הבז הנודד

<

בני הזוג קַאלֶן היו אירים אבל דווקא בצרפת פגשתי אותם ויכולתי להתרשם מאהבתם ומצרתם. הם היו בדרכם לאחוזה ששכרו בהונגריה; ויום אחד אחר הצהריים באו לשַנְסֶלֶה לבקר את ידידתי הטובה אלֶכְּסַנדְרה הנרי. זה היה במאי 1928 או 1929, לפני שחזרנו כולנו לאמריקה, והיא פגשה את אחי ונישאה לו.

למותר לומר, שנות העשרים היו שונות מאוד משנות השלושים, והנה עכשיו כבר התחילו שנות הארבעים. בשנות העשרים לא היה חריג לפגוש זרים בארץ כלשהי, זרה להם כפי שהיא לך, כשמסלול נדודיך פשוט הצטלב בשלהם; ולעשות כמיטב יכולתך להכיר אותם באחר צהריים אחד; ואולי לקרוא להיכרות הבזק הקטנה הזאת ידידות. באוויר עמדה מין סקרנות אידיאליסטית או אופטימית. וגחמות של אופי, והמלחמה והשלום למיניהם המתחוללים בנפש, נראו מעניינים ביותר ואפילו חשובים.

שנסלה הוא ודאי מקום כאוב בשנות הארבעים, אף כי השתנה פחות כמעט מכל מקום אחר בצרפת, אני מניח, משום שהוא חסר חשיבות. זכור לי ששניים שלושה קילומטרים משם, בפֵּלוֹר, היה בית ספר למה שקרוי היום למרבה הרומנטיות הפלגה שמימית, שדה תעופה צנוע וכמה הנְגרים; אבל אם משתמשים בו עכשיו ודאי שהוא בידי הזרים. בימינו דאז, הדוכסית דה שָאלוֹ הזקנה, קרוביה העניים וידידיה, במעילים הדוקים, על סוסים קצרי נשימה, נהגו לצוד ביער פֵּלור. יכולנו לשמוע את חצוצרות הציד שלהם שנשמעו כמו טיול של נערים בעלי קול סופרן שהלכו לאיבוד. מאז אולי הוטמנו תותחים נגד מטוסים להגנת פריז בין מחילות השועלים: מכשירי קשר כועסים מגמגמים בין הענפים המטופחים. עכשיו לפחות יכולים השועלים והקיכלים לחזור. הזקן, שר הממשלה לשעבר, שהשאטו והפארק הקטן שלו גבלו בגנהּ של אלכס, כבר מת.

ביתה היה רק מקטע של רחוב הכפר: שתי יחידות מגורים קטנות ואורווה גדולה שחוברו ושופצו ורוהטו ביוקר רב בסגנון המודרני הפשוט. היא או האדריכל שלה שגו בתכנון קומת הקרקע. חדר האוכל והחדר המיועד לאורחים גבלו ברחוב, שהוא גם הדרך הראשית לאוֹרלְאָן ולאזור התיירות של הלוּאָר; כך שהתנועה הצרפתית הפרועה כמעט התחככה בקירות, ומשאיות כבדות הבהילו אותך כל הלילה. לא רק חדר השינה של אלכס אלא גם המטבח והמזווה נפתחו אל הגן השקט, רחב הידיים. הדבר שימח את המשרתים החדשים שאלכס הביאה איתה ממרוקו, צמד רומנטי בשם ז'אן ואֵוָה. הם מיהרו להשתלט על אחת מפינותיו בצִלם של כמה עצי דולב לשימושם הפרטי; וכל האביב העבירו שם כל רגע פנוי, במריבות ולעתים בבכי בשעות היום, אך כמו שעון בהתפייסות שנחתמה בנשיקות לאור הדמדומים או הירח... אני מזכיר את מיקומם היוצא דופן של מגורי המשרתים משום שביום ביקורם של בני הזוג קאלן הלכתי לדבר עם ז'אן וראיתי את קאלן בגן, מתמסר לשווא לקנאתו הנוראה, משוחרר מן האהבה לכמה דקות.

לא נאמר דבר על בואם, או שנאמר ושכחתי. שמעתי את צלצול הפעמון, אחר כך צלצול נוסף. ז'אן ואווה היו מן הסתם בחוץ או נמנמו. אלכס הזמינה שיחת טלפון ללונדון באיזה עניין עסקי קטן ומעצבן ולא רצתה שיפריעו לה. לכן ניגשתי לדלת; ושם חנתה הדַיימְלֶר הארוכה הכהה, תופסת את כל השטח המרוצף שבין הבית לכביש, ושם ניצב האירי ועמד לצלצל בפעם השלישית. “הו, מה שלומך, האם זה הבית של מיס הנרי, שמי קאלן,“ אמר; ופנה לסייע לגברת קאלן לצאת מהמכונית, תמרון שחִייב רגישות, שכן על פרק ידה נשאה בז בוגר שראשו מכוסה בברדס. נהג צעיר בעל צורה סייע אף הוא. הגברת היתה לבושה בהידור רב ונעלה נעליים שעקביהן היו הגבוהים ביותר שראיתי מעודי; וכשגבר אדיב אוחז בכל אחד ממרפקיה דידתה על אבני המרצפת העתיקות, כשהציפור מתנדנדת קלות ומקמרת את כנפיה כדי לייצב את עצמה.

אמרתי להם את שמי, והם חזרו עליו אחרַי ולחצו ידיים בחביבות עמומה ורבת רושם. “הבאתי את הבז שלי,“ הודיעה גברת קאלן ללא צורך. “זאת נקבה והיא חדשה. חשבתי שאלכס לא תתנגד. ואני מקווה שגם אתה,“ הוסיפה והשתהתה, עיניה בורקות כדי להחמיא לי רק במקרה שלדעתי אני בעל סמכות מסוג כלשהו בביתה של אלכס, “לא תתנגד.“ לא היתה לה כל דרך לדעת מי ומה אני: אורח מזדמן או קרוב משפחה של אלכס ושמא אהוב.

