האנתרופוקן שלי

הקדמה

סִפרי "צבים כל הדרך למטה" ראה אור באוקטובר 2017, ואחרי חודש של קידום מכירות בדרכים חזרתי הביתה לאינדיאנפוליס ופילסתי לי דרך מבית העץ של ילדי ועד לחדר הקטן שבו אשתי ואני נוהגים לעבוד ושאותו אפשר להגדיר, בהתאם להשקפת העולם, כמשרד או כצריף.

לא מדובר בדרך מטפורית. זאת היתה דרך של ממש בחורשה, וכדי ליצור אותה עקרתי עשרות משיחי היערה השופעים והפולשניים שחונקים אזורים נרחבים במרכז אינדיאנה, תלשתי את הקיסוסים שהשתלטו על השטח, כיסיתי את השביל בשבבי עץ ותחמתי אותו בלבנים. עבדתי על השביל הזה עשר או 12 שעות ביום, חמישה או שישה ימים בשבוע, במשך חודש. כשסיימתי לבסוף, תזמנתי את ההליכה מהמשרד שלנו אל בית העץ. 58 שניות. נדרש לי חודש כדי להכין דרך להליכה של 58 שניות בחורשה.

שבוע לאחר שסיימתי את השביל חיפשתי שפתון לחות באחת המגירות כשפתאום, בלי שום התראה, איבדתי את שיווי המשקל. העולם התחיל להתגלגל ולהסתובב. פתאום הייתי סירה קטנטנה בלב ים סוער. עיני רעדו בארובותיהן והתחלתי להקיא. הבהילו אותי לבית החולים, ובמשך שבועות אחר כך הסתובב העולם בלי הפסקה. לבסוף אבחנו אצלי לָבּירינטיטיס, דלקת של האוזן הפנימית שלשמה יש מצלול נפלא, ואף על פי כן היא מקבלת באופן חד־משמעי כוכב אחד בלבד.

ההתאוששות מלבירינטיטיס כללה שבועות במיטה, בלי שאוכל לקרוא או לצפות בטלוויזיה או לשחק עם ילדי. היו לי רק מחשבותי - שלעתים ריחפו להן בשמים מנומנמים, ופעמים אחרות הלחיצו אותי בעיקשותן וביכולתן למלא כל רגע ורגע. בימים הארוכים והדוממים ההם יצא מוחי לשיטוט בעבר ובמהלכו פנה לאינספור כיוונים.

שאלו פעם את הסופרת אלגרה גודמן, "מי היית רוצה שיכתוב את סיפור חייך?" היא ענתה, "נראה שאני כותבת אותו בעצמי, אך מכיוון שאני סופרת, הוא מוצפן לחלוטין". התחלתי לשים לב שאנשים מסוימים חושבים שהם יודעים לפענח את הצופן. הם הניחו שאני חולק את השקפותיהן של הדמויות הראשיות בספרי, או שאלו אותי שאלות כאילו אני הדמות הראשית. מראיינת מפורסמת שאלה אותי אם גם אני, כמו המספרת של "צבים כל הדרך למטה", חוויתי התקפי חרדה בזמן נשיקות.

פתחתי בעצמי את הפתח לשאלות האלה מכיוון שחייתי חיים פומביים כאדם בעל הפרעה נפשית. ולמרות זאת, היה מתיש וגם מערער לדבר כל כך הרבה על עצמי בתוך ההקשר של הספרות. אמרתי למראיינת שלא, אין לי חרדה שקשורה לנשיקות, אבל יש לי התקפי חרדה והם מפחידים נורא. בזמן שדיברתי הרגשתי מנותק מעצמי - כאילו העצמי שלי אינו באמת שלי אלא משהו שאני מוכר, או לכל הפחות משכיר תמורת פרסום חיובי.

כשהתאוששתי מהלבירינטיטיס, הבנתי שאני לא רוצה להמשיך לכתוב בצופן.

***

בשנת 2000 עבדתי במשך כמה חודשים כתומך רוחני מתלמד בבית חולים לילדים. נרשמתי ללימודי תיאולוגיה ותכננתי להיות כומר אפיסקופלי, אבל העבודה בבית החולים שכנעה אותי לנטוש את התוכנית הזאת. לא הייתי מסוגל להתמודד עם האסונות שנתקלתי בהם שם. אני עדיין לא מסוגל. במקום ללמוד תיאולוגיה עברתי לשיקגו ועבדתי כקלדן במשרה זמנית דרך חברות השמה, עד שלבסוף השגתי עבודה בדיגיטציה של מידע במגזין "בּוּקליסט", כתב עת דו־שבועי לביקורת ספרים.

