הבזק לעתיד

 1 היום הראשון: יום ג, 21/4/2009

פלח מהמרחב-זמן...

בניין הבקרה שנבנה למאיץ ההדרונים הגדול, ה-LHC1, של סֶרְן2 היה חדש: אבן הפינה הונחה בשנת 2004, ובנייתו הסתיימה בשנת 2006. הבניין תחם חצר מרכזית שבאופן בלתי נמנע כונתה "הגרעין". בכל משרד היה חלון שפנה פנימה לגרעין או החוצה לקריית המחקר הגדולה שהקיפה אותו. הבניין המרובע שניצב סביב הגרעין היה של שתי קומות, אך למעליות הראשיות היו ארבע תחנות: שתיים מעל הקרקע; המרתף, שכלל חדרי דוודים ומחסנים; והקומה בעומק מינוס 100 מטר, שהתחברה למסילה שהקיפה את המנהרה בהיקף 27 הקילומטר של המאיץ. המנהרה עצמה עברה תחת שדות חקלאיים, פאתי נמל התעופה בז'נבה ומרגלות הרי היוּרָה.

הקיר הדרומי במסדרון הראשי של בניין הבקרה היה מחולק ל-19 מקטעים ארוכים, שכל אחד מהם עוטר בתמונת פסיפס מעשה ידי אומן מאחת המדינות החברות בסרן. התמונה מיוון הציגה את דמוקריטוס ואת ראשית התורה האטומית; זו מגרמניה הציגה את חיי איינשטיין; זו מדנמרק את נילס בוהר. לא בכל תמונות הפסיפס הייתה הפיזיקה נושא מרכזי: זו מצרפת הציגה את קו האופק של פריז, וזו מאיטליה הציגה כרם עם אלפי אבני חן שייצגו ענבים.

חדר הבקרה של מאיץ החלקיקים היה ריבוע מושלם, עם דלתות הזזה רחבות שניצבו במרכז שניים מקירותיו. החדר היה בגובה שתי קומות, וקירות מחציתו העליונה היו עשויים זכוכית, כך שקבוצות הסיור יוכלו לצפות בנעשה. סרן הציעה סיורים של שלוש שעות לקהל הרחב בימי שני ושבת בתשע בבוקר ובשתיים אחר הצהריים. מתחת לחלונות נתלו 19 דגלי המדינות החברות בארגון, חמישה על כל קיר; במקום ה-20 נתלה הדגל הכחול-זהוב של האיחוד האירופי.

חדר הבקרה הכיל עשרות מסופים. אחד נועד להפעלת מזרקי החלקיקים; הוא שלט בהתחלות הניסויים. לצדו היה מסוף נוסף בעל חזית מקומרת ועשרה מסכּים, שהציגו את הנתונים מגלאֵי CMS3 ואליס, המערכות התת-קרקעיות העצומות שירשמו וינסו לזהות את החלקיקים שיפיקו ניסויי המאיץ. המסכּים במסוף השלישי הציגו חלקים ממנהרת המאיץ המתעקלת קלות ואת מסילת הברזל החד-פסית שנתלתה מהתקרה.

לויד סימקו, שהיה חוקר יליד קנדה, ישב במסוף ההזרקה. הוא היה בן 45, גבוה ומגולח למשעי. עיניו היו כחולות ושערו הקצר היה חום כהה עמוק, עד שבמבט ראשון נראה שחור - מלבד בצדעיו שהחלו להאפיר.

פיזיקאֵי חלקיקים לא נודעים בלבושם המהודר, ועד לאחרונה לא היה לויד יוצא דופן. אך לפני כמה חודשים הסכים לתרום את כל מלתחתו לסניף צבא הישע בז'נבה, ולהניח לארוסתו לרכוש מלתחה חדשה בשבילו. למען האמת, הבגדים היו ססגוניים מדי לטעמו, אך היה עליו להודות שמעולם לא נראה נאה יותר. היום לבש חולצה מכופתרת בצבע בז', מקטורן בצבע כתום בהיר, מכנסיים חומים עם כיסים חיצוניים, וכקריצה אופנתית, נעלי עור איטלקיות שחורות. כמו כן אימץ לויד כמה סמלי מעמד בין-לאומיים, שבמקרה התאימו לאווירה המקומית: עט מון בלאן נובע, שנח בכיס המקטורן הפנימי, ושעון שוויצרי מצופה זהב.

