הבחורה האנגלייה

1

פּיאנה, קורסיקה

הם הגיעו אליה בשלהי אוגוסט, באי קורסיקה. השעה לא התבררה במדויק מעולם — שותפיה לבית לא הצליחו לדייק מעבר לזמן כלשהו בין השקיעה לצהרי יום המחרת. בשקיעה הם ראו אותה בפעם האחרונה, דוהרת לאורך שביל הגישה של הווילה על קטנוע אדום וחצאית כותנה אוורירית מתבדרת סביב ירכיה השזופות. בצהריים הם גילו שמיטתה ריקה, מלבד ספר גרוע בכריכה רכה שהשאירה באמצע הקריאה, שנדף ריח שמן קוקוס וניחוח קלוש של רום. עשרים וארבע שעות נוספות יחלפו עד שימצאו לנכון להתקשר לז׳נדרמים. זה היה קיץ שכזה, ומדליין היתה בחורה שכזאת.

החבורה הגיעה לקורסיקה שבועיים קודם לכן, ארבע בחורות יפות ושני בחורים רציניים, כולם עובדים מסורים בממשל הבריטי או במפלגת השלטון של אותה עת. היתה להם מכונית אחת, רנו חמש דלתות שחמישה איש יכלו לנסוע בה בצפיפות, והקטנוע האדום שהיה שייך למדליין בלבד ושהיא נסעה בו בפזיזות שגבלה בנטייה אובדנית. הווילה שלהם שצבעה אוכרה נמצאה בקצה המערבי של כפר, על צוק המשקיף אל הים. היא היתה קומפקטית ומסודרת, בית מהסוג שסוכני נדל״ן מכנים "ציורי". אבל היו לווילה ברֵכת שחייה וגן מוקף חומה מלא שיחי רוזמרין ועצי פלפל; ובתוך שעות ספורות מהגעתם הם כבר שקעו בהוויה המאושרת של עירום חלקי צרוב־שמש שאליו שואפים כל התיירים הבריטים, ויובילו אותם מסעותיהם להיכן שיובילו.

מדליין היתה הצעירה בחבורה, ובכל זאת מנהיגתם הבלתי רשמית, עול שקיבלה על עצמה ללא מחאות. מדליין היא זאת שניהלה את שכירת הווילה, ומדליין היא זאת שאירגנה את ארוחות הצהריים הארוכות, את ארוחות הערב המאוחרות ואת הטיולים היומיים לעומק קורסיקה הפראית, תמיד בראשם על הקטנוע שלה בדרכים המשובשות. אפילו פעם אחת היא לא טרחה לעיין במפה. הידע האנציקלופדי שלה באשר לגיאוגרפיה של האי, ההיסטוריה שלו, תרבותו והמטבח המקומי נצבר בפרץ אינטנסיבי של לימוד ושל הכנות בשבועות שלפני הנסיעה. נדמה שמדליין לא הותירה דבר ליד המקרה. ואכן, רק לעתים נדירות היא עשתה זאת.

היא הגיעה למטה המפלגה שבמילבנק שנתיים קודם לכן, לאחר סיום התואר בכלכלה ובמדיניות ציבורית באוניברסיטת אדינבורו. על אף השכלתה מהדרג השני — מרבית עמיתיה היו בוגרי אוניברסיטאות פרטיות מובחרות, אוקספורד וקיימברידג׳ — היא התקדמה בזריזות בשרשרת של משרות פקידותיות ועד מהרה זכתה בקידום לתפקיד מנהלת הקשר עם הקהילה. תפקידה, כפי שתיארה אותו לעתים קרובות, היה לקושש קולות בקרב בריטים ממעמדות שלא היתה להם סיבה של ממש לתמוך במפלגה, במצע שלה או במועמדיה. המשרה, כך הסכימו הכול, לא היתה אלא תחנת ביניים בדרך לתפקידים טובים יותר. למדליין היה צפוי עתיד מזהיר — "מזהיר כמו התפרצות סולרית", במילותיה של פאולין, אשר עקבה אחר עלייתה המטאורית של עמיתתה הצעירה בקנאה לא מבוטלת. על פי השמועות, אדם בכיר כלשהו במפלגה לקח את מדליין תחת חסותו. אדם מקורב לראש הממשלה. אולי אפילו ראש הממשלה עצמו. מדליין, על חזותה הנאה ברמה הטלוויזיונית, שכלה החריף והאנרגיה האינסופית שלה, טופחה לקראת מושב בפרלמנט ותיק משלה. זה לא היה אלא עניין של זמן. או כך לפחות אמרו השמועות.