כעבור כמה חודשים קיבלתי הזדמנות ראשונה לכתוב ביקורת על ספר, אחרי שהעורכת שאלה אם אני אוהב רומנים רומנטיים. אמרתי לה שאני מת עליהם, והיא נתנה לי רומן שמתרחש בלונדון של המאה ה־17. בחמש השנים הבאות כתבתי ביקורות למאות ספרים בשביל "בוקליסט", מספרי ילדים על בודהה ועד אסופות שירה - ועל הדרך נעשיתי מוקסם מפורמט הביקורת. הביקורות ב"בוקליסט" היו מוגבלות ל־175 מילים, מה שאומר שכל משפט היה חייב לבצע יותר ממשימה אחת. כל ביקורת היתה צריכה להציג את הספר בפני הקוראים וגם לנתח אותו. השבחים היו צריכים לחיות לצד ההסתייגויות.

ב"בוקליסט", לביקורות אין סולם של חמישה כוכבים. למה שיהיה? ב־175 מילה אפשר לספר לקוראים הפוטנציאליים הרבה יותר מכל נתון בודד. סולם חמשת הכוכבים נמצא בשימוש בעולם הביקורת רק כמה עשרות שנים. אמנם בביקורות קולנוע משתמשים בו מאז שנות החמישים, אבל לדירוג מלונות משתמשים בו רק מאז 1979, ובדירוג ספרים לא נעשה בו שימוש נרחב לפני שאמזון החלו עם ביקורות המשתמשים שלהם.

סולם חמשת הכוכבים בכלל לא נועד לבני אדם אלא למערכות איסוף מידע, ולכן הוא לא נעשה מקובל עד לעידן האינטרנט. הסקת מסקנות לגבי איכותו של ספר על פי ביקורת של 175 מילה היא מלאכה קשה בשביל בינות מלאכותיות, אבל דירוגי כוכבים מושלמים בשבילן.

***

מפתה להפוך את הלבירינטיטיס למטפורה: היה חסר לי איזון בחיים, ולכן לקיתי בהפרעה של שיווי המשקל. במשך חודש התוויתי קו ישר בדמות שביל, ולבסוף החיים אמרו לי שאין דבר כזה נתיבים פשוטים - רק לבירינתים מסחררים שקורסים לתוך עצמם. והנה, גם עכשיו אני בונה את ההקדמה הזאת כמו מבוך וחוזר למקומות שחשבתי שכבר עזבתי.

אבל ההסמלה הזאת של המחלה היא בדיוק מה שניסיתי לצאת נגדו בספרַי "צבים כל הדרך למטה" ו"אשמת הכוכבים", ואני יכול רק לקוות שלפחות או־סי־די וסרטן לא מוצגים בספרים האלה כקרבות שיש לנצח בהם או כביטויים סמליים של פגמי אישיות או מה שלא יהיה, אלא כמחלות שיש לחיות איתן כמה שיותר טוב. לא חליתי בלבירינטיטיס כי היקום רצה ללמד אותי משהו על שיווי משקל. ולכן ניסיתי לחיות איתה כמה שיותר טוב. אחרי שישה שבועות כבר הייתי פחות או יותר בסדר, אבל אני עדיין סובל מהתקפי ורטיגו והם נורא מפחידים. אני מבין עכשיו על בשרי, כפי שלא הבנתי קודם לכן, שהכרה היא עניין זמני ושברירי. בחיים חייבים לשמור על איזון, וזאת לא מטפורה.

בזמן שהחלמתי שאלתי את עצמי מה אעשה בשארית חיי. חזרתי לצלם סרטון בכל יום שלישי ולהקליט פודקאסט שבועי עם אחי, אבל לא כתבתי. חודשי הסתיו והחורף ההם היו התקופה הארוכה ביותר שעברתי מאז גיל 14 בלי שאנסה לכתוב לקהל קוראים. נדמה לי שהתגעגעתי לכתיבה, אבל כמו שמתגעגעים למישהו שאהבת פעם.

