוכל!"

היא כמעט פרצה בבכי.

"אל תגיד את הדברים האיומים האלה, מרקוס. אני הולכת למעדנייה בפינת הרחוב לקנות לך את כריך הרוסטביף שאתה אוהב. אני כבר רצה, אני כבר רצה!"

שמעתי אותה חוטפת את תיקה, אצה אל דלת הכניסה ודוהרת במדרגות, כאילו החיפזון שלה עשוי לשנות את מצבי. שכן בסופו של דבר עמדתי על שורש אסוני: לכתוב ספר מנקודת אפס נראָה לי דבר פשוט וקל, אבל ממרומי הפסגה שהייתי בה, כשהיה עלי להוכיח שנית את כישרוני ולחזור על המסע המתיש לעבר ההצלחה המגולמת בכתיבת רומן טוב, הרגשתי שאינני מסוגל. הייתי שבור ורצוץ ממחלת הסופרים ואיש לא היה יכול לעזור לי. אלה ששיתפתי אותם בבעיה אמרו לי שזה שום דבר, שזה מצב שכיח ושאם לא אכתוב את הספר שלי היום, אכתוב אותו מחר. במשך יומיים ניסיתי לעבוד בחדר הישן שלי, בבית הוריי שבמונטקלייר, החדר שבו מצאתי את ההשראה לספר הביכורים שלי. אבל הניסיון הזה הסתכם בכישלון צורב, שאמנם לא הפתיע את אמי, בייחוד לאחר שישבה על ידי במשך יומיים ולטשה עיניים בצג המחשב הנייד שלי כשהיא חוזרת ואומרת: "זה יפה מאוד, מרקי."

"אמא, לא כתבתי אפילו שורה," אמרתי לבסוף.

"אבל אני מרגישה שזה עומד להיות יפה מאוד."

"אמא, אולי תשאירי אותי לבד..."

"למה לבד? כואבת לך הבטן? אתה רוצה להפליץ? אתה יכול להפליץ לידי, יקירי. אני אמא שלך."

"לא, אמא, אני לא רוצה להפליץ."

"אז אולי אתה רעב? מתחשק לך פנקייק? ופל בלגי? משהו מלוח? אולי ביצים?"

"לא, אני לא רעב."

"אז למה אתה רוצה שאניח לך? אולי אתה רומז שנוכחות האישה שילדה אותך מפריעה לך?"

"לא, את לא מפריעה לי, אבל..."

"אבל מה?"

"כלום, אמא."

"אתה צריך בחורה, מרקי. אתה חושב שאני לא יודעת שנפרדת מהשחקנית הטלוויזיונית ההיא? איך קוראים לה?"

"לידיה גלור. ממילא לא היינו ממש זוג, אמא. זאת אומרת, זה היה סתם סיפור."

"סתם סיפור, סתם סיפור! זה מה שהצעירים עושים היום: הם עושים סתם סיפורים ואחר כך מוצאים את עצמם בגיל חמישים קירחים ובלי משפחה!"

"מה הקשר לקרחת, אמא?"

"אין קשר, אבל נראה לך בסדר שנודע לי שנפרדת מהבחורה הזאת מקריאה במגזין? איזה ילד עושה דברים כאלה לאמא שלו, אה? תאר לעצמך שממש לפני שנסעת לפלורידה אני מגיעה אל שֵיינגֶץ - הספּר, לא הקצב - וכולם מסתכלים עלי במבט מוזר. אני שואלת מה יש, ואז גברת בֶּרְג, עם המייבש שיער על הראש, מראה לי את המגזין שהיא קוראת, ויש בו תמונה שלך ושל לידיה גלור הזאתי, הולכים יחד ברחוב, ובכותרת כתוב שנפרדתם. כל המספרה ידעה שזה נגמר ביניכם, ולי לא היה מושג אפילו שיצאת איתה! ברור שלא רציתי שיחשבו שאני מטומטמת, אז אמרתי שזאת בחורה מקסימה ושהיא באה הרבה פעמים לארוחות ערב אצלנו."

"אמא, לא סיפרתי לך עליה כי זה לא היה רציני. היא לא האחת והיחידה, את מבינה?"

"אבל זאת אף פעם לא האחת והיחידה! אתה לא פוגש נשים ראויות, מרקי, זאת הבעיה! אתה חושב ששחקניות טלוויזיוניות מסוגלות לנקות את הבית? אתמול פגשתי את גברת אֶמֶרסוֹן בסוּפּר: גם הבת שלה רווקה. היא תהיה מושלמת בשבילך. שלא לדבר על זה שיש לה שיניים מצוינות. אתה רוצה שאבקש ממנה לקפוץ אלינו עכשיו?"

"לא, אמא. אני מנסה לעבוד."

באותו רגע צילצלו בדלת.

"זה בטח הן," אמרה אמי.

"מי זה הן?"

"גברת אמרסון והבת שלה. הזמנתי אותן לתה בארבע. עכשיו ארבע בדיוק. אישה טובה היא אישה דייקנית. אתה כבר אוהב אותה, נכון מרקי?"