עיניה היו בצבע כחול־בדולח, איריות מובהקות, וכולה היתה מובהקת גם מבחינות אחרות, למרות קולה הלונדוני הנמרץ ושמלתה הצרפתית המשובחת. האיפור על פניה היה טוב מכפי שהיית מצפה אצל גברת בַּזיירית; בכל זאת אפשר היה לראות שעורה פלומתי מטבעו ואפה הסולד נוטה לוורוד. היה בפניה גם עיקום קל, בעיקר בתואם שבין הנחיריים והשפתיים הקטנות והזריזות. מה נדיר יפי תואר בקרב האירים, אמרתי לעצמי; ולכן איזו מהומה מתעוררת כשקורה והוא מופיע: אֵמֶר ודירְדְרֵה, גברת או'שֵיי וגברת מק'בְּרַייד. ואז נפל מבטי על אצבעותיה השלגיות המגוממות של גברת קאלן, על אחת מהן יהלום בולט, על אחרת ספיר כוכב. בין שרוולה לבין הכפפה הגסה שאליה נצמד הבז נגלה פרק כף ידה כמו פיסת שושן צחור; וקרסולה הישר להפליא תאם אותו, בהבהוב קל של גרב. די היה בסגולות חן אלה לזכות אותה בהיקסמות מסוימת ובסערת רוח מצד המין הנגדי: בעלה, למשל.

בינתיים נחפז ובא ז'אן במבוכה נאה, מכפתר את המקטורן הלבן שלו. שלחתי אותו להודיע לגבירתו על הגעת אורחיה ולהנחות את הנהג שלהם אל המוסך, בעודי מנסה להוליכם אל הסלון. אבל גברת קאלן המשיכה להסביר את הבז: “שמה לוסי. תגיד, היא לא מתוקה? היא סקוטית; יש לי אותה חמישה או שישה שבועות. שומר ציד מאזור אינְוֶרְנֶס לכד אותה, אבל היא בסדר, רק אצבע אחת התעקמה במלכודת. רואה, האצבע הזאת?“ היא התעכבה במפתן והרימה את פרק היד הכסויה שעליה ישבה לוסי, ואז ראיתי: הציפור נאחזה בעור הנוקשה והמוכתם, טופר אחד לא נלפת כשורה. הכתם על העור היה דם קרוש.

“אני קוראת לה לוסי כי אבי הזקן היה מבקש שאקרא לו מכִּתבי וולטר סקוט* בחורף בכל פעם שמזג האוויר נהיה גרוע מכדי לצאת לציד. חשבתי שאלכס תרצה לראות אותה.“

“בלאו הכי היינו מוכרחים להביא אותה,“ ענה ואמר בעלה בקול רם. “הדברים האיומים ביותר קורים אם אנחנו משאירים אותה במלון. היא מפחידה את החדרניות, והן צורחות ובוכות. אני חייב לחלק טיפים עצומים.“

הוא היה גבר רחב גרם, לא ממש שמן אבל בעל נפח ומקומות רכים פה ושם, פחות בחלק האמצעי ויותר ויותר לאורך גבו, סביב ראשו, בידיו. גון עורו הבריטי רימז על אכילה ושתייה יותר מאשר על ציד וירי; ודאי ששום דבר בו לא רימז על בזיירות. עיני האגוז שלו היו אדומות קמעה, מבליחות מפעם לפעם באור זהוב; והיה לו מנהג לפתוח ולסגור את שפתיו, כמו בשרבוב נרגן או בנשיקה חסרת תוחלת, מתחת לאניצי שפמו.

כשעמדנו להתיישב בסלון שניהם הבחינו בו, ומסתבר שחשו צורך להעיר. “איזה חדר נהדר, נהדר,“ אמרו, “מאוד בלתי רגיל ומודרני ונוח.“ החדר לא היה נהדר אבל היה רחב ידיים מאוד: כל מה שהיה פעם האורווה עם המתבן המוגבה פונה כך שהגג שימש כתקרה, עם קורות מעץ ערמון שהזדקרו בנוסח גותי שמונה או עשרה מטרים כלפי מעלה; כל חלקי העץ נמשחו בלכה כהה והקירות נצבעו לבן. הוא הזכיר לי כנסייה כפרית. ברווחים שווים נתלו מסביב תמונות מודרניות מסוימות ובהן רק רישום בסיסי גס וצבע עולה על גדותיו, כמו ויטראז'. אבל ביום יפה כמו זה, האפיל על האמנות המודרנית וגימד אותה נוף הגן והפארק שמעבר לו, כיוון שהאדריכל של אלכס הוריד כמעט שליש מהקיר בצד ההוא והתקין שתי שמשות גדולות.

גברת קאלן טופפה אל חלון הנוף הזה וקראה שוב באדיבות: “גן נהדר. איזה מזל שיש בריכה טבעית!“ זה היה מה שקרוי בפי הצרפתים גן אנגלי; בלי ערוגות פרחים מסודרות — אי־אלו צמחים מלבלבים בין העשבים, שבילים לאורך המים ושיחים משגשגים, בזוהר המעומעם של שלהי מאי. השמיים הטיפוסיים למחוז סֶן־אֶ־וַאז, ענן דמוי קצף וכחול חלש, נפרשו אף הם לרגלינו, מרוחים בבבואה רכה על פני הבריכה. כל אחד מהעצים שברקע עטה גוון שונה של אותו צבע אקסטטי.