***

עזבתי את "בוקליסט" ואת שיקגו ב־2005 כי שרה אשתי התקבלה ללימודי תואר שני בניו יורק. כשהיא סיימה את הלימודים, עברנו לאינדיאנפוליס ושרה עבדה במוזיאון לאמנות של אינדיאנפוליס כאוצרת האמנות העכשווית. אנחנו גרים שם עד היום.

קראתי כל כך הרבה ב"בוקליסט", שאני לא זוכר מתי נתקלתי לראשונה במילה "אַנתרוֹפּוֹקֶן", אבל זה כנראה היה בסביבות 2002. האנתרופוקן הוא השם המוצע לתקופה הגיאולוגית הנוכחית, שמתאפיינת בתמורות עמוקות שחוללו בני האדם בכדור הארץ עצמו ובמגוון הביולוגי שלו. דבר אינו אנושי יותר מהאדרת בני האדם, אבל במאה ה־21 אנחנו אכן כוח אדיר עם השפעה עצומה על העולם.

אחי האנק, שבתחילת הקריירה שלו היה ביוכימאי, הסביר לי את זה פעם ככה: כבן אדם, הוא אמר לי, הבעיה הגדולה ביותר שלך היא בני אדם אחרים. אתה תלוי בבני אדם אבל נפגע מהם. עכשיו, תאר לך במקום זאת שאתה נהר, או מִדבר או דוב קוטב במאה ה־21. הבעיה הגדולה ביותר שלך היא עדיין בני האדם. אתה עדיין תלוי בהם אבל גם נפגע מהם.

האנק ליווה אותי באותו חודש של קידום מכירות בסתיו 2017, וכדי להעביר את הזמן בנסיעות הארוכות בין הערים שיחקנו במציאת ביקורות המשתמשים המופרכות ביותר בגוגל על המקומות שחלפנו על פניהם. לדוגמה, משתמש בשם לוקאס נתן לפארק הלאומי בֶּדלֶנדס כוכב אחד. "אין מספיק הרים", הוא דיווח מהשטח.

בשנים שחלפו מאז שעבדתי כמבקר ספרים כולם נהפכו למבקרים והכול נהיה מועד לביקורת. את סולם חמשת הכוכבים מחילים עכשיו לא רק על ספרים ועל סרטים, אלא גם על שירותים ציבוריים וצלמי חתונות. לתרופה שאני נוטל בשביל האו־סי־די שלי (הפרעה טורדנית־כפייתית) יש יותר מ־1,100 דירוגים באתר Drugs.com, עם דירוג ממוצע של 3.8. אחת הסצנות בעיבוד הקולנועי של ספרי "אשמת הכוכבים" צולמה על ספסל באמסטרדם, שכעת יש לו מאות ביקורות בגוגל (את הביקורת האהובה עלי, שנתנה לו שלושה כוכבים, אני מביא כאן בשלמותה: "זה ספסל").

האנק ואני השתאינו מפלישתם הפתאומית של דירוגי חמשת הכוכבים לכל פינה בחיינו, וסיפרתי לו שלפני שנים היה לי רעיון לביקורת, "מחשבותי על אווזים קנדיים".

האנק אמר, "מחשבות... על האנתרופוקן".

האמת היא שכתבתי כמה מהביקורות האלה כבר ב־2014 - הביקורות על האווזים הקנדיים, ועל דיאט ד"ר פֵּפֶּר. בתחילת 2018 שלחתי את הביקורות האלה לשרה וביקשה לשמוע מה היא חושבת.

כשכתבתי ביקורות על ספרים, "אני" מעולם לא היה מושא הביקורת. מיקמתי את עצמי כמשקיף חסר פניות שכותב מבחוץ. הביקורות המוקדמות שלי על דיאט ד"ר פפר ועל אווזים קנדיים נכתבו באותו אופן, כגרסת העיון של המספר היודע־כול בגוף שלישי. אחרי ששרה קראה אותן, היא העירה שבאנתרופוקן אין דבר כזה משקיפים חסרי פניות, אלא רק משתתפים. היא הסבירה שכשאנשים כותבים ביקורות, הם בעצם כותבים מין ממואר - הנה מה שאני חוויתי כשאכלתי במסעדה הזאת או כשהלכתי להסתפר במספרה הזאת. כתבתי 1,500 מילה על דיאט ד"ר פפר בלי לציין פעם אחת את אהבתי הנצחית העמוקה לדיאט ד"ר פפר.

