האמת שלנו – מסע אמריקאי

1

למען העם

אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי כעובדת לבית המשפט העליון של מחוז אַלאמֶדָה באוקלנד שבקליפורניה. זה היה בשנת 1988, בקיץ האחרון של הלימודים בבית הספר למשפטים, ואני יחד עם עוד תשעה סטודנטים התקבלנו לעבוד כמתמחים במשרד התובע המחוזי. הרגשתי כבר אז שאני רוצה להיות תובעת, שאני רוצה להימצא בקו החזית של הרפורמה של המשפט הפלילי, שאני רוצה להגן על הפגיעים. אבל מאחר שמעולם לא ראיתי את העבודה מקרוב, עדיין לא החלטתי.

השמש שפכה את אורה הבהיר על בניין בית המשפט. הבניין עמד מרוחק מאחרים על גדת אגם מֶריט, גבוה יותר והדור יותר מהבניינים האחרים שהיו בקרבת מקום. מזוויות מסוימות, הוא נראה כפלא אדריכלי מעיר בירה זרה, עם מסד הגרניט שלו ומגדל הבטון שהתרומם לעבר ראש הגג המוזהב. אם כי מזוויות אחרות הוא הזכיר במפתיע עוגת חתונה בסגנון אר־דקו.

משרד התובע המחוזי של מחוז אלאמדה הוא מעין אגדה בזכות עצמו. ארל וורן עמד בראש המשרד לפני שהיה לתובע הכללי של קליפורניה, ואחר כך לאחד השופטים המשפיעים ביותר בבית המשפט העליון של ארצות הברית. חשבתי עליו כאשר עברתי על פני הפסיפסים המדהימים במבואה, המתארים את ההיסטוריה המוקדמת של קליפורניה. המילים של וורן – שהכריז על ההפרדה בין שחורים ללבנים כ"לא שוויונית מעצם טבעה" – נזקקו ל־15 שנים ארוכות כדי להגיע אל ברקלי שבקליפורניה. הייתי אסירת תודה על כך שהן הגיעו בזמן בשבילי; הכיתה שלי בבית הספר היסודי הייתה השנייה בעיר שלי שההפרדה בהסעות באוטובוסים בוטלה בה.

הגעתי ראשונה למפגש ההיכרות. בתוך דקות, שאר הפקידים שיעבדו איתי הגיעו גם הם. הייתה ביניהם רק אישה אחת, איימי רסנר. ברגע שהמפגש הסתיים, ניגשתי אליה וביקשתי את מספר הטלפון שלה. בסביבה נשלטת הגברים הזאת, היה מרענן למצוא לפחות אישה אחת. היא נותרה עד היום אחת מחבריי הקרובים ביותר, ואני אם־סנדקית של ילדיה.

כמתמחים בחופשת הקיץ, ברור שהיו לנו רק מעט מאוד כוח או חשיבות. המשימה שלנו הייתה בראש ובראשונה ללמוד ולהתבונן, ותוך כדי כך לעזור ככל יכולתנו. זו הייתה הזדמנות לקבל טעימה מדרך עבודתה של מערכת המשפט הפלילי, מבפנים, איך היא נראתה רק כאשר נעשה צדק – וכאשר הוא לא נעשה. הציבו אותנו לצד תובעים שעבדו על תיקים מכל מיני סוגים, החל מנהיגה בהשפעת אלכוהול וכלה במקרי רצח, וקיבלנו הזדמנות להיות בחדר – וחלק מהתהליך – של בניית תיק.

לעולם לא אשכח את התקופה שבה המנחה שלי עבד על תיק שהיה קשור לתפיסת סמים. המשטרה עצרה כמה אנשים במהלך פשיטה, ביניהם מישהי חפה מפשע: אישה שהייתה במקרה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ונתפסה ברשת המצוד באקראי. לא ראיתי אותה, לא ידעתי מי היא או איך היא נראית. לא היה לי שום קשר איתה, מלבד הדו"ח שעברתי עליו. אבל היה בה משהו שלכד את תשומת ליבי.

זו הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת של יום שישי, ורוב האנשים כבר הלכו הביתה לקראת סוף השבוע. היה סביר מאוד ששופט לא יראה אותה אלא רק ביום שני. המשמעות הייתה שהיא תיאלץ לעבור את סוף השבוע בכלא.

האם היא עובדת בסופי שבוע? האם היא תיאלץ להסביר למעסיק שלה איפה הייתה? האם היא עלולה להיות מפוטרת?

ומה שחשוב יותר, ידעתי שיש לה ילדים צעירים בבית. האם הם יודעים שהיא בכלא? הם בטח חושבים שהיא עשתה משהו רע. מי מטפל בהם עכשיו? יש בכלל מישהו שיכול לדאוג להם? מישהו עלול לקרוא לשירותי הרווחה לילדים. אוי ואבוי, היא עלולה לאבד את ילדיה.

מבחינתה, כל מה שיש לה היה בסיכון: משפחתה, הפרנסה שלה, מעמדה בקהילה, כבודה העצמי, חירותה. ועם כל זאת, היא לא עשתה שום דבר רע.

טסתי אל פקיד בית המשפט וביקשתי שהתיק יידון כבר באותו יום. התחננתי. אם השופט יוכל לחזור לדיון רק לחמש דקות נוספות, נוכל לשחרר אותה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היו משפחתה, הילדים המבוהלים שלה. לבסוף, ועם חלוף הדקות, השופט חזר. התבוננתי והקשבתי בעת שהוא עבר על התיק שלה וחיכיתי שייתן את הפסיקה. ואז, במכת פטיש אחת, ממש כך, היא הייתה חופשייה. היא תוכל ללכת הביתה, להגיע אל ילדיה בזמן לארוחת הערב. מעולם לא יצא לי לראות אותה, אבל לעולם לא אשכח אותה.

זה היה רגע מכונן בחיי. חוויתי, בצורה המזוקקת ביותר, את הדרך שבה אפילו בשוליים של מערכת המשפט הפלילי, הדברים המונחים על כף המאזניים הם בעלי משקל עצום, ואנושיים במלוא עוצמתם. זכיתי בהכרה כי אפילו עם הסמכות המוגבלת של מתמחה, אנשים שאכפת להם יכולים לעשות צדק. זה היה אירוע של התגלות, רגע שהוכיח כי יש חשיבות עצומה לכך שאנשים שיש בהם חמלה יעבדו כתובעים. שנים לפני שהייתי עתידה להיבחר לעמוד בראש משרד התובע, זה היה אחד הניצחונות שהיו חשובים לי ביותר. ידעתי שהאישה הזאת הולכת הביתה.

וידעתי איזו עבודה אני רוצה לעשות, ואת מי אני רוצה לשרת.

בניין בית המשפט לא היה רחוק מהמקום שגדלתי בו. נולדתי באוקלנד שבקליפורניה בשנת 1964, ושנות ילדותי עברו עליי במגורים על קו הגבול בין הערים אוקלנד וברקלי.

אבי, דונלד האריס, נולד בג'מייקה בשנת 1938. הוא היה תלמיד מצטיין והיגר לארצות הברית לאחר שהתקבל לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הוא למד שם כלכלה, ובהמשך דרכו לימד כלכלה בסטנפורד, שם הוא נמצא עד היום כפרופסור אמריטוס.

חייה של אימי החלו במרחק אלפי קילומטרים מזרחה מכאן, בדרום הודו. שַיַאמַלָה גוֹפַּלַאן הייתה הגדולה מבין ארבעה ילדים – שלוש בנות ובן. כמו אבי, גם היא הייתה תלמידה מחוננת, וכאשר גילתה תשוקה למדעים, הוריה עודדו אותה ותמכו בה.

היא סיימה את לימודיה באוניברסיטת דלהי בגיל 19. והיא לא הסתפקה בכך והגישה בקשה להתקבל כתלמידת מחקר בברקלי, אוניברסיטה שהיא מעולם לא ראתה, בארץ שהיא מעולם לא הייתה בה. אני מתקשה לדמיין עד כמה קשה היה להוריה להניח לה לנסוע למרחקים. טיסות סדירות במטוסי סילון רק החלו להתפשט בעולם. שמירה על קשר נראתה דבר קשה ומסובך. ובכל זאת, כאשר אימי ביקשה רשות מהוריה לעבור לקליפורניה, הסבים שלי לא עמדו בדרכה. היא הייתה צעירה בת פחות מ־20 כאשר עזבה את ביתה בשנת 1958 ונסעה לברקלי, ללמוד לתואר דוקטור בתזונה ובאנדוקרינולוגיה, בדרכה להיות חוקרת של סרטן השד.

אימי הייתה אמורה לחזור להודו לאחר שתשלים את לימודיה ותקבל את התואר. הוריה נישאו בנישואים שהוסדרו בשידוך, והניחו שאימי תלך בדרכם. אבל לגורל היו תוכניות אחרות. היא ואבי התאהבו בברקלי, שם שניהם היו פעילים בתנועה למען זכויות האזרח. נישואיה – והחלטתה להישאר בארצות הברית – היו ביטוי מושלם של אהבה ושל הגדרה עצמית.

להוריי נולדו שתי בנות. אימי קיבלה את התואר דוקטור לרפואה בגיל 25, בשנה שבה נולדתי. אחותי האהובה מאיה נולדה שנתיים אחריי. הפולקלור המשפחתי מספר כי בשני ההריונות, אימי עבדה ממש עד רגע הלידה – בפעם הראשונה הייתה לה ירידת מים כשהייתה במעבדה, ובפעם השנייה כאשר הכינה שטרודל תפוחי עץ (בשני המקרים, מהיכרותי את אימי, אני בטוחה שהיא התעקשה לסיים את מלאכתה לפני שנסעה לבית החולים).

אותם ימים מוקדמים היו מאושרים וחסרי דאגות. אהבתי לשחק בחוץ, ואני זוכרת כי כשהייתי קטנה, אבי רצה להניח לי לרוץ ולהיות חופשייה. הוא נהג לומר לאימי: "תני לה לרוץ, שיאמאלה." ואז היה פונה אליי ואומר לי: "רוצי קמלה, הכי מהר שאת יכולה. רוצי." הייתי יוצאת לדרכי, הרוח מכה בפניי, בהרגשה שאני יכולה לעשות הכול (אין פלא בכך שאני זוכרת גם את כל הפעמים שאימי הדביקה פלסטר על הברכיים השרוטות שלי).

ביתנו היה מלא מוזיקה. אימי אהבה לשיר וללוות בקולה זמרי גוספל –משיריה הראשונים של ארתה פרנקלין ועד 'זמרי אדווין הוקינס'. בהודו היא זכתה בפרס על שירתה, ואני אהבתי לשמוע את הקול הזה. אבי אהב מוזיקה לא פחות מאימי. היה לו אוסף נרחב של אלבומי ג'אז, אלבומים רבים כל כך עד שהם מילאו את כל המדפים על קיר שלם. מדי לילה הייתי נרדמת לצלילי תלוניוס מונק, ג'ון קולטריין, או מיילס דייוויס.

אבל ההרמוניה בין הוריי לא האריכה ימים. במרוצת הזמן הדברים נעשו קשים יותר. הם הפסיקו לנהוג בחיבה זה אל זה. ידעתי שהם אהבו זה את זה מאוד, אבל נראה שהם נעשו כמו שמן ומים – לא מתלכדים. כאשר הייתי בת חמש, הקשר ביניהם קרס והתפרק עקב חוסר תאימות. הם נפרדו זמן קצר אחרי שאבי קיבל משרה באוניברסיטת ויסקונסין, והתגרשו שנים ספורות לאחר מכן. הם לא רבו על כסף, הדבר היחיד שהם רבו עליו היה מי יקבל את הספרים.

לעיתים קרובות חשבתי כי אילו הם היו קצת יותר מבוגרים, בשלים יותר מבחינה רגשית, אולי הנישואים היו מחזיקים מעמד. אבל הם היו צעירים כל כך כשנפגשו, אבי היה החבר הראשון של אימי.