אבל כשעמדה גברת קאלן נוכח כל זה, היה לי רושם של אדישות ונימוס גרידא; מבטה לא קלט הרבה. קמיטת מצח קלה, סקירה יעילה, רק כדי לבדוק אם יש שם משהו בשבילה באופן אישי, ולא היה. בתוך רגע החלו ריסיה הבהירים לרפרף שוב, המתח באישונים הכחולים רפה והם רק ברקו. מבטיה הממושכים וטעוני ההבעה נועדו כולם לבעלה ולבז שלה.

מה שהצפייה בגן הזכירה לה בעיקר היה שהציפור אינה יכולה לראות: כל ראשה פרט למקור היה מכוסה בברדס ההולנדי המנוצה. “לוסי המסכנה, עיוורת לגמרי,“ מלמלה; ובמיומנות רבה תפסה שרוך אחד בין שיניה ואת האחר בימינה, בין בוהן לאצבע, והסירה מעליה את הברדס. גם לוסי קימטה מצח, סקרה את החדר במעגל ומצמצה אל החלון. אחר כך פתחה וסידרה מחדש את הכנפיים הלבנבנות והכחלחלות סביב צווארה; סירקה את ראשה בין רגליה הקשורות, החליקה את לחיה כנגד כתפה החסונה.

גברת קאלן התהלכה אנה ואנה, כנראה בניסיון להחליט איזו כורסה תתאים ביותר לה וללוסי. אז נכנסה אלכס בתום שיחת החוץ העסקית שלה, מתנצלת על שלא קידמה את פניהם מיד. הם השיבו בסבב נוסף של מחמאות על הבית ועל הגן, ושוב נערכה היכרות עם הבז. “לוסי, על שם לוסי אשטון, לוסי מלָמֶרמוּר,“ הסבירה גברת קאלן. “את לא זוכרת את השיר שלה? ‘לחיות בנחת ולמות בלאט, ריקים היד והלב והעין'.“

למרבה השעשוע המהם קאלן כמה תווים מתוך סצנת השיגעון ב“לוצ'יה“ בקול אירי גברי גבוה. אשתו היסתה אותו במלמול שמו, שהיה לארי; והמשיכה ויידעה את אלכס שהם שוהים ב“פלאזה־אוֹנוֹרֶה“, עסוקים בקניות בפריז, להוטים לצאת לדרך להונגריה דרך סטרַסבּוּר למחרת היום. רוחי קצרה שיחדלו מהשיחה הבטלה הזאת ויתיישבו, כי רציתי לשבת ולהתפעל מהבז בנחת ולשאול כמה שאלות. לסוף ביקשה גברת קאלן כיסא עם גב ישר, והבאתי לה כזה מחדר האוכל.

הרשימה אותי מאוד התלהבותה של אלכס בחלק הראשון של ביקורם של בני הזוג קאלן. הדבר הזכיר לי שהיא ודאי סובלת מבדידות כאן בצרפת רק איתי ועם בת דודי ועם עוד כמה ידידים כמונו. קודם לכן בילתה כמה שנים בסקוטלנד עם אביה, ובמרוקו, ובמסעות במזרח; ובלונדון גם מכרי נעוריה היו אנשי האוויר הפתוח כמו שני אלה, מרוכזים בעצמם אך בלא כל התבוננות פנימה, נמרצים אך בטלים רגשית. זה היה זן אנושי שהיא לא רחשה לו עוד כבוד או אמון, אבל עדיין נהנתה בבירור מחברתו.

התלהבותם מעצמם ומכל השייך להם, השופעת תמיד, מפכפכת בלי מאמץ ומבעבעת כמו מזרקה, תפסה את תשומת ליבך והשתקפה בתודעתך; מעט־מעט התחלת גם אתה לבעבע איתה. אחת מתכונותיה הבולטות של אלכס היתה היעדר סקרנות, ודומני שהיה זה בעיקר חשש לעורר או לאפשר חקירות של אחרים לגביה. ייתכן שאנוכיות הרגיעה אותה ועשתה אותה ביישנית פחות. מכל מקום, באחר הצהריים ההוא היא שאלה שאלות בעניין רב, לרבות כמה שעלו גם בדעתי; וגברת קאלן השיבה בחפץ לב; וקאלן האזין בחפץ לב והחזיר הדים משוערים משלו. כך נוצר מין תואם תמוה, שגם אני הנחתי לעצמי בהדרגה להיכלל בו, ודי הופתעתי מכך.

בין השאר, הציפור הקסימה אותי כל כך עד שלשום דבר מלבדה לא נודעה חשיבות רבה. והיא היתה לי התגלמות או סמל לכל נושאי השיחה המעניינים באמת שהאנשים החברותיים, למודי המסעות, הספורטיביים האלה נמנעים מהם על פי רוב: חולי, עוני, מין, דת, אמנות. כל אימת שהתחלתי להשתעמם, מבט חמור מעיניה המטורפות סייע לי להפסיק להאזין ובמקום זה לחשוב בריכוז על עצמי, או פשוט בכוחות עצמי.