באותה עת, כששיווי המשקל שלי התחיל לשוב אלי, קראתי מחדש את יצירתה של חברתי ומורתי איימי קראוס רוזנטל, שמתה כמה חודשים לפני כן. היא כתבה פעם, "לכל מי שמנסה להבין מה לעשות עם חייו: שימו לב למה אתם מקדישים תשומת לב. זה פחות או יותר כל מה שאתם צריכים לדעת". תשומת הלב שלי היתה מפוצלת כל כך, ועולמי רועש כל כך, שלא שמתי לב למה אני מקדיש תשומת לב. אבל כשהכנסתי את עצמי לתוך הביקורות, כפי ששרה הציעה שאעשה, הרגשתי לראשונה זה שנים שאני מנסה לפחות לשים לב למה אני מקדיש תשומת לב.

***

הספר הזה התחיל כפודקאסט שבו ניסיתי להצביע על כמה מהסתירות בחיים האנושיים כפי שאני חווה אותם - איך שאנחנו חומלים כל כך ואכזריים כל כך, נחושים כל כך ונוחים כל כך להתייאש. מעל לכול, רציתי להבין את הסתירה הטמונה בעוצמה האנושית: עוצמתנו גדולה הרבה יותר מדי, אך בה בעת לא גדולה די הצורך. היא גדולה מספיק כדי לשנות באופן קיצוני את האקלים העולמי ואת המגוון הביולוגי בכדור הארץ, אבל לא גדולה מספיק כדי שנחליט איך לשנות אותם. היא גדולה כל כך שיצאנו מהאטמוספרה של כדור הארץ, אבל לא מספיק כדי להציל את יקירינו מסבל.

רציתי גם לכתוב על כמה מהמקומות שבהם חיי הקטנים פוגשים בכוחות הגדולים של האנתרופוקן. בתחילת 2020, אחרי שנתיים שבמהלכן כתבתי את הפודקאסט, כוח גדול להדהים הופיע בעולם: נגיף קורונה חדש. התחלתי לכתוב על הדבר היחיד שיכולתי לכתוב עליו. בעיצומו של המשבר - ואני כותב אליכם מאפריל 2021, עדיין בעיצומו - אני מוצא הרבה סיבות לפחד והרבה דברים לקונן עליהם. אבל אני גם רואה את בני האדם חולקים זה עם זה את מה שאנחנו לומדים יחד, מפיצים את מה שאנחנו לומדים יחד, ואני רואה אנשים משתפים פעולה כדי לדאוג לחולים ולחלשים. גם כשאנו מופרדים, אנחנו כבולים זה לזה. כמו ששרה אמרה לי, אין משקיפים אלא רק משתתפים.

***

בסוף חייו, מחבר ומאייר ספרי הילדים הדגול מוריס סנדק אמר בתוכנית Fresh Air ברדיו הציבורי האמריקאי (NPR), "אני בוכה הרבה כי אני מתגעגע לאנשים. אני בוכה הרבה כי הם כל הזמן מתים, ואני לא יכול לעצור אותם. הם עוזבים אותי ואני אוהב אותם יותר".

הוא אמר, "ככל שאני מזדקן, אני מגלה שאני מאוהב בעולם".

נדרשו לי כל שנות חיי כדי להתאהב בעולם, אבל בשנתיים האחרונות אני גם מתחיל להרגיש את זה. להתאהב בעולם אין פירושו להתעלם מסבל, אנושי או לא אנושי, או להעלים עין ממנו. מבחינתי, להתאהב בעולם זה להביט בשמי הלילה ולגלות שהנפש עולה על גדותיה לנוכח יופיים ומרחקם של הכוכבים. זה לחבק את הילדים כשהם בוכים, לצפות בעצי הדולב מתכסים בעלים בחודש יוני. כשעצם החזה שלי מתחילה לכאוב ואני חש מחנק בגרון ודמעות נקוות בעיני, אני רוצה להרחיק את המבט מהרגש. אני רוצה להסיט את הרגש באמצעות אירוניה, או כל דבר אחר שיחסוך ממני להרגיש ישירות. כולנו יודעים איך אהבה נגמרת. אבל אני רוצה להתאהב בעולם בכל זאת, להניח לו לחדור דרך ההגנות שלי. אני רוצה להרגיש את מה שיש להרגיש כל עוד אני כאן.

סנדק סיים את הריאיון ההוא במילים האחרונות שאמר אי־פעם בפומבי: "תחיו את חייכם. תחיו את חייכם. תחיו את חייכם".

הנה הניסיון שלי לעשות זאת.