זה היה קשה לשניהם. אני חושבת שבעיני אימי, הגירושים ייצגו כישלון מסוג שהיא מעולם לא לקחה בחשבון. הנישואים שלה היו מעשה של מרד באותה מידה שהיו מעשה של אהבה. קשה היה לה להסביר להוריה את נישואיה, אני מתארת לעצמי שלהסביר את גירושיה היה קשה הרבה יותר. אני בספק אם הם אמרו לה, "אמרנו לך!" אבל אני חושבת שהמילים האלה הדהדו בראשה גם אם לא נאמרו.

מאיה הייתה עדיין פעוטה כאשר ההורים נפרדו, קטנה מכדי להבין מה קרה, להרגיש את הקושי שהיה כרוך במצב. תמיד חשתי נקיפת אשמה בגלל משהו שמאיה מעולם לא זכתה לחוות: אני הכרתי את הורינו כאשר היו מאושרים ביחד, מאיה מעולם לא זכתה לכך.

אבי נשאר חלק מחיינו. התראינו בסופי שבוע ובילינו איתו בקיץ בפאלו אלטו. אבל אימי הייתה זאת שלקחה על עצמה את חינוכנו. היא הייתה האחראית העיקרית לעיצובנו בתור הנשים שנעשינו.

והיא הייתה אישה מופלאה. גובהה היה מעט יותר ממטר וחצי, אבל הרגשתי כאילו התנשאה לגובה מטר תשעים. היא הייתה חכמה וקשוחה, חסרת מורא ומגוננת. היא הייתה נדיבה, נאמנה ומצחיקה. היו לה רק שתי מטרות בחיים: לגדל את שתי בנותיה ולחסל את סרטן השד. היא דחפה אותנו בתקיפות והעמידה בפנינו ציפיות גבוהות, ובה בעת טיפחה אותנו. ובמשך כל הזמן הזה היא גרמה למאיה ולי להרגיש מיוחדות, להרגיש שאנחנו יכולות לעשות כל מה שנרצה, אם רק נתאמץ.

אימי גדלה בבית שבו פעילות פוליטית ומנהיגות אזרחית היו חלק טבעי מהחיים. אימה, סבתי, רג'אם גופלאן, לא למדה בבית ספר תיכון, אבל הייתה מארגנת קהילתית מיומנת. היא הכניסה לביתה נשים שבעליהן התעללו בהן, ואז הזמינה את הבעלים ואמרה להם שהם צריכים לשפר את דרכיהם, כי אם לא יעשו זאת, היא כבר תטפל בהם. היא נהגה לאסוף את נשות הכפר וללמד אותן להשתמש באמצעי מניעה. סבי, פ' וו' גופלאן, היה חבר בתנועה שפעלה למען עצמאות הודו משלטון האימפריה הבריטית. בהמשך דרכו, כדיפלומט בכיר בממשלת הודו, הוא וסבתי חיו תקופה מסוימת בזמביה לאחר שזו זכתה לעצמאות, והם סייעו ליישוב פליטים מחדש. הוא נהג להתבדח ולומר כי האקטיביזם של סבתי יסבך אותו בצרות באחד הימים, אבל הוא ידע שלא יוכל לעצור בעדה. אימי למדה מהם כי עבודה בשירותם של אחרים היא המקנה לחיים תכלית ומשמעות, ומאיה ואני למדנו זאת ממנה.

אימי ירשה את כוחה ואת אומץ ליבה של סבתי. אנשים שהכירו את סבתי וסבי ידעו כי מוטב לא להתעסק איתם. ובהשפעת שניהם, אימי פיתחה מודעות פוליטית עמוקה. היא הייתה מודעת להיסטוריה, מודעת למאבק, מודעת לאי שוויון. היא נולדה עם תחושה של צדק המוטבעת בנשמתה.

הוריי נהגו לקחת אותי איתם בעגלה לעיתים קרובות לצעדות מחאה למען זכויות האזרח. מגיל צעיר אני נושאת זיכרונות של ים רגליים הולכות סביבי, של האנרגיה והצעקות והשירה. צדק חברתי היה חלק מרכזי בשיחות המשפחתיות. אימי נהגה לצחוק בעת שסיפרה סיפור אהוב עליה מהימים שהייתי פעוטה ומשהו הציק לי. "מה את רוצה?" היא שאלה בניסיון להרגיע אותי. "אוֹפֶש!" צעקתי עליה.

אימי הקיפה את עצמה בחברות קרובות שהיו לה כמו אחיות. אם־הסנדקות שלי, סטודנטית בברקלי שהכרתי בשם "דודה מרי" הייתה אחת מהן. הן הכירו בתנועה למען זכויות האזרח שהלכה והתגבשה בתחילת שנות השישים, ואשר אנשים התווכחו סביבה והגנו עליה מרחובות אוקלנד ועד כיכר ספרול של אוניברסיטת ברקלי. כך, בעת שסטודנטים שחורים נאמו נגד אי צדק, קבוצות של גברים ונשים צעירים, נלהבים, אינטליגנטים, חריפים ומעורבים פוליטית, מצאו אלה את אלה – ואימי ודודה מרי היו ביניהם.

הן הלכו למפגני מחאה שקטים, שם הן הותקפו על ידי שוטרים מצוידים בזרנוקי מים. הן צעדו במחאה נגד מלחמת וייטנאם ולמען זכויות האזרח וזכויות הצבעה. הן הלכו יחד להקשיב למרטין לותר קינג בעת שנאם בברקלי, ואימי זכתה להיפגש איתו פנים אל פנים. היא אמרה לי כי בצעדת מחאה אחת נגד המלחמה, הצועדים התעמתו עם 'מלאכי הגיהינום'. היא סיפרה לי כי בהפגנה אחרת, היא וחבריה נאלצו לברוח, איתי בעגלה, לאחר שאנשים תקפו באלימות את המפגינים.

אבל הוריי וחבריהם לא הסתפקו בהפגנות מחאה. הם היו אנשים חושבים שקידמו רעיונות גדולים, ועסקו בארגון הקהילה שלהם. דודה מרי, אחיה ("דוד פרדי"), אימי ואבי, וכתריסר סטודנטים נוספים, הקימו קבוצת לימוד במטרה לקרוא את כתביהם של סופרים שחורים שהאוניברסיטה התעלמה מהם. הם נפגשו בימי ראשון בביתם של דודה מרי ודוד פרדי ברחוב הרמון, שם הם בלעו את כתביו של רלף אליסון, דנו בכתבי קרטר ג' וודסון, התווכחו על דו בויז2. הם שוחחו על אפרטהייד, על דה־קולוניזציה של אפריקה, על תנועות שחרור בעולם המתפתח, ועל ההיסטוריה של הגזענות באמריקה. ואלה לא היו דיבורים בלבד. הייתה דחיפות עזה במאבקם. הם גם אירחו אישים בולטים בתחום, ובכללם מנהיגים אינטלקטואלים של המאבק לשוויון זכויות, החל מלרוי ג'ונס ועד פאני לו המר.

אחרי שסיימה את לימודיה בברקלי, דודה מרי קיבלה משרת מרצה באוניברסיטה בסן פרנסיסקו, שם המשיכה לקדם בפומבי את החוויה של חיי השחורים. האוניברסיטה כללה קולג' ניסויי בניהול הסטודנטים, ובשנת 1966, חבר יקר נוסף של אימי, שהכרתי בשם "דוד אוברי", לימד בקולג' את הקורס הראשון אי־פעם שנושאו היה לימודי שחורים. הקמפוס היווה קרקע מוצקה שאפשרה להגדיר מחדש את המשמעות ואת התוכן של חינוך מתקדם.

אלה היו האנשים של אימי. בארץ שבה לא הייתה לה משפחה, הם היו המשפחה שלה והיא הייתה משפחתם. כמעט מהרגע שהגיעה מהודו, היא בחרה בקהילה השחורה, שקיבלה אותה בברכה ועטפה אותה. זה היה המסד של חייה החדשים באמריקה.

לצד דודה מרי, דודה לֶנוֹר הייתה אשת האמונים הקרובה ביותר של אימי. אני גם שומרת באהבה את זכרו של אחד המנחים של אימי, הווארד, אנדוקרינולוג מבריק שלקח אותה תחת חסותו. בילדותי, הוא נתן לי במתנה מחרוזת פנינים שהביא איתו מנסיעה ליפן (מאז פנינים הן אחד מסוגי התכשיטים החביבים עליי ביותר!)

הייתי קרובה מאוד גם לאחיה של אימי בּאלוּ ולשתי אחיותיה סַראלָה, וצ'יני (שקראתי לה "צ'יטי", כינוי שפירושו "אחות צעירה"). הם חיו במרחק אלפי קילומטרים ממני והתראינו לעיתים נדירות. ובכל זאת, בשיחות חוץ רבות בטלפון, בביקורים התקופתיים שלנו בהודו, במכתבים ובכרטיסי ברכה שנכתבו ונשלחו בשני הכיוונים – הצלחנו להתגבר על המרחק. כך למדתי לראשונה שאפשר לקיים מערכות יחסים קרובות מאוד עם אנשים גם ללא קשר יומיומי. תמיד היינו שם למענם והם למעננו, בלי קשר לדרך או לצורה שבה תקשרנו בינינו.

אימי, הסבים, הדודות והדודים שלי החדירו בנו גאווה בשורשים הדרום אסייתיים שלנו. השמות ההודיים הקלאסיים שלנו העלו בזיכרון את המורשת הקדומה שלנו, וגדלנו בתחושת מודעות חזקה, ובהערכה רבה, לתרבות ההודית. כל מילות החיבה או התסכול שאימי השתמשה בהן באו משפת אימה – שמתאימה לי ככל הנראה, שכן טוהר הרגשות האלה הוא הרגש שאני מקשרת עם אימי יותר מכל דבר אחר.

אימי הבינה היטב שהיא מגדלת שתי בנות שחורות. היא ידעה כי הארץ שאימצה לה כארץ מולדת תראה את מאיה ואותי כילדות שחורות, והיא הייתה נחושה בהחלטתה להבטיח שנגדל להיות נשים שחורות גאות ובטוחות בעצמן.

כשנה לאחר שהוריי נפרדו, עברנו לגור בקומה העליונה של בניין דו קומתי בדרך בנקרופט, בחלק של ברקלי הידוע בשם פלאטלנדס [מישורים]. זו הייתה שכונה של משפחות ממעמד העובדים, שבה כולם הכירו את כולם, אנשים שחייהם נסבו סביב עבודה הנעשית היטב, תשלום מסודר של חשבונות, ועזרה ותמיכה הדדיות בין השכנים. זו הייתה קהילה שהשקיעה בילדיה, מקום שבו האנשים האמינו בעיקרון הראשון של החלום האמריקאי, האומר כי אם תעבוד קשה ותעשה את הדברים הנכונים, חייהם של ילדיך יהיו טובים יותר מחייך. לא היינו עשירים במונחים פיננסיים, אבל הערכים שהפנמנו סיפקו עושר מסוג אחר.

מדי בוקר אימי הכינה את מאיה ואותי לבית הספר לפני שיצאה לעבודתה במעבדת המחקר שלה. בדרך כלל היא הכינה לנו ספל של תערובת מוכנה לארוחת הבוקר, מומסת בחלב. יכולנו לבחור בין שוקולד, תותים או וניל. בהזדמנויות מיוחדות קיבלנו עוגיות עם מילוי מתוק. מנקודת המבט שלה לא היה צורך להתעסק יותר מדי עם ארוחת הבוקר.

היא הייתה מנשקת אותי לשלום לפני שיצאתי והלכתי אל פינת הרחוב, כדי לעלות שם על האוטובוס לבית הספר היסודי Thousand Oaks ["אלף אלונים"]. רק מאוחר יותר נודע לי שהיינו חלק מניסוי ארצי לביטול ההפרדה הגזעית, אשר במסגרתו ילדים שחורים ממשפחות עובדים מהרובע שלנו הוסעו באוטובוסים בכיוון אחד, ואילו ילדים לבנים מבתים מבוססים יותר מגבעות ברקלי הוסעו באוטובוסים בכיוון ההפוך. באותם ימים, כל שידעתי היה שהאוטובוס הצהוב הגדול היה זה שהביא אותי לבית הספר.