"הזמנת אותן לתה? תסלקי אותן, אמא! אני לא רוצה לראות אותן! יש לי ספר לכתוב, לכל הרוחות! לא באתי לכאן כדי לשחק בבובות, אני צריך לכתוב רומן!"

"אוי, מרקי, אתה באמת צריך בחורה. בחורה שתוכל להתארס לה ולהתחתן איתה. אתה חושב יותר מדי על ספרים ופחות מדי על נישואים..."

אף אחד לא תפס מה עמד על הפרק: הייתי חייב ספר חדש בכל מחיר, ולו רק כדי לעמוד בסעיפי החוזה שקשרו אותי אל הוצאת הספרים. בינואר 2008 הזמין אותי רוֹי בַּרנאסקי, מנהל בכיר ב'שמיד והנסון', למשרדו שבקומה החמישים ואחת של מגדל בשדרות לקסינגטון וקרא אותי לסדר בכל החריפות: "נו, גולדמן, מתי אקבל את כתב היד החדש שלך?" נבח עלי. "החוזה שלנו הוא על חמישה ספרים: אנחנו צריכים שתתחיל לעבוד, ומהר! אנחנו צריכים תוצאות, אנחנו צריכים לעשות כסף! אתה מאחר גם לגבי מועד המסירה! אתה מאחר להכול! ראית את הבחור ההוא שהוציא ספר לפני חג המולד? הוא תפס את המקום שלך אצל הקהל! הסוכן שלו אמר שהרומן הבא שלו כבר כמעט גמור. ואתה? אתה גורם לנו הפסדים! אז קח את עצמך בידיים ותתקן את המצב. תפשיל שרוולים, תכתוב לי ספר טוב ותציל את עצמך. אני נותן לך שישה חודשים, עד יוני." שישה חודשים כדי לכתוב ספר, בזמן שאני חסום כבר כמעט שנה וחצי! זה היה בלתי אפשרי. גרוע מזה, ברנאסקי כפה עלי את המועד הזה בלי לציין את ההשלכות שיהיו לדבר אם לא אעמוד בהתחייבות. אבל דאגלס כבר דאג לעשות זאת, כעבור שבועיים, בשיחה המיליון שלנו בדירתי. הוא אמר לי: "אתה חייב לכתוב, ידידי, אתה כבר לא יכול להתחמק. חתמת על חמישה ספרים! חמישה ספרים! ברנאסקי עצבני, הוא לא מוכן לחכות יותר... הוא אמר לי שהוא נותן לך זמן עד יוני. ואתה יודע מה יקרה אם תיכשל? הם יבטלו את החוזה שלך, יתבעו אותך בבית־משפט וימצצו לך את הדם. הם ייקחו ממך את כל הכסף שלך ואתה תוכל לומר שלום לחיים היפים שלך, לדירה היפה שלך, לנעליים האיטלקיות שלך, למכונית הגדולה שלך: תאבד את הכול. הם יחסלו אותך." והנה אני, שרק שנה קודם לכן נחשבתי לכוכב החדש בשמי הספרות האמריקנית, הפכתי לאכזבה הגדולה ולשק החבטות של הוצאת הספרים הצפון־אמריקנית. לקח מספר שתיים: התהילה היא לא רק בת־חלוף, אלא גם חסרת תוצאות. בערב שלמחרת האזהרה של דאגלס חייגתי את המספר של האיש היחיד שהיה מסוגל, כך סברתי, לחלץ אותי ממצב הביש הזה: הארי קברט, המרצה שלי לשעבר ואחד הסופרים הנקראים והמוערכים באמריקה, שהיה לי ידיד קרוב בעשר השנים האחרונות, מאז הייתי תלמיד שלו באוניברסיטת בּוֹרוֹז שבמדינת מסצ'וסטס.

לא ראיתי אותו וגם לא התקשרתי אליו זה קרוב לשנה. חייגתי לביתו שבאורורה, ניו־המפשייר. לשמע קולי, הוא אמר בנימה עוקצנית:

"הו, מרקוס, זה באמת אתה? לא ייאמן! מיום שנהיית כוכב, לא שומעים ממך. ניסיתי לטלפן אליך לפני כחודש והגעתי למזכירה שלך, היא אמרה שהיא לא יכולה להעביר אליך אף שיחה."

ניגשתי ישר לעניין:

"המצב לא טוב, הארי. אני חושב שתמה קריירת הכתיבה שלי."

הוא הרצין מייד:

"מה אתה מקשקש, מרקוס?"

"אני לא יודע מה לכתוב, אני גמור. מחסום כתיבה. כבר חודשים. אולי שנה."

הוא פרץ בצחוק מרגיע ולבבי.

