הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת

הקדמה

יום רביעי בערב, 5.8.2015

"אני חייב לחזור לשם. מאז שהייתי מ"מ (מפקד מחלקה) בפלוגה אמרתי לעצמי שיום אחד אני עוד אחזור למקום הזה. זה כל מה שאני רוצה, לחזור לפלוגה הזאת כמ"פ (מפקד פלוגה) מייד בסיום הלימודים."

"מה הסיכוי שבאמת תקבל את הפיקוד עליה?" שאל אותי אחי, עמית.

"שלושים-ארבעים אחוז," עניתי, "אבל אתה מכיר אותי. אני מעדיף להיתלות באחוזים הבודדים ולצפות, ומקסימום אם לא ילך, נתבאס קצת ונמשיך הלאה."

"אני מקווה בשבילך שלא תתבאס. אני מרגיש שיהיה בסדר, לא יודע למה, ככה מרגיש."

 

יום שישי בצהריים, 21.8.2015

"מה המצב אח? יש לי חדשות מעניינות," פתחתי.

"מה, בקשר לפלוגה? קיבלת את מה שרצית?"

"זה מורכב קצת."

"מה מורכב, קיבלת או לא?"

"בוא, בוא נשב עוד שעתיים ברחמו, זה לשיחה בארבע עיניים."

"נו, מה? תספר לי מה כל כך מעניין!"

"קיבלתי את הפלוגה שרציתי, אני הולך להיות מ"פ 'וַמפּיר'."

"איזה תותח, יא אללה! הרגשתי שיהיה בסדר! אבל אתה נראה חצי כוח. איפה ההתלהבות של שבוע שעבר?"

"תשמע, אני שמח, שלא תבין לא נכון. פשוט, המ"פ שאני הולך להחליף... זאת הפעם הראשונה שאני הולך להיכנס לנעליים באמת גדולות. שמע, הוא מקצוען על, מתוקתק, כריזמטי, הביא את הפלוגה לשיאים. בהרבה מובנים אנחנו יושבים על משבצות די דומות."

השיחה נמשכת, ואחי מנסה לשכנע אותי שאני כנראה מאדיר את המ"פ ההוא באופן מוגזם. שככה זה אולי נראה מרחוק אבל שבפועל בטח גם למ"פ ההוא, כמו לכולנו, יש פגמים, ושהוא בטוח שאצליח להביא צדדים מיוחדים משלי לתפקיד, כמו בכל התפקידים שעשיתי עד עכשיו.

ואני, אני רק חושב איזה אופי חזירי יש לי. עד שכבר קיבלתי את הפלוגה שעליה חלמתי – פלוגה חזקה, עם מסורת, הווי, משמעת ורוח לחימה – אני מצליח למצוא את הצדדים הרעים שבחבילה.

חזירות. פשוט חזירות. לא נעים להודות, כי באיזשהו מקום כולנו רוצים להיכנס לפלוגה עם בסיס טוב שתאפשר לנו לעסוק בעיקר, להגיע לגבהים חדשים ולשאוף למצוינות במקום לטבוע בחרא ולהרגיש כמו גננת. מצד שני, מי מאיתנו לא רוצה להגיע כמושיע, כמפקד הגבר-גבר הזה, שסוף סוף מזיז פה דברים, שמאז שהגיע הכול השתנה, "ההוא שעשה פה תהליך מטורף".

האם כל המ"פים הם כמוני? כאלה צרי אופקים, חזירים?

אני באמת רוצה פלוגה חלשה? או אולי פלוגה טובה עם מ"פ חלש?

(יכול להיות בכלל דבר כזה?)