מימינו, במסוף הגלאי, ישבה לא אחרת מאשר האחראית לשינוי המופלא, ארוסתו, המהנדסת מיצ'יקו קומורה, שהייתה צעירה ממנו בעשר שנים. היו לה אף סולד קטן ושיער שחור בוהק, שעל-פי צו האופנה סיפרה לקארה קצר.

מאחוריה ניצב תיאו פרוקופידס, עמית המחקר של לויד; כמה וכמה חומדי לצון השוו את לויד המזדקן והמחושב ואת עמיתו היווני חם המזג לצמד ווטסון וקריק. לתיאו היו שיער כהה, סמיך וגלי, עיניים אפורות ולסת בולטת. הוא כמעט תמיד לבש מכנסי ג'ינס אדומים - לויד לא אהב אותם, אך בני ה-30 ומטה כבר לא נהגו ללבוש מכנסי ג'ינס כחולים - ואחת מאין-ספור חולצות טריקו שהציגו דמויות הנפשה מרחבי העולם; היום היה זה טוויטי הציפור הבלתי נלאה. עוד תריסר מדענים ומהנדסים ישבו במסופים הנותרים.

במעלה הקובייה...

מלבד המהום המזגנים ואוושת מאווררי המחשבים היה חדר הבקרה דומם לחלוטין. כולם היו מתוחים ועצבניים לאחר יום ארוך של הכנות לניסוי. לויד הביט סביבו ונשם עמוק. הדופק שלו היה מואץ, והוא חש פרפרים בבטנו.

שעון הקיר היה אנלוגי; השעון במסוף שלו היה דיגיטלי והתקרב במהירות לשעה 17:00 - ולויד, אפילו לאחר שנתיים באירופה, עדיין חשב על השעה כ-5:00 P.M..

לויד ניצב בראש קבוצה של כאלף פיזיקאים שהשתמשו בגלאי אליס (ניסוי התנגשות יונים גדוליםALICE - A Large Ion Collider Experiment). הוא ותיאו השקיעו שנתיים בתכנון התנגשות החלקיקים שתתבצע היום - שנתיים לעבודה שהייתה עשויה להימשך שתי תקופות חיים. כוונתם הייתה ליצור מחדש את רמות האנרגיה שלא התקיימו בטבע החל מננו-שנייה אחרי המפץ הגדול, כשטמפרטורת העולם הייתה 10,000,000,000,000,000 מעלות. בתהליך זה קיוו לגלות את הגביע הקדוש של פיזיקת האנרגיות הגבוהות, בוזון היגס המבוקש, החלקיק שפעולתו העניקה מסה לחלקיקים אחרים. אם הניסוי שלהם יוכתר בהצלחה, יהיה ההיגס, ופרס הנובל שכנראה יוענק למגליו, שלהם.

הניסוי כולו היה אוטומטי ומתוזמן במדויק. לא היה כל מתג גדול ללחוץ עליו ולא הדק נסתר תחת מנגנון קפיצי. כן, לויד תכנן ותיאו קידד את המודולים של התוכנה לניסוי, אך כעת היה הכול בשליטת המחשב.

כשהגיע השעון הדיגיטלי לשעה 16:59:55, החל לויד לספור לאחור בקול, "חמש."

הוא הביט במיצ'יקו.

"ארבע."

היא השיבה לו חיוך מעודד. אלוהים, כמה הוא אוהב אותה -

"שלוש."

הוא הרים את מבטו אל תיאו הצעיר. תיאו, ילד הפלא - הכוכב הצעיר שלויד תמיד קיווה להיות אך לא היה.

"שתיים."