יתר על כן, הזוג קאלן החל להתמיה אותי, להקסים אותי במובן הזה. בין שאני מצליח להגיע להבנה ממשית של בני אדם או נכשל בכך, תכופות אני מתחיל בשטחיות כעוסה, עזה. ואמנם הם היו רק זכר ונקבה מאותו זן של בריטים אמידים אשר פוקד את העולם כולו בעודף מרץ ובזחיחות דעת. הם היו מרוכזים בעצמם, ידידותיים אך צוננים, מְבלי עולם ותו לא. אבל שום דבר בהם לא היה באמת זחוח או אפילו רגוע. כך התרווח לו קאלן בנחת ברַכָּה שבכורסותיה של אלכס, רגליו פשוקות לרווחה או שלובות ברפיון יותר מהצפוי אצל ג'נטלמן נאמן למוסכמות; מלקק את שפתיו תחת שפמו הדקיק; מהרהר בבירור בסעודת הערב שלו; קוטע את דברי אשתו בהפסקות קצובות כאילו זו מלאכת חייו. ועם זאת דומה היה כאילו הוא נאבק כל העת באיזו הרגשה מוזרה, וזו מערימה עליו איכשהו. כל אימת שדיבר, אשתו חייכה או לפחות הטתה את ראשה לעברו. הדבר העיד, כך סברתי, על דרך ארץ מצדה; רבות מהערותיו, ובעיקר נימת קולו, היו לא נעימות. אבל בין הערה להערה היתה במבטים ששיגרה לעברו חיבה צלולה כדמעות. ובעודה מרעיפה תשומת לב אוהבת על הציפור העצומה שעל זרועה, הסבה בלי הרף את עיניה לעברו, מפצירה בו שישתדל אף הוא לרחוש לציפור חיבה. זה היה כאילו הציפור היא תינוק והוא מאהב; או שמא להפך?

אלכס הביעה הפתעה על כך שהם עזבו את אירלנד מרצונם בעונה נעימה כל כך של השנה. גברת קאלן ענתה שבעונה או מחוץ לעונה אין הרבה מה לעשות באירלנד חוץ מציד. “והבנים האיומים שלנו מתישים את סוסי הציד שלנו כשהם באים הביתה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להחזיק מספיק סוסים בשבילם. אני לא יכולה לסבול בהמה שאחרים רכבו עליה.“

היא הזכירה במתינות גם את הכרסום שחל בהון מהסוג הישן והשקט כמו זה שלהם. הבַּאנְשי, רוח הרפאים המיללת בפרוזדור הפרוץ או במשוכות המגודלות עשב, מבכה לא את מותם של שארי בשר אלא העלאת מס, ירידה בערכן של רנטות והשקעות... אמנם הם עדיין נראים עשירים, לבושים משי בעבודת יד עם יהלומים, טוויד רך כמשי, שוהים בפלאזה־אונורה בדרכם לבודפשט בדיימלר. אבל כל זה למעשה זול יותר מאחוזת כפר ישנה מלאה אורחים, עם כל המתחייב מכך: אורווה וכלבייה ומזווה ומרתף יינות ומשרתים די הצורך. כיוון שסגרו את קאלן הוֹל, ציינה גברת קאלן, עכשיו הם יכולים להיענות להזמנות מחצית מהשנה; ואירופה זולה.

העובדה שסיפרה לנו כל זאת היתה בבירור למורת רוחו של קאלן. הוא הודיע לנו בחמימות שאחד משכניו, סתם אידיוט שיכור, מכר כל מה שאפשרו לו תנאי העיזבון, ושניים מדודניו נאלצו לשכור להם דירות; וככה זה בכל רחבי האיים הבריטיים. מצבם שלהם אינו מפוקפק או נואש. יש עוד אי־אלו ירושות שצפויות להם, מהצד שלו, לא של גברת קאלן. בניו יכולים להיחשב בוגרים, אם כי לא בעיני אימם; אבל הם עדיין בעיצומו של הדיחוי הגדול, רכישת השכלה, דבר יקר. אחיו ואחותו שמחים לארח אותם בחופשותיהם הארוכות, אבל על פי רוב הם מעדיפים להתבטל בקאלן הול עם שניים או שלושה משרתים, ממילא קשישים מכדי שאפשר לפטרם; והם יוצאים לציד עם השכנים. קל לצעירים להסתדר עם אנשים חדשים, אפילו כמו זה האחרון במחוז שלהם, תעשיין בעל תואר אצולה בשם בִּילְד, יהודי; בכלל לא קל לו.

גברת קאלן אמרה משהו להגנתו של הלורד בילד. תודה לאל שהוא שקנה את האחוזה הגובלת בקאלן הול, בעיקר בגלל הבנים שלהם. אף על פי שהוא ממוצא גרמאני פשוט הוא מקפיד מאוד בנימוסיו ובכללי הספורט ובשמירה על הכושר; יותר משהקפידו הם. השפעת שכנים כמוה כחינוך; המורים הטובים ביותר שייכים לגזעים ולמעמדות שבעצמם למדו רק לאחרונה.

עכשיו קם קאלן ונעמד לצד אשתו, מקניט את הבז בנפנוף אצבע. סברתי שעיניה הגדולות של הציפור הראו רק תמיהה טבעית קלה; לעומת זאת על פניו עלה גיחוך אטי של בוז וחיוורון פשט בהן. כך גיליתי לראשונה את העובדה המעניינת שהוא שונא את לוסי. הוא מוכן ומזומן להקריב קצה אצבע כדי שתהיה לו עילה להשיב לה כגמולה, חשבתי; ודמיינתי אותו מרים כיסא או שולחן קפה ומנחית אותם על ראשה. איזה הבדל יש בין חיות ובני אדם! לוסי מן הסתם תגלה אכזריות גועלית בבוא העת; אבל לפי שעה ישבה בנועם בלי מעש, בעמדת המתנה. ואילו האנושיות תיאטרלית, ומוכרחה להתכונן ולהתאמן לקראת כל מעשה שיש בו רגש; וכך מחצית חיינו אינה אלא העמדת פנים עמומה וסוערת.

גברת קאלן רק נשאה מבט אל בעלה ואמרה בנימה קטיפתית: “הצרה עם אירלנד, מבחינתי, היא שלא מוצא חן בעיניהם שיש לנו בז. לורד בילד, כמובן, מסתייג; אבל הוא לא מפריע לי. הוא כל כך לא בטוח בעצמו; חוץ מזה הוא יהודי; קשה לצפות ממנו שיחיה וייתן לחיות. אבל השכנים האחרים שלנו והמשפחה מייגעים כמעט באותה מידה.“

קאלן תקע את היד המקניטה בכיסו וחזר לכורסה. עיני אשתו נצצו בעוז, אולי בחרטה מהסוג המתיימר להתלוצצות. ואולי רצתה לקטוע את הדיון במצבם באירלנד ובמעמדם החומרי כדי לחזור לנושא היקר לליבה — הבז שהוא כל עולמה.