הקדמה

סִפרי "צבים כל הדרך למטה" ראה אור באוקטובר 2017, ואחרי חודש של קידום מכירות בדרכים חזרתי הביתה לאינדיאנפוליס ופילסתי לי דרך מבית העץ של ילדי ועד לחדר הקטן שבו אשתי ואני נוהגים לעבוד ושאותו אפשר להגדיר, בהתאם להשקפת העולם, כמשרד או כצריף.

לא מדובר בדרך מטפורית. זאת היתה דרך של ממש בחורשה, וכדי ליצור אותה עקרתי עשרות משיחי היערה השופעים והפולשניים שחונקים אזורים נרחבים במרכז אינדיאנה, תלשתי את הקיסוסים שהשתלטו על השטח, כיסיתי את השביל בשבבי עץ ותחמתי אותו בלבנים. עבדתי על השביל הזה עשר או 12 שעות ביום, חמישה או שישה ימים בשבוע, במשך חודש. כשסיימתי לבסוף, תזמנתי את ההליכה מהמשרד שלנו אל בית העץ. 58 שניות. נדרש לי חודש כדי להכין דרך להליכה של 58 שניות בחורשה.

שבוע לאחר שסיימתי את השביל חיפשתי שפתון לחות באחת המגירות כשפתאום, בלי שום התראה, איבדתי את שיווי המשקל. העולם התחיל להתגלגל ולהסתובב. פתאום הייתי סירה קטנטנה בלב ים סוער. עיני רעדו בארובותיהן והתחלתי להקיא. הבהילו אותי לבית החולים, ובמשך שבועות אחר כך הסתובב העולם בלי הפסקה. לבסוף אבחנו אצלי לָבּירינטיטיס, דלקת של האוזן הפנימית שלשמה יש מצלול נפלא, ואף על פי כן היא מקבלת באופן חד־משמעי כוכב אחד בלבד.

ההתאוששות מלבירינטיטיס כללה שבועות במיטה, בלי שאוכל לקרוא או לצפות בטלוויזיה או לשחק עם ילדי. היו לי רק מחשבותי - שלעתים ריחפו להן בשמים מנומנמים, ופעמים אחרות הלחיצו אותי בעיקשותן וביכולתן למלא כל רגע ורגע. בימים הארוכים והדוממים ההם יצא מוחי לשיטוט בעבר ובמהלכו פנה לאינספור כיוונים.

שאלו פעם את הסופרת אלגרה גודמן, "מי היית רוצה שיכתוב את סיפור חייך?" היא ענתה, "נראה שאני כותבת אותו בעצמי, אך מכיוון שאני סופרת, הוא מוצפן לחלוטין". התחלתי לשים לב שאנשים מסוימים חושבים שהם יודעים לפענח את הצופן. הם הניחו שאני חולק את השקפותיהן של הדמויות הראשיות בספרי, או שאלו אותי שאלות כאילו אני הדמות הראשית. מראיינת מפורסמת שאלה אותי אם גם אני, כמו המספרת של "צבים כל הדרך למטה", חוויתי התקפי חרדה בזמן נשיקות.

פתחתי בעצמי את הפתח לשאלות האלה מכיוון שחייתי חיים פומביים כאדם בעל הפרעה נפשית. ולמרות זאת, היה מתיש וגם מערער לדבר כל כך הרבה על עצמי בתוך ההקשר של הספרות. אמרתי למראיינת שלא, אין לי חרדה שקשורה לנשיקות, אבל יש לי התקפי חרדה והם מפחידים נורא. בזמן שדיברתי הרגשתי מנותק מעצמי - כאילו העצמי שלי אינו באמת שלי אלא משהו שאני מוכר, או לכל הפחות משכיר תמורת פרסום חיובי.

כשהתאוששתי מהלבירינטיטיס, הבנתי שאני לא רוצה להמשיך לכתוב בצופן.

***

בשנת 2000 עבדתי במשך כמה חודשים כתומך רוחני מתלמד בבית חולים לילדים. נרשמתי ללימודי תיאולוגיה ותכננתי להיות כומר אפיסקופלי, אבל העבודה בבית החולים שכנעה אותי לנטוש את התוכנית הזאת. לא הייתי מסוגל להתמודד עם האסונות שנתקלתי בהם שם. אני עדיין לא מסוגל. במקום ללמוד תיאולוגיה עברתי לשיקגו ועבדתי כקלדן במשרה זמנית דרך חברות השמה, עד שלבסוף השגתי עבודה בדיגיטציה של מידע במגזין "בּוּקליסט", כתב עת דו־שבועי לביקורת ספרים.