מבט בצילום של כיתה א' שלי מזכיר לי כמה נפלא היה לגדול בסביבה מגוונת כל כך. מאחר שהתלמידים הגיעו מכל רחבי האזור, היינו חבורה מגוונת מאוד. כמה מאיתנו גדלו בדירות של דיור ציבורי, ואחרים היו ילדים של פרופסורים. אני זוכרת שחגגנו בבית הספר חגים של עמים שונים ושל תרבויות שונות, ולמדנו לספור עד עשר בכמה שפות. אני זוכרת הורים, לרבות אימי, שהתנדבו להדריך בכיתות פרויקטים במדעים ובאמנות בעבודה משותפת עם הילדים. גברת פרנסס וילסון, המורה שלי בכיתה א', הייתה מחויבת בכל מאודה לתלמידיה. ואכן, כאשר סיימתי את לימודיי באוניברסיטת קליפורניה במכללת הייסטינגס למשפטים, גברת וילסון הייתה שם בקהל והריעה לי.

לעיתים קרובות, בגמר יום הלימודים שלי ושל אחותי, אימי הייתה עדיין במקום עבודתה, ואנחנו נהגנו ללכת מרחק שני בתים אל בית משפחת שֶלטון, שהכרנו דרך דוד אוברי. עם דוד אוברי הייתה לנו מערכת יחסים ממושכת ויציבה שהתבססה על אהבה ועל דאגה הדדית.

רג'ינה שלטון, ילידת לואיזיאנה, הייתה דודתו של אוברי. היא ובעלה ארתור, ששורשיו היו נטועים בארקנסו, ניהלו גן ילדים – מיקומו הראשון היה במרתף ביתם, ואחר כך הוא עבר לבניין שבו אנחנו גרנו, מתחת לדירה שלנו. בני הזוג שלטון הקדישו את כל זמנם ואת מרצם כדי להעניק לילדים בשכונה התחלה טובה ככל האפשר. מעון היום שלהם היה קטן אבל מסביר פנים, עם כרזות של מנהיגים חשובים כגון פרדריק דאגלס, סוֹגֶ'רְנֶר טְרוּתְ' והארייט טַבְּמָן3 התלויים על הקירות. ג'ורג' וושינגטון הראשון שמאיה ואני למדנו עליו היה ג'ורג' וושינגטון קַרבֶר. אנחנו עדיין צוחקות כשאנחנו נזכרות בפעם הראשונה שמאיה שמעה מורה מדבר בכיתה על הנשיא ג'ורג' וושינגטון, וחשבה לעצמה בגאווה, 'אני מכירה אותו! הוא זה שעבד עם בוטנים!'4

השלטונים ניהלו גם צהרון בביתם, שם מאיה ואני בילינו אחר הצהריים. קראנו לזה פשוט "ללכת אל הבית". היו שם תמיד ילדים שהתרוצצו לכל עבר והמון משחקים וצחוקים. מאיה ואני התקרבנו מאוד לבתה של גברת שלטון ולילדי האומנה שהיו שם. היינו מעמידות פנים שאנחנו הולכות להתחתן עם בנים מ'חמישיית הג'קסונים' – מאיה עם מייקל ואני עם טיטו. (אוהבת אותך, טיטו!)

גברת שלטון הפכה במהרה לאמא שנייה למאיה ולי. אלגנטית וחמה באותה מידה, היה בה מיזוג של סגנון דרומי מסורתי עם חן וסבר פנים יפות – וכמובן העוגה הבחושה הקלאסית [קמח, סוכר, חמאה וביצים בכמויות שוות] עם שברי העוגיות שאהבתי כל כך. היא הייתה גם חכמה מאוד ונדיבה במידה בלתי רגילה.

לעולם לא אשכח את הפעם ההיא שהכנתי לכולם עוגיות חמאה במילוי קרם לימון. ביליתי אחר צהריים שלם בהכנת העוגיות האלה לפי מתכון שמצאתי באחד מספרי הבישול של אימי. הן נראו נהדר, וחיכיתי בקוצר רוח לרגע שאוכל להתפאר בהן. הנחתי אותן על צלחת, כיסיתי בניילון נצמד ולקחתי אותן לביתה של גברת שלטון, שם היא ישבה לשולחן המטבח עם אחותה דודה בּי ועם אימי, שותות תה וצוחקות. הצגתי בגאווה את מעשה ידיי להתפאר, וגברת שלטון לקחה עוגייה ונגסה ממנה בתיאבון. מתברר שהוספתי להן מלח במקום סוכר, ומאחר שלא טעמתי אותן, לא ידעתי.

"מממ, מותק," גברת שלטון הגיבה במבטאה הדרומי החינני, כשהיא מכווצת את שפתיה בגלל הטעם. "זה מעולה… אולי קצת יותר מדי מלח… אבל באמת, טעים מאוד." לא יצאתי משם בהרגשה שנכשלתי. יצאתי משם וחשבתי שעשיתי עבודה מעולה, רק עם שגיאה אחת קטנה. היו אלה רגעים קטנים כמו זה שעזרו לי לבנות תחושה טבעית של ביטחון עצמי. האמנתי שאני יכולה לעשות כל דבר.

גברת שלטון לימדה אותי כל כך הרבה. היא תמיד הושיטה יד לעזרה לאימהות שנזקקו לייעוץ או לתמיכה או אפילו לחיבוק, מפני שזה מה שעושים. היא קלטה ילדי אומנה רבים יותר מכפי שאני יכולה לזכור ואימצה ילדה בשם סנדי שעתידה הייתה להפוך לחברתי הטובה ביותר. היא תמיד ראתה את הפוטנציאל הטמון באנשים, אהבתי אצלה גם את זה. היא השקיעה מאמצים בילדים מהשכונות שנפלו בין הכיסאות, והיא עשתה זאת מתוך ציפייה שהילדים והילדות האלה, שנאבקו בקשיים גדולים, יהיו נהדרים. והיא מעולם לא דיברה על כך. מבחינתה, לא היה שום דבר יוצא דופן במעשים האלה, הם היו חלק טבעי מהערכים שלה.

כאשר הייתי חוזרת מביתם של השלטונים הביתה, בדרך כלל מצאתי את אימי קוראת או עובדת על הרשימות שלה, או מתחילה להכין לנו ארוחת ערב. בלי קשר לארוחת הבוקר, היא אהבה לבשל, ואני אהבתי לשבת איתה במטבח, להתבונן, להריח ולאכול. הייתה לה סכין ענקית בסגנון סיני, שהיא השתמשה בה לקיצוץ, וארון מטבח מלא תבלינים. אני אהבתי את האופן שבו אפשר להכין מבמיה אוכל נשמה או אוכל הודי, בהתאם לתבלינים שבוחרים להשתמש בהם; היא הייתה מוסיפה שרימפס מיובשים ונקניקייה כדי להכין מהכול מעין נזיד, או מטגנת את התערובת עם כורכום וזרעי חרדל.

אימי בישלה כמו מדענית. היא תמיד עשתה ניסויים – תערובת צדפות ובקר מוקפצים בערב אחד, לביבות תפוחי אדמה בערב אחר. אפילו ארוחת הצהריים שלי הייתה מעבדה להכנת היצירות שלה: באוטובוס, החברים שלי עם כריכי הנקניק או כריכי חמאת הבוטנים והריבה שלהם, היו שואלים בהתרגשות, "קמלה, מה שמו לך בסנדוויץ'?" הייתי פותחת את שקית הנייר החום שאימי תמיד קישטה בסמיילי או בשרבוט כלשהו: "גבינת שמנת וזיתים על לחם שיפון כהה!" אני חייבת להודות, לא כל ניסוי הצליח – לפחות לא הכול ערב לחיכי בגיל בית ספר יסודי. אבל בכל מקרה, זה תמיד היה שונה, וזה עשה את הכריך למיוחד, בדיוק כמו אימי.

כשהיא בישלה, לעיתים קרובות היא שמה תקליט של ארתה פרנקלין, ואני רקדתי ושרתי בחדר המגורים כאילו הייתה זו הבמה שלי. הקשבנו כל הזמן לגרסה שלה של להיות צעירה, מוכשרת ושחורה, המנון של גאווה שחורה שנינה סימון שרה לראשונה.

רוב השיחות שלנו התנהלו במטבח. בישול ואכילה היו מבין הדברים שמשפחתנו בדרך כלל עשתה ביחד. כאשר מאיה ואני היינו ילדות, אימנו נתנה לנו לאכול לפעמים מה שהיא קראה "סמרגסברד". היא השתמשה בחותכן עוגיות כדי לחתוך פרוסות לחם בצורות שונות, הניחה אותן על מגש ומרחה אותן עם חרדל ומיונז ועם מלפפונים כבושים וחיזקה אותן עם קיסמי שיניים בצורות מצחיקות. בין פרוסות הלחם שמנו כל מה שנותר במקרר מבישולים שנעשו בערבים קודמים. שנים חלפו עד שקלטתי ש"סמרגסברד" היה בעצם "שאריות". לאימי היה כישרון לגרום גם לדברים הרגילים ביותר להיראות מרגשים.

היה אצלנו גם המון צחוק. אימי חיבבה מאוד הצגת תיאטרון בובות שנקראת פאנץ' וג'ודי, שבה ג'ודי רודפת אחרי פאנץ' ומאיימת עליו במערוך. אימי התפקעה מצחוק כשהיא העמידה פנים שהיא רודפת אחרינו במטבח עם המערוך שלה.

אבל החיים לא היו רק צחוק ועליצות, כמובן. שבת היה "יום עבודות הבית", ולכל אחת מאיתנו היו המטלות שלה. אימי יכלה להיות קשוחה, לא הייתה לה סבלנות להתפנקות. רק לעיתים נדירות זכינו אחותי ואני לשבחים על התנהגות או על הישגים שהיו מצופים מאיתנו. "למה אני צריכה להתפעל ממשהו שהיית אמורה לעשות?"היא נהגה לנזוף בי, אם ניסיתי לדוג ממנה דבר שבח. ואם באתי הביתה כדי לספר על משהו נורא שקרה לי, בתקווה למצוא אוזן קשבת ידידותית, אימי לא הסכימה לשתף פעולה. התגובה הראשונה שלה הייתה "טוב, אז מה עשית?". במבט לאחור, אני יכולה להבין שהיא ניסתה ללמד אותי שיש לי כוח ויכולת לפעול. בסדר גמור, אבל זה עדיין הטריף אותי.

אבל לצד הקשיחות, היא העניקה לנו אהבה ונאמנות ותמיכה בלתי נגמרות. אם קרה שעבר על מאיה או עליי יום גרוע, או אם מזג האוויר היה אפור ומדכא במשך זמן רב מדי, היא הודיעה על מה שהיא כינתה "מסיבת לא־יומולדת" עם עוגת לא־יומולדת ומתנות ללא־יומולדת. בזמנים אחרים, היא נהגה להכין כמה מהמטעמים האהובים עלינו – פנקייקס שוקולד צ'יפס, או עוגיות דגני בוקר שנקראו "'ספיישל ק'" (ק' על שם קמלה). ולעיתים קרובות היא נהגה להוציא את מכונת התפירה ולתפור בגדים בשבילנו, או בשביל בובות הברבי שלנו. היא אפילו הרשתה למאיה ולי לבחור את צבע המכונית של המשפחה, דודג' דארט, שהיא נסעה בה לכל מקום. בחרנו בצהוב – הצבע המועדף עלינו באותם ימים – ואם התחרטה על כך שהפקידה בידינו את ההחלטה, היא מעולם לא הודתה בכך (הצד החיובי בכך היה שתמיד היה קל מאוד למצוא את המכונית בחניונים).