תיאו, בזחיחותו הרגילה, זקף לעברו אגודל.

"אחת."

בבקשה, אלוהים... חשב לויד. בבקשה.

"אפס."

ואז -

ולפתע הכול השתנה.

שינוי מידי חל בתאורה - התאורה העמומה של חדר הבקרה התחלפה באור שמש שחדר מבעד לחלון. אך לויד לא נאלץ להסתגל אליו, ולא חש כל אי-נוחות או שאישוניו מצטמצמים. נראה כאילו הסתגל לאור הבוהק.

למרות זאת לא הצליח לויד לשלוט בעיניו. הוא רצה להביט סביבו, לראות מה מתרחש, אך עיניו נעו כמו היה להן רצון משלהן.

הוא היה במיטה - עירום, כנראה. הוא חש במצעי הכותנה מחליקים על עורו כשהזדקף על אחד ממרפקיו. כשראשו נע, צדו עיניו את חלונות הגג, שכנראה השקיפו מקומתה השנייה של וילה. הוא ראה עצים ו -

לא, זה לא ייתכן. צבע העלים היה כאש קפואה. אך היום 21 באפריל - אביב, לא סתיו.

מבטו של לויד המשיך לנוע, ולפתע, בתחושה שהייתה אמורה להיות זעזוע, הבין שאינו לבדו במיטה. אדם נוסף נמצא איתו.

הוא נרתע.

לא - לא, זה לא נכון. הוא לא הגיב; גופו כאילו ניתק ממחשבותיו. אך הוא חש כאילו נרתע.

האדם הנוסף היה אישה, אבל -

מה קורה פה, לעזאזל?

היא הייתה זקנה, מקומטת, עורה שקוף, שערה לבן כקורי עכביש. הקולגן שמילא בעבר את לחייה הידלדל לצדי פיה, פה שחייך אליו עתה, וקווי הצחוק אבדו בין הקמטים.

לויד ניסה להתרחק מהזקנה, אך גופו סירב לשתף פעולה.

מה מתרחש כאן, בשם אלוהים?

עכשיו אביב, לא סתיו.

אלא אם כן -

אלא אם כן, כמובן, הוא נמצא עכשיו בחצי הכדור הדרומי. בדרך כלשהי עבר משווייץ לאוסטרליה...

לא. העצים שראה מבעד לחלון היו עצי אֶדֶר וצפצפה; אלה חייבים להיות צפון אמריקה או אירופה.

ידו הושטה לפנים. האישה לבשה חולצה כחולה. זו לא הייתה פיג'מה; היו לה כותפות וכיסים - פריט לבוש לטיולים מכותנה עבה, מהסוג שנמכר בחנויות ל"ל בין או טילי, הסוג שאישה מעשית תלבש לעבודות גינון. לויד חש שאצבעותיו ממששות את הבד, חשות את רכותו, את גמישותו. ואז -

ואז מצאו אצבעותיו את הכפתור. הוא היה קשה, עשוי פלסטיק, חם מגופה ושקוף כעורה. ללא היסוס תפסו אצבעותיו את הכפתור, דחפו אותו מבעד ללולאה. בטרם נפתחה חזית החולצה, שב מבטו של לויד והתרומם לעבר פני האישה הזקנה. הוא ננעץ בעיניה הכחולות החיוורות, שטבעות לבנות קטועות הקיפו את הקשתית בכל אחת מהן.

הוא חש שלחייו מתכווצות בחיוך. ידו החליקה לתוך חולצתה של האישה ומצאה את שדהּ. שוב ביקש להירתע, למשוך את ידו. השד היה רך ומצומק, העור נתלה עליו ברפיון - פרי שקמל. האצבעות התקרבו זו לזו, עקבו אחר קו המתאר של השד, מצאו את הפטמה.