"מעצור מנטלי, מרקוס. זה העניין! מחסום הכתיבה הוא מטופש לא פחות מתקלות מיניות בשעת ביצועים: פניקת שאר־הרוח, אותה פניקה שמְרפּה את המה־שמו שלך בדיוק כשאתה מוכן לשחק במריצה עם אחת המעריצות שלך וכל מה שיש לך בראש זה לתת לה אורגזמה שתימדד בסולם ריכטר. עזוב את שאר־הרוח, תסתפק בחיבור מילים. הרוח תבוא באופן טבעי."

"אתה חושב?"

"אני בטוח. אבל אתה צריך להירגע קצת עם המסיבות והעינוגים שלך. כתיבה זו מלאכה רצינית. חשבתי שלימדתי אותך את זה."

"אבל אני עובד קשה! זה כל מה שאני עושה! ובכל זאת כלום לא קורה."

"אם ככה, אתה זקוק למסגרת נוחה. ניו־יורק אולי יפה, אבל יותר מדי רועשת. למה שלא תבוא הנה, אלי, כמו בימים שהיית תלמיד שלי?"

להתרחק מניו־יורק ולהחליף אווירה. הזמנה לצאת לגלוּת מעולם לא נראתה לי הגיונית כל כך. לנסוע לחפש את ההשראה בעיירה צפון־מזרחית בחברת המורה הזקן שלי - זה בדיוק מה שהייתי צריך. ואכן כעבור שבוע, באמצע פברואר 2008, עמדתי להעתיק את מקום מגורי לאורורה שבניו־המפשייר. חודשים ספורים לפני האירועים הדרמטיים שבכוונתי לספר לכם עליהם כאן.

* * *

לפני שפרצה הפרשה שטילטלה את אמריקה בקיץ 2008, איש לא שמע על אורורה. זוהי עיירה על שפת האוקיינוס האטלנטי, מהלך רבע שעה מהגבול עם מסצ'וסטס. ברחוב הראשי יש בית־קולנוע - שמקרין סרטים באיחור מתמיד ביחס למקומות אחרים - כמה חנויות, בית־דואר, תחנת משטרה וקומץ מסעדות, שבהן 'קלארקס', הדיינר המיתולוגי של העיר. את הרחוב הראשי מקיפות שכונות שקטות ובהן בתי עץ צבעוניים עם פרגולות עליזות, מעליהם גגות צפחה, ומסביבם מדשאות מטופחות להפליא. זוהי אמריקה בתוך אמריקה, שתושביה לא נועלים את הדלתות, אחד מאותם מקומות שקיימים בניו־אינגלנד בלבד, שלווים כל כך שנדמה לך ששום רע לא יאונה לך בהם.

הכרתי את אורורה היטב מביקוריי התכופים אצל הארי כשהייתי תלמיד שלו. הוא גר בבית יפהפה עשוי אבן ועץ אורן מחוץ לעיר, על כביש 1 בואכה מיין, על גדת לשון ים המופיעה במפות בשם גוּז קוֹב. זה היה בית של סופר, הנשקף לאוקיינוס, עם מרפסת לימי השמש שממנה ירדו מדרגות ישר אל החוף. הבית היה מוקף רוגע פראי: יער חופי, משטחי חלוקים ואבנים ענקיות, סובכי שרך וטחב לחים, כמה משעולים לאורך שפת הים. יכולת לחשוב לפעמים שאתה בקצה העולם אילולא ידעת שהציוויליזציה נמצאת מהלך כמה קילומטרים ממך. ויכולת לדמיין בקלות את הסופר הזקן כותב את יצירות המופת שלו במרפסת הזאת, שואב השראה מן הגאות והשפל ומשקיעות השמש.

עזבתי את ניו־יורק ב-10 בפברואר 2008, בשיאו של משבר הכתיבה שלי. הארץ החלה כבר לתסוס עם הבחירות המקדימות לנשיאות. כמה ימים קודם לכן, ה'סוּפּר טיוּזדֵיי' (שחל באורח יוצא דופן בפברואר ולא במרס, כסימן ואות לכך שמתחילה שנה יוצאת דופן) העניק את מינוי המפלגה הרפובליקנית לסנטור מקֵיין. ואילו בחזית הדמוקרטית עדיין ניטש הקרב בין הילרי קלינטון לברק אוֹבּמה. נסעתי לאורורה בלי לעצור בדרך. החורף היה מושלג והנופים שחלפו בסך היו משופעים לובן. אהבתי את ניו־המפשייר; אהבתי את השלווה שלה, אהבתי את יערותיה העצומים, אהבתי את הבריכות המנומרות שושנות מים, שבהן יכולת לשחות בקיץ ולהחליק על הקרח בחורף; אהבתי את הרעיון שלא משלמים בה שום מס, גם לא מס הכנסה. גיליתי שהיא מדינה הדוגלת בחופש מוחלט ושססמתה, "לחיות חופשי או למות", הטבועה על לוחיות הרישוי של המכוניות שחלפו על פניי בכביש, תיארה בדיוק את תחושת החופש העזה שפשטה בי בכל נסיעה לאורורה. אני זוכר שכשהגעתי לביתו של הארי באותו יום, בשעת אחר־צהריים קרה וערפילית, חשתי הקלה נפשית מיידית. הוא חיכה לי במרפסת ביתו, מכורבל במעיל חורף עבה. יצאתי מהמכונית, הוא פסע לקראתי, הניח את ידיו על כתפיי וכיבד אותי בחיוך רחב ומרגיע.

