האצולה 2: הנסיך של פארק אווניו

פרק 1 סאם

"זה ענק, סאם," אמרה אנג'י כשנכנסה לחלל המגורים הריק בעל התקרות הגבוהות, שממנו נשקפו נופי העיר וסנטרל פארק. השמש זהרה בחוזקה ונאלצתי להצל על עיניי כשהבטתי מבעד לחלונות המזרחיים. נשמתי עמוקות והשתדלתי לקלוט את הכול. המקום הזה באמת היה בבעלותי? ידעתי שחתימתי התנוססה על המסמכים, אבל לפעמים הרגשתי כאילו אני חי את חייו של מישהו אחר.

"זה מה שכולן אומרות לי," גיחכתי. כמו רוב הגברים, עדין שמרתי על רוח ההומור הילדותית המאפיינת נערים בני חמש־עשרה. מצד שני, לאחר חמש־עשרה שנות ידידות, אנג'י לא ציפתה לשום דבר אחר.

"אתה דוחה. אני לא מדברת על הפין שלך, למען השם."

"מישהו אמר משהו על הפין שלי?" פרשתי את זרועותיי לרווחה. "אני מדבר על המקום הזה. כרגיל, יש לך ראש מלוכלך."

אנג'י הנידה בראשה, אך בהחלט אי אפשר היה להתעלם מגודל הדירה שזה עתה רכשתי. היו אלה שש מאות שבעים ושישה מטרים רבועים באפר איסט סייד ועכשיו אני הייתי הדייר כאן. "הנוף יבטיח שהדירה תשמור על הערך שלה," אמרתי והבטתי בקו הרקיע של מנהטן.

"המיקום עצמו יעשה את זה. אנחנו בפארק אווניו, סאם." היא הנידה בראשה בחוסר אמון. לא האשמתי אותה.

לכתובת הייתה חשיבות. אחד הנכסים המבוקשים ביותר בניו יורק הבטיח לי שזו הייתה עסקת הנדל"ן הבטוחה ביותר באמריקה. ניצחון עבורי, אבל גם השקעה טובה לכספי, או לחלק ממנו, בכל מקרה.

"קורה לך לפעמים שאתה חושב שאלה בכלל לא החיים שלך?"

"לפעמים." הרווחתי כל דולר שנדרש לקניית הדירה הזאת בעשור האחרון. כשסיימתי את התיכון, יצאתי מבית היתומים שבו ביליתי את שש השנים האחרונות עם שני זוגות מכנסי ג'ינס, שתי חולצות טי, סווטשירט וכמה זוגות תחתונים, וזה הכול. השארתי את חיי הקודמים מאחור, זכיתי להתחיל מחדש, וזה היה תהליך משחרר. השריד היחיד מחיי הקודמים הוא הקשר שלי עם אנג'י. נפגשנו ביומי הראשון בבית הספר, לאחר שהגעתי לבית היתומים. היא הייתה מבית היתומות הסמוך, וכנראה זיהתה יתום כמוה. נעשינו חברים טובים וכך אנחנו מאז.

במשך חמש־עשרה שנים לא הצלחתי להיפטר ממנה. כל הסיכויים היו לרעתי. ועתה עמדתי בדירה שלי בפארק אווניו והשקפתי על העיר. אפילו כאשר לא ידעתי מהיכן תגיע הארוחה הבאה שלי, תמיד ידעתי שאם אוכל לשלוט בחיי, המצב ישתפר.

זה אכן קרה.

"אתה חושב על 'הייטיימס'?" שאלה אנג'י.

דחפתי את ידיי לכיסים. "איך אפשר שלא?" בית היתומים שבו ביליתי חלק ניכר מילדותי לא יכול היה להיות רחוק יותר מהחיים בפארק אווניו. זה היה המקום שבו פיתחתי את המניע להצלחה ואת הנחישות, שהביאו אותי אל המקום שבו עמדתי באותם רגעים.

כמעט לפני עשור סיימתי את לימודי בתיכון. היה זה יום שישי, וכבר ביום שבת בבוקר התחלתי לעבוד בחנות למוצרי ספורט, ובו ביום עזבתי את 'הייטיימס' ועברתי להתגורר בדירת סטודיו שורצת עכברושים בניו ג'רזי. לא למדתי באוניברסיטה, אבל באותו יום, מול הנוף הנשקף מדירתי, הרגשתי כאילו סיימתי את הלימודים.

"כמה חדרי שינה?" שאלה אנג'י ושוטטה ברחבי הדירה. פסעתי בעקבותיה. הדירה הייתה ריקה, אבל עיטורי הקיר הישנים, רצפת הפרקט העתיקה והמלוטשת ומשטחי השיש החדישים יצרו בה איכשהו הרגשה חמימה. סוכן הנדל"ן מיהר להדגיש את הפריטים המקוריים ואת הגימורים היוקרתיים. אבל מה ששכנע אותי היו האריחים במטבח הראשי. הם הזכירו לי את אימי – היא אהבה לאפות. נהגתי לשבת על השיש לידה, להעביר לה כלים ולטעום מעוגיות חמאת הבוטנים ומעוגת גזר. הלחם שאפתה היה האהוב עליי ביותר. אפילו עכשיו, די כך שאחלוף ליד מאפייה כדי שאזכר בחיוכה של אימי.

"חמישה חדרים, ושני מטבחים. למה שמישהו ירצה שני מטבחים?"

"אחד בשביל העובדים," השיבה אנג'י, "נו באמת, יש לך הרבה במה להתעדכן. תצטרך עזרה לתחזק את המקום הזה."

נחרתי בבוז. "אל תהיי מגוחכת." לא התכוונתי לשלם למישהו שיבשל עבורי כשידעתי להכין את כריכי חמאת הבוטנים והריבה הטובים ביותר במדינת ניו יורק.

"אתה גר כאן עכשיו, אתה לא יכול להמשיך לאכול כריכי חמאת בוטנים וריבה."

חייכתי, משועשע מהאופן שבו אנג'י הצליחה לקרוא את מחשבותיי. "מה, יש איזה חוק כתוב בעניין? זה טעים לי."

"לא יכול להיות שזה עדיין טעים לך. במשך שנתיים לא אכלת כלום מלבד כריכים כאלה."

לאחר שהתחלתי לעבוד, חסכתי כל סנט שהרווחתי. בשעות שלא ביליתי בחנות התחלתי לקנות ולמכור כל מה שיכולתי, מנעלי ספורט מזויפות ועד מוצרי חשמל קטנים. לאחר מכן עברתי לנדל"ן. בעיניי, רק מפני שיכולתי לקנות כל מה שרציתי, אין משמעותו שזה מה שהייתי צריך לעשות. מבחינתי, לא היה טעם להשקיע כסף במשהו שלא מייצר כסף. אז בלי עובדים. ובלי תשלומי שכר דירה.

אבל עם כל חמאת הבוטנים והריבה שרק ארצה.

"אבל עכשיו שיש לך בית, המצב יכול להיות שונה," אמרה אנג'י.

בית. תמונות של חדר השינה שלי – לפני מות הוריי – צצו במוחי. זו הייתה הפעם האחרונה שחשבתי על המקום שבו ישנתי כעל בית. הסתובבתי במקום והתבוננתי בחלל. יכול להיות שבמקום הזה ארגיש אי פעם בבית?

אנג'י העבירה את ידיה על הקיר בגווני הזהב והשמנת שמול החלונות. "אפילו הטפט נראה כאילו עלה מיליון דולר. תצטרך להוציא קצת כסף. אני חושבת שחפצים מ'איקאה' ייראו מוזר במקום כזה. אני אפילו לא יודעת איפה קונים רהיטים לבית כזה." היא הסתובבה על מקומה בזרועות פרושות לרווחה. "מה תעשה לגבי רהיטים?"

"מוביל יביא את הספה שלי מחר. קניתי מזרן וכמה אביזרים למטבח ב'איקאה'. אני מסודר."

הצצתי באנג'י כשהיא לא אמרה דבר. "הספה המגעילה ההיא שקנית ב'קרייגסליסט'1 לפני מאה שנה?" היא נעצה בי מבט חלול. "אתה מביא אותה לכאן?"

"טוב, בעלך לא הסכים לעזור לי להביא אותה אז לא, אני לא מביא אותה לכאן. מוביל יביא אותה מחר בבוקר."

"לא ייאמן." אנג'י הרימה את ידיה באוויר.

"מה?" ראיתי שהיא עומדת לאבד את זה, אבל לא הבנתי למה.

"המקום הזה בטח עלה לך עשרה מיליון."

היא טעתה בשמונה ספרות, אבל לא התכוונתי להגיד לה את זה ולגרום לעצמי להישמע כמו אידיוט מוחלט. "ואתה קונה מזרן ב'איקאה' ומביא ספה בת חמישים שקנית ב'קרייגסליסט'? מה, לעזאזל?"

אנג'י תמיד אמרה לי ליהנות מהעושר שלי, ועשיתי את זה... בערך. פשוט לא הרגשתי צורך להקיף את עצמי בחפצים יקרים. "ריהוט לא יכניס לי כסף. קניתי את הדירה הזאת בתור השקעה – השקעה שאני יכול לגור בה כדי שלא אצטרך לשלם שכר דירה." משכתי בכתפיי. לא דיברתי לגמרי בכנות. יכולתי להשכיר את הדירה הזאת ולגור בדירה הרבה יותר קטנה איפשהו, אבל היה משהו באריחים שבמטבח, משהו לגבי האופן שבו השמש חדרה דרך החלונות העצומים בסלון אחר הצהריים, משהו במרחב כשלעצמו, שבזכותם רציתי להישאר כאן. אולי הרגשתי כאילו המגורים כאן יובילו אותי למשהו טוב יותר. למקום מאושר יותר.

ידיה של אנג'י היו על מותניה. "ברצינות. אתה צריך דברים כמו אגרטלים. או כריות. משהו שיעשה את המקום הזה..."

"אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר, שכרתי יועצת אומנות ואנחנו הולכים לגלריה הערב."

אנג'י עיוותה את פניה. "יועצת למה?"

"מישהי שתמצא תמונות בשביל הקירות." הנהנתי פעם אחת כאילו בדיוק הצגתי בפניה 'רויאל פלאש' בפוקר. היא לא יכולה להתלונן על זה.

"כי אומנות זאת השקעה, נכון?" היא גלגלה את עיניה.

"נו, אז?" משכתי בכתפיי. "זה לא אומר שהן לא ייראו טוב."

"אני חושבת שזה רעיון טוב, אבל אתה לא יכול לשבת על ספה מסמורטטת בדירה הענקית הזאת כאשר יצירות אומנות יקרות יהיו תלויות על הקירות. אם אתה מתכוון לעשות את זה, לך על זה."

"לא אכפת לי אם זה ייראה מוזר." אנג'י הייתה קצת צבועה. היא נהגה במשכורתה בזהירות ידועה לשמצה. "הרי מה שבאמת חשוב זה שיהיה לי את מה שאני צריך."

"מה שאתה צריך? אתה לא צריך דירה בפארק אווניו שיש בה חמישה חדרי שינה ושני מטבחים. אבל זה בסדר. כל מה שאני אומרת זה שתירגע קצת." היא הדפה אותי מדרכה והלכה למטבח, שם התחילה לפתוח ולסגור ארונות. "הרווחת את זה. אתה לא צריך להגזים במותרות, אבל תקנה כמה דברים שיהפכו את החיים שלך לנוחים יותר. זאת פאקינג ניו יורק. אם יש דבר כזה 'יועצת אומנות', בטח יש גם מישהו שקונה רהיטים עבור חבר'ה עשירים כמוך."

"החיים שלי נוחים מאוד." היא רצינית? "אנחנו בפארק אווניו, למען השם."

"בסדר, ומה יהיה כשתביא לפה נשים? אתה לא יכול לזיין אותן על מזרן שזרקת על הרצפה," היא טיפסה על השיש והתיישבה.

"מעולם לא הבאתי אישה לדירה שלי, למה שזה ישתנה עכשיו?"

"מפני שעד עכשיו גרת בחור," אמרה אנג'י ובהתה בתקרה כאילו היא מחפשת סדקים. "עכשיו אתה לא צריך להתבייש יותר במקום שאתה גר בו."

"היי, אף פעם לא התביישתי במקום שבו גרתי. תמיד שילמתי את שכר הדירה ולכן לא היה במה להתבייש. ואני לא מביא נשים לדירה שלי כי כך אני יכול לקום וללכת מתי שארצה. אין מצב שזה ישתנה."

"רק תחשוב על זה. בבקשה," אמרה.

אמרתי לה שאחשוב על זה, אבל רק מפני שסמכתי על אנג'י. ובכל זאת, לא התכוונתי לשנות את דעתי בקרוב. לא הייתי זקוק לחפצים כדי לשפר את חיי.

ככל שאתה צובר יותר חפצים, כך יש לך יותר חפצים לאבד.

1 המקבילה האמריקאית לאתר 'יד 2'.