לויד חש לחץ בחלק התחתון של גופו. לרגע איום חשב שזו זקפה, אך לא. באופן פתאומי חש ששלפוחית השתן שלו מלאה; הוא היה חייב להשתין. הוא משך את ידו והבחין בגבותיה של הזקנה מתרוממות בשאלה. לויד חש בכתפיו עולות ויורדות במשיכה קלה. היא חייכה לעברו - חיוך חם, מבין, כאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם, כאילו לעתים קרובות נאלץ להשתין במצב שכזה. לשיניה היה הגוון הצהבהב המתלווה לגיל, אך מלבד זאת היו במצב מצוין.

לפחות כעת עשה גופו את מה שדרש ממנו כל העת, והתרחק מהזקנה. לויד חש כאב בברכיו כשנע, דקירה חדה. אך הוא התעלם מהכאב. הוא הוריד את רגליו מהמיטה, וכפות רגליו נגעו ברצפת העץ הקרירה. כשקם על רגליו, נגלה לעיניו עוד מהעולם מחוץ לחלון. הייתה זו שעת בוקר או אחר צהריים כי צללי העצים היו ארוכים. ציפור נחה על אחד הענפים; היא נבהלה מהתזוזה הפתאומית בחדר השינה ופרשה כנף. היה זה אדום החזה - לא, היה זה קיכלי צפון אמריקאי גדול, לא אדום החזה האירופאי הקטן; הוא ללא ספק נמצא בארצות הברית או בקנדה. למעשה, זה נראה כמו ניו אינגלנד - לויד אהב את צבעי הסתיו בניו אינגלנד.

לויד שם לב שהוא פוסע באטיות על לוחות הרצפה, כמעט גורר את רגליו. כעת הבין שחדר זה אינו חלק מווילה, אלא מבית כפרי; הריהוט היה אופייני לבתי נופש. הרהיט היחיד שזיהה היה שולחן הלילה הנמוך, שנעשה מלוח פשוט עם ציפוי לבד דמוי עץ דקיק כטפט. הוא קנה אותו כסטודנט והניח אותו בחדר האורחים בבית באילינוי. אך מה הוא עושה כאן, במקום הזר הזה?

הוא המשיך ללכת. ברכו הימנית הציקה לו בכל צעד; הוא תהה מה פגום בה. ראי היה תלוי על הקיר; מסגרתו הייתה עשויה עץ אורן גס מצופה לכה.

אלוהים.

אלוהים אדירים.

עיניו הביטו בראי כשחלף על פניו, והוא ראה את עצמו -

לשבריר שנייה חשב שזה אביו.

אך זה היה הוא. מעט השיער שנותר על ראשו היה אפור; זה שעל חזהו היה לבן. עורו היה רפוי ומקומט וקומתו כפופה.

הייתכן שזו קרינה? האם נחשף בניסוי? האם -

לא. לא, זה לא מה שקרה. הוא ידע זאת בעצמותיו - בעצמותיו מוכות השיגרון. זה לא מה שקרה.

הוא היה זקן.

הוא נראה כאילו הזדקן בעשרים שנה או יותר, כאילו -

שני עשורים מחייו נעלמו, נמחקו מזיכרונו.

הוא רצה לצרוח, לצעוק, למחות נגד העוולה, למחות על האובדן, לדרוש דין וחשבון מהעולם -

אך לא היה באפשרותו לעשות דבר. גופו המשיך להשתרך באטיות ובכאב לחדר האמבטיה.

לפני שנכנס לחדר האמבטיה, העיף מבט לאחור בזקנה, שכעת שכבה על צדה וראשה מונח על זרועה בחיוך שובב ומפתה. עדיין עיניו היו חדות והבחינו בנצנוץ הזהב על אמת כף ידה השמאלית. היה זה נורא מספיק שהוא שוכב עם אישה זקנה, אבל גם נשואה -

דלת העץ הפשוטה הייתה פתוחה במקצת, והוא הושיט יד לפתוח אותה לרווחה. מזווית עינו הבחין בטבעת הנישואים הזהה על ידו השמאלית.

ואז זה הכה בו. הזקנה הזאת, הזרה הזאת, אישה זו שמימיו לא ראה, אישה זו שלא דמתה כלל למיצ'יקו אהובתו, הייתה אשתו.