בקיץ הקודם, סיפרה לנו, הונגרי זקן אחד מכר לה בז זכר מאולף. “לקחתי אותו איתי בחורף שעבר כששהינו אצל איזה אמריקאים נחמדים בסקוטלנד. יש מחלה קשה שנקראת ‘קרוֹקס' והוא נדבק בה ומת. הם התקינו את ההסקה האמריקאית שלהם, ואני חושבת שבבית ישן היא גורמת ללחות, לא כן? ואז שומר הציד שלהם לכד את לוסי ונתן לי אותה. איזה מזל! תמיד רציתי בז אמיתי, ‘האגרד', לביית ולאלף בעצמי.“

במינוח המדויק של הציד, הסבירה, רק הנקבה נקראת ‘פלקון', בז; ו'האגרד' היא ציפור שכבר צדה בעצמה, כלומר לפחות בת שנה כשנתפסה.

פרט לאותו חלק מעוות של כף רגל אחת, לוסי היתה דוגמה מושלמת של מינה, פַלקוֹ פֵּרֶגְרינוּס, הבז הנודד. גופה היה ארוך כאורך זרוע גבירתה; נוצות כנפיה במנוחה היו קצת ארוכות מדי, מוטלות על גבה כמו אוהל מקופל. גבה היה בגוון ברזִלי לא מוגדר; רק פטינה קלה של אדמומיות נעורים עדיין בהקה עליו. החזה המפואר שלה היה לבן עם ציציות או גדילים ערמוניים. מתוך מכנסיים מצויצים ירדו רגליה הישר אל מוט הישיבה, מזוגגות בצהוב־ירקרק ולכאורה בלי שום בשר עליהן.

אבל עיקר יופייה היה בהבעתה, שהיתה כמו להבה קטנה, וכך תפסה והחזיקה את תשומת ליבך אם כי לא הבהבה ולא היה בה שום דבר מבהיק ואף לא שום חמימות. זה מראה שיש לפעמים לגברים, גברים עתירי אנרגיה, שתאוותם או ייעודם מעסיקים אותם כל רגע מרגעי חייהם. אלה עשויים להיות אנשים טובים אך לא אחת טועים לראות בהם רשעים, ולהפך. במקרה של לוסי הדבר נראה בעיקר בעיניה, שלא היו שחורות אלא בצבע חום קדורני, גדולות במידה בלתי מצויה וקבועות עמוק בראשה המשוטח.

בכל צד בחלק העליון של מַקורה היתה שן, חט קטן. גברת קאלן הסבירה שהציפור המיומנת במלוא אונה משתמשת בה לניתוק חוט השדרה של טרפה, וזה המוות הרחום ביותר בטבע. זה הזכיר לי את הכפפות המצוידות בקרס שהחקלאים שלנו משתמשים בהן לקילוף תירס; וכך למעשה זה פועל, חשבתי: הבז בשמיים כמו כף יד מלאכית גדולה, שעוקרת את בשר היונה או החוגלה מתוך נוצותיה, את נשמתה מתוך גרונה.

דומני שגברת קאלן היא האישה הדברנית ביותר שפגשתי מעודי; ובז, בז, רק על כך דיברה, כל אחר הצהריים. תושבים רבים למדי של האיים הבריטיים להוטים כל חייהם להרוג איכשהו חיית בר כלשהי, ומטבע הדברים מוקירים את חיות הבית שמסייעות להם בכך. אחרים, שיודעים הכול על טבע האדם, מעדיפים בכל זאת לשוחח על חיות, אולי משום שזה נושא בטוח לשיחה. התלהבותה של גברת קאלן לא היתה כזו כלל וכלל, וקרוב לוודאי שהיתה מטרידה או מדאיגה את רוב בני ארצה. כפי שהתרשמתי אחרי שהאזנתי לה זמן מה, היא חוותה איזו הזיה מוזרה שגאתה בקרבה או איזו מצוקה שקשה להתעלם ממנה, וניסתה להפיג אותה בדיבור, במין כפל משמעות מתמשך. אני סבור שהיא לעולם לא היתה מודה בשניוּת הזאת, ואולי לא היתה מסוגלת להתבטא במלים ברורות. בדברים שאנשים אומרים יש בדרך כלל משמעות רבה משהם מבינים.

היא יידעה אותנו, למשל, שבמצב הטבע בזים ממעטים למות ממחלה; הם גוועים ברעב. אובד להם כושר הראייה; כמה מכנפי המעוף שלהם נשברות או נושרות; טופריהם מתקהים או נשברים. הם מאבדים את יכולתם להעריך אחרי איזה טרף כדאי לרדוף; או שמעופם מואט עד שאפילו טרף סביר מצליח להימלט. או, מפני שמשקלם פחת, העִיטה מלמעלה אינה מהממת את הקורבן. או שלאחר שנעצו טופרים, הם אינם יכולים להתמיד באחיזה עד להרג. יום אחר יום הם שמים את עצמם ללעג. הם נאלצים להסתמך על ציפורים צעירות מאוד או חולות, או על חיות קטנות על הקרקע, שאותן הכי קשה לזהות. ובכל מקרה אין מספיק ניצחונות קלים כאלה לשמור על נפח גופם. ככל שהם רעבים יותר, כן הציד מעייף אותם יותר ויכולתם לצוד נחלשת. וככל שהם נחלשים כן הם רעבים יותר, בערבוב אומלל של סיבה ומסובב. לבסוף דומה שבושה ונואשות חולנית מכריעות אותם. הם פשוט יושבים על סלעים או על עץ איפשהו ומחכים למוות, וכפי שניתן לומר באופן פילוסופי, מניחים לעצמם למות.