"מה קרה לך, מרקוס?"

"אני לא יודע, הארי..."

"די, די. תמיד היית בחור רגיש מדי."

עוד לפני שפרקתי את המזוודות, התיישבנו בסלון שלו לשוחח מעט. הוא הגיש לנו קפה. גחלים לחשו באח; בפנים היה נעים, בעוד שמבעד לדלת הזכוכית הגדולה ניבט אלי האוקיינוס המעונה בידי הרוחות המקפיאות והשלג הלח שירד על הצוקים.

"שכחתי כמה יפה פה," לחשתי.

הוא הינהן.

"אל תדאג, מרקוס, אני אטפל בך היטב. אתה עוד תוציא תחת ידך רומן כביר. אל תחשוש, כל הסופרים הטובים עוברים רגעים קשים כאלה."

הוא הסתכל בי באותו מבט שקט ומאמין שהיטבתי כל כך להכיר. מעולם לא ראיתי את האיש הזה אובד עצות: הוא היה כריזמטי ובטוח בעצמו, והנוכחות שלו אמרה סמכותיות טבעית. הוא התקרב לשנתו השישים ושבע אבל נראה מצוין עם רעמת השיער הכסופה והמטופחת שלו, הכתפיים הרחבות והגוף החזק שהסגיר שנים רבות של אגרוּף. הוא היה מתאגרף, ובעצם בזכות ענף הספורט הזה, שגם אני התמדתי בו, נרקמה הידידות בינינו באוניברסיטת בורוז.

הקשר שלי עם הארי, שאחזור קצת אל שורשיו בסיפור הזה, היה קשר אמיץ. הארי הופיע בחיי בשנת 1998, כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטת בורוז שבמסצ'וסטס. בעת ההיא הוא היה בן חמישים ושבע, וכבר חמש־עשרה שנה היה הכוכב של החוג לספרות באותו מוסד כפרי צנוע ושליו, המאוכלס בסטודנטים חביבים ומנומסים. לפני כן הכרתי את הארי־קברט־הסופר־הדגול בשמו, כמו כולם. ואילו בבורוז פגשתי את הארי, האיש שעמד להיות אחד מחבריי הקרובים למרות פער הגילים בינינו, וזה שהתעתד להכשיר אותי להיות סופר. הוא עצמו זכה בתהילה בשנות השבעים, כשספרו השני, 'שורשי הרע', נמכר בחמישה־עשר מיליון עותקים וזיכה אותו ב-National Literary Award וב-National Book Award, שני הפרסים הספרותיים הנחשקים ביותר בארצות־הברית. מאז הוא פירסם ספרים בקצב קבוע וכתב טור ספרותי חודשי מצליח ב'בוסטון גלוֹבּ'. הוא היה אחד האנשים הבולטים באינטליגנציה האמריקנית: הוא הירבה להרצות, הוזמן תדיר לאירועי תרבות מרכזיים, והחשיבו את דעתו בסוגיות פוליטיות. הוא היה אדם נכבד עד מאוד, מושא לגאווה בארצו, מטובי בניה של אמריקה. כשנסעתי לבלות אצלו כמה שבועות, קיוויתי שיהיה בכוחו להפוך אותי שוב לסופר וללמד אותי להתגבר על משבר הכתיבה. ואמנם, הארי אולי חשב שמצבי קשה, אבל לא חריג. "לסופרים יש חורים לפעמים, זה חלק מסיכוני המקצוע," אמר. "תתחיל לעבוד, ותראה שהמחסום ישתחרר מאליו." הוא הושיב אותי בחדר העבודה שלו שבקומת הקרקע, במקום שבו הוא עצמו כתב את כל ספריו, לרבות 'שורשי הרע'. שעות ארוכות ישבתי שם וניסיתי לכתוב, אבל רוב הזמן רק בהיתי מבעד לחלון באוקיינוס ובשלג. כשנכנס להביא לי ספל קפה או משהו לאכול, היה מביט בהבעת פניי הנואשת ומנסה לשפר את מצב רוחי. בוקר אחד הוא אמר לי:

"אל תעשה פרצוף כזה, מרקוס, אתה נראה כמו מישהו שהולך למות."

"אני לא רחוק מזה..."

"די, תדאג בגלל מצב העולם, בגלל המלחמה בעיראק, אבל לא בגלל ספרים עלובים... עוד לא הגיעה השעה לכך. אתה מענה את עצמך. אתה עושה סיפור שלם מכך שקשה לך לכתוב שלוש שורות. כדאי שתסתכל על הדברים קצת אחרת: כתבת ספר נהדר, הפכת עשיר ומפורסם, והספר השני שלך קצת מתמהמה לבקוע מהראש שלך. אין שום דבר מוזר או מדאיג במצב הזה."