שלוש פעמים בשבוע הלכתי לאורך הרחוב אל ביתה של גברת ג'ונס. היא הייתה פסנתרנית שלמדה לנגן מוזיקה קלאסית, אבל לאישה שחורה לא היו הרבה אפשרויות בתחום זה, והיא נעשתה מורה לפסנתר. היא הייתה קפדנית ורצינית. בכל פעם שהעפתי מבט בשעון כדי לראות כמה זמן נותר עד סוף השיעור, היא נהגה להקיש על פרקי אצבעותיי בסרגל. בערבים אחרים הלכתי לביתם של דודה מרי ודוד שרמן ושם שיחקתי שחמט. דוד שרמן היה שחקן נהדר, והוא אהב לדבר איתי על ההשלכות החשובות יותר של המשחק: הרעיון לחשוב בצורה אסטרטגית, לתכנן, לחשוב כמה צעדים קדימה, לחזות את הפעולות של היריב ולהתאים את צעדיך כדי להכשיל את היריב. מדי פעם, אחת לכמה משחקים, הוא נתן לי לנצח.

בימי ראשון אימנו נהגה לשלוח אותנו ל'כנסיית האל' בשדרה 23, דחוקות עם שאר הילדים במושב האחורי של מכונית הסטיישן של גברת שלטון. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי משיעורי הברית החדשה הם של אל אוהב, אל שביקש מאיתנו "לדבר למען אלה שאינם יכולים לדבר בעצמם" ו"להגן על זכויותיהם של העניים והנזקקים". שם למדתי כי "אמונה" יכולה להיות פועל; אני מאמינה כי אנחנו צריכים לחיות לפי אמונתנו ולהאמין בפעולה.

מאיה ואני שרנו במקהלת הילדים, והמזמור האהוב עליי היה אלוהים, מלא את ספלי. אני זוכרת "יום האם" אחד, שדקלמנו בו אודה לאימהות. כל אחד מאיתנו הציג אות אחת מהמלה mother. אני מלאתי את תפקיד האות T, ועמדתי שם בגאווה, זרועותיי מתוחות לצדדים. "T מסמלת את הזמן – time – שהיא מקדישה לטיפול בי ולאהבתה אליי בכל עת".

הערב החביב עליי במשך השבוע היה זה של יום חמישי. בימי חמישי בערב אפשר היה למצוא אותנו תמיד בבניין לא מרשים בצבע בז' בפינת הרחובות שנקראו אז גרוב ודרבי. הבניין, ששיכן בעברו חדר מתים, היה בתקופה שהכרתי אותו תוסס ומלא חיים, משכן של מרכז חלוצי לתרבות שחורה, שנקרא 'סימן הקשת בענן' [Rainbow Sign].

'סימן הקשת בענן' היה חלל להופעות, סרטי קולנוע, גלריה לאמנות, סטודיו ריקוד ועוד. הייתה בו מסעדה שכללה מטבח גדול, ומישהו תמיד בישל שם משהו טעים – נזיד נתחי עוף, כדורי בשר ברוטב, בטטות מתוקות, לחם תירס, מאפה אפרסקים בציפוי פירורים. בשעות היום אפשר היה להירשם לקורסים בריקוד ובשפות זרות, או לסדנאות תיאטרון או אמנות. בערבים היו הקרנות סרטים, הרצאות והופעות של כמה מהוגי הדעות, המנהיגים והאמנים השחורים הבולטים ביותר באותם ימים – מוזיקאים, ציירים, משוררים, סופרים, יוצרי סרטים, מלומדים, רקדנים ופוליטיקאים – גברים ונשים שהיו בחזית התרבות והמחשבה הביקורתית האמריקאית.

'סימן הקשת בענן' היה יציר מוחה של מקדמת קונצרטים, מרי אן פּוֹלַר, אישה בעלת חזון שייסדה את המרכז ביחד עם עשר נשים שחורות נוספות בספטמבר 1971. ההשראה לשמו של המרכז הגיעה משורה מתוך הספיריטואל השחור מרי אל תבכי [Marry Don’t You Weep]; המילים "אלוהים נתן לנוח את סימן הקשת בענן; לא עוד מים, בפעם הבאה אש..." הודפסו על העלון שקיבלו חברי המקום. ג'יימס בולדווין5 השתמש בשורה הזאת, הזכורה לרבים בספרו The Fire Next Time ["בפעם הבאה אש"]. בולדווין היה חבר קרוב של פולר ואורח קבוע במועדון.

אימי, מאיה ואני הלכנו למועדון לעיתים קרובות. כל האנשים בשכונה הכירו אותנו בתור "שאיאמלה והבנות". היינו יחידה, צוות, וכאשר הגענו, תמיד התקבלנו בחיוכים רחבים וחיבוקים חמים. למועדון 'סימן הקשת בענן' הייתה אוריינטציה קהילתית מובהקת ואווירה מכילה. זה היה מקום שנועד להפיץ ידע, מודעות ועוצמה. המוטו הלא רשמי שלו היה "למען אהבת האדם". משפחות עם ילדים, במיוחד, התקבלו שם בברכה – גישה ששיקפה הן את הערכים והן את החזון של הנשים שאחזו בהגה.

פולר אמרה פעם לעיתונאי: "מאחורי כל מה שאנו עושות, מאחורי הופעות הבידור הטובות ביותר שאנחנו מעלות, תמיד מסתתר מסר: הסתכלו סביבכם. חשבו על זה." המרכז אירח תוכנית שנועדה במיוחד לנוער בגיל תיכון, וכללה לא רק חינוך לאמנויות אלא גם גרסה מקבילה לתכניות של הבוגרים, אשר במסגרתה הצעירים יכלו להיפגש במישרין עם המרצים והאמנים שהתארחו במרכז.

אזור המפרץ6 היה ביתם של מנהיגים שחורים רבים שהיו משכמם ומעלה, ובכמה מקומות הגאווה השחורה עלתה על גדותיה. אנשים נהרו לשם מכל רחבי הארץ. המשמעות הייתה שילדים כמוני, ששהו לעיתים קרובות ב'סימן הקשת בענן' נחשפו לעשרות גברים ונשים בעלי שיעור קומה, שהמחישו לנו מה אנו יכולים להיות בבגרותנו. בשנת 1971 חברת הקונגרס שירלי צ'יזוֹלְם באה לבקר במרכז כאשר בחנה את האפשרות להתמודד על הנשיאות. אם כבר מדברים על כוח! "לא נקנֵית ולא כפופה לאיש", בדיוק כפי שהבטיחה ססמת הקמפיין שלה. אליס ווקר, שזכתה כעבור זמן בפרס פוליצר על ספרה הצבע ארגמן7 ערכה ערב הקראה במועדון. כך עשתה גם מאיה אנג'לוּ8, האישה השחורה הראשונה שספר שלה נעשה רב מכר – האוטוביוגרפיה שלה ידעתי למה הציפור הכלואה שרה. נינה סימון הופיעה ב'סימן הקשת בענן' כשהייתי בת שבע. מאוחר יותר נודע לי כי וורן ווידנר, ראש העיר השחור הראשון של ברקלי, הכריז על ה־31 במרס 1972 כ"יום נינה סימון", כדי להנציח את שני ימי הופעתה שם.

אהבתי את האווירה המחשמלת במרכז – הצחוק, האוכל, האנרגיה. אהבתי את הנאומים העוצמתיים שנשמעו מהבמה ואת ההתבדחויות השנונות, המחוספסות לפעמים, של הקהל. שם למדתי שהבעה אמנותית, שאפתנות ואינטליגנציה הן מגניבות. שם למדתי כי הדרך הטובה ביותר להזין את המוח היא באמצעות חיבור של אוכל, שירה, פוליטיקה, מוזיקה, ריקודים ואמנות.

שם גם ראיתי את ההמשך ההגיוני של הדברים שלמדתי מדי יום מאימי, ושם יכולתי להתחיל לדמיין מה העתיד עשוי להביא לי. אימי גידלה אותנו להאמין כי האמירה "זה קשה מדי!" לעולם איננה יכולה להתקבל כתירוץ; כי להיות אדם טוב פירושו לדבוק במשהו גדול ממך; כי הצלחה נמדדת בחלקה במה שעושים כדי לעזור לאחרים להגיע להישגים, להצליח. היא נהגה לומר לנו, "הילחמו במערכות בדרך שתגרום להן להיות הוגנות יותר, ואל תגבילו את עצמכן בגלל מה שהיה בעבר." ב'סימן הקשת בענן' ראיתי את הערכים האלה בפעולה, את העקרונות האלה מגולמים בבני אדם. התחנכתי להיות אזרחית, זה היה החינוך היחיד שהכרתי, והנחתי שכולם מקבלים חינוך כזה.

הייתי מאושרת בדיוק במקום שנמצאתי בו. אבל כאשר למדתי בחטיבת הביניים, היינו צריכות לעזוב את ביתנו. אימי קיבלה הזדמנות מיוחדת במינה ללמד באוניברסיטת מק'גיל במונטריאול ולערוך מחקר במעבדה בבית החולים היהודי שם. זה היה קידום מרגש בקריירה שלה.

אבל זאת לא הייתה הזדמנות מרגשת עבורי. הייתי בת 12, והמחשבה על המעבר מקליפורניה שטופת השמש, בפברואר, באמצע שנת הלימודים, לעיר זרה דוברת צרפתית ומכוסה בשלושה מטרים שלג אמללה אותי, אם לא גרוע מזה. אימי ניסתה להציג את המעבר כהרפתקה, ולקחה אותנו לקנות את מעילי הפוך והכפפות העבות הראשונות שלנו, כאילו עמדנו לצאת לחקור את הקוטב הצפוני. אבל לא הצלחתי לראות כך את הדברים. המצב החמיר כאשר אימי אמרה לנו שהיא רוצה שנתחיל ללמוד צרפתית, והיא רשמה אותנו לבית ספר מקומי לדוברי צרפתית שנקרא Notre-Dame-des-Neiges - 'גבירתנו של השלגים'.

המעבר היה קשה, מפני שהמילים המעטות שידעתי בצרפתית היו אלה שלמדתי בחוג לבלט, שם מדאם בּוֹוִי, המורה שלי לבלט, צעקה "דמי־פלייה, ולמעלה!" נהגתי לצחוק על זה ואמרתי שאני מרגישה כמו ברווז, מפני שבבית הספר החדש אצטרך לומר כל הזמן "קווה? קווה? קווה?" (בצרפתית "מה? מה? מה?")

מובן שלקחתי איתי למונטריאול את החינוך שקיבלתי. באחד הימים מאיה ואני הפגנו בחזית הבניין שלנו במחאה על כך שנאסר על הילדים לשחק כדורגל על הדשא. אני שמחה לדווח שהדרישות שלנו התקבלו.

בסופו של דבר שכנעתי את אימי לאפשר לי לעבור לבית ספר לאמנויות, שם ניסיתי ללמוד לנגן בכינור, בקרן ובטימפני, לצד לימודי היסטוריה ומתמטיקה. באחת השנים ביצענו את Free to Be…You and Me מההתחלה עד הסוף.

כאשר התחלתי ללמוד בתיכון, כבר התרגלתי לסביבתנו החדשה. עדיין התגעגעתי לביתי, לחברים ולמשפחה, ותמיד הייתי מאושרת מאוד לחזור בחופשות הקיץ ובחגים, ואז היינו אצל אבינו או אצל גברת שלטון. התרגלתי לרוב השינויים. אבל אף פעם לא התרגלתי לתחושת הגעגועים לארצי. קיננה בי תחושה קבועה של ערגה לשוב ולהיות בבית. לא היה לי שמץ ספק שאחזור הביתה כשאלך לקולג'.

הזמנתי את שני הוריי לטקס סיום התיכון שלי, למרות שידעתי שהם לא ידברו זה עם זה. ובכל זאת רציתי ששניהם יהיו שם, למעני. לעולם לא אשכח את הרגעים שבהם ישבתי בשתי השורות הראשונות באולם והסתכלתי על הקהל. אימי לא נראתה בשום מקום. 'איפה היא?' חשבתי. 'היא לא כאן בגלל שאבי בא?' הטקס עמד להתחיל. ואז פתאום הדלת האחורית של האולם נפתחה, ואימי, שבימים רגילים לבשה ג'ינס ונעלה נעלי ספורט לעבודה במעבדה – נכנסה לבושה בשמלה אדומה בוהקת ובנעלי עקב באותו צבע. היא לעולם לא תיתן למצב להכניע אותה.

בעת לימודיי בתיכון התחלתי לחשוב מחשבות קונקרטיות יותר על עתידי – לימודים בקולג', ומעבר להם. תמיד יצאתי מנקודת הנחה שתהיה לי קריירה, ראיתי את הסיפוק שהוריי שאבו מעבודתם. ראיתי גם שורה של נשים מרשימות מאוד – דודה מרי, גברת וילסון, גברת שלטון, ואימי יותר מכולן – שהיו דמויות מובילות בתחומי העיסוק השונים שלהן, ואת ההשפעה שלהן על חייהם של אחרים.

אף על פי שהזרע נזרע מוקדם מאוד, אינני יודעת לומר בבטחה מתי בדיוק החלטתי שאני רוצה להיות עורכת דין. כמה מהגיבורים הגדולים ביותר שלי היו עורכי דין: תורגוד מרשל, צ'רלס המילטון יוסטון, קונסטנס בייקר מוטלי – ענקי התנועה לזכויות האזרח. הוגנות הייתה חשובה לי מאוד, וראיתי בחוק כלי שיכול לסייע לכך שהדברים יהיו הוגנים. אבל אני חושבת שמה שמשך אותי יותר מכול למקצוע, היה האופן שבו אנשים סביבי בטחו בעורכי דין וסמכו עליהם. דוד שרמן וחברנו הקרוב הנרי היו עורכי דין, ובכל פעם שהייתה למישהו בעיה, במשפחתי או בין השכנים, הדבר הראשון ששמענו היה "תתקשר להנרי, תתקשר לשרמן. הם ידעו מה לעשות. הם יבינו מה קורה פה." רציתי להיות מסוגלת לעשות את זה. רציתי להיות האדם שאנשים מתקשרים אליו. רציתי להיות האדם שיכול לעזור.

לכן, כאשר הגיע הזמן לחשוב על קולג', רציתי להתחיל ברגל ימין. ואיזה מקום טוב יותר לעשות בו בדיוק את זה, מאשר האלמה מאטר9 של ת'ורגוד מרשל?

*

תמיד שמעתי סיפורים על אוניברסיטת הווארד בוושינטון הבירה, על כך שזה מקום נפלא ללמוד בו, בעיקר מדודה כריס, שלמדה שם. הווארד הוא מוסד בעל מורשת יוצאת דופן, ששרדה ואף שגשגה בעת שדלתות החינוך הגבוה היו סגורות ברובן בפני סטודנטים שחורים. היא החזיקה מעמד כאשר הפרדה גזעית ואפליה היו הנוהג המושל בארץ. היא שרדה בעת שרק מעטים הכירו בפוטנציאל וביכולות של גברים ונשים שחורים צעירים להיות מנהיגים. דורות של סטודנטים טופחו וזכו להוקרה בהווארד, צוידו בביטחון עצמי, זכו בעידוד לשאוף גבוה ובכלים שיסייעו להם בדרכם למעלה. רציתי להיות אחת מהם – ובסתיו של שנת 1982 עברתי למגדלי איטון, מעונות הסטודנטים הראשונים שלי.

תמיד אזכור איך נכנסתי אל אודיטוריום קְרַמְטון לפגישת ההיכרות שלי כתלמידת השנה הראשונה. האולם היה מלא עד אפס מקום. עמדתי מאחור, הסתכלתי סביבי וחשבתי, 'הגעתי לגן עדן!' היו שם מאות אנשים, וכולם נראו כמוני. כמה מהם היו ילדיהם של בוגרי הווארד, אחרים היו הראשונים ממשפחתם שהלכו לקולג'. חלקם היו בבתי ספר לשחורים במשך כל חייהם, אחרים היו במשך זמן רב מיעוט של לא־לבנים בכיתה או בשכונה שלהם. חלקם באו מערים, חלקם מקהילות כפריות ואחרים ממדינות באפריקה, או מהאיים הקריביים ומרחבי הפזורה האפריקנית.

כמו כל הסטודנטים בהווארד, המקום שהכי אהבתי לבלות בו בשעות הפנאי היה מתחם שקראנו לו "החצר", שטח מכוסה עשב בגודל של גוש בניינים עירוני, שהיה ממש באמצע הקמפוס. בכל יום בשבוע, יכולתם לעמוד באמצע החצר ולראות מימינכם רקדניות צעירות מתאמנות או מוזיקאים מנגנים. אם הסתכלתם שמאלה ראיתם סטודנטים נושאים תיקים משרדיים יוצאים מבית הספר לעסקים, וסטודנטים לרפואה בחלוקים הלבנים שלהם חוזרים למעבדה. חבורות של סטודנטים מפוזרות בחצר, חלקן במעגל שצחוק בוקע ממנו, אחרות שקועות בדיונים. כתב טור של עיתון המוסד, The Hilltop, מראיין את הכוכב של נבחרת הפוטבול. זמר במקהלת גוספל מדבר עם הנשיא של מועדון המתמטיקאים.

זה היה היופי של הווארד. כל סממן שהיה שם אותת לסטודנטים שאנחנו יכולים להיות כל דבר – שאנחנו צעירים, מוכשרים ושחורים, ושאיננו צריכים להתיר לשום גורם לעמוד בדרכנו להצלחה. הקמפוס היה מקום שבו איש לא נאלץ להיות מוגבל בתוך קופסה שמישהו אחר בחר עבורו. כל אחד יכול היה לבוא להווארד כפי שהוא, או היא, ולצאת משם האדם ששאף להיות. לא היו בחירות שגויות.

המוסד לא הסתפק באמירה שיש לנו יכולת להיות גדולים, הוא אתגר אותנו להצדיק את הפוטנציאל הזה. הציפייה מאיתנו הייתה שנטפח ונקדם את הכישרונות שלנו וניקח על עצמנו תפקידי מנהיגות, שנשפיע על אנשים אחרים, על ארצנו ואולי אפילו על העולם.

נכנסתי לעניינים בתנופה ובלהט. בשנה הראשונה התמודדתי על הבחירה לתפקיד הראשון שלי: נציגה של תלמידי השנה הראשונה באגודת הסטודנטים ללימודים הומניסטיים10. זה היה הקמפיין הראשון בחיי. שום יריב שעמדתי מולו מאז לא היה קשוח כמו שלי יאנג מניו ג'רזי, וזה אומר הרבה, ממי שהגיעה מאוקלנד, כמוני.

הייתי יושבת הראש של החברה ללימודי כלכלה והתחריתי בצוות הדיבייט. הצטרפתי לאחוות 'אלפא קאפה אלפא' האהובה שלי, שנוסדה על ידי תשע נשים בהווארד לפני יותר ממאה שנה. בימי שישי, חברותיי ואני נהגנו ללבוש את בגדינו היפים ביותר ולהסתובב ב"חצר" להפגין אותם לראווה. בסופי שבוע נסענו לפארק של ה"מול" הלאומי, השדרה המחברת בין אנדרטת הזיכרון ללינקולן לבין גבעת הקפיטול, וקיימנו מפגני מחאה נגד האפרטהייד בדרום־אפריקה.

בעת שהייתי בהווארד, נוסף להיותי סטודנטית, היו לי עיסוקים רבים. עבדתי כמתמחה בוועידת הסחר הפדרלית, שם הייתי אחראית על "גזירי העיתון", תפקיד שכלל סריקה של כל עיתוני הבוקר, גזירת כל המאמרים שהזכירו את מקום עבודתי, הדבקתם על גיליונות נייר, העתקה והפצה שלהם לצוות הבכיר. נוסף על כך, ערכתי תחקיר בארכיונים הלאומיים, ועבדתי כמדריכת סיורים ב'משרד האמריקני לחריטה והדפסה'11. עמיתיי מדריכי הסיורים ואני קיבלנו מכשירי ווקי־טוקי ומספרי זיהוי; אני הייתי TG-10, שם קוד שגרם לי להרגיש כסוכנת של השירות החשאי. באחת הפעמים יצאתי מהמשמרת שלי ופגשתי את רוּבּי די ואוֹסי דיוויס12 בחלל הראשי, מחכים לסיור של מיוחסים שנקבע לאחרי שעות העבודה. הם הפיצו סביבם הילה שהתאימה למעמדם כמאורות הגדולים שהיו, ועם זאת הקפידו לשתף אותי בשיחה ואמרו לי כמה הם גאים בראותם אותי, שחורה צעירה העובדת בשירות הציבורי. לעולם לא אשכח איך הרגשתי אז, כאישה צעירה, כאשר שתי דמויות המופת הגדולות האלה, שניהם גדולים מהחיים, הקדישו מזמנם להתעניין בי.

בקיץ שאחרי שנת הלימודים השנייה שלי, התקבלתי כמתמחה אצל הסנטור אלן קרנסטון מקליפורניה. מי יכול היה לדעת אז, כי 30 שנה לאחר מכן איבחר למלא אותו מושב של סנטור? (אני עדיין שומרת על מכתב התודה שקיבלתי ממנהל המשרד שלו, ממוסגר, והוא תלוי במשרד שלי בסנאט קרוב למקום עבודתו של המתמחה שלי. כאשר אני מוצאת את עצמי ברכבת התחתית של הסנאט בחברת מתמחים, אני אומרת להם: "אתם רואים את העתיד שלכם!") באותו קיץ אהבתי ללכת לעבודה בבניין הקפיטול מדי יום ביומו. ההרגשה הייתה שאני נמצאת במוקד התרחשות השינויים, אפילו בתור מתמחה שממיינת את הדואר. התרגשתי מאוד מהיותי חלק מכל זה. אבל הייתי מרותקת יותר מבניין בית המשפט העליון, שמעבר לרחוב. נהגתי לחצות את הכביש בקיץ החם, הלח, המכביד, רק כדי שאוכל לעמוד ביראת כבוד נוכח הבניין הנשגב ולקרוא את המילים החרוטות בשיש מעל לכניסה: צדק שווה בשם החוק. דמיינתי לי עולם שבו כך יהיה.

אחרי הווארד חזרתי הביתה, לאוקלנד, ונרשמתי לאוניברסיטת קליפורניה בהייסטינגס, לקולג' למשפטים. בשנת הלימודים השנייה שלי נבחרתי לנשיאת האגודה של סטודנטים שחורים למשפטים (BLSA). באותם ימים, סטודנטים שחורים התקשו למצוא עבודה יותר מסטודנטים לבנים, ואני רציתי לשנות את המצב הזה. כנשיאה של BLSA, התקשרתי אל השותפים המנהלים של כל משרדי עורכי הדין הגדולים וביקשתי מהם לשלוח נציגים ליריד תעסוקה שאירחנו במלון כלשהו.

כאשר הבנתי שאני רוצה לעבוד במשרד התובע המחוזי – שמצאתי את הייעוד שלי – התרגשתי מאוד והיה לי חשוב לשתף את חבריי ואת בני משפחתי בהחלטה שלי. לא התפלאתי מכך שהם נדהמו והתקשו להאמין. הייתי חייבת להגן על הבחירה שלי כפי שמגינים על תזה.

לאמריקה יש היסטוריה ארוכה ואפלה של שימוש בכוחה של התביעה המשפטית כמכשיר לעשיית אי צדק. הכרתי היטב את ההיסטוריה הזאת –היסטוריה של אנשים חפים מפשע שהופללו, של תביעות שהוגשו נגד אנשים לא־לבנים ללא ראיות מספיקות, של תובעים שהסתירו מידע שיכול היה לזכות נאשמים, של החלה לא פרופורציונית של החוק לפי צבע העור. גדלתי עם הסיפורים האלה, ולכן הבנתי את הרתיעה של הקהילה שלי מהחלטתי. אבל ההיסטוריה סיפרה גם סיפור אחר.

ידעתי את ההיסטוריה של תובעים אמיצים שהתאמצו לתבוע את אנשי ה'קו קלוקס קלאן' בדרום. הכרתי את הסיפורים על תובעים שיצאו נגד פוליטיקאים מושחתים ותאגידים מזהמים. הכרתי את המורשת של רוברט קנדי, אשר בתפקידו כתובע הכללי של ארצות הברית, שלח עובדים של משרד המשפטים להגן על 'נסיעות החופש'13 בשנת 1961, ושלח מרשלים של ארצות הברית להגן על ג'יימס מרדית כאשר הוא נרשם לאוניברסיטת מיסיסיפי שנה לאחר מכן14.

ידעתי היטב כי צדק שווה היה שאיפה. ידעתי כי כוחו של החוק יושם באופן לא שוויוני, לפעמים בכוונה תחילה. אבל ידעתי גם כי מה שהיה פגום במערכת לא חייב להישאר בלתי ניתן לשינוי. ורציתי להיות חלק מהמאבק לשינוי הזה.

אחת האמירות שאימי אהבה להשמיע הייתה: "אל תיתני לאף אחד לומר לך מי את. את תאמרי להם מי את." וכך עשיתי. ידעתי כי חלק מעשיית השינוי היו הדברים שראיתי במשך כל חיי, בהיותי מוקפת באנשים בוגרים שצעקו וצעדו והפגינו ודרשו צדק מבחוץ. אבל ידעתי גם כי יש תפקיד חשוב שצריך לעשותו מבפנים, לשבת סביב השולחן במקום שמתקבלות החלטות. כאשר הפעילים הגיעו, צועדים ומכים על הדלתות, רציתי להיות בצידן השני, לתת להם להיכנס.

התכוונתי להיות תובעת בדמות עצמי. התכוונתי לעשות את העבודה באמצעות נקודת המבט של חוויותיי ושל ניסיוני, להסתמך על החוכמה שרכשתי על ברכי אימי, במועדון של 'סימן הקשת בענן' וב"חצר" של הווארד.

חלק חשוב ממה שלמדתי מאותה חוכמה היה ההבנה כי כשמדובר במשפט פלילי, נדרש מאיתנו לקבל בחירות שקריות. במשך זמן רב מדי, נאמר לנו כי ישנן רק שתי אופציות כלפי הפשע: או להיות קשוח, או להיות רך – פשטנות מוגזמת שהתעלמה מהאמיתות של הביטחון הציבורי. אתם יכולים לרצות שהמשטרה תבלום את הפשיעה בשכונה שלכם, וגם לרצות שהמשטרה תפסיק להשתמש בכוח מוגזם. אתם רוצים שהמשטרה תרדוף ותתפוס רוצח ברחובות המגורים שלכם, ואתם רוצים שהיא תפסיק להשתמש בפרופילים גזעניים. אתם יכולים להאמין בצורך לשאת את ההשלכות, ולקחת אחריות, בעיקר כשמדובר בפושעים קשים, וגם להתנגד למאסר לא מוצדק. אני האמנתי כי חובה לארוג ביחד את כל הצרכים הנפרדים האלה.

בגמר התמחות הקיץ שלי, קיבלתי בהתרגשות משרה כסגנית של תובע מחוזי. כל מה שנותר לי לעשות היה לסיים את שנת הלימודים האחרונה בבית ספר למשפטים ולעבור את מבחן הרישוי, ובעקבות זאת אוכל להתחיל בקריירה שלי בבית המשפט.

סיימתי את לימודיי בבית ספר למשפטים באביב 1989, ועברתי את מבחן הלשכה בחודש יולי. בשבועות של סוף הקיץ עתידי נראה כל כך בהיר וברור. הספירה לאחור לקראת החיים שדמיינתי לעצמי החלה.

ואז, בבת אחת, נבלמתי. בנובמבר הלשכה שלחה מכתבים למי שניגשו למבחן בקיץ, ולעוגמת נפשי הנוראה, התברר שנכשלתי. לא יכולתי להבין זאת בשום אופן. הייתי הרוסה. אימי תמיד אמרה לי: "אל תחפפי שום דבר שאת עושה!" ואני תמיד לקחתי את דבריה בשיא הרצינות. הייתי חרוצה, פרפקציוניסטית. לא לקחתי שום דבר כמובן מאליו. והנה אני, עם המכתב בידי, קולטת שבלימודיי למבחן הלשכה, ביצעתי את החיפוף הגדול ביותר של חיי.

*

למזלי הגדול, עדיין הייתה לי המשרה במשרד התובע המחוזי. שם הסכימו להמשיך להעסיק אותי בתפקידים פקידותיים, ולתת לי זמן ללמוד כדי להיבחן שוב בפברואר. הייתי אסירת תודה על כך, אבל היה לי קשה להיכנס למשרד בהרגשה שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוכשרת. כמעט כל האנשים שהתקבלו לעבודה באותו זמן עברו את המבחן, והם עמדו להמשיך ולהתקדם בהכשרתם בלעדיי. אני זוכרת שנכנסתי לאחד המשרדים ושמעתי מישהו אומר, "אבל היא כל כך מוכשרת. איך זה שהיא לא עברה?" הייתי אומללה ומבוישת. תהיתי אם האנשים חושבים שאני מתחזה. אבל זקפתי את ראשי והמשכתי לבוא לעבודה מדי יום – ועברתי את המבחן בניסיון השני. תחושה עזה של גאווה וכבוד ליוותה אותי ביום שבו הושבעתי לנציגה של בית המשפט, והגעתי אל בית המשפט מוכנה להתחיל לעבוד. אבל מסתבר שלא בית ספר למשפטים, וגם לא מבחן הלשכה, מכינים אתכם לקראת העבודה המעשית בבית המשפט, ובאותם ימים ראשונים של עבודה, אתם מרגישים כאילו נחתם על כוכב אחר, שם כולם מדברים באותה שפה, חוץ מכם. כעוזר משפטי, אפשר לייצג את התביעה בבית המשפט בליווי מנחה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הופעתי לבדי במשפט.

התכוננתי, עברתי על העובדות בתיק תריסר פעמים. התאמנתי ועשיתי חזרות על השאלות שהתכוונתי לשאול; שיננתי את המילים המדויקות של הבקשות המשפטיות שאני מתכוונת להגיש. תחקרתי וחזרתי ובדקתי כל פרקטיקה וכל נוהג – עד לגזרה של חליפת החצאית שהייתה קוד הלבוש הנדרש מעורכות דין בעבר, לפני שהותר לנשים ללבוש מכנסיים בבית המשפט. עשיתי כל מה שיכולתי, ועדיין משקל כבד כל כך נח על כפות המאזניים, עד שהרגשתי כי כל מה שאעשה לא יספיק.

נכנסתי אל אולם בית המשפט, הלכתי לאורך המעבר ממושבי הקהל, עברתי על פני התאים עד למחיצה שמפרידה בין הנתבעים, המשפחות, העדים וצופים אחרים, לבין האנשים שהם נציגי בית המשפט. כיסאות היו מסודרים מעבר למחיצה עבור עורכי הדין שחיכו שהתיקים שלהם ייקראו, ואני התיישבתי ביניהם. עצבים, התרגשות ואדרנלין התחרו על מקום בקרבי. אבל יותר מכול הייתי מודעת לכבוד ולאחריות העצומה שלי – לתפקידי להגן על אלה שהיו הפגיעים ביותר וחסרי הקול מבין האנשים בחברה שלנו. כאשר הגיע תורי, קמתי ממקום מושבי בשולחן התביעה וצעדתי אל דוכן העדים, כשאני אומרת את המילים שאומר כל תובע:

"קמלה האריס בשם העם."

ההסבר לכך שיש לנו באמריקה משרדי תביעה ציבוריים הוא זה: בארצנו, מעשה פשע כלפי כל אחד מאיתנו נחשב לפשע נגד כולנו. למעשה, כמעט בהגדרה, מערכת המשפט הפלילי מעורבת במצבים שבהם החזק פוגע בחלש ממנו, ואיננו מצפים מהצד החלש להשיג צדק רק בכוחות עצמו, אנחנו מגייסים מאמץ קולקטיבי לשם כך. זה ההסבר לכך שהתובעים אינם מייצגים את הקורבן; הם מייצגים את "העם" – את החברה בכללה. [בישראל, את "המדינה".]

העיקרון הזה היה הראשון והחשוב ביותר שעמד לנגד עיניי בעת שעבדתי עם קורבנות פשע, שכבודם העצמי ובטיחותם היו תמיד השיקול החשוב ביותר שלי. נדרש אומץ אדיר, כמעט לא ייאמן, מאדם שאמור לשתף את סיפורו ולעמוד בחקירה נגדית, בידיעה שעצם האמינות שלו, והפרטים האישיים ביותר שלו, כולם חשופים ופגיעים. אבל כאשר קורבנות הפשע האלה עולים להעיד, הם תורמים בכך לרווחת כולנו – כדי שיהיו תוצאות ונשיאה באחריות שיושתו על מי שעוברים על החוק.

המוטו "למען העם" היה המצפן שלי – ולא היה דבר שהתייחסתי אליו ברצינות רבה יותר מאשר הכוח שעמד עכשיו לרשותי. כתובעת יחידה היה לי מנדט להחליט האם לתבוע לדין מישהו, ואם כן, כמה תביעות ואלו תביעות להגיש נגדו. יכולתי לדון בבקשות לעסקה, ולהמליץ לפני בית המשפט בשאלות של שחרור בערבות ושל גזר דין. רק התחלתי לעבוד כתובעת, וכבר היה לי הכוח לשלול מאדם את חירותו בהינף קולמוס.

כאשר הייתי צריכה להשמיע את טיעוני הסיכום, התקרבתי אל מקום מושבם של המושבעים. החלטתי לומר את הטיעונים בלי להסתייע ברשימות. לא רציתי להרכין את ראשי, להסתכל כל הזמן על הנייר שבידי ולהקריא ממנו את הטיעונים הטובים ביותר האומרים למה עליהם להרשיע את הנאשם. רציתי להסתכל להם בעיניים. חשבתי שאני אמורה להכיר את התיק שלי היטב, במידה כזאת שגם אם אעצום את עיניי, אוכל לראות את כל התקרית שהמשפט נסב עליה מכל הכיוונים.

כאשר סיימתי לומר את טיעוני הסיכום וחזרתי אל שולחן התביעה, העפתי מבט קצרצר אל הקהל. איימי רסנר, חברתי מיום ההיכרות הראשון, ישבה שם וחייכה לעברי חיוך רחב. עכשיו שתינו היינו בדרכנו קדימה.

העבודה היומיומית הייתה אינטנסיבית. בכל רגע נתון, כל אחד מהתובעים עשוי היה לתמרן בין יותר ממאה תיקים. התחלנו בעבודה הפשוטה יותר: הכנת טיעונים לשימוע מוקדם, עבודה על מקרים של עבירות קלות כגון נהיגה תחת השפעת אלכוהול, או גנבות זעירות. ככל שחלפו השנים, הלכו והתרבו המשפטים שתבעתי בהם, ואני עליתי בהיררכיה של המשרד. במרוצת הזמן, התחלתי לנהל תביעות בעבירות של אלימות, וזו הייתה עליית מדרגה משמעותית ביותר.

ישבתי והתעמקתי בדו"חות של המשטרה וראיינתי עדים. ישבתי עם חוקרי מקרי המוות ועברתי על תמונות מנתיחות לאחר המוות, ותמיד הייתי מודעת לכך שאני מסתכלת על הילד או על ההורה של מישהו. כאשר המשטרה עצרה חשוד, הייתי הולכת לתחנת המשטרה ועומדת מאחורי חלון המראה הדו־צדדית של חדר החקירות, מעבירה ומקבלת פתקים מהחוקרים.

מעת שהתחלתי לתבוע על עבירות בדרגה של פשע, נכנסתי לסבב של הכנת תיקי רצח. קיבלתי תיק מסמכים ביום שישי אחר הצהריים שהכיל זימונית (הייטק במונחים של שנות התשעים המוקדמות), עט ובלוק כתיבה, עותק של חוק העונשין, ורשימה של מספרי חירום שאפשר להתקשר אליהם. במרוצת השבוע הבא, בכל פעם שהזימונית צפצפה, המשמעות הייתה שאירע רצח ואני הייתי צריכה להגיע לזירת הפשע. בדרך כלל, הייתי חייבת לקפוץ מהמיטה בין חצות הלילה לשש בבוקר. תפקידי היה לוודא שהראיות ייאספו על פי דין, בלי להפר אף אחת מכל ההגנות החוקתיות העומדות לחשודים, כדי שהן יהיו קבילות בבית המשפט. במקרים רבים הצטרכתי להסביר לקורבנות או למשפחות שלהם כי יש הבדל בין מה שידענו על מה שקרה, לבין מה שאפשר להוכיח שאכן קרה. תהום עמוקה מפרידה בין מעצר לבין הרשעה, ואם רוצים להגיע מצד אחד לצד הנגדי, יש צורך בראיות שהתקבלו באופן חוקי.

בבית המשפט הרגשתי כמו בבית. הבנתי את הקצב שלו, חייתי בנוחיות עם המוזרויות ועם הרגישויות המיוחדות שלו. כעבור זמן עברתי אל יחידה של התביעה שהתמקדה בעבירות מין – וטרחה לכלוא אנסים ומתעללים בילדים מאחורי סורג ובריח. זו הייתה עבודה קשה, מכאיבה ובעלת חשיבות עצומה. פגשתי נערות רבות כל כך, ולפעמים נערים, שעברו התעללות, הותקפו, הוזנחו, לעיתים קרובות מאוד על ידי אנשים שהם בטחו בהם.

העבודה על תיקים כאלה הייתה קשה במיוחד בגלל מה שנדרש ברבים מהתיקים כדי להשיג הרשעה: עדות של מי ששרד מהפגיעה. הקדשתי ימים רבים מאוד לפגישות עם השורדים בבית החולים הכללי של אוקלנד, שם עברתי איתם על המשמעות של מתן עדות, על מה שצפוי להם מההתנסות הזאת. עבור כמה מהשורדים, האפשרות להעיד הייתה בלתי נסבלת לחלוטין: הם לא היו מסוגלים לדמיין בכלל שיעמדו על דוכן העדים וידברו בפומבי על משהו שהם לא רצו לדבר עליו אפילו בשיחה אישית. עד כדי כך גדולים הכאב, הסבל והמצוקה הכרוכים באלימות מינית. כדי להכיל את הטראומה הרגשית הזאת נדרשים אומץ וכוח עמידות יוצאי דופן, במיוחד מאחר שהמתעלל נמצא גם הוא באולם בית המשפט, והוא עשוי להיות בן משפחה או חבר. הקושי גובר עקב הידיעה שבתור עד, נציג ההגנה עתיד לחקור אותך בחקירה נגדית ולעשות את תפקידו, לשכנע את חבר המושבעים שאינך דובר אמת. מעולם לא היו לי טענות כלפי מי שלא יכלו להביא את עצמם למסור עדות, לעבור את כל התהליך הזה.

במקרים רבים, למשל בתיקים של פגיעה בילדים הצעירים ביותר, האתגר של השגת הרשעה היה תלוי ביכולת להעיד, לא פחות מאשר בנכונות לעשות זאת. אלה היו המקרים שרדפו אותי ביותר. לעולם לא אשכח ילדה שקטה קטנטונת, בת שש, שנפגעה על ידי אחיה בן ה־16. המשימה שלי הייתה לשבת עם הילדה הקטנה המתוקה הזאת, ולראות אם אוכל לגרום לה לספר לי את הסיפור שלה – והאם היא תוכל לשוב ולספר אותו לפני חבר המושבעים. הקדשתי לה זמן רב מאוד, שיחקנו בצעצועים, במשחקים שונים, וניסיתי לגבש מערכת יחסים של אמון בינינו. אבל עם כל הניסיונות שעשיתי, ידעתי - פשוט ידעתי - שאין שום סיכוי שהיא תוכל לבטא באוזני המושבעים את הסבל שעברה. אני זוכרת שיצאתי מהחדר, הלכתי לשירותים ושם נשברתי ובכיתי. לא היה לי סיכוי להשיג ראיות מספיקות כדי להאשים את אחיה. בלי העדות שלה, לעולם לא אוכל להוכיח את ההאשמות מעבר לספק סביר. עם כל הכוח של מוסד התביעה, אני חושבת שמעולם לא חשתי כה חסרת אונים.

אלה היו רק חלק מהאתגרים שעמדו בפני ההגנה על ילדים מפני עברייני מין. היו גם המושבעים עצמם, אשר לפעמים נראה שהם נטו להאמין למבוגרים יותר מאשר לילדים. זה קרה במיוחד במקרים של צעירים שהיו קורבנות לניצול מיני. אני חושבת לעיתים קרובות על תיק שעבדתי עליו, שעסק בנערה בת 14 שברחה מבית האומנה שלה יחד עם קבוצה של גברים צעירים מהשכונה. במקום להיות לצידה ולהגן עליה, הם לקחו את אותה לדירה ריקה ואנסו אותה. הבחנתי שהיא למדה בגיל צעיר לא לבטוח באנשים מבוגרים, הספקנות והעוינות שלה היו כמו שריון שהיא התעטפה בו. צר היה לי על הנערה המסכנה ועל הילדוּת המזוויעה שעברה, ושהביאה אותה לרגע הזה. אבל הייתי גם מודעת עד כאב להתרשמות של המושבעים ממנה כשהיא נכנסה לאולם, לועסת מסטיק, נראית כמי שמתייחסת בבוז לכל ההליך.

הייתי מודאגת: האם הם יראו בה את הנערה שהיא הייתה, קורבן חף מפשע של התעללות סדרתית? או האם הם יתייגו אותה בתור אחת שמתלבשת "בבגדים לא הולמים", אחת שמה שקרה לה הגיע לה?

המושבעים הם בני אדם והתגובות שלהם הן אנושיות. ידעתי שאני צריכה לפגוש אותם במקום שבו הם נמצאים, כדי שיהיה לי סיכוי כלשהו להזיז אותם לעבר פרשנות הוגנת יותר של העובדות.

יכולתי לראות שהם לא קיבלו אותה היטב. לא נראה לי שהם חיבבו אותה. "חוק העונשין לא נוצר כדי להגן על חלק מאיתנו," הזכרתי למושבעים. "הוא נועד לכולנו. הנערה הזאת היא למעשה ילדה. היא זקוקה להגנה מפני הטורפים העומדים לזנק עליה. ואחת הסיבות לכך שהנאשמים בחרו בה כקורבן היא שהם חשבו שלא יהיה אכפת לכם ממנה ושלא תאמינו לה." בסופו של דבר השגנו הרשעה, אבל אינני בטוחה עד כמה פסק הדין היה חשוב לה. היא נעלמה אחרי המשפט. ביקשתי מכמה חוקרים לעזור לי למצוא אותה, אבל אף על פי שקיבלנו דו"ח שטחי על כך שהיא נסחרה ברחובות סן פרנסיסקו, לא הצלחנו לאשר זאת. מעולם לא ראיתי אותה שוב.

קשה היה לא לחוש בכובדן של הבעיות שנתקלנו בהן מצד המערכת. משמעותה של כליאה של תוקפי הנערה הצעירה הזאת הייתה שהם לא יוכלו לפגוע בילדים נוספים. אבל מה עם האחת שהם כבר הספיקו להניח עליה את ידיהם? איך המערכת שלנו עזרה לה? ההרשעה לא יכלה לבטל את הפגיעה שהיא עברה, ולא היה בה די כדי להוציא אותה ממעגל האלימות שהיא נלכדה בו. המציאות הזאת, והתהייה מה אפשר לעשות בעניינה, הסתובבה בראשי בלי הרף – לפעמים היא נמצאה מאחור ברקע מחשבותיי, ולפעמים היא קפצה אל קדמת המוח שלי. אבל יידרשו עוד שנים לפני שאצליח להתמודד איתה חזיתית.

בשנת 1998, אחרי תשע שנים במשרד התביעה המחוזית של מחוז אלאמדה, גויסתי לעבוד מעבר למפרץ, במשרד התובע המחוזי של סן פרנסיסקו. מוניתי לנהל את היחידה לתביעה של עבריינים מועדים, שהתמקדה בעבריינים אלימים סדרתיים. תחילה היססתי לקבל את התפקיד, ולא רק משום שאהבתי לעבוד בבית המשפט של מחוז אלאמדה. באותם ימים, למשרד התובע המחוזי של סן פרנסיסקו היה שם מפוקפק.

הייתי מודאגת מסיפורים על חוסר התפקוד של המשרד. אבל בה בעת זה גם היה קידום: אני אנהל יחידה ואעמוד בראש צוות של תובעים. זאת הייתה הזדמנות לצמוח. נוסף לכך, ידידי והמנטור שלי דיק איגלהארט, שהיה אז עוזר ראשי לתובע המחוזי, עודד אותי במרץ לבוא. קיבלתי את ההצעה בחשש מסוים, ועד במהרה התברר לי שהחששות שלי היו מוצדקים.

במשרד שרר בלגן. מחשב אחד בלבד לשני עורכי דין, אין שיטת תיוק, ואין מאגר נתונים למעקב אחר התיקים. השמועה אמרה כי כאשר עורכי הדין סיימו לעבוד על תיק, חלקם נהגו להשליך את המסמכים לזבל. היו אלה שנות התשעים המאוחרות, ולמשרד עדיין לא היה דואר אלקטרוני.

הייתה גם הצטברות ענקית של תיקים ממתינים, שלא נחקרו ולא הגיעו לתביעה. עורכי הדין היו מתוסכלים מכך שהמשטרה לא חקרה את המקרים; השוטרים היו מתוסכלים מהתובע המחוזי כי המשרד שלו כשל בהשגת הרשעות. ההחלטות שהתקבלו אצל הבכירים נראו שרירותיות ואקראיות, והמורל של הצוות היה על־הקרשים. הסביבה הרעילה נעשתה גרועה יותר עקב שורה של פיטורים. ביום שישי אחד 14 עורכי דין חזרו מהפסקת הצהריים ומצאו פתקי פיטורים ורודים על הכיסאות שלהם. זה היה הרסני. אנשים בכו וצעקו, ובמהרה הפחד שלהם הפך לפרנויה. עורכי הדין החלו לפחד זה מזה, פחדו מעמיתים שיתקעו להם סכין בגב בניסיון להגן על מקום עבודתם. חלק מהאנשים החלו לחמוק ממסיבות הפרידה של חבריהם המפוטרים, מודאגים שמא ההשתתפות שלהם במסיבות תסמן אותם כמועמדים הבאים לפיטורים.

כל זה היה מתסכל להחריד, ולא רק במונחים של העבודה היומיומית. לתפיסתי, התובע המחוזי חתר תחת עצם הרעיון לפיו תובע בעל השקפות ליברליות אמור לעבוד. החזון שלי לעבודתו של תובע ליברלי אמר כי הוא צריך להשתמש בכוח המשרה מתוך תחושת הגינות ופרספקטיבה, לפעול על סמך ניסיונו, וצריכה להיות לו ראייה ברורה של הצורך לתבוע מעבריינים קשים אחריות מלאה למעשיהם; התובע הליברלי צריך להבין כי הדרך הטובה ביותר ליצור קהילות בטוחות הייתה למנוע פשיעה מלכתחילה. כדי לעשות את הדברים האלה ביעילות, חייבים לנהל את כל המערכת באופן מקצועי.

כעבור 18 חודשים נזרק אליי חבל הצלה. התובעת העירונית של סן פרנסיסקו, לואיז רֶן, התקשרה אליי והציעה לי עבודה. לואיז הייתה האישה הראשונה בתפקיד. היא הייתה פורצת דרך, וגם חסרת פחד, ויצאה נגד בעלי אינטרסים מושרשים היטב, החל מיצרני נשק וחברות טבק ועד מועדונים לגברים־בלבד. התפנתה במשרדה משרת ניהול המחלקה שטיפלה בשירות לילד ולמשפחה, והיא רצתה לדעת אם אני מעוניינת. אמרתי לה שאקח את המשרה, אבל אינני רוצה להיות רק עורכת הדין שמטפלת במקרים אינדיבידואליים, רציתי לעבוד על מדיניות שתוכל לשפר את המערכת. לעיתים קרובות מדי, אנשים צעירים שגדלו במשפחות אומנה נדדו משם ישר לחדרי מעצר של קטינים, ומשם אל המערכת העוסקת בפשיעה של בוגרים. אני רציתי לעבוד על קווי מדיניות שיבלמו את הזרימה העגומה הזאת.

לואיז הייתה לגמרי בעד.

עבדתי שנתיים במשרד התובע העירוני.

התחלתי בהקמת צוות משימה ללימוד מכלול הבעיות הקשורות לצעירים שעברו ניצול מיני. הקמנו יחד צוות של מומחים, שורדים וחברי קהילה שיעזרו לנו בהכוונת העבודה – בגיבוש שורה של המלצות שנציג לפני המועצה המפקחת של העיר ושל מחוז סן פרנסיסקו.

נורמה הוֹטַלינג הייתה השותפה שלי במשימה הזאת. היה לה ניסיון אישי עם האתגרים שהתמודדנו איתם. היא עברה התעללות בנעוריה, והפכה לחסרת בית ולמכורה להרואין. למעלה מ־30 פעמים היא נעצרה באשמת זנות. אבל הסיפור שלה היה אחד מקומץ הסיפורים שהיה לו סוף טוב. נורמה הצליחה להיגמל ולהישאר נקייה. היא הלכה ללמוד בקולג' וקיבלה תואר בחינוך לבריאות. מייד לאחר גמר הלימודים היא החלה ליישם את מה שלמדה, וייסדה תוכנית שנועדה לחלץ נשים ממעגל הזנות, תוכנית שמיושמת במקומות רבים כיום. לא יכולתי לחשוב על מישהו טוב ממנה שארצה לעבוד איתו בצוות, ואני מעריצה אותה על כך שהיה לה האומץ לספר את הסיפור שלה ולהשתמש בו למען רווחתם של רבים כל כך.

אחד הדברים שעמדו בראש סדר העדיפויות שלנו היה לייסד מקום בטוח לצעירים בזנות, שם יזכו לאהבה, לתמיכה ולטיפול. על סמך שנות ניסיוני ידעתי כי לשורדות שניסינו לעזור להן בדרך כלל לא היה לאן ללכת. ברוב המקרים, ההורים שלהן לא היו בתמונה. רבות מהן ברחו מבתי אומנה. אנשים רבים תהו מדוע הילדים המנוצלים שהמשטרה תפסה אותם היו חוזרים מייד אל הסרסורים או אל הזונות המבוגרות יותר, ה"מאדאם", אשר "דאגה להם". בעיניי זה לא היה מוזר כלל – לאן יכלו הילדים האלה לחזור?

כוח המשימה שלנו הציע להקים בית בטוח לצעירים ולצעירות שעברו ניצול מיני – מקום מקלט שיספק להם שימוש מבוקר בסמים וטיפול נפשי, משאבים הדרושים כדי לחזור לבית הספר ורשת תמיכה שתשמור על ביטחונם ועל בריאותם ותעזור להם להתמיד במסלול ההתאוששות. ערכנו מסע להשגת מימון כדי להקים את הבית הבטוח, וגם כדי להשיק קמפיין למען חינוך במרחב הציבורי. תלינו כרזות בחדרי שירותים ציבוריים ובאוטובוסים, מקומות שבהם צעירים בסיכון יכלו להשיג את המידע שהיו זקוקים לו בלי שסרסורים יסתובבו סביבם.

חשבנו גם שהכרחי לפרק את רשת בתי הבושת שהתחזו למכוני עיסוי, שם אנשים רבים כל כך עברו ניצול מיני, ולכן ביקשנו ממועצת העיר להנחות את מי שאחראים על אכיפת החוק לחקור את המקומות האלה ולהעמיד את החקירות בראש סדר העדיפויות שלהם.

לשמחתנו הרבה, המועצה אימצה את ההמלצות שלנו והקצתה להן תקציבים. כך עלה בידינו במהלך השנתיים הראשונות של המבצע להציל עשרות צעירים וצעירות שברחו מאומנה. גורמי אכיפת החוק סגרו באותו זמן יותר מ־30 בתי בושת בעיר.

העבודה הייתה משמעותית, מעצימה, והוכחה לכך שאני יכולה לקדם מדיניות בדרך רצינית בלי להיות מחוקקת. היא גם הגבירה את ביטחוני העצמי בכך שכאשר אני מזהה בעיות, אני יכולה להיות זאת שתסייע בגיבוש פתרונות. כל אותן פעמים שבהן אימי לחצה עליי – "טוב, אז מה את עשית?" – פתאום קיבלו משמעות. קלטתי שאינני צריכה לחכות שמישהו אחר ייקח את העניינים לידיים, אני בעצמי יכולה לגרום לדברים לקרות.

אני חושבת שההבנה הזאת היא שגרמה לי להתחיל לחשוב על האפשרות להיבחר למשרה ציבורית. מבין כל הבעיות שעמדו לנגד עיניי, מעטות נזקקו לטיפול בדחיפות רבה יותר מאשר משרד התובע המחוזי. בזמן שהשגנו הישגים חשובים במשרד התובע העירוני, משרד התובע המחוזי היה על מסלול של התרסקות עצמית. תובעים מוכשרים ששאפו לקריירה ראו כי העבודה הקשה שלהם אינה זוכה להערכה, והרגישו תקועים בעבודה החיונית והקשה שהם רצו להקדיש לה את חייהם. ובינתיים, עבריינים אלימים הסתובבו חופשיים ברחובות. אני ידעתי את כל זה, כולנו ידענו. אבל לפתע, זו לא הייתה רק בעיה חשובה שהיה צורך לפתור אותה, זו הייתה בעיה קשה שאני יכולתי לפתור.

רציתי לתמוך, לכבד ולהעצים את משרד התובע המחוזי כולו. אבל כדי לנהל את המשרד, היה עליי להתמודד על התפקיד. קמפיין פוליטי צפוי להיות משימה ענקית, כזאת שאינני יכולה לקחת על עצמי בקלות ראש. פניתי אל ידידיי, בני משפחתי, העמיתים שלי, המנטורים שלי. היו לנו ויכוחים ארוכים וגועשים (עוד תזה שיש להגן עליה). שקלנו את הבעד ואת הנגד, ואז שקלנו הכול שוב.

ככלל, רוב האנשים תמכו ברעיון, אבל הם היו גם מודאגים. היריב שהיה צפוי לעמוד מולי, והיה גם הבוס הקודם שלי, כבר היה דמות מוכרת לכול. יצא לו גם שם של לוחם; למעשה, הכינוי שלו היה קאיו (Kayo) – מזכרת לפעמים הרבות שזכה בנוק־אאוט כמתאגרף בצעירותו. קמפיין לא יהיה כרוך רק בספיגת מכות, אלא גם יקר, ולא היה לי ניסיון בגיוס תרומות.

האם היה זה באמת הזמן הנכון בשבילי להתמודד? לא יכולתי לדעת. אבל בהדרגה הלכה וגברה בי התחושה כי גישת "נחכה ונראה" איננה אפשרות. חשבתי על ג'יימס בולדווין, שהמילים שלו הגדירו חלק גדול כל כך מהמאבק על זכויות אזרח: "לְעולם אין זמן בעתיד שבו נמצא את הגאולה לעצמנו," הוא כתב. "האתגר הוא בָּרגע, הזמן הוא תמיד עכשיו."15

2 Ralph Ellison, Carter G. Woodson, W.E. B. Du Bois – אליסון (1913–1994) סופר אמריקאי ומחבר מסות מוערך שהרבה לכתוב על נושאים חברתיים ופוליטיים; וודסון (1875–1950), היסטוריון, סופר ועיתונאי אמריקאי, מייסד של Association for the Study of African American Life and History; דו בויז (1868–1963) – סוציולוג והיסטוריון שהיה פעיל באגודת זכויות האזרח Pan-African Civil Rights.

3 Frederick Douglass (1818–1895) המנהיג החשוב ביותר של התנועה לזכויות אזרח באמריקה במאה ה־19 ולוחם נחרץ נגד העבדות; Sojourner Truth (1797–1883) נולדה כשפחה ונמלטה מהעבדות, לוחמת נועזת נגד עבדות ודמות מובילה במאבק בעד שוויון זכויות לאפרו־אמריקאים ולנשים; Harriet Tubman (1822–1913) נמלטה מעבדות ולאחר מכן יצאה 13 פעמים לחלץ משפחות מעבדות ולהבריח אותן לצפון, שחררה כ־70 עבדים. במלחמת האזרחים העבירה מידע לצבא האיחוד ואחרי המלחמה הייתה פעילה במאבק לזכויות נשים.

4 ג'ורג' וושינגטון קרבר (Carver, 1864–1943) מדען מפורסם חוקר חקלאות שפיתח זנים חדשים ושיטות למניעת הידלדלות הקרקע. עודד חקלאים עניים להחליף את גידול הכותנה המדלדל את הקרקע בגידול בטטות ובוטנים.

5 James Baldwin (1924–1987) סופר ופעיל זכויות אפרו־אמריקאי, דמות מובילה מרכזית במאבק נגד אפליה, נגד הפרדה גזעית ולמען שוויון זכויות אזרח. מגדולי הסופרים של ארצות הברית.

6 אזור המפרץ – Bay Area – האזור המקיף את מפרץ סן פרנסיסקו. נכללות בו הערים סן פרנסיסקו, אוקלנד, ברקלי, אולבני ואחרות.

7 הצבע ארגמן ((The Color Purple יצא לאור בעברית בתרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1986.

8 Maya Angelou (1928–2014) – משוררת אפרו־אמריקאית, מחברת ממוארים ופעילה בולטת לזכויות אדם. ספרה "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" יצא לאור בתרגום דפנה לוי, הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר, 2000; מבחר משיריה, "כשמשיות קיץ בסופת הוריקן" בתרגום מכבית מלכין ויואב ורדי, יצא לאור בהוצאת כרמל, 2005.

9 Alma Mater (מילולית, בלטינית "האם המזינה") - כינוי למוסד החינוכי שבו התעצב חינוכו הגבוה של האדם.

10 במקור Liberal Arts. בעברית אין מקבילה טובה לתחום הזה. אלה לא מדעי הרוח, אם כי היסטוריה, ספרות ופילוסופיה נכללות בהם, אבל מקובל ללמד תחת הכותרת הזאת גם את תולדות האמנות, מוזיקה, מדעי החברה, מדע המדינה ובחלק מהמוסדות האקדמיים גם מתמטיקה ומדעי הטבע (לתואר ראשון).

11 - U. S. Bureau of Engraving and Printing סוכנות ממשלתית הכפופה למשרד האוצר ואחראית להדפסת שטרות ולאישורים ומסמכים הקשורים לביטחון.

12 Ruby Dee - שחקנית, מחזאית, משוררת ועיתונאית אפרו־אמריקאית, פעילה למען זכויות אזרח; Ossie Davis – שחקן, במאי וסופר, פעיל זכויות האזרח. זוג נשוי.

13 Freedom Riders - 'נסיעות החופש' - נסיעות של פעילי זכויות אדם באוטובוסים ציבוריים למדינות הדרום, כדי לבדוק אם יש באוטובוסים הפרדה גזעית.

14 ג'יימס מרדית James Meredith - היה טייס וחייל בצבא ארה"ב, והסטודנט השחור הראשון שהתקבל, למרות מחאות עזות ואלימות, לאוניברסיטת מיסיסיפי. בגלל האיום על חייו, המרשלים שמרו עליו במשך כל שנת הלימודים.

15 מתוך קובץ מאמרים שלו בשם Nobody Knows My Name במאמר Faulkner and Desegregation משנת 1956. הקובץ יצא לאור ב־1961 בהוצאת .Dial Press