“אשתקד פגשתי מישהו מסגל העובדים של בית המשוגעים הגדול שלנו בדבלין,“ הוסיפה גברת קאלן. “הסתקרנתי לראות איך זה שם, והוא לקח אותי איתו יום אחד אחר הצהריים לסבב ביקורת. כמה מהמשוגעים הזכירו לי בזים, בדיוק.“ המטורפים הנרפים, שיושבים בידיים על הברכיים, מותשים בדמיונם, אינם מסוגלים לדבר בקול רם מלחישה, עיניהם בוערות אך אינן מתמקדות, ללא כל יכולת להתרכז...

קאלן כחכח בגרונו בקול גדול, אולי במחאה על סקרנותן של נשים או על האיוולת הזאת של ייחוס משמעות להתנהגותן של סתם ציפורים.

בזיירים מאמינים שרעב מן הסתם קשה יותר לבזים מאשר לעופות ולבעלי חיים אחרים, אמרה גברת קאלן. הוא משגע אותם, מציק בכל נוצה מנוצותיהם; גירוי שאין מנוח ממנו בכפות רגליהם הנוראות; גוש מדמם בגרונותיהם, שמעטה הנוצות הבהיר כרוך סביבם כתחבושת רפויה. החמדנות הכאובה, הדבקות החולנית במטרה, מאפשרות לאלף אותם ולשכלל את הטכניקה המופלאה של הבזיירות, ואין עוד ציפור שיכולה ללמוד כל כך הרבה. שומעים את זה בקריאה שלהם — אֵייק, אֵייק — כאב, כאב, כפי שחיקתה אותה גברת קאלן למעננו — זעקה קצרה וגבוהה, מלווה בנימה של גרגור או בעבוע, כאילו פיותיהם מלאים מים רותחים. “אני משערת שבני אנוש אף פעם לא מרגישים משהו כזה.“

“אבל מַדלֶן, מדלן, אנחנו אף פעם לא רעבים,“ מיחה בעלה בצחקוק שניכר בו סיפוק רב. “איך אנחנו יכולים לדעת?"

היא ביקשה ממנו שלא ישתטה. היא הכירה בשעתה אנשים שגוועו ברעב, רפובליקאים אירים שהסתתרו מפני המשטרה האנגלית, גרמנים ב־1922, ותשאלה אותם; והם תיארו זאת כמין תחושה מנומנמת ורכה.

תהיתי על כך. אף על פי שהייתי ילד עני, בחווה בוויסקונסין ובשכונת עוני בשיקגו ובגרמניה ב־1922, לא יכולתי לזכור שום תחושה מוגדרת של רעב, כלומר, רעב של הקיבה. וחשבתי — כפי שחושבים כל הנהנים מתזונה טובה יחסית — על הסוגים האחרים של רעב אנושי, נפשי ורגשי וכולי. למשל, החלטָתי כגבר צעיר להיות סופר אמן. איש לא הזהיר אותי שאין לי מספיק כישרון. לפיכך תקוותי להיעשות אמן טוב מאוד נעשתה מרירה, צורבת ומורטת עצבים; וזה יחמיר ככל שאזקין. גם האמן הלא מוצלח סופו לשקוע באפתיה, להיות גאה ומדוכדך מכדי לעוף שוב, להמתין להשראה שמתעכבת, להשתעמם עד מוות... כמובן, לא דיברתי על כך עם אלכס והזוג קאלן. סברתי שיהיה חסר טקט ואיכשהו לא תקין אפילו לחשוב על כך, בשעה שהם יושבים ומחליפים מידע על החיים הממשיים, על אומות מורעבות ומיני ציפורים חמדניות באמת.

ואז הציפור הנוכחת בינינו סוככה כדרכם של עופות דורסים שלכדו טרף, כלומר עמדה רגע על רגל אחת, טלטלה את הרגל האחרת ואת הכנף כלפי מטה, פרשה את אותה מחצית של נוצותיה כמו מניפה ארוכה ונעצה בי את מבטה, ממצמצת או קורצת אלי בעיניה. אבל מכיוון שכתיבתי לא עלתה יפה כל אותו אביב לא עצרתי כוח להעניק לה בתגובה אלא תשומת לב חולפת. תחת זאת התחלתי לחשוב עליה כעל דימוי של תאווה מינית. זו מכל מקום ההקלה הגדולה שבלֵאות הנגרמת מעבודה, הנחמה הטבעית על שאינה עולה יפה. ואולי החיבור הרגשי בין בני הזוג קאלן הוא שהעלה זאת בדעתי. מן הסתם האמנות היא דבר חריג מכדי להיות נושא ראוי לשיחה; אבל מין — לא. לפחות בארצות טובות כמו צרפת וארצות הברית בתקופות של שגשוג כמו שנות העשרים, מין הוא העזה מכל התאוות למרבית הגברים רוב חייהם.

וגברים עזי יצר במיוחד, אם אינם נכנעים ומתחתנים ונשארים נשואים, פחות או יותר גוועים ומתים. אני עצמי הייתי עדיין צעיר אז, ומזלי באהבה שפר עלי. אבל מריבות וכישלונות בתחילת הדרך משמשים כאזהרה; ובווידויים של חברים וברכילות על גברים אחרים מתגלה במעורפל טיבו הנורא של הצפוי בעתיד. החיים נמשכים עוד ועוד אחרי שאוזל המזל. תחושת הצעירוּת מתקיימת זמן רב אחרי שחדלים להיות צעירים. חיי האהבה נמשכים ללא גבול והסיכוי להיאהב פוחת והולך, וכך גם היכולת לאהוב, וכאב הבטן של האהבה עודנו חריף כתמיד. רווק זקן כמוהו כבז זקן.

