האנשים מרציף 5

אָיוֹנָה

08:05 מהַמְפְּטוֹן קוֹרְט לווֹטֵרְלוּ

עד לרגע שבו התחיל מישהו לגסוס לנגד עיניה ברכבת של השעה שמונה וחמישה, יומה של איונה היה בדיוק ככל הימים.

היא תמיד יצאה מהבית בשבע וחצי. נדרשו לה עשרים דקות בממוצע כדי לצעוד אל התחנה בנעלי עקב, ולכן הגיעה לתחנה רבע שעה לפני שהרכבת שלה יצאה לכיוון ווטרלו. שתי דקות מאוחר יותר אם נעלה את עקבי הלוּבּוּטֶן שלה.

היה חיוני להגיע בעוד מועד כדי להתיישב במושב הקבוע בקרון הקבוע שלה, והיא אכן הקפידה לעשות זאת. אמנם חדשנות היא דבר נפלא כשהדברים אמורים באופנה, בקולנוע ואפילו במאפים, אבל היא לא הייתה רצויה בנסיעתה היומיומית מביתה לעבודה.

לפני זמן מה הציע לה העורך שלה לעבוד מהבית. זו הצעקה האחרונה, אמר לה, ואת העבודה שלה אפשר בהחלט לבצע גם מרחוק. הוא ניסה לפתות אותה לצאת מהמרחב המשרדי באמצעות דברי כיבושים על שעה נוספת במיטה ועל גמישות רבה יותר, וכשזה לא פעל את פעולתו, ניסה לגרש אותה מהמשרד באמצעות כפיית שיטת עבודה מחרידה בשם שיטת השולחן החם – שכפי שהתחוור לה, זהו המונח התאגידי שפירושו "לחלוק". עוד בילדותה היא לא אהבה לחלוק. התקרית הפעוטה עם בובת הברבי עדיין הייתה חקוקה בזיכרונה, וללא ספק, גם בזיכרון חבריה לגן הילדים. לא, גבולות הם הכרחיים. למזלה, עמיתיה הבינו במהירות מהו השולחן האהוב עליה, ומחם הוא הפך לקפוא בהחלט.

איונה אהבה להגיע למשרד. היא נהנתה להתחכך בכל הצעירים, שלימדו אותה את העגה החדישה ביותר, שהשמיעו לה את השירים האהובים עליהם ושאמרו לה מה לראות בנטפליקס. במקצוע שלה חשוב להתחבר לרוח הזמן, לפחות במידה מסוימת. בּי, שתהיה בריאה, לא הושיטה לה עזרה גדולה מהבחינה הזאת.

אבל ליום הזה היא דווקא לא ציפתה בקוצר רוח. העורך החדש שלה קבע לה הערכה שמכונה "משוב בשלוש מאות שישים מעלות", וזה בהחלט נשמע אינטימי מדי. בגילה (חמישים ושבע) האדם אינו אוהב שיעריכו אותו מקרוב מדי, ובהחלט לא מכל הזוויות. יש דברים שמוטב להשאיר לדמיון. או לא לחשוב עליהם כלל, למען האמת.

בכל אופן, מה הוא ידע בכלל? בדומה לשוטרים או לרופאים, נראה שעם כל שנה חולפת נעשו העורכים שלה צעירים יותר ויותר. העורך הזה, תאמינו או לא, נהרה אחרי לידת האינטרנט. הוא לא הכיר מימיו עולם שבו לטלפונים יש כבלים הנעוצים בשקע בקיר, ושאתה נאלץ לחפש בו עובדות באנציקלופדיה "בריטניקה".

בערגה כלשהי נזכרה איונה בשיחות ההערכה השנתיות בראשית עבודתה במגזין, כמעט לפני שלושים שנה. מובן שאז לא קראו להן "שיחות הערכה". הן נקראו "ארוחות צהריים" ונערכו במסעדת סאבוי גריל. החיסרון היחיד שלהן היה הצורך לסלק ללא הרף בנימוס את כף ידו השמנה והמיוזעת של העורך מהירך שלה, אבל היא הייתה די מיומנת בזה, והחיסרון הזה התגמד בזכות הסוֹל מוֹנְיֶיר, שנותק במיומנות מהעצם בידי מלצר מתרפס בעל מבטא צרפתי, ושנאכל בתוספת בקבוק יין שאבּלי קר. היא ניסתה להיזכר בפעם האחרונה שמישהו – מלבד בי – ניסה לשלוח אליה ידיים מתחת לשולחן, אבל לא נזכרה במקרה כזה. זה לא קרה מאז ראשית שנות התשעים, בכל אופן.

איונה סקרה את בבואתה במראה שבכניסה. היום בחרה בחליפה האדומה האהובה עליה – החליפה שצועקת: אני רצינית! ואדוני, אל תחשוב על זה אפילו.

"לוּלוּ!" קראה אל כלבת הבולדוג הצרפתי, וגילתה שהיא כבר יושבת לרגליה, מוכנה ומזומנה לצאת לדרך. עוד ברייה בעלת הרגלים קבועים. היא התכופפה כדי לחבר את הרצועה לקולר שלה – קולר בצבע ורוד זועק, ששמה כתוב עליו באבנים נוצצות. בי לא ראתה בעין יפה את האביזרים של לולו. חומד, היא כלבה, לא ילדה, אמרה לה בהזדמנויות שונות. איונה בהחלט הייתה מודעת לזה. הילדים בימינו הם אנוכיים, עצלנים ומקבלים הכול בלי שום מאמץ מצידם, חשבה. הם בכלל לא דומים ללולו האהובה.