"אבל לך... לך לא היתה בעיה כזאת אף פעם..."

הוא פרץ בצחוק רם.

"מחסום כתיבה? אתה צוחק? ידידי היקר, היה לי מחסום כתיבה שלא תוכל לדמיין!"

"המו"ל שלי אמר שאם לא אכתוב עכשיו ספר חדש, אני מחוסל."

"אתה יודע מה זה מו"ל? סופר כושל שלאבא שלו היה מספיק כסף כדי שהוא יוכל להשתלט על כישרונם של אחרים. אתה תראה, מרקוס. הכול יסתדר מהר מאוד. מצפה לך קריירה מדהימה. ספר הביכורים שלך היה מצוין, והבא יהיה אפילו טוב יותר. אל תדאג, אני אעזור לך למצוא את ההשראה."

אני לא יכול לומר שההתבודדות שלי באורורה עוררה בי את ההשראה, אבל היא היטיבה עימי באופן בל־ישוער. וגם עם הארי, שידעתי כי לא פעם חש בדידות. לא היתה לו משפחה והוא לא הירבה לצאת. אלה היו ימים מאושרים. אלה היו, למעשה, הימים המאושרים האחרונים שלנו יחד. יצאנו לטיולים ארוכים על שפת הים, הקשבנו לקלאסיקות הגדולות של האופרה, שוטטנו הנה והנה על מסלולי הסקי הראשיים, פשטנו על אירועי התרבות המקומיים וערכנו מבצעי חיפוש במרכולים אחר נקניקיות קוקטייל שנמכרו למען ותיקי הצבא האמריקני, שהארי השתגע אחריהן וסבר שהן בלבד מצדיקות את ההתערבות הצבאית בעיראק. כמו כן פקדנו באופן קבוע את 'קלארקס', וישבנו שם כל שעות אחר־הצהריים על כוס קפה בשיחות על החיים, כפי שנהגנו לעשות פעם, כשהייתי תלמיד שלו. כל תושבי אורורה הכירו את הארי וכיבדו אותו, ועם הזמן, כולם למדו להכיר גם אותי. שני האנשים שעימם התיידדתי במיוחד היו גֶ'ני דוֹאן, בעלת 'קלארקס', ואֶרְן פּינקָס, הספרן העירוני האדיב, ידיד קרוב של הארי, שהגיע מפעם לפעם לגוז קוב בסוף היום כדי לשתות כוסית ויסקי. אני התייצבתי מדי בוקר בספרייה כדי לקרוא את ה'ניו־יורק טיימס'. ביום הראשון שמתי לב שארן פינקס הניח עותק של ספרי על כן תצוגה בולט. הוא הצביע עליו בגאווה ואמר: "אתה רואה, מרקוס, הספר שלך נמצא במקום הראשון. הוא הספר הכי מבוקש כבר שנה שלמה. מתי ייצא הספר הבא?"

"למען האמת, אני קצת מתקשה להתחיל אותו. לכן באתי הנה."

"אל תדאג, כבר תצוץ לך איזו הברקה, זה ברור לי. משהו שיתפוס חזק."

"כמו מה?"

"אני לא יודע, אתה הסופר. אבל אתה צריך למצוא נושא שמסעיר את הקהל."

ב'קלארקס' היה להארי שולחן קבוע כבר שלושים שנה - שולחן מספר 17, שעליו קבעה ג'ני שלט מתכת עם הכתובת:

על השולחן הזה כתב הארי קברט בקיץ 1975

את ספרו המפורסם 'שורשי הרע'

הכרתי את השלט הזה מאז ומתמיד, אבל מעולם לא הקדשתי לו תשומת לב של ממש. רק בביקור הזה התחלתי לגלות בו עניין אמיתי, והתבוננתי בו ארוכות. סדרת המילים החקוקות במתכת שבתה את עיניי: על שולחן העץ העלוב הזה, הדביק משומן ומסירופ מייפל, בדיינר של עיירה בניו־המפשייר, כתב הארי את יצירת המופת הדגולה שלו, זו שהפכה אותו לאגדה ספרותית. מאין שאב השראה כזאת? גם אני רציתי לשבת לשולחן הזה ולכתוב תחת השפעתה של גאונות. ואכן התיישבתי לידו עם ניירות ועטים אחר־צהריים אחד וגם למחרת. אבל כלום לא עזר. בסופו של דבר פניתי אל ג'ני:

"הוא באמת ישב ליד השולחן הזה וכתב?"

היא הנידה את ראשה.

"ימים שלמים, מרקוס. ימים שלמים הוא לא הפסיק לרגע. זה היה בקיץ 1975, אני זוכרת את זה טוב מאוד."

"בן כמה הוא היה ב-1975?"

"בגילך. בן שלושים בערך. אולי קצת יותר."