בני אדם מתורבתים למדו איך להימנע מגוויעה ברעב ומאימת המוות ומשעבוד של ממש כפשוטם; כך לפחות נראו פני הדברים בשנות העשרים. תחת זאת הם סובלים משהו כזה: פחד מהזקנה, מאובדן הקסם האישי, מחוסר אהבה. לכן תפסתי את עצמי משקיף על אלכס הרווקה הצעירה שלי בדאגה וברגשנות, ועל אורחיה האיריים בקנאה עקרה. אבל חוסר המנוח של הרעייה האירית ומראהו הלכוד והנבוך של הבעל הזכירו לי שהבחנתי שגויה. בחיי נישואים יש פחות ביטחון מלבב מן המקוּוה. גם בהם מצויים הרעב ותאומתו הסלידה; הצורך והחמדנות; וחלוף הזמן — העונש. אהבת אמת ותאווה אינן היינו הך, כמובן, וגם אינן מיקשה אחת או בלתי ניתנות להבחנה זו מזו. אלא שהן משקפות ומחקות ומבהירות זו את זו.

כשאני נזכר בשיחה ובמחשבותי באחר־הצהריים ההוא, אני נוטה להחזיק את גברת קאלן אחראית על חלומי בהקיץ, על דאגתי ועל עליצותי האישיות, שבעטיין הוסחה דעתי מדי פעם מהדברים שאמרה. כשמדובר באישה נמרצת ומושכת כמוה, יש כמובן משהו מסעיר ברמיזה לרגש נסתר ובתחושה של כפל משמעות; והריגוש מוליך אותך לכיוון הפרטי שלך. אבל כשהבטתי בעצמי בראי, כביכול, הבחנתי במשהו מאופייה וממצוקתה לפני שהשתלשלות הדברים באותן שעות הסגירה אותה. אני סבור שזה מה שהיא רצתה אינסטינקטיבית.

בינתיים היא המשיכה לענות על שאלותיה של אלכס: משהו בנוגע לבעלי המלאכה שמספקים ציוד לבזים, דורי דורות של יצרני הלבשה לממלכת העופות, בהודו בעיקר, ואיזה פעמון משמיע את הצלצול הברור ביותר מבעד לעשב ולשיחים ולרוחות, ואיזה ברדס מזיק פחות מאחרים לשפתיים ולעפעפיים המדונגים; ומשהו בעניין טקסט פרסי עתיק בעל כותרת משולשת מקפים שעודנו המדריך הטוב ביותר לבזיירות. רציתי לדעת את כל זה, אבל לא הייתי קשוב די הצורך.

ואז לוסי זינקה, כלומר השליכה את עצמה פתאום לפנים בכנפיים מפרפרות מאגרוף גבירתה. קישורי העור סביב רגליה והרצועה הכרוכה על אצבעותיה של גברת קאלן בלמו אותה למרבה החרפה כשראשה מטה ורגליה מעלה. המראה היה מכאיב, כמו עווית אפילפטית או התקף שיגעון. לא היתה כל אפשרות שרצועות העור ייקרעו; וכמעט ציפיתי שרגליה המבהיקות והרזות הן שיישברו קודם. ציפיתי שהיא תזעק אייק! אבל הצליל היחיד שנשמע היה צלצול הפעמון שלה ופרכוס נוצותיה. נוצות הזנב ונוצות המעוף הזדקרו קשוחות, נחבטו כנגד גופה וכנגד גבירתה מכף רגל ועד ראש. גברת קאלן לא התבלבלה, הרימה את זרועה השמאלית היישר מעל לראשה, קמה ועמדה בלי ניע, ורק הסבה את פניה מהנוצות המתנופפות ומצליפות. שוויון הנפש שלה הרשים אותי לא פחות מכוחה הפיזי.

בתוך רגע ויתרה לוסי בהדרגה. זה היה מופלא: אפשר היה לראות את שליטתה העצמית חוזרת, ניכרת שוב בנוצה אחר נוצה. ואז היא נשארה תלויה בשקט כמו סתם תרנגול הודו או אווז על אנקול באטליז — רק לרגע קצר. הכנפיים הארוכות נכנסו שוב לפעולה, אבל במאמץ שונה: הן חיבקו את האוויר, התעשתו כנגדו, עד שטופריה מצאו אחיזה בכפפה והיא הצליחה להניף את עצמה שוב למקום הנכון. משם היא נעצה בנו מבט חודר, מסלקת במצמוץ את הדם מעיניה הנכלמות ומסדירה את נוצותיה.

באנחה ובחצי חיוך הורידה גברת קאלן את זרועה הרועדת ממאמץ, והתיישבה שוב בכיסא ישר הגב. איזשהו ניסיון חסר תוחלת כזה לברוח, מין התקף חופש מטורף, מתרחש אצל בזים מבויתים לעתים מזומנות, הסבירה, בעיקר בשנתם הראשונה או השנייה; ואם לא נוהלו כראוי — לאורך כל חייהם. “הם אף פעם לא מתגברים על הפראות שלהם. זה כמו מלריה או הקדחת החוזרת האחרת ההיא, זאת שצריך להיזהר ממנה כל כך במזרח."

לוסי היתה ציפור פעילה וגלוית לב במידה בלתי מצויה, כך שתכופות אפשר היה לדעת מתי לצפות לרגעי הקושי שלה — לפי דנדון קל חוזר ונשנה של פעמוניה או משיכה מתמדת באחד מקישורי רגליה. העור היה עלול כמובן להיות רפוי או בלוי. “ואז הוא דווקא צובט אותה, וזה מרגיז אותה, והכול נראה נואש," סיכמה גברת קאלן. “זה לא בשליטתה, היא לא יכולה לסבול את זה. זה כמו התאבדות."

