האשכנזים – המרכז נגד המזרח

פתח דבר

כשהייתי ילד, אמא שלי, שגדלה בבודפשט בבית מתבולל, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, אמרה לי: אתה יודע, היהודים ההונגרים הם אלה שהמציאו את הציונות — הרצל ונורדאו — אבל, כשבאנו לארץ, גילינו שהרוסים והפולנים, שהגיעו לכאן לפנינו, כבר השתלטו על הכול: הממשלה, הכנסת, ההסתדרות. על מה לא. ואז מה כבר יכולנו לעשות. רק להסתכל מהצד ולצחוק על הכול. ובגלל זה, היא המשיכה, כל הסאטיריקונים והקריקטוריסטים בארץ הם הונגרים. דוש וקישון וזאב — כולם.

אמא שלי, זיכרונה לברכה, לא היתה מקור היסטורי אמין במיוחד. אבל הדברים האלה שאמרה — פעמים רבות בגרסאות שונות — נטמעו בי. גדלתי בהרגשה שהאשכנזים — בניגוד למה שהייתי יכול להבין בבית הספר הממלכתי ה"אינטגרטיבי" שלמדתי בו, שהיתה בו נציגות של כל התפוצות היהודיות, שנחלקו באורח "טבעי" לאשכנזים ומזרחיים — אינם שייכים בדיוק לאותה "קהילה". וגם, כפי שעולה מהעדות של אמי, שה"קהילה" של הורי — גם אבי הגיע מהונגריה, אבל מבית שהיה שייך לחסידות סטמר (מה שהפך אותו בעיני אמי ל"ספק־הונגרי") — לא זכתה למקום הראוי לה; כלומר, שהישגיה התרבותיים, החברתיים והפוליטיים נחמסו או מוזערו על ידי "קהילה" אחרת, חזקה ומאורגנת יותר.

התובנה הזו, ואולי מוטב הרגישות הזו, מלווה אותי כבר שנים רבות, והיא ניכרת בחיבורי האקדמיים. בין היתר, במקום הרב שהקדשתי לחקר יצירתו של אהרן אפלפלד, שהוא כמדומה הסופר העברי ה"אוסטרו־הונגרי" החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. התובנה, ואולי הרגישות הזו, ניכרת גם בחלק משיפוטי הטעם שלי כעורך — למשל, באהבתי הגדולה ליואל הופמן וליצירתו.

בפרק הראשון של הספר עשיתי, לראשונה בחיי, ניסיון לבחון ברצינות את התובנה ו/או הרגישות הזו. ניסיתי לבדוק אם אכן אפשר לדבר על היהודים המזרח־אירופים מזה ועל היהודים המרכז־אירופים מזה כשייכים לשתי קהילות או חברות שונות. במקביל, ומתוך הנחה מוקדמת שהדברים קשורים זה בזה, ניסיתי לבדוק, האם אפשר לדבר על שני נוסחים ספרותיים נבדלים: סגנון יהודי מזרח־אירופי וסגנון יהודי מרכז־אירופי. כמו כן, ניסיתי להבין מדוע השאלות האלה, ובעקבות זאת גם התשובות (החיוביות) עליהן, שהיו, כפי שגיליתי בעבודת המחקר שביצעתי, יסוד מוסד בשיח של התרבות היהודית באירופה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, לא תפסו מקום של ממש בכתביהם של ההיסטוריונים המרכזיים של הספרות העברית החדשה. ובהתאמה, ניסיתי להבין מדוע, החל בעשור השני של המאה העשרים, רוב המבקרים והחוקרים הציבו את הסופרים היהודים האוסטרו־הונגריים בעמדה שולית ביחס לאחיהם המזרח־אירופים — "כמובן", בלי שהם נדרשו במפורש לסיבה ה"אתנית" ו/או ה"מנטאלית" להכרעה הזו, אלא, לכל היותר, רמזו לה באמצעות מושגים חלופיים.

אני מניח שיהיה מי שיקרא את הפרק הזה ואולי גם את הפרקים האחרים בספר הזה ויאשים אותי בגישה מהותנית. בהקשר זה אני רוצה לומר, כבר בשלב הזה, דברים ברורים. הגישה האנטי־מהותנית נאה ויאה בעיני כאתוס; כלומר, כקודקס הנחיות מוסריות עקרוניות. כמו כן, חשובה בעיני מאוד האסטרטגיה הביקורתית הנגזרת ממנה, השמה לה כמטרת־על להצביע על כל אתר שבו הבניה תרבותית מתחזה כתופעת טבע, לפרק את מנגנון ההתחזות שלה, ולחשוף את המניעים הכוחניים שהיא משרתת.

ברם, אין זה אומר, שצריך לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. העובדה שהבניות תרבותיות המוצגות כתופעות טבע הן תוצר של מנגנוני שליטה אין פירושה, בשום פנים ואופן, שאי אפשר לדבר על מאפיינים ייחודיים של קבוצות שונות של בני אדם; מאפיינים המגדירים את זהותם כיחידים וכקבוצה.

אפשר לדבר על "דומיננטה מנטאלית" על "דומיננטה סגנונית" וכל כיוצא באלה. אפשר וצריך, שכן, אם נמנעים מכך, מגבילים את שדה הראייה לספקטרום מוגבל של תופעות, הופכים את העולם הצבעוני והססגוני לתמונת רנטגן משעממת ומטילת מורא. זאת, כמובן, בתנאי שנמנעים, ככל האפשר — וכאן אין תמיד; תמיד זו מילה של פוריסטים, שלרוב אינם נמנים על עדת אוהבי אדם לגווניהם השונים — מארגון של שלל התופעות הנצפות במערך של שיפוטי ערך, המבוסס על חשיבה מדרגית כלשהי. בלשון אחרת, אני מבקש לאמץ מן הגישה האנטי־מהותנית את הרגישות שלה ל"אחרים" בלי הנטייה המובהקת שלה להתנזר ממגע עם תופעות שיש להן "צבע" כלשהו. וזאת, דווקא מתוך מתן כבוד ל"אחרים". אני מקווה ומאמין שדרך האמצע הזאת, שבה בחרתי לדון בסוגיית האשכנזים, איפשרה לי לפתוח צוהר להתבוננות מחודשת במקטע חשוב ומרתק בהיסטוריה של הספרות העברית החדשה.

גם בשלושת הפרקים האחרים של הספר ניסיתי לפתוח צוהר להתבוננות מחודשת במקטעים חשובים ומרתקים בהיסטוריה של הספרות העברית החדשה. בפרק השני הצבעתי על מה שנתפס בעיני כמשימה המרכזית שאותה נטלו על עצמם רוב הסופרים היהודים בעת המודרנית: ליצור "לידה מחדש" של האומה העברית, וניסיתי לתאר את המנגנון העיקרי ששימש אותם במשימה הזו, על מאפייניו השונים ועל כמה מהשלכותיו. בפרק השלישי ניסיתי לעמוד על המאפיינים הייחודיים של הספרות העברית החדשה בקרב ספרויות הלאום המודרניות בכלל ובקרב ספרויות הלאום של מתיישבים/מהגרים בפרט, ועל האתגרים שאלה העמידו לפני הסופרים העברים — בעיקר אלה שהגיעו לארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. בפרק הרביעי עסקתי, או מוטב, התחלתי לעסוק, במה שנראה לי כשדה מחקר פורה: מפת הדמיון של הספרות הישראלית, כפי שהיא מתבררת ממעמדם המשתנה של אזורים בעולם שהסופרים העברים נדרשו להם. כמקרה מבחן בחרתי את דרום־אמריקה, מחוז שהיה "מקום של משמעות" בהיסטוריה הציונית, ואשר לאחרונה, שב והופך לכזה בכתביהם של סופרים ישראלים.

מאפיין משותף בולט ביותר של כל הפרקים בספר הזה, הוא ה"סטטוס" הדיאלוגי שלהם. מדובר בארבע הזמנות לפתיחה בדיון, לא למיצויו ולבטח שלא לסיכומו. הדיונים שלי ב"אשכנזים", על שני מחנותיהם המנטאליים־סגנוניים, בנרטיב הלידה מחדש, בסוגיית השיבה (המאוחרת) הביתה בספרות התחייה, ובמקומו של המחוז הדרום־אמריקני במפת הדמיון של הישראלים — הם כולם, בגדר סימון ראשוני של מסלולי המראה אפשריים, נוספים לעשרות מסלולי ההמראה שכבר סומנו ונסללו, שגם מהם, אפשר יהיה, אולי, לצאת לסיורים מחודשים במרחב "הספרות והחיים" היהודי והישראלי.

אני מבקש להודות לכל אלה שעזרו לי במלאכה: לתלמידי קבוצת המחקר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בשנת תשע"ב: עירית רונן, רון לסרי, יעל רובין־שנהר, מוריה דיין קודיש, דקל שי שחורי ונירית קורמן, לחברי ועמיתי שהעירו לי הערות חשובות ומועילות: רות קרטון־בלום, אבידב ליפסקר־אלבק, נילי שרף גולד, שירה סתיו, סילביה פוקס־פריד, שמעון אדף, לאה איני, חן שטרס ודקל שי שחורי. תודה מיוחדת מגיעה לענת ויסמן, שחזרתי והטרדתי אותה בשאלות שונות ומשונות, והיא תרמה לי מתבונתה החריפה ומחוש המידה הנדיר שלה, ולאבנר הולצמן, שקרא את כתב היד בנוסחים שונים; כדרכו, בהעמקה, ביסודיות ובאחריות גדולה. הוא האיר את עיני בכמה סוגיות, וחסך ממני אי־דיוקים מביכים. תבוא על הברכה גם נירית קורמן שלקחה חלק בכל גלגוליו של כתב היד, וגם טרחה על הביבליוגרפיה ועל הבאתו של כתב היד לדפוס. את כל אלה היא עשתה בדרך המופתית, המקצועית והצנועה האופיינית לה כל כך.

לכבוד ולעונג לי להודות לאנשי הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, למרגלית אבישר ולענת גל, ולאנשי הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר: ערן זמורה, יורם רוז, נועה מנהיים, הילה בלום, אמרי זרטל, דניאל רוז, שרה ברהום, עדו פרץ, חיה גוטמן, קטיה סטופקה, שמואל חכם, איציק דיין, מירב סוזין, רחל לוי, נטעלי דויטש, אורנה בכר ויוסי לוקסנבורג.

לבסוף, אני רוצה להודות לחברי שעודדו ותמכו, לילדי המדהימים, בן, יואב וזהר, לבני משפחת פרץ, שסיפחו אותי אל ביתם ולבם, ולרעייתי־אהובתי גלית, שיצרה לי מרחב מושלם ליצירה.

נווה שלום, יולי, 2013