כעבור כמה חודשים קיבלתי הזדמנות ראשונה לכתוב ביקורת על ספר, אחרי שהעורכת שאלה אם אני אוהב רומנים רומנטיים. אמרתי לה שאני מת עליהם, והיא נתנה לי רומן שמתרחש בלונדון של המאה ה־17. בחמש השנים הבאות כתבתי ביקורות למאות ספרים בשביל "בוקליסט", מספרי ילדים על בודהה ועד אסופות שירה - ועל הדרך נעשיתי מוקסם מפורמט הביקורת. הביקורות ב"בוקליסט" היו מוגבלות ל־175 מילים, מה שאומר שכל משפט היה חייב לבצע יותר ממשימה אחת. כל ביקורת היתה צריכה להציג את הספר בפני הקוראים וגם לנתח אותו. השבחים היו צריכים לחיות לצד ההסתייגויות.

ב"בוקליסט", לביקורות אין סולם של חמישה כוכבים. למה שיהיה? ב־175 מילה אפשר לספר לקוראים הפוטנציאליים הרבה יותר מכל נתון בודד. סולם חמשת הכוכבים נמצא בשימוש בעולם הביקורת רק כמה עשרות שנים. אמנם בביקורות קולנוע משתמשים בו מאז שנות החמישים, אבל לדירוג מלונות משתמשים בו רק מאז 1979, ובדירוג ספרים לא נעשה בו שימוש נרחב לפני שאמזון החלו עם ביקורות המשתמשים שלהם.

סולם חמשת הכוכבים בכלל לא נועד לבני אדם אלא למערכות איסוף מידע, ולכן הוא לא נעשה מקובל עד לעידן האינטרנט. הסקת מסקנות לגבי איכותו של ספר על פי ביקורת של 175 מילה היא מלאכה קשה בשביל בינות מלאכותיות, אבל דירוגי כוכבים מושלמים בשבילן.

***

מפתה להפוך את הלבירינטיטיס למטפורה: היה חסר לי איזון בחיים, ולכן לקיתי בהפרעה של שיווי המשקל. במשך חודש התוויתי קו ישר בדמות שביל, ולבסוף החיים אמרו לי שאין דבר כזה נתיבים פשוטים - רק לבירינתים מסחררים שקורסים לתוך עצמם. והנה, גם עכשיו אני בונה את ההקדמה הזאת כמו מבוך וחוזר למקומות שחשבתי שכבר עזבתי.

אבל ההסמלה הזאת של המחלה היא בדיוק מה שניסיתי לצאת נגדו בספרַי "צבים כל הדרך למטה" ו"אשמת הכוכבים", ואני יכול רק לקוות שלפחות או־סי־די וסרטן לא מוצגים בספרים האלה כקרבות שיש לנצח בהם או כביטויים סמליים של פגמי אישיות או מה שלא יהיה, אלא כמחלות שיש לחיות איתן כמה שיותר טוב. לא חליתי בלבירינטיטיס כי היקום רצה ללמד אותי משהו על שיווי משקל. ולכן ניסיתי לחיות איתה כמה שיותר טוב. אחרי שישה שבועות כבר הייתי פחות או יותר בסדר, אבל אני עדיין סובל מהתקפי ורטיגו והם נורא מפחידים. אני מבין עכשיו על בשרי, כפי שלא הבנתי קודם לכן, שהכרה היא עניין זמני ושברירי. בחיים חייבים לשמור על איזון, וזאת לא מטפורה.

בזמן שהחלמתי שאלתי את עצמי מה אעשה בשארית חיי. חזרתי לצלם סרטון בכל יום שלישי ולהקליט פודקאסט שבועי עם אחי, אבל לא כתבתי. חודשי הסתיו והחורף ההם היו התקופה הארוכה ביותר שעברתי מאז גיל 14 בלי שאנסה לכתוב לקהל קוראים. נדמה לי שהתגעגעתי לכתיבה, אבל כמו שמתגעגעים למישהו שאהבת פעם.

***

עזבתי את "בוקליסט" ואת שיקגו ב־2005 כי שרה אשתי התקבלה ללימודי תואר שני בניו יורק. כשהיא סיימה את הלימודים, עברנו לאינדיאנפוליס ושרה עבדה במוזיאון לאמנות של אינדיאנפוליס כאוצרת האמנות העכשווית. אנחנו גרים שם עד היום.

