האפלים 2: ריאסה

הכול סביבי צבוע בגווני אפור כהה: הקירות, התקרה ומצעי המשי המפוארים. אור הנרות מרצד ולשונות הלהבה הכתומות והארוכות יוצרות הילה סביב המיטה, שנדמה כאילו נבלעת בלהבות לוהטות. העולם מיטשטש ונמרח כמו כתמים צבעוניים.

מה, אני בוכה?

לא. אני כועסת מאוד. אני זועמת.

אני שוכבת ולא יכולה לזוז, כבולה בשלשלות קסומות. ידיי קשורות מעל הראש ורגליי מפושקות.

הסעודה מוגשת, בואו לאכול! אני מהרהרת בעגמומיות. האפלים הארורים האלה והכוחות המחורבנים שלהם.

מוזר, השאירו עליי את כותונת התחרה הדקה. היא עדינה וחסרת משקל, ומזכירה נשיקה באוויר שנשלחה מהעבר.

חוסר האונים המשפיל שלי גורם לי לרצות ליילל אל הירח כמו זאבה. אבל יותר מההשפלה, אני מרגישה פחד. פחד נורא שמתפתל בבטני כמו נחש, מזדחל במעלה גרוני ומאיים לפרוץ מתוכי בהיסטריה.

לא. אני חזקה. אני יכולה לעמוד בזה. שיעשה בי מה שהוא רוצה, אבל שלא יצפה ממני לדבר — לאף מילה ולאף דמעה. הוא יכול גם לבתר אותי לאלף חתיכות אם הוא רוצה.

המלך עומד ליד המיטה ומתבונן בי בריכוז. הוא בטח חושב שהוא כזה יפיוף ומתענג מכך שאף אחת לא יכולה לעמוד בפניו. אם כי אפלים לא צריכים יופי לשם כך, בשביל זה יש להם כוחות כישוף.

לצערי, אני נאלצת להביט בפניו של הגבר שעומד לענות אותי. שערו גלי, עורו בהיר ותווי פניו הברורים והמסותתים מקנים לו מראה יהיר.

למה לוקח לו כל כך הרבה זמן?

המנה לא לטעמו?

ההמתנה היא כמו עוד סוג של עינוי מתוחכם. אולי יתמזל מזלי והוא יחליט שהוא לא רעב? כן, ממש. רק לי יהיה מזל. הו, אלים אדירים, איך אני בכלל יכולה לחשוב על מזל אחרי כל מה שעברתי?

לפתע המלך זז. נראה שבכל זאת הוא אוהב את מה שהוא רואה. הוא פולט גיחוך של סיפוק, רוכן מעליי ואני מרגישה את המגע הקר של מתכת על צווארי ומתחרטת על מחשבותיי על ביתור לאלף חתיכות. אני בולעת גוש סמיך של רוק שעמד בגרוני ומרגישה דקירה.

״אל תזוזי.״

הלהב החד מחליק במהירות וחותך את הכותונת שלי מלמעלה למטה בחתך חלק ומדויק. שני חלקי התחרה העדינה נפרדים כל אחד לדרכו, וחושפים את עורי החיוור שנשאר ללא שריטה. אני נושפת בבת אחת את כל האוויר שהחזקתי בריאותיי, ומביטה בשנאה בעיניו המכווצות של המלך. הוא שואף אוויר לאפו בהנאה, וכמו מתענג על הניחוח של תחושות ההשפלה, הפחד והכעס שלי.

זה מה שהוא רוצה, נכון? אם כך, אני לא אתן לו להתענג מהסבל שלי. אני עוצמת את עיניי וחושקת את שיניי בחוזקה.

ידו החמה של המלך צוללת אל מתחת לשאריות הבד הדקיק ומטיילת באיטיות על גופי. היא נוגעת ברפרוף בשדיים ובפטמות, שמייד מתכווצות והופכות רגישות עד כאב. הוא מתקרב לאוזני ונשימתו החמימה שולחת צמרמורות בגופי. מה הוא עושה?

אני פוקחת את עיניי ונרעדת כשנתקלת במבטו היוקד. חום מחניק אופף אותי וממס את הכעס, שמפנה את מקומו לתחושת ציפייה לא ברורה.

הוא מלטף את גופי ללא הרף, ובכל תנועה לאט־לאט מחליק למטה. התנועות האלה מוציאות אותי מדעתי ושולחות פעימות של עונג אל בין רגליי. בטני התחתונה מתמלאת בחמימות סמיכה.

אלים אדירים, מה קורה לי?

אני נושכת את שפתי התחתונה כמעט עד זוב דם ומנסה להתעשת, כדי להיפטר מהתחושה המבישה והאסורה הזאת.

אסור לי להתמסר לתחושות, אני חייבת להסיח את דעתי ולחשוב על משהו אחר. למשל, על הנסיבות שבהן הגעתי לכאן מלכתחילה, לחדר הזה ולתפקיד הזה.