ולכן היה זה משונה במיוחד שמדליין הארט בת העשרים ושבע לא היתה כלל במערכת יחסים רומנטית. כשהתבקשה להסביר את היעדר חיי האהבה שלה, היא נהגה להכריז שאין לה זמן לגברים. בעיני פיונה, יפהפייה ברונטית ונבזית משהו ממשרד הקבינט, היה ההסבר מוטל בספק. וליתר דיוק, היא האמינה שמדליין נוהגת בנכלוליות — ונכלוליות היתה אחת התכונות החביבות על פיונה, ומכאן העניין שלה בפוליטיקה הפנים־מפלגתית. כאישוש לטענתה היא ציינה שמדליין, המרבה במילים כמעט על כל נושא שבעולם, שתקנית במידה יוצאת דופן בכל הנוגע לחייה האישיים. נכון, אמרה פיונה, פה ושם היא זורקת עצם בלתי מזיקה לגבי ילדותה הבעייתית — השיכונים באסקס, האבא שאת פניו היא בקושי זוכרת, האח האלכוהוליסט שלא עבד יום אחד בחייו — אבל את כל השאר היא מסתירה מאחורי חפיר וחומות של אבן. "מדליין שלנו היתה יכולה להיות רוצחת סדרתית או נערת ליווי יוקרתית," אמרה פיונה, "ולאיש מאיתנו לא היה מושג." אבל לאליסון, עובדת זוטרה במשרד הפנים עם לב שבור מאוד, היתה תיאוריה אחרת. "המסכנונת מאוהבת," היא הכריזה אחר צהריים אחד, בעודה צופה במדליין עולה כאלה מן הים מהמפרצון הזעיר שמתחת לווילה. "הבעיה שהגבר הזה לא משיב לה אהבה."

"אבל למה שהוא לא ישיב?" שאלה פיונה בקול מנומנם מתחת לשוליה של מצחייה ענקית.

"אולי זה בלתי אפשרי עבורו."

"נשוי?"

"כמובן."

"חלאה."

"את אף פעם לא עשית את זה?"

"ניהלתי רומן עם גבר נשוי?"

"כן."

"רק פעמיים, אבל אני שוקלת פעם שלישית."

"את תישרפי בגיהינום, פי."

"אני מקווה מאוד."

היה זה אז, באותו אחר צהריים של היום השביעי, ועל סמך ראיות קלושות ביותר, ששלוש הבנות ושני הבנים שהתגוררו עם מדליין הארט בווילה השכורה בקצה פִּיאנָה החליטו למצוא לה מאהב. ולא סתם מאהב, כך אמרה פאולין. הוא חייב להיות הולם בגילו, איכותי בחזותו ובמוצאו, ויציב בכלכלתו ובבריאותו הנפשית, בלי שלדים בארון או נשים אחרות במיטה. פיונה, המנוסה מכולם בעניינים של הלב, הכריזה שמדובר במשימה בלתי אפשרית. "לא קיים גבר כזה," הסבירה בעייפות של אישה אשר הקדישה זמן רב לחיפוש אחריו. "ואם כן קיים, הוא נשוי או שהוא כל כך מאוהב בעצמו שלא יהיה לו עניין במדליין המסכנה."

על אף ספקותיה הסתערה פיונה על האתגר, ולו משום שהדבר יוסיף לחופשה מידה מסוימת של תחבולנות. למרבה המזל, לא חסרו לה יעדים פוטנציאליים, משום שנדמה שמחצית מאוכלוסיית דרום־מזרח אנגליה נטשה את האי הרטוב שלהם לטובת השמש של קורסיקה. היתה המושבה של אנשי הכספים מהסיטי של לונדון, אשר שכרו בתים מפוארים בקצה הצפוני של מפרץ דה פּוֹרְטוֹ. וחבורת האמנים שחיו כמו צוענים בעיירה על ראש גבעה בקַסְטָניצָ׳ה. ולהקת השחקנים שהתגוררו בחוף קַמְפּוֹמוֹרוֹ. ומשלחת הפוליטיקאים מהאופוזיציה שזממו את חזרתם לשלטון בווילה על צוקי בּוֹניפַצְ׳יוֹ. פיונה ניצלה את משרד הקבינט ככרטיס ביקור, ועד מהרה אירגנה סדרה של מפגשים חברתיים מאולתרים. ובכל אחד מאירועים אלה — ויהיה זה ארוחת ערב חגיגית, טיול להרים או אחר צהריים ספוג אלכוהול על החוף — היא חטפה את הזכר הנחשק ביותר והפקידה אותו לצדה של מדליין. אך איש מהם לא הצליח לטפס על חומותיה, אפילו לא השחקן הצעיר שזה עתה סיים סבב מוצלח בתפקיד הראשי במחזמר הפופולרי ביותר של העונה בווסט אנד.

"היא בבירור נפלה חזק," סיכמה פיונה בדרכם חזרה אל הווילה בשעת ערב מאוחרת, בעוד מדליין מובילה בראש על הקטנוע האדום שלה.

"מי את חושבת שזה?" שאלה אליסון.

"לא יודעת," משכה פיונה את המילים בקנאה. "אבל כנראה הוא מישהו ממש מיוחד."

בשלב זה, כשנותר מעט יותר משבוע עד חזרתם המתוכננת ללונדון, החלה מדליין לבלות פרקי זמן