קראתי כל כך הרבה ב"בוקליסט", שאני לא זוכר מתי נתקלתי לראשונה במילה "אַנתרוֹפּוֹקֶן", אבל זה כנראה היה בסביבות 2002. האנתרופוקן הוא השם המוצע לתקופה הגיאולוגית הנוכחית, שמתאפיינת בתמורות עמוקות שחוללו בני האדם בכדור הארץ עצמו ובמגוון הביולוגי שלו. דבר אינו אנושי יותר מהאדרת בני האדם, אבל במאה ה־21 אנחנו אכן כוח אדיר עם השפעה עצומה על העולם.

אחי האנק, שבתחילת הקריירה שלו היה ביוכימאי, הסביר לי את זה פעם ככה: כבן אדם, הוא אמר לי, הבעיה הגדולה ביותר שלך היא בני אדם אחרים. אתה תלוי בבני אדם אבל נפגע מהם. עכשיו, תאר לך במקום זאת שאתה נהר, או מִדבר או דוב קוטב במאה ה־21. הבעיה הגדולה ביותר שלך היא עדיין בני האדם. אתה עדיין תלוי בהם אבל גם נפגע מהם.

האנק ליווה אותי באותו חודש של קידום מכירות בסתיו 2017, וכדי להעביר את הזמן בנסיעות הארוכות בין הערים שיחקנו במציאת ביקורות המשתמשים המופרכות ביותר בגוגל על המקומות שחלפנו על פניהם. לדוגמה, משתמש בשם לוקאס נתן לפארק הלאומי בֶּדלֶנדס כוכב אחד. "אין מספיק הרים", הוא דיווח מהשטח.

בשנים שחלפו מאז שעבדתי כמבקר ספרים כולם נהפכו למבקרים והכול נהיה מועד לביקורת. את סולם חמשת הכוכבים מחילים עכשיו לא רק על ספרים ועל סרטים, אלא גם על שירותים ציבוריים וצלמי חתונות. לתרופה שאני נוטל בשביל האו־סי־די שלי (הפרעה טורדנית־כפייתית) יש יותר מ־1,100 דירוגים באתר Drugs.com, עם דירוג ממוצע של 3.8. אחת הסצנות בעיבוד הקולנועי של ספרי "אשמת הכוכבים" צולמה על ספסל באמסטרדם, שכעת יש לו מאות ביקורות בגוגל (את הביקורת האהובה עלי, שנתנה לו שלושה כוכבים, אני מביא כאן בשלמותה: "זה ספסל").

האנק ואני השתאינו מפלישתם הפתאומית של דירוגי חמשת הכוכבים לכל פינה בחיינו, וסיפרתי לו שלפני שנים היה לי רעיון לביקורת, "מחשבותי על אווזים קנדיים".

האנק אמר, "מחשבות... על האנתרופוקן".

האמת היא שכתבתי כמה מהביקורות האלה כבר ב־2014 - הביקורות על האווזים הקנדיים, ועל דיאט ד"ר פֵּפֶּר. בתחילת 2018 שלחתי את הביקורות האלה לשרה וביקשה לשמוע מה היא חושבת.

כשכתבתי ביקורות על ספרים, "אני" מעולם לא היה מושא הביקורת. מיקמתי את עצמי כמשקיף חסר פניות שכותב מבחוץ. הביקורות המוקדמות שלי על דיאט ד"ר פפר ועל אווזים קנדיים נכתבו באותו אופן, כגרסת העיון של המספר היודע־כול בגוף שלישי. אחרי ששרה קראה אותן, היא העירה שבאנתרופוקן אין דבר כזה משקיפים חסרי פניות, אלא רק משתתפים. היא הסבירה שכשאנשים כותבים ביקורות, הם בעצם כותבים מין ממואר - הנה מה שאני חוויתי כשאכלתי במסעדה הזאת או כשהלכתי להסתפר במספרה הזאת. כתבתי 1,500 מילה על דיאט ד"ר פפר בלי לציין פעם אחת את אהבתי הנצחית העמוקה לדיאט ד"ר פפר.

