הבא בתור

1

רוכב אופנוע מיחידת הליווי המיוחדת דהר לתוך הסקוטלנד יארד. בעקבותיו נכנסו פנימה גם יגואר ירוקה ולנד רובר אזרחית, ובמאסף שעטו שני אופנועי משטרה שאבטחו את השיירה המלכותית. כולם נעצרו בחזית הבניין בדיוק כשהביג בן צלצל באחת־עשרה וחצי.

המאבטח האישי זינק מהמושב הקדמי של היגואר ופתח את הדלת האחורית. ניצב משטרת המטרופולין, סר פיטר אימבֶּרט, פסע קדימה והשתחווה. "ברוכה הבאה לסקוטלנד יארד, הוד מעלתך," אמר ונענה בחיוך החם והמבויש שהציבור כולו הכיר היטב.

"תודה לך, סר פיטר," ענתה ולחצה את ידו. "נחמד מצידך שנעתרת לבקשה החריגה שלי."

"לעונג הוא לי, גברתי," אמר סר פיטר ופנה אל משלחת קבלת הפנים, שורה של קצינים בכירים שחיכו כל אחד לתורו. "אם יורשה לי להציג את סגני..."

הנסיכה לחצה ידיים לכל אחד מהקצינים עד שהגיעה לקצה התור, שם הוצגה בפני ראש צוותי חקירות הרצח של משטרת המטרופולין.

"ניצב־משנה הוֹקסבּי, הידוע בכינוי 'רצח 1'," אמר לה אימברט. "ופקד הבילוש ויליאם ווֹריק, שיהיה המדריך שלך הבוקר," הוסיף ואמר. ילדה קטנה פסעה קדימה, קדה קידה והושיטה לנסיכה זר קטן של ורדים ורודים. היא זכתה לחיוך הרחב ביותר.

הנסיכה התכופפה ואמרה, "תודה רבה, ומה שמך?"

"אָרטמיזיָה," לחש הראש המורכן אל הקרקע.

"איזה שם יפה," אמרה לה הנסיכה.

היא התכוונה להמשיך בדרכה, אלא שארטמיזיה נשאה את מבטה ושאלה, "למה אין לך כתר על הראש?"

ויליאם האדים כליל, ואילו סגנו, המפקח רוס הוגאן, החניק צחקוק שגרם לארטמיזיה לפרוץ בבכי. הנסיכה שבה והתכופפה, הרימה את הילדה הקטנה בזרועותיה ואמרה, "כי אני לא מלכה, ארטמיזיה, אני רק נסיכה."

"אבל יום אחד תהיי מלכה."

"ואז יהיה לי כתר."

התשובה סיפקה את ארטמיזיה וגרמה לה לחייך כשאביה הוביל לתוך הבניין את האורחת המלכותית של משטרת המטרופולין.

את הדלת פתח צוער צעיר. הנסיכה עצרה להחליף איתו מילה ואז פנתה בעקבות ויליאם אל המעלית הממתינה. טרם ביקורה של הנסיכה התקיים במטה המשטרה דיון ארוך סביב השאלה האם עליה לעלות במדרגות עד לקומה הראשונה, או שמא במעלית. המעלית ניצחה ברוב דחוק של חמישה קולות מול ארבעה. החלטה טעונה לא פחות הייתה מי צריך ללוות אותה במעלית. הניצב, ניצב־משנה הוקסבי וגם ויליאם נכנסו לרשימה הסופית, ואילו בת הלוויה של הנסיכה עלתה במעלית השנייה, יחד עם המפקח רוס הוגאן וסמלת הבילוש רוֹיקרופט.

ויליאם תסרט היטב את הביקור, אבל השאלה הראשונה של הוד מעלתה הסיטה אותו מייד מהמסלול המתוכנן בקפידה.

"ארטמיזיה היא הבת שלך, במקרה?"

"אכן, גברתי," ענה לה ויליאם, ונזכר מייד בדבריו של הוֹקסבּי, המכונה הנץ, שהזהיר אותו להקפיד על הכינויים המלכותיים המקובלים. "אבל מה הראיות שלך?" שאל, כאילו שכח לרגע שהוא לא פונה אל אחד מהשוטרים הזוטרים שלו.

"אם היא לא הייתה הבת שלך, לא היית מסמיק כל כך," השיבה הנסיכה בעת שכולם נכנסו למעלית.

"הזהרתי אותה מראש לא לדבר איתך," הודה ויליאם, "ובטח לא לשאול אותך שאלות."

"העובדה שהיא לא צייתה לך כבר רומזת לי שהיא תהיה כנראה האדם המעניין ביותר שאפגוש היום," לחשה דיאנה כשדלתות המעלית נסגרו. "למה קראת לה ארטמיזיה?"

"על שם ארטמיזיה גֶ'נטילֶסקי, ציירת הבארוק הנהדרת מאיטליה."

"אה, יש לך חיבה לאמנות?"

"הייתי מכנה זאת תשוקה, גברתי. אבל אשתי בֶּת, אוצרת המשנה לציורים בפיצְמוֹליאן, היא שבחרה את השם."

"אז נראה שתהיה לי הזדמנות נוספת לפגוש את בתך," אמרה הנסיכה. "כי אם זכור לי נכון, אני אמורה לחנוך בשנה הבאה את תערוכת פרנס האלס בפיצְמוֹליאן. אני חייבת לזכור לחבוש לפחות איזה נזר קטן, כדי שלא אינזף שוב," הוסיפה ואמרה כשדלתות המעלית נפתחו אל הקומה הראשונה.

"מוזיאון הפשע, גברתי," פתח ויליאם ואמר במטרה לחזור לתסריט הביקור שהכינו מראש. "זכה גם לכינוי המוזיאון השחור, ונוסד על ידי המפקח נים, שחש כבר בשנת 1869 שהמוזיאון עשוי לסייע לעמיתיו לפתור ואף למנוע פשעים, אם יכירו מקרוב חקירות מוצלחות של פשעים נודעים. הוא נעזר בשוטר רנדל, שאסף חומרים מפושעים שונים ומזירות פשע ידועות לשמצה, והם הפכו למוצגים הראשונים בגלריית הנוכלים. המוזיאון נחנך כעבור חמש שנים, באפריל 1874, ומאז ועד היום הוא סגור לקהל הרחב."

ויליאם העיף מבט לאחור והבחין ברוס הוגאן, ששוחח עם בת הלוויה של הנסיכה. הוא הוביל את הנסיכה אל מסדרון ארוך ומשם לחדר 101, שם נפתחה דלת נוספת לכבודה של האורחת המלכותית. ויליאם תהה לרגע אם הנסיכה פתחה לעצמה אי־פעם את הדלת, אך מיהר לסלק את המחשבה ממוחו וחזר אל התסריט המדוקדק שלו.

"אני מקווה שהמוזיאון לא יזעזע אותך יותר מדי, גברתי. כבר היו לנו מבקרים שהתעלפו," אמר. התאורה העמומה בחדר שאליו נכנסו כעת העצימה עוד יותר את האווירה המבעיתה.

"זה בטח לא יותר גרוע מארבעה ימים באסקוט," ענתה הנסיכה. "כי שם אני כמעט תמיד מרגישה שאני עומדת להתעלף."

ויליאם כמעט פרץ בצחוק, אך הצליח לשמור על איפוק. "התצוגה הראשונה," אמר כשהתקרבו אל ארון זכוכית גדול, "כוללת כמה מהפריטים הראשונים שאספו נים ורנדל."

הנסיכה התבוננה מקרוב באוסף כלי הנשק ששימשו פושעים מהמאה השבע־עשרה כדי לרצוח את קורבנותיהם. היו שם מקל הליכה שנפתח לחרב בסיבוב ידית, אולרים שונים, אלות עץ כבדות ואגרופנים. ויליאם עבר במהירות אל ארון התצוגה הבא, שהוקדש לג'ק המרטש, ובו מכתב בכתב יד שנשלח לסוכנות הידיעות המרכזית של לונדון בשנת 1888, בשיאו של מסע הרציחות הסדרתי שלו, כשהאיש התגרה במשטרה וחזה שלעולם לא יתפסו אותו. באותם ימים, הזכיר ויליאם לאורחת שלו, המשטרה עדיין לא ידעה לזהות פושעים באמצעות טביעות אצבע, ורק כעבור מאה שנה נכנס לשימוש גם הזיהוי באמצעות דנ"א.

"עדיין לא התעלפתי," ציינה הנסיכה כשעברו לארון התצוגה הבא שהכיל משקפת עתיקה למראה. "מה כל כך מיוחד בה?" שאלה.

"היא לא נועדה לצפייה במרוץ סוסים באסקוט, גברתי," אמר לה ויליאם. "זו מתנה ששלח אדם מאוד לא נעים לארוסתו כמה ימים לאחר שזנחה אותו לאנחות. כשקירבה את המשקפת לעיניה וניסתה למקד אותן, נורו מתוכה שני מסמרים שעיוורו אותה. במשפטו, שאל התובע את הנאשם מדוע עשה מעשה זוועתי כזה, והוא ענה לו בפשטות, 'לא רציתי שתסתכל יותר על אף גבר אחר.'"

דיאנה כיסתה את עיניה באימה, וּויליאם מיהר להמשיך הלאה. "התצוגה הבאה מרתקת במיוחד, גברתי," אמר ויליאם, והצביע על קופסת מתכת קטנה ופשוטה. "הקופסה סיפקה ראיה חיונית בתיק הראשון שמשטרת המטרופולין פענחה באמצעות טביעות אצבע. בשנת 1905 נעצרו האחים אלפרד ואלברט סטרָטוֹן באשמת רצח בעל חנות, תומס פארוֹ, ואשתו אן. הם היו יוצאים פטורים מעונש, אם אלפרד לא היה משאיר טביעת אגודל אחת על קופסת המזומנים הריקה שבקופה. שניהם נמצאו אשמים ונתלו."

הם עברו לארון התצוגה הבא. דיאנה הציצה קצרות בתצלום ואז פנתה אל ויליאם וביקשה, "ספר לי עליו."

"ב־18 בפברואר 1949 רצח ג'ון הֵיי אלמנה עשירה בשם אוליב דוּראנד־דיקוֹן, כשזו ביקרה בבית המלאכה שלו בקרוֹלי. לאחר שהסיר מהקורבן את כל חפצי הערך שהיו עליה, הוא המיס את הגופה בתוף של חומצה גופרתית, מתוך אמונה שהמשטרה לא תוכל להאשים אותו ברצח אם הגופה לא תימצא. הוא לא הביא בחשבון את המומחיות של דוקטור קית סימפסון, פתולוג שמצא בערמת הזבל שמאחורי בית המלאכה שלוש אבני מרה ושתיים משיניה המלאכותיות של הקורבן. הֵיי נעצר, הורשע ונתלה."

"אתה יודע לקחת בחורה בדייט הראשון למקום הכי רומנטי שיש, נכון, פקד ווֹריק?" שאלה הנסיכה, והוא בתגובה נרגע מעט וצחק בקול.

"תקדים נוסף," המשיך ואמר, כשעצרו מול ארון התצוגה הבא, "היה מעצרו של דוקטור הָאוּלי הארווי קריפֶּּן, הומיאופת אמריקאי שרצח את אשתו קוֹרָה בלונדון, ואז נמלט לבריסל עם המאהבת שלו, אֶתֶל לֶה נֶב. מבריסל הם המשיכו לאנטוורפן, שם קנה קריפֶּן זוג כרטיסים לספינת הקיטור מוֹנטרוֹז, שהייתה בדרכה לקנדה. אֶתֶל התחפשה לנער צעיר, כדי שיוכלו להתחזות לאב ובנו. לפני שהספינה הפליגה לדרכה קברניט הספינה קיבל כרזה עם תמונה של המבוקש, וחשדו התעורר כשראה את קריפֶּן ולה נֶב מחזיקים ידיים ומתנשקים. הוא מיהר לשלוח מברק לסקוטלנד יארד, ופקד הבילוש וולטר דיוּ, שהיה אמון על החקירה, נסע מייד לליברפול ועלה על ספינת הקיטור לוֹרֶנטיק, שהייתה מהירה בהרבה ועגנה במונטריאול לפני המוֹנטרוֹז. דיוּ, שהתחפש לנווט, עלה על הספינה כשזו הפליגה במעלה נהר סנט לורנס, עצר את קריפֶּן ואת אֶתֶל והחזיר אותם לאנגליה כדי שיעמדו לדין. לחבר המושבעים נדרשו שלושים דקות בלבד כדי להרשיע את קריפֶּן ברצח."

"אז גם הוא עלה לגרדום," סיכמה הנסיכה בעליצות. "אבל מה עם אֶתֶל?"

"לחבר המושבעים לקח הרבה יותר זמן להגיע להכרעה בעניינה, אבל בסוף היא זוכתה מהאישום בסיוע לאחר מעשה."

"מעניין שדווקא הנשים הן שמצליחות בדרך כלל להתחמק מעונש," אמרה הנסיכה כשהמשיכו אל החדר הסמוך, שלא נראה מזמין יותר מקודמו.

"עכשיו תזכי לפגוש כמה מהגנגסטרים הידועים של האיסט אֶנד," הכריז ויליאם. "ונתחיל עם הידועים לשמצה מכולם, האחים רֶג'י ורוֹני קרֵיי."

"אפילו אני שמעתי עליהם," אמרה הנסיכה ונעמדה מול תמונות בשחור־לבן של התאומים הידועים לשמצה.

"אף על פי שביצעו אינספור פשעים מזוויעים במשך השנים, לרבות רצח, ולא רק פעם אחת, היה כמעט בלתי אפשרי להגיש נגדם כתבי אישום, שלא לומר להרשיע אותם, כי איש לא העז להעיד נגדם."

"אז איך הם נתפסו בסופו של דבר?"

"המשטרה עצרה אותם אחרי שרג'י רצח ב־1967 אחד משותפיו לפשע, אדם בשם ג'ק 'הכובע' מקוויטי. שני האחים נידונו למאסר עולם."

"והאדם שהעיד נגדם?" שאלה הנסיכה.

"הוא כבר לא חגג את יום ההולדת הבא שלו, גברתי."

"אני עדיין עומדת, פקד ווריק," עקצה אותו הנסיכה כשעברו לחדר הבא, שם קידמה את פניה תצוגה של חבלי יוטה במגוון אורכים ועוביים.

"עד המאה התשע־עשרה נהגו המונים להתאסף בטייבֶּרן כדי לחזות בתליות פומביות," ציין הניצב, שהשתרך אחריהם. "צורת הבידור הברברית הזו עברה מהעולם ב־1868, ולאחריה בוצעו כל ההוצאות להורג מאחורי חומות הכלא וללא נוכחות הקהל הרחב."

"סר פיטר, בתור שוטר צעיר, היית פעם עד לתלייה?" שאלה הנסיכה.

"רק פעם אחת, גברתי, ותודה לאל שזה לא יקרה שוב."

"תזכיר לי," שאלה הנסיכה ופנתה בחזרה אל ויליאם, "מי הייתה האישה האחרונה שנתלתה?"

"את מקדימה אותי בדיוק בצעד אחד, גברתי," ענה לה ויליאם והמשיך אל ארון התצוגה הבא. "רות אליס, מארחת במועדון לילה, נתלתה ב־13 ביולי 1955, לאחר שירתה במאהב שלה באקדח סמית׳ אנד ווסון בקוטר 0.38, והנה הוא מוצג כאן לפנייך."

"והגבר האחרון?" שאלה הנסיכה ובהתה באקדח. ויליאם פשפש במוחו. זה לא היה חלק מהתסריט שהכין מראש. הוא פנה אל הניצב, אבל גם הוא לא ענה.

את המצב הציל אוצר המוזיאון, שפסע קדימה ואמר, "גווין אוונס ופיטר אלן, גברתי, נתלו באשמת הרצח של ג'ון אלן ווסט ב־13 באוגוסט 1964. כעבור שנה אושרה הצעת חוק פרטית שביטלה את עונש המוות בתלייה. אבל אולי תתענייני לשמוע, גברתי, שעדיין אפשר לתלות אותך באשמת בגידה או פירטיות אלימה."

"נראה לי שבגידה הרבה יותר סבירה במקרה שלי," אמרה הנסיכה, וכולם פרצו בצחוק.

ויליאם הוביל את האורחת אל החדר האחרון בסיור, שם הציג בפניה שורה של בקבוקים שהכילו רעלים שונים. ויליאם הסביר לה שרעל הוא כלי הרצח המועדף על נשים, במיוחד כשהן זוממות לרצוח את בעליהן. ויליאם התחרט על הניסוח ברגע שבקעו המילים מפיו.

"ובזה הגענו אל סוף הסיור, גברתי. אני מקווה שהוא היה..." הוא היסס, ומיהר להחליף את המילה "מהנה" ב"מעניין".

"מרתק, פקד ווֹריק, זו המילה המתאימה ביותר למה שראינו בשעה האחרונה," ענתה הנסיכה כשוויליאם ליווה אותה אל מחוץ למוזיאון.

הם צעדו בחזרה במסדרון הארוך לעבר המעלית וחלפו על פני חדר השירותים שהוקצה במיוחד לביקור המלכותי. שתי שוטרות צעירות עמדו מחוץ לדלת, אבל נוכחותן לא נדרשה. הן נראו מאוכזבות. כאילו חשה בכך, היא נעצרה לשוחח איתן לפני שהמשיכה הלאה.

"אני מצפה לראות אותך שוב, פקד ווֹריק, וכמובן לפגוש את אשתך כשאחנוך את תערוכת פרנס האלס," אמרה הנסיכה כשנכנסה למעלית. "אני מניחה שהביקור שם יהיה אירוע קליל יותר."

ויליאם חייך.

ברגע שדלתות המעלית נפתחו בקומת הקרקע, הניצב השתלט מחדש על האירוע וליווה את האורחת המלכותית אל המכונית הממתינה. המאבטח האישי שלה החזיק את הדלת האחורית פתוחה בעודה מנופפת לעבר הקהל שהתאסף מצידו השני של הרחוב.

"שמתי לב שלא בזבזת זמן והתחלת עם בת הלוויה שלה," אמר ויליאם למפקח הוגאן שהצטרף אליו.

"נראה לי שיש לי סיכוי," השיב לו הוגאן ללא היסוס.

"יש לי תחושה שקפצת קצת מעל הפופיק," ענה ויליאם.

"זה אף פעם לא הטריד אותך," אמר לו רוס בחיוך.

"אחת־אפס," אמר לו ויליאם וקד קידה קלה אל חברו.

"ליידי ויקטוריה סיפרה לי שהמאבטח האישי של הנסיכה פורש בסוף השנה והם עדיין לא מצאו לו מחליף, אז קיוויתי שאולי תזרוק למעני איזו מילה טובה."

"על איזו מילה חשבת?" שאל ויליאם. "מפוקפק? שרלטן? מופקר?"

"לדעתי זה פחות או יותר מה שהיא מחפשת," אמר רוס כשבת הלוויה התיישבה מאחור במכונית שחנתה לפני היגואר של הנסיכה.

"אני אחשוב על זה," אמר לו ויליאם.

"זה כל מה שאתה יכול להבטיח לי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך במשך השנים?"

ויליאם ניסה שלא לפרוץ בצחוק כשנזכר איך הסתיימה ההרפתקה האחרונה שלהם. הוא ורוס חזרו זה עתה מספרד, שם עלו על עקבותיו של מיילס פוֹקנֶר. הם השיגו סוף־סוף את אויבם המושבע בברצלונה, וגררו אותו בחזרה לכלא בֶּלמארש – אותו בית כלא שפוקנר נמלט ממנו שנה קודם לכן. על אף תחושת הניצחון שלהם, ויליאם ורוס היו מודעים להשלכות הבלתי נמנעות שעוד ציפו להם, לאחר שהפרו כל סעיף אפשרי בספר החוקים, לדברי הניצב. ויליאם הזכיר לבוס שלו שבספר של מיילס פוקנר אין חוקים, ושאם הם לא היו מפרים פה ושם איזה כלל, הוא שוב היה נמלט ונעלם.

שתי עוולות אינן מבטלות זו את זו, הזכיר להם הניצב.

אך לכמה זמן יכלו לקוות שפוקנר יישאר כלוא, תהה ויליאם, אם פרקליטו המושחת לא בחל בשום אמצעי, כולל כיפוף הכללים עד לנקודת שבירה, במטרה לפטור את "מרשו הנכבד" מכל האישומים ולשחרר את האיש מהכלא בלי שידבק בו רבב? הם גם השלימו עם העובדה שעורך הדין בּות־ווֹטסון לא ישקוט לרגע עד שוויליאם ורוס יעמדו לדין משמעתי, ואז יודחו מתפקידם בבושת פנים על התנהגות שאינה הולמת שוטרים. ויליאם כבר הזהיר את אשתו שהחודשים הבאים לא הולכים להיות פשוטים.

"אז מה עוד חדש תחת השמש?" שאלה בֶּת, ואז הוסיפה שגם היא לא תשקוט עד שבּות־ווֹטסון ישב מאחורי סורג ובריח עם "מרשו הנכבד", כי זה המקום שאליו הם שייכים.

ויליאם חזר אל קרקע המציאות ברגע שהוד מעלתה התיישבה ביגואר ואופנועי המשטרה נהמו ויצאו לדרכם בראש השיירה המלכותית שעזבה את מטה הסקוטלנד יארד ופנתה אל רחוב ויקטוריה.

הנסיכה נופפה לקהל ממכוניתה וכולם נופפו לה בחזרה מלבד רוס, שהמשיך לחייך אל בת הלוויה שלה.

"רוס, הבעיה שלך היא שהביצים שלך גדולות יותר מהמוח שלך," אמר ויליאם כשהשיירה התרחקה לאיטה.

"ככה החיים מעניינים הרבה יותר," ענה לו רוס. רק לאחר שהשיירה נעלמה מהעין, הצטרפו אליהם הניצב והנץ. "זה היה רעיון מוצלח," אמר סר פיטר, "לתת לשני קצינים צעירים להוביל את הסיור של האורחת במוזיאון, במקום שתצטרך לסבול שוטים זקנים כמונו. במיוחד שלפחות אחד מהם עשה שיעורי בית כמו שצריך."

"תודה לך, המפקד," אמר רוס, והניצב חייך אליו חיוך עקום.

"נראה לי שמגיע לווֹריק חצי יום חופש," הציע סר פיטר, לפני שפנה לחזור למשרדו.

"אין שום סיכוי," מלמל הנץ, כשהניצב יצא מטווח שמיעה. "אני רוצה לראות את שניכם ואת כל שאר הצוות אצלי במשרד בהקדם האפשרי, כלומר עכשיו."