“הבו לי חופש או הבו לי מוות, חה חה," זעק קאלן, ודומה שציפה לתשואות מיוחדות מאתנו משום היותנו אמריקאים, או אולי משום ששם משפחתה של אלכס היה הנרי כשל אותו אמריקאי שהיה הראשון להביע דעה זו. אשתו נתנה בו אותו מבט שלה שהביע ההפך מתשואות; והוא הסכין איתו כהרגלו. עיני האגוז שלו בלטו כאבנים יקרות; קצה לשונו הבהיק את שפתיו.

בינתיים היא ליטפה לאט את נוצותיה התחתונות של לוסי ואת כפות רגליה העייפות. זה היה כאילו היא אחות מוסמכת ולוסי מטופלת שלה, אחרי התפרצות של מחלה או טירוף. או כאילו היא מאוהבת ולוסי היא אהובתה, והעונג פוחת והולך בהיסח הדעת... וכל מילה שיצאה מפיה הגבירה מעט את אי־הבהירות. “לפעמים אני יכולה למנוע את התקפי העצמאות שלה. כמו שאומנת לומדת להכיר ילד, רואה התחלה של אובדן שליטה ומסיחה את דעתו איכשהו... כשמלטפים אותה כך, לפעמים זה עוזר. בהתחלה הייתי משתמשת בנוצת יונה מיובשת כמו שאמורים לעשות, אבל זה מתאים ללוסי באותה מידה."

היא המשיכה בכך בעצלתיים: פשוט מחככת קלות את הנוצות המותשות בשתי אצבעות מגוממות עם ציפורניים ארוכות צבועות וטבעות כבדות. “או אם אני מבחינה בזה בזמן, אני מרימה אותה מעל לראש שלי לרגע. היא אוהבת לשבת גבוה ככל האפשר, כדי שתוכל להביט על הכול סביבה מלמעלה למטה. אני חושבת שמפחיד אותה לראות דברים גבוהים ממנה. גם אנחנו מרגישים כך לפעמים, נכון?" הוסיפה, וחייכה בחביבות.

המעברים האלה שלה — מבז לאדם, מאובייקטיבי לסובייקטיבי — הרעישו אותי שוב ושוב. אמנם כן, כל אישה שאוהבת אהבה גדולה מיטיבה לדעת, כמו כל אומנת, איך מחוות חנופה בזמן חוסכת בעיה בהמשך, איך אשליית העליונות מבטלת את אשליית הנחיתות. אבל לא עלה בדעתי שאהבתה לקאלן גדולה במובן זה: ערמומית, מאלפת, מרפאת.

בזים, הביאה לידיעתנו, אינם מתרבים בשבי. נערכו ניסיונות שונים לעודד אותם לכך, אך ללא הצלחה. כל העניין חייב להתחיל מנקודת אפס בידי כל בזייר בכל פעם שהוא מאמן שותף חדש. מעט־מעט היצור הפראי לחלוטין נכנע, באופן אישי, נוכח הקושי הנורא שברעב. אבל זו כניעה ותו לא, זה ביות ותו לא; הם אינם חשים בנוח לעולם. אתה יכול לשאת זכר ונקבה זה לצד זה בתיבה אחת שנה אחר שנה; דבר לא יקרה. הם יפסיקו להילחם אבל יישארו רווקים. דומה כי בוז הדדי בגלל הכניעה או בוז עצמי שוברים את ליבם. הם אינם מקננים ואינם מטילים. שום גוזל או אפרוח לא גוּדל מעולם בשבי. אין קבלה מלאה או הורשה של מצב הכניעה.

גברת קאלן הזכירה, כסוג של יוצא מהכלל, את הבזים המלווים: עופות זקנים טובי מזג שבעלי מקצוע מסוימים משתמשים בהם לאימון עופות פרא צעירים. אבל גם השפעתם היא ודאי מעין רציונליזציה של הכורח, הנחלת מידה מגונה, הרע במיעוטו. שהרי גם הם נולדים בין סלעים שוממים או על עצים לא נוחים; וגם הם נשארים עקרים.

“כמו מורים בבית ספר," קרקר קאלן. האמירה פנתה אל חוש ההומור שלי. אבל חיוכו של קאלן היה גיחוך זדוני מובהק, והביך בבירור את אשתו ואת אלכס; ולכן נמנעתי מלחייך.

כאן ציטטה גברת קאלן את אימרתו הידועה של בוּפוֹן: L’individu seul est esclave; l’espèce est libre. בופון היה הסופר השני האהוב ביותר על אביה, אחרי סקוט. המבטא הצרפתי שלה היה שגוי אבל נאה מאוד. רק הבז היחיד עֶבֶד; המין בן חורין...

אז פתחה אלכס ודיברה, בקול רם לגביה: “הו, יקירתי, ההפך מבני אדם. אנחנו עבדים כהמון, לא כן? רק אדם אחד יכול לקוות לשחרר את עצמו; אחד בכל פעם, ואז עוד אחד ועוד אחד."

“הו, ייתכן," הסכימה גברת קאלן. “כן, אולי." אבל חיוכה היה מתנשא. אני סבור שהתברכה בלבבה על שהיא מכירה סוג חופשי וחזק יותר של אנושות מאשר הטיפוס המפונק, המעודן, המתחבט של אמריקאים כמותנו; ואולי אכן הכירה: רפובליקאים אירים, הונגרים פרועים בעלי בזים, גרמנים בתבוסתם.

“אבל זה נכון, בכל זאת, לא?" התעקשה אלכס. “האדם האוהב באמת את החירות הוא היוצא מהכלל."

“הו, ודאי. את כל כך צודקת," מלמלה גברתנו הבזיירית בספקנות.