באותה עת, כששיווי המשקל שלי התחיל לשוב אלי, קראתי מחדש את יצירתה של חברתי ומורתי איימי קראוס רוזנטל, שמתה כמה חודשים לפני כן. היא כתבה פעם, "לכל מי שמנסה להבין מה לעשות עם חייו: שימו לב למה אתם מקדישים תשומת לב. זה פחות או יותר כל מה שאתם צריכים לדעת". תשומת הלב שלי היתה מפוצלת כל כך, ועולמי רועש כל כך, שלא שמתי לב למה אני מקדיש תשומת לב. אבל כשהכנסתי את עצמי לתוך הביקורות, כפי ששרה הציעה שאעשה, הרגשתי לראשונה זה שנים שאני מנסה לפחות לשים לב למה אני מקדיש תשומת לב.

***

הספר הזה התחיל כפודקאסט שבו ניסיתי להצביע על כמה מהסתירות בחיים האנושיים כפי שאני חווה אותם - איך שאנחנו חומלים כל כך ואכזריים כל כך, נחושים כל כך ונוחים כל כך להתייאש. מעל לכול, רציתי להבין את הסתירה הטמונה בעוצמה האנושית: עוצמתנו גדולה הרבה יותר מדי, אך בה בעת לא גדולה די הצורך. היא גדולה מספיק כדי לשנות באופן קיצוני את האקלים העולמי ואת המגוון הביולוגי בכדור הארץ, אבל לא גדולה מספיק כדי שנחליט איך לשנות אותם. היא גדולה כל כך שיצאנו מהאטמוספרה של כדור הארץ, אבל לא מספיק כדי להציל את יקירינו מסבל.

רציתי גם לכתוב על כמה מהמקומות שבהם חיי הקטנים פוגשים בכוחות הגדולים של האנתרופוקן. בתחילת 2020, אחרי שנתיים שבמהלכן כתבתי את הפודקאסט, כוח גדול להדהים הופיע בעולם: נגיף קורונה חדש. התחלתי לכתוב על הדבר היחיד שיכולתי לכתוב עליו. בעיצומו של המשבר - ואני כותב אליכם מאפריל 2021, עדיין בעיצומו - אני מוצא הרבה סיבות לפחד והרבה דברים לקונן עליהם. אבל אני גם רואה את בני האדם חולקים זה עם זה את מה שאנחנו לומדים יחד, מפיצים את מה שאנחנו לומדים יחד, ואני רואה אנשים משתפים פעולה כדי לדאוג לחולים ולחלשים. גם כשאנו מופרדים, אנחנו כבולים זה לזה. כמו ששרה אמרה לי, אין משקיפים אלא רק משתתפים.

***

בסוף חייו, מחבר ומאייר ספרי הילדים הדגול מוריס סנדק אמר בתוכנית Fresh Air ברדיו הציבורי האמריקאי (NPR), "אני בוכה הרבה כי אני מתגעגע לאנשים. אני בוכה הרבה כי הם כל הזמן מתים, ואני לא יכול לעצור אותם. הם עוזבים אותי ואני אוהב אותם יותר".

הוא אמר, "ככל שאני מזדקן, אני מגלה שאני מאוהב בעולם".

נדרשו לי כל שנות חיי כדי להתאהב בעולם, אבל בשנתיים האחרונות אני גם מתחיל להרגיש את זה. להתאהב בעולם אין פירושו להתעלם מסבל, אנושי או לא אנושי, או להעלים עין ממנו. מבחינתי, להתאהב בעולם זה להביט בשמי הלילה ולגלות שהנפש עולה על גדותיה לנוכח יופיים ומרחקם של הכוכבים. זה לחבק את הילדים כשהם בוכים, לצפות בעצי הדולב מתכסים בעלים בחודש יוני. כשעצם החזה שלי מתחילה לכאוב ואני חש מחנק בגרון ודמעות נקוות בעיני, אני רוצה להרחיק את המבט מהרגש. אני רוצה להסיט את הרגש באמצעות אירוניה, או כל דבר אחר שיחסוך ממני להרגיש ישירות. כולנו יודעים איך אהבה נגמרת. אבל אני רוצה להתאהב בעולם בכל זאת, להניח לו לחדור דרך ההגנות שלי. אני רוצה להרגיש את מה שיש להרגיש כל עוד אני כאן.

סנדק סיים את הריאיון ההוא במילים האחרונות שאמר אי־פעם בפומבי: "תחיו את חייכם. תחיו את חייכם. תחיו את חייכם".

הנה הניסיון שלי לעשות זאת.