לויד רצה להביט בה, לדמיין איך נראתה בצעירותה, לשחזר את היופי שאולי ניחנה בו בעבר, אך -

אך הוא המשיך פנימה לחדר האמבטיה, ניצב מול האסלה, רכן להרים את המכסה ו –

– לפתע, בתדהמה, בתודה, בפליאה, שב לויד סימקו לסרן, לחדר הבקרה של מאיץ החלקיקים, כשהוא שקוע בכיסא הוויניל. הוא הזדקף וסידר את חולצתו.

איזו הזיה מרהיבה! זה יעלה להם ביוקר, כמובן: הם היו אמורים להיות מוגנים לחלוטין; 100 מטרים של אדמה חצצה בינם למאיץ. אך הוא שמע שפליטות אנרגיה גבוהה יכולות לגרום הזיות; אין ספק שזה מה שקרה.

לויד עצר רגע להתעשת. לא הייתה כל תחושת מעבר בין כאן ל'שם: לא הבזק אור, לא אובדן התמצאות, לא התפוקקות אוזניים. רגע אחד היה בסרן, ובמשנהו היה במקום אחר למשך - כמה? - שתי דקות אולי. וכעת, באותו אופן בלתי מורגש, שב לחדר הבקרה.

מובן שמעולם לא עזב. מובן שהייתה זו הזיה.

הוא הביט סביבו וניסה לקרוא את הבעות פניהם של האחרים. מיצ'יקו נראתה מוכת הלם. האם צפתה בלויד בעת הזייתו? מה עשה? הצליף בגפיו כחולה אפילפסיה? או רק שקע מחוסר הכרה בכיסאו? ודאי לא חלף זמן רב - אפילו לא שתי דקות - אחרת היו מיצ'יקו והאחרים גוהרים מעליו, בודקים את הדופק שלו ומשחררים את צווארונו. הוא העיף מבט בשעון הקיר האנלוגי: השעה הייתה חמש ושתי דקות.

הוא הביט בתיאו פרוקופידס. הבעת פניו של היווני הצעיר הייתה יותר מאופקת מזו של מיצ'יקו, אך חשדנית כשל לויד, והוא העביר את מבטו על שאר הנוכחים בחדר והסיט אותו ברגע שאחד מהם השיב לו מבט.

לויד פתח את פיו לדבר אף שלא היה בטוח מה ברצונו לומר. אך הוא סגר אותו כששמע אנחה בוקעת מהדלת הפתוחה לצדו. נראה שגם מיצ'יקו שמעה אותה כי שניהם קמו יחד. מיצ'יקו הייתה קרובה יותר לדלת, וכבר יצאה למסדרון כשלויד הגיע לדלת. "אלוהים!" אמרה. "אתה בסדר?"

אחד הטכנאים - סְוֶון - נאבק לקום על רגליו. כף ידו הימנית הייתה צמודה לאפו המדמם. לויד מיהר חזרה לחדר הבקרה, הסיר את ערכת העזרה הראשונה מהוו שבקיר ושב בריצה למסדרון. הערכה נחה בקופסת פלסטיק לבנה; לויד פתח אותה והחל לפרוש תחבושת.

סוון החל לדבר בנורווגית, אך עצר בעצמו כעבור רגע ופתח שוב בצרפתית. "כ... כנראה התעלפתי."

המסדרון היה מרוצף אריחים קשים; לויד הבחין במריחת דם ורודה בנקודה שבה פגעו פניו של סוון ברצפה. הוא הושיט את התחבושת לסוון, שהנהן בתודה והצמיד אותה לאפו. "זה מטורף," אמר. "כאילו נרדמתי בעמידה." הוא פלט צחוק קצר. "אפילו חלמתי."

לויד חש בגבותיו מתרוממות. "חלום?" שאל בצרפתית.