הרגשתי שכעס כלשהו מתחיל לבעבע בתוכי: גם אני רציתי לכתוב יצירת מופת, גם אני רציתי לכתוב ספר שיהפוך לציון דרך. הארי נוכח בדבר כאשר, לאחר כמעט חודש באורורה, הוא תפס שלא כתבתי ולו שורה אחת. זה קרה בתחילת מרס, בחדר העבודה שבגוז קוב שבו חיכיתי להארה אלוהית והוא נכנס, חגור סינר נשי, והגיש לי סופגניות שזה עתה טיגן.

"מתקדם?" שאל.

"כתבתי משהו כביר," אמרתי והושטתי לו חבילה של דפים.

הוא הניח את המגש ומיהר להסתכל בהם, בטרם הבין שאלה דפים ריקים.

"לא כתבת כלום? בכל שלושת השבועות האלה לא כתבת כלום?"

יצאתי מכליי:

"אפס! כלום! שום דבר בעל ערך! רק רעיונות לרומנים בינוניים!"

"שככה יהיה לי טוב, מרקוס, מה אתה רוצה לכתוב אם לא רומן?"

עניתי בלי לחשוב:

"יצירת מופת! אני רוצה לכתוב יצירת מופת!"

"יצירת מופת?"

"כן. אני רוצה לכתוב רומן גדול, עם רעיונות גדולים! אני רוצה לכתוב ספר שייחקק בתודעה."

הארי התבונן בי ואחר פרץ בצחוק.

"השאפתנות הלא־מרוסנת שלך מתחילה לעלות לי על העצבים, מרקוס. אמרתי לך מזמן, אתה תהיה סופר גדול. אני יודע, אני משוכנע בזה מיום שהכרתי אותך. אבל יש לך בעיה: אצה לך הדרך! בן כמה אתה בדיוק?"

"שלושים."

"שלושים! וכבר אתה רוצה להיות הכלאה של סוֹל בּלוֹ וארתוּר מילר? התהילה בוא תבוא, אל תמהר כל כך. אני עצמי בן שישים ושבע ואני נחרד: הזמן עובר מהר, אתה יודע, וכל שנה שחולפת היא שנה אחת פחות שכבר לא אוכל להחזיר לעולם. מה אתה חושב, מרקוס? שיום אחד פשוט תפלוט ספר שני כמו שמטילים ביצה? קריירה בונים, ידידי. וכדי לכתוב רומן גדול לא צריך רעיונות גדולים: מספיק שתהיה אתה, ואין לי ספק שתצליח. אני לא דואג לך. אני מלמד ספרות כבר עשרים וחמש שנה, עשרים וחמש שנים ארוכות, ואתה האדם המבריק ביותר שפגשתי מעודי."

"תודה."

"אל תודה לי, זאת האמת. אבל אל תייבב פה כמו תינוק מפני שעדיין לא זכית בנובל. שככה יהיה לי טוב... שלושים... אני אראה לך מה זה רומנים גדולים... פרס נובל לטמטום, זה מה שמגיע לך."

"אבל איך אתה עשית זאת, הארי? הספר שלך מ-1976, 'שורשי הרע', הוא יצירת מופת! הוא בסך הכול הספר השני שלך... איך עשית את זה? איך כותבים יצירת מופת?"

הוא חייך בעצב.

"מרקוס, יצירות מופת לא נכתבות. הן קיימות בזכות עצמן. מה גם שבעיני רבים זה הספר היחיד, בסופו של דבר, שכתבתי... כלומר אף אחד מהספרים שבאו אחריו לא זכה להצלחה כזאת. כשמדברים עלי מייד חושבים על 'שורשי הרע', וכמעט תמיד עליו בלבד. זה עצוב, כיוון שאם היו אומרים לי בגיל שלושים שהגעתי לפסגת הקריירה שלי, אני חושב שהייתי מטביע את עצמי בים. אל תמהר כל כך."

"אתה מתחרט על הספר הזה?"

"יכול להיות... קצת... אני לא יודע... אני לא אוהב את המושג 'חרטה'. המשמעות שלו היא שאנחנו לא לוקחים אחריות על מי שהיינו."

"אז מה אני צריך לעשות?"

"מה שעשית תמיד הכי טוב: לכתוב. ואם תרשה לי לתת לך עצה, מרקוס, אל תנהג כמוני. אנחנו דומים מאוד, אתה יודע, ולכן אני מבקש ממך: אל תחזור על הטעויות שאני עשיתי."

"איזה טעויות?"

"גם אני, כשהגעתי לכאן בקיץ 1975, רציתי לכתוב רומן גדול ויהי מה. השאיפה והרצון להיות סופר גדול רדפו אותי."

"והצלחת..."

"אתה לא מבין: היום אני אולי סופר גדול, כלשונך, אבל אני חי לבד בבית העצום הזה. החיים שלי ריקים, מרקוס. אל תנהג כמוני... אל תניח לשאפתנות שלך לבלוע אותך. אחרת הלב שלך יהיה בודד והכתיבה שלך תהיה עצובה. למה אין לך חברה?"

"אין לי חברה כי לא מצאתי אף אחת שמצאה חן בעיניי באמת."