איונה פתחה את דלת הכניסה, וכתמיד קראה במדרגות, "להתראות, בי, אני יוצאת למשרד. אני אתגעגע אלייך!"

היתרון שבעלייה לרכבת בהמפטון קורט היה שזה סוף הקו, או ההתחלה – תלוי כמובן באיזה כיוון נוסעים. יש כאן שיעור לחיים, חשבה איונה. מניסיונה, רוב הסופים מתגלים בהמשך כהתחלות במסווה. כדאי שתציין בזיכרונה לכתוב על זה פעם בטור שלה. כך שכל עוד הגיעה מספיק מוקדם, הרכבות היו ריקות יחסית, ובדרך כלל התאפשר לה להתיישב במושב האהוב עליה (המושב השביעי מימין, ליד המעבר, עם הפנים לכיוון הנסיעה, ליד שולחן), בקרון האהוב עליה: קרון שלוש. איונה ביכרה תמיד מספרים אי־זוגיים על מספרים זוגיים. היא לא אהבה דברים עגולים מדי או נוחים מדי.

היא התיישבה, מיקמה את לולו על המושב הסמוך והתחילה לארגן את חפציה על השולחן: תרמוס מלא תה ירוק, המכיל נוגדי־חמצון שמעכבים את ההזדקנות, ספל מחרסינה דקיקה ומשובחת וצלוחית תואמת, כי שתיית תה בספל פלסטיק היא בלתי מתקבלת על הדעת בכל מצב שהוא, הדואר שהגיע אליה לאחרונה והאייפד שלה. יש רק עשר תחנות עד ווטרלו, והנסיעה של שלושים ושש הדקות הייתה שעת כושר מושלמת להתכונן ליום שלפניה.

בכל תחנה הלכה הרכבת והתמלאה בנוסעים, ואיונה עבדה לה בשמחה בבועה הקטנה שלה, אלמונית ונטמעת ברקע. סתם אחת מתוך אלפי הנוסעים החדגוניים, שאף אחד מהם לא הקדיש לה אפילו את תשומת הלב הקלה ביותר. מובן שאף אחד גם לא דיבר איתה, או עם כל אדם אחר. כולם הכירו את החוק השני של הנסיעה בתחבורה הציבורית: אתה יכול להנהן לעבר מישהו אם יצא לך לראות אותו לא מעט פעמים, ואפילו – במצבי קיצון – להחליף חיוך קל ואירוני או גלגול עיניים למשמע אחת ההכרזות של עובד הרכבת במערכת הכריזה, אבל אתה לא מדבר עם אף אחד. אף פעם. אלא אם כן אתה תימהוני. והיא לא הייתה כזו, למרות מה שאמרו עליה.

צליל לא מוכר אילץ אותה להרים את מבטה. היא זיהתה את הגבר שישב מולה. בדרך כלל הוא לא נסע ברכבת הזאת, אבל לעיתים קרובות ראתה אותו בנסיעה חזרה, ברכבת של 18:17 מווטרלו. היא הבחינה בו בזכות בגדיו המחויטים, דבר שבדרך כלל הרשים אותה, אלא שהרושם נפגם מהתחושה שהוא ראוי לדעתו ליחס מועדף, בעצם כמו כל אחד שהוא לבן, זכר, הטרוסקסואל ואמיד במיוחד. זה ניכר בנטייתו לשבת בפישוק רגליים בלתי מתחשב במי שיושב לצידו, ובדיבור הרם במיוחד בטלפון הנייד שלו על השווקים ועל עסקאות פתוחות. היא שמעה אותו פעם מכנה את אשתו האזיקים שלי. הוא נהג תמיד לרדת בסֶרְבּיטוֹן, מה שלא הלם במיוחד את דמותו. היא נתנה שמות לכל הנוסעים שזיהתה, והכינוי שלו היה השוביניסט־המגונדר־מסרביטון.

כרגע הוא לא נראה מדושן עונג במיוחד. להפך, הוא דווקא נראה במצוקה. הוא רכן קדימה, לפת את צווארו ופלט מטח צלילים במנעד שבין שיעול לקיא. הבחורה שישבה לידו – יפהפייה צעירה, ששערה האדמוני היה קלוע בצמה, ושניחנה בעור צח שוודאי התייחסה אליו כמובן מאליו, אבל יום אחד היא עוד תיזכר בו בחיבה – אמרה בעצבנות קלה, "אתה בסדר?" היה די ברור שהוא לא בסדר. הוא הרים את מבטו וניסה לומר להם משהו, אבל דומה שהמילים נתקעו בגרונו. הוא החווה בידו לעבר סלט פירות שהיה מונח על השולחן שלפניו.

"נדמה לי שהוא נחנק מאחד התותים, אולי מעינב," אמרה הבחורה. זה היה מקרה חירום. לא הייתה שום חשיבות לשאלה איזה פרי אחראי לכך. הבחורה הניחה את הספר שקראה וטפחה על שכמו, בין הכתפיים. זו הייתה מין טפיחה עדינה, מאלה המלוות תכופות במילים "כלב טוב", וממש לא מה שדרשה הסיטואציה.

"תטפחי יותר חזק," אמרה איונה, גהרה מעל השולחן, נתנה לו מכת אגרוף הגונה וגילתה שזה מהנה אותה הרבה יותר מן הדרוש בהתחשב בנסיבות. דממה השתררה כעת, והיה נדמה לה שהוטב לו, אבל כעבור רגע חזרו קולות ההשתנקות ונשנו. פניו התכסו בכתמים ארגמניים, ושפתיו החלו לאבד את צבען.

האם הוא עומד למות? ברכבת של 8:05? לפני שהם יגיעו אפילו לווטרלו?