"חלום מציאותי," אמר סוון. "הייתי בז'נבה - בלה רוֹזֶל." לויד הכיר את המקום: הייתה זו קרפריה בסגנון ברטון בגְּרַנְד רוּ. "אבל זה היה ממש מדע בדיוני. מכוניות ריחפו בלי לגעת באדמה, ו –"

"כן, כן!" היה זה קול אישה, אך לא בתשובה לסוון. "זה בדיוק מה שקרה לי!"

לויד שב לחדר. "מה קרה, אנטוניה?"

אישה איטלקייה חסונה הייתה שקועה בשיחה עם שני אנשים, אך כעת פנתה ללויד. "כאילו הייתי פתאום במקום אחר. פרי אומר שגם לו זה קרה."

מיצ'יקו וסוון ניצבו כעת בפתח הדלת מאחורי לויד. "גם לי," אמרה מיצ'יקו בתחושת הקלה שאינה היחידה.

תיאו, שניצב ליד אנטוניה, קימט את מצחו. לויד לטש בו מבט. "תיאו? מה איתך?"

"כלום."

"כלום?"

הוא נד בראשו.

"כנראה כולנו התעלפנו," אמר לויד.

"אני בטוח התעלפתי," אמר סוון. הוא הסיר את התחבושת מפניו ונגע שוב באפו לבדוק אם הדימום פסק. הוא לא פסק.

"כמה זמן היינו מחוסרי הכרה?" שאלה מיצ'יקו.

"ו - אלוהים! - מה עם הניסוי?" שאל לויד. הוא שעט חזרה למסוף הבקרה של אליס ולחץ על כמה מקשים.

"כלום," אמר. "'לעזאזל."

מיצ'יקו נשפה אוויר באכזבה.

"זה היה צריך לעבוד," אמר לויד וחבט במסוף בכף ידו. "היינו אמורים למצוא את ההיגס."

"'משהו קרה," אמרה מיצ'יקו. "תיאו, לא ראית כלום בזמן שכולנו ראינו חזיונות?"

תיאו נד בראשו. "כלום. אני חושב - אני חושב שגם אני התעלפתי. אבל לא הרגשתי כל ערפול. צפיתי בלויד כשספר לאחור: חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, אפס. ואז היה חיתוך בעריכה, את יודעת, כמו בסרט. ופתאום לויד היה שקוע בכיסאו."

"ראית אותי שוקע?"

"לא, לא. רגע אחד ישבת זקוף, ובמשנהו היית שקוע בכיסא בלי שהייתה כל תנועה בין הרגעים. אני חושב שגם אני התעלפתי. אבל עד שנקלט במוחי שאתה למטה, כבר שבת והזדקפת, ו –"

צליל סירנה קטע את דבריו, זה היה רכב הצלה כלשהו. לויד יצא בריצה מחדר הבקרה וכולם יצאו בעקבותיו. בקצה המסדרון היה חלון. מיצ'יקו הגיעה ראשונה, הסיטה את התריסים והניחה לקרני השמש של שעת אחר הצהריים המאוחרת לחדור פנימה. הייתה זו כבאית של סרן, אחת משלוש שהארגון החזיק במקום. היא שעטה לאורך קריית המחקר לכיוון בניין המנהלה הראשי.

אפו של סוון חדל סוף-סוף לדמם, והוא החזיק את התחבושת ספוגת הדם לצד גופו. "אני תוהה אם עוד מישהו נפל," אמר.

לויד לטש בו מבט.

"משתמשים בכבאיות גם לעזרה ראשונה נוסף על שרפות," אמר סוון.

מיצ'יקו הבינה את חומרת המצב שעליו רמז סוון. "אנחנו צריכים לבדוק את כל החדרים במתחם ולוודא שכולם בסדר."

לויד הנהן ושב למסדרון. "אנטוניה, תבדקי את כולם בחדר הבקרה. מיצ'יקו, קחי את ג'ייק וסוון לכיוון הזה. אני ותיאו נבדוק בכיוון השני." הוא חש דקירת אשמה על ששלח את מיצ'יקו מעליו, אך היה זקוק לרגע להבין את מה שראה, את מה שחווה.