"יש לי תחושה שאתה מזדיין כמו שאתה כותב: אקסטזה או כלום. תמצא לך מישהי טובה, ותן לה סיכוי. וכך גם לגבי הספר שלך: תן גם לעצמך סיכוי. תן לחיים שלך סיכוי! אתה יודע מה העיסוק העיקרי שלי? האכלת שחפים. אני אוסף לחם עבש בקופסת הברזל שבמטבח עם הכתובת מזכרת מרוֹקלנד, מֵיין, ומשליך אותו לשחפים. לא תמיד תכתוב..."

למרות העצות שהארי השיא לי, לא הייתי מסוגל להשתחרר מהמחשבה: איך הוא, בגילי, חווה את ההארה הזאת, אותה נגיעה של גאונות שחילצה ממנו את 'שורשי הרע'? השאלה הזאת רדפה אותי שוב ושוב, ומאחר שהארי שיכן אותי בחדר העבודה שלו, הרשיתי לעצמי לחטט בו קצת. לא היה לי מושג מה אני עומד למצוא בו. הכול התחיל כשפתחתי מגירה בחיפוש אחר עט ונתקלתי במחברת של כתב יד ובכמה דפים מפוזרים: טקסטים מקוריים של הארי. נתקפתי התרגשות; זו היתה הזדמנות בלתי צפויה להבין כיצד הארי עבד, לדעת אם כתבי היד שלו מלאים מחיקות או שמא הגאונות ניצתה בו באופן טבעי. כאחוז בולמוס הסתערתי על הספרייה שלו בחיפוש אחר מחברות נוספות. הייתי צריך לחכות שהארי ייצא מן הבית כדי שתהיה לי יד חופשית; והנה, יום חמישי היה היום שבו הוא לימד בבורוז, יצא השכם בבוקר וחזר על פי רוב רק בערב. ואכן, ביום חמישי, 6 במרס 2008 אחר־הצהריים, אירע מקרה שהחלטתי למחוק מזיכרוני מייד: גיליתי שלהארי היה רומן עם נערה בת חמש־עשרה, כשהוא עצמו היה בן שלושים וארבע. זה קרה בשנת 1975.

הסוד הזה נודע לי כאשר, בעודי נובר בקדחתנות וללא בושה במדפים שבחדר העבודה שלו, מצאתי קופסה גדולה עשויה עץ מצופה לכה, בעלת מכסה עם צירים, חבויה מאחורי ספרים. הנחתי שכאן טמון הפרס הגדול, אולי אפילו כתב היד של 'שורשי הרע'. לקחתי את הקופסה בשתי ידיי ופתחתי אותה, אבל לאכזבתי הרבה לא היה בתוכה שום כתב יד, רק לקט תצלומים וקטעי עיתונות. בתצלומים נראו הארי בצעירותו, אלגנטי וגאה בשנות השלושים הנהדרות שלו, ולצידו נערה. בקופסה היו ארבע או חמש תמונות, והיא הופיעה בכולן. באחת מהן נראה הארי בחוף הים, גלוי חזה, שזוף ושרירי, חובק את הנערה החייכנית שמשקפי שמש נעוצים בשערה הבלונדיני הארוך, ומנשק אותה על לחיה. על גב התצלום נכתב: נולה ואני באי מרתה'ס ויניארד, סוף יולי 1975. ברגע זה הייתי כה נרעש מהתגלית שלי, שלא הבחנתי בהארי, שהקדים לחזור מהאוניברסיטה. לא שמעתי את חריקת הצמיגים של הקורבט שלו על שביל החצץ של גוז קוב, ולא את צליל קולו כשנכנס הביתה. לא שמעתי דבר כיוון שבתוך הקופסה, מתחת לתצלומים, היה מכתב ללא תאריך. בכתב יד ילדותי על נייר יפה נכתב כך:

אל תדאג, הארי, אל תדאג לי, אני כבר אמצא דרך להגיע אליך לשם. חכה לי בחדר 8. אני אוהבת את המספר הזה, זה מספר המזל שלי. חכה לי בחדר 8 בשבע בערב. ואז ניסע לתמיד.

אני אוהבת אותך כל כך.

שלך,

נולה

מי היתה נולה? בלב הולם נפניתי לדפדף בגזירי העיתונים: כל הכתבות תיארו את היעלמותה המסתורית של נערה בשם נולה קלרגאן, בערב אחד של אוגוסט 1975. ונולה בתצלומי העיתונים תאמה לנולה בתצלומים של הארי. ברגע הזה הופיע הארי בחדר עם מגש ועליו ספלי קפה וצלחת ביסקוויטים ששמט מידיו לאחר שפתח את הדלת ברגלו וראה אותי רובץ על השטיח, ותכולת הקופסה הסודית שלו מפוזרת לפני.

"מה... מה אתה עושה?" הוא צעק. "אתה... אתה מחטט, מרקוס? אני מזמין אותך לבית שלי ואתה מחטט בדברים שלי? איזה מין חבר אתה?"

מילמלתי הסברים גרועים:

"נתקלתי בה, הארי. מצאתי את הקופסה הזאת במקרה. לא הייתי צריך לפתוח אותה... אני מצטער."

"באמת לא היית צריך! באיזו רשות?! באיזו רשות, לעזאזל?!"

הוא חטף מידיי את התצלומים, אסף את הכתבות בחיפזון והחזיר הכול בערבוביה לקופסה. אחר כך לקח אותה אל חדר השינה שלו ונעל את עצמו בפנים. מעולם לא ראיתי אותו כך; לא ידעתי אם זו פניקה או שמא זעם. מעבר לדלת הפלגתי בהתנצלויות, אמרתי שלא התכוונתי לפגוע בו, שנתקלתי בקופסה במקרה, אבל ללא הועיל. הוא יצא מחדרו רק אחרי שעתיים וירד היישר לסלון כדי לשתות כמה כוסות ויסקי. כשחשבתי שנרגע מעט, ניגשתי אליו.

"הארי... מי הנערה?" שאלתי ברוך.

הוא השפיל את עיניו.

"נולה."

"מי זאת נולה?"

"אל תשאל מי זאת נולה, בבקשה."

"הארי, מי זאת נולה?" שאלתי שוב.

הוא הניד את ראשו.

"אהבתי אותה, מרקוס. כל כך אהבתי אותה."

"אבל למה אף פעם לא סיפרת לי עליה?"

"זה מסובך..."

"שום דבר לא מסובך בין חברים."

הוא משך בכתפיו.

"מאחר שמצאת את התצלומים, אולי כדאי שאספר לך... ב-1975, כשהגעתי לאורורה, התאהבתי בנערה הזאת, שהיתה רק בת חמש־עשרה. קראו לה נולה והיא היתה אהבת חיי."

לאחר שתיקה קצרה שאלתי, נפעם:

"מה קרה לנולה?"

"סיפור מחריד, מרקוס. היא נעלמה. ערב אחד, בסוף אוגוסט 1975, היא נעלמה, אחרי שתושבת המקום ראתה אותה מגואלת בדם. אם פתחת את הקופסה ודאי ראית את הכתבות. אף פעם לא מצאו אותה, איש לא יודע מה קרה לה."

"אלוהים אדירים," לחשתי.

הוא נד בראשו ארוכות.

"אתה יודע," אמר, "נולה שינתה את חיי. ולמי אכפת שהפכתי להארי קברט הגדול, הסופר המפורסם. למי אכפת מהתהילה, מהכסף ומהייעוד המהולל שלי אם איבדתי את נולה. שום דבר ממה שהשגתי אחרי שפגשתי אותה לא העניק לחיי משמעות יותר מהקיץ שהייתי איתה."

מעולם לא ראיתי את הארי מזועזע כל כך. הוא העיף בי מבט והוסיף:

"מרקוס, אף אחד לא יודע על הסיפור הזה. אתה היחיד שיודע עכשיו. ואתה חייב לשמור עליו בסוד."

"ברור."

"תבטיח לי!"

"אני מבטיח, הארי. זה יהיה הסוד שלנו."

"אם מישהו מאורורה יידע שהיה לי רומן עם נולה קלרגאן, זה יכול לגרום לאובדני..."

"אתה יכול לסמוך עלי, הארי."

זה כל מה שידעתי על נולה קלרגאן. לא שבנו לדבר עליה או על הקופסה, ובליבי גמרתי אומר לקבור לעולמים את הפרק הזה בתהומות הזיכרון שלי; לא עלה על דעתי שצירוף נסיבות יגרום לכך שרוח הרפאים של נולה תגיח אל חיינו חודשים ספורים אחרי כן.

חזרתי לניו־יורק בסוף מרס, אחרי שישה שבועות באורורה שלא הולידו את הרומן הגדול הבא שלי. בתוך שלושה חודשים עמדה לפקוע האַרכּה שהעניק לי ברנאסקי, וידעתי שלא אצליח להציל את הקריירה שלי. חרכתי את כנפיי, צללתי מטה באופן רשמי, הייתי העלוב והעקר בסופרי ניו־יורק. השבועות נקפו. את מרב זמני הקדשתי להתכוננות נמרצת לנפילתי. מצאתי לדניז משרה חדשה, יצרתי קשר עם עורכי־דין שיוכלו להיות לי לעזר כש'שמיד והנסון' יחליטו לתבוע אותי לדין, וערכתי רשימה של חפצים היקרים לי במיוחד שאיאלץ להסתיר בבית הוריי לפני שהנושים יקישו על דלתי. בתחילת יוני - החודש הגורלי, חודש הגרדום - התחלתי למנות את הימים עד מותי האמנותי: עוד שלושים ימים בלבד, ואחריהם זימון למשרדו של ברנאסקי וההוצאה להורג. הספירה לאחור החלה. לא היה לי מושג שמאורע הרה גורל עתיד לשנות את התמונה.