בחדר הראשון שאליו נכנסו לויד ותיאו הייתה אישה שרועה על הרצפה. לויד לא זכר את שמה, אך היא עבדה במחלקת יחסי הציבור. המסך השטוח מולה הציג את שולחן העבודה התלת-ממדי של לינוקס רד האט 9. היא עדיין הייתה מחוסרת הכרה. היה ברור מהחבּורה האיומה במצחה שהיא נפלה קדימה, נחבטה בלוח המתכת של השולחן והתעלפה. לויד עשה מה שראה באין-ספור סרטים: הוא נטל את ידה השמאלית בידו הימנית, סובב אותה כך שכף היד פנתה מעלה וטפח עליה בעדינות בידו השנייה, דוחק בה להתעורר.

בסופו של דבר היא התעוררה. "ד"ר סימקו?" היא הביטה בלויד. "מה קרה?"

"אני לא יודע."

"היה לי מין חלום," אמרה. "הייתי בגלריה כלשהי והסתכלתי בתמונה."

"את בסדר עכשיו?"

"אני - אני לא יודעת. הראש שלי כואב."

"ייתכן שיש לך זעזוע מוח. כדאי שתלכי למרפאה."

"מה זה שאון הסירנות הזה?"

"כבאיות. אני חייב ללכת עכשיו. ייתכן שאנשים נוספים נפגעו."

היא הנהנה. "אני אהיה בסדר."

תיאו המשיך הלאה במסדרון. לויד יצא מהחדר ופנה בעקבותיו. הוא חלף על פני תיאו, שטיפל באדם שהיה שרוע על הרצפה. המסדרון פנה ימינה בזווית ישרה ולויד המשיך בו. הוא הגיע לדלת משרד שהחליקה הצדה בדממה, אך כל האנשים בצדה השני היו בסדר, אף שקיימו שיחה ערה על החזיונות שראו. היו בפנים שלושה אנשים: שתי נשים וגבר. אחת הנשים הבחינה בלויד.

"לויד, מה קרה?" שאלה בצרפתית.

"אני עדיין לא יודע," השיב גם הוא בצרפתית. "כולם בסדר?"

"אנחנו בסדר."

"אני מבין שגם לכם היו חזיונות?" אמר לויד.

כל הנוכחים הנהנו.

"והם היו מציאותיים?"

האישה שטרם דיברה עם לויד הצביעה על הגבר. "לא החלום של ראול. הייתה לו מעין חוויה פסיכודלית." אמרה כאילו זה צפוי נוכח אורח חייו של ראול.

"לא הייתי מכנה אותה בדיוק 'פסיכודלית'," אמר ראול במגננה. שערו הבלונדיני היה ארוך ונקי וקשור בזנב סוס מרשים. "אבל החלום לא היה מציאותי. היה שם גבר עם שלושה ראשים –"

לויד רשם לעצמו את פיסת המידע הזאת. "אם כולכם בסדר, תצטרפו אלינו - כמה מהאנשים נפלו בעת האירוע. עלינו לוודא שהם בסדר."

"למה שלא תבקש באינטרקום שכולם יגיעו למבואה?" שאל ראול. "כך נוכל לספור את כל הנוכחים ולראות מי חסר."

לויד הסכים איתו. "תמשיכו לחפש; כמה מהאנשים עשויים להזדקק לטיפול מידי. אני הולך לקבלה." הוא יצא מהחדר, והאחרים יצאו למסדרון בעקבותיו. לויד בחר בדרך הקצרה לקבלה ושעט על פני הפסיפסים. כשהגיע לשם, טיפלו כמה פקידים בעמיתם שכנראה שבר את ידו בנפילה. אדם אחר נכווה כשנפל על ספל הקפה הרותח שלו.

"ד"ר סימקו, מה קרה?" שאל אחד הגברים.

ללויד כבר נמאס מהשאלה. "אני לא יודע. אתה יכול להשתמש במ"כ?"

הגבר לטש בו מבט; כנראה לויד השתמש בראשי תיבות שלא היו בשימוש באזור זה.

"המ"כ," אמר לויד. "מערכת הכריזה."

הגבר המשיך לתלות בו מבט חלול.

"האינטרקום!"

"אה, כמובן," אמר במבטא גרמני כבד. "מכאן." הוא הוביל את לויד למסוף ולחץ על כמה כפתורים. לויד נטל את מקל הפלסטיק הדק שבקצהו היה מיקרופון.

"כאן לויד סימקו." הוא שמע את קולו מהדהד מהרמקול במסדרון, אך המסננים במערכת החרישו את ההד. "משהו קרה, אין בזה ספק. כמה אנשים נפצעו. אם אתם אמבולטוריים –" הוא עצר בעצמו; האנגלית הייתה שפתם השנייה של רבים מהעובדים. "אם אתם מסוגלים ללכת, ואם האנשים איתכם יכולים ללכת, או לפחות להישאר במקומם ללא השגחה, בואו בבקשה למבואה. ייתכן שמישהו נפל במקום נסתר; עלינו לגלות אם מישהו חסר." הוא הושיט את המיקרופון חזרה לגבר. "אתה יכול לחזור על עיקר הדברים בגרמנית ובצרפתית?"

"'יה!" הגבר החל לדבר למיקרופון. לויד התרחק ממערכת הכריזה. הוא הוביל את כל האנשים שלא נפגעו מהקבלה למבואה, שהייתה מעוטרת בלוח פליז ארוך שנלקח מאחד הבניינים הישנים שנהרסו כדי לפנות מקום למרכז הבקרה של מאיץ החלקיקים. בלוח נכתב בצרפתית השם המקורי של ראשי התיבות סרן:Conseil Européen pour la Recherche Nucléaire. כיום לא הביעו ראשי התיבות דבר, אך השורשים ההיסטוריים כובדו כאן.

פני רוב האנשים במבואה היו חיוורות, פרט לכמה - לויד עצר בעצמו בטרם חשב עליהם כמלנינו-אמריקאים, המונח שבו משתמשים כעת בארצות הברית לציון שחורי עור. אף שאחד הנוכחים, פיטר קרטר, היה במקור מסטנפורד, שאר שחורי העור הגיעו מאפריקה. היו גם כמה אסיאתים, כולל מיצ'יקו, שהגיעה למבואה בתגובה לקריאה בכריזה. לויד התקרב אליה וחיבק אותה. תודה לאל שהיא לא נפגעה. "מצאת מישהו שנפצע קשה?" שאל.

"כמה חבלות ואף מדמם נוסף," אמרה מיצ'יקו, "אבל שום דבר רציני. ואתה?"

לויד סקר את הנוכחים בחיפוש אחר האישה שנחבטה בראשה. היא טרם הופיעה. "זרוע שבורה, כווייה קשה ואולי זעזוע מוח." הוא השתתק. "כדאי שנזמין אמבולנסים שייקחו את הפצועים לבית החולים."

"אני אטפל בזה," אמרה מיצ'יקו ונכנסה למשרד בקבלה.

האספה החלה לגדול וכללה כמאתיים איש. "סליחה!" צעק לויד. "אבקש את תשומת לבכם! ווֹטְרֶה אָטֶנסיון סִיל ווּ פְּלֶה!" הוא המתין עד שכל המבטים פנו אליו. "הביטו סביבכם ובדקו אם אתם רואים את כל חברי הצוות שלכם או עמיתיכם. הגידו לי אם מישהו נעדר או אם מישהו מהנוכחים זקוק לטיפול רפואי מידי. הזמנו אמבולנסים."

מיצ'יקו חזרה בעודו מדבר. עורה היה חיוור יותר מהרגיל, וקולה רעד כשדיברה. "לא יגיעו אמבולנסים," אמרה. "לא בקרוב, בכל אופן. מוקדנית החירום אמרה לי שכולם נדרשים בז'נבה. כנראה כל הנהגים התעלפו; הם לא יכולים אפילו להתחיל לספור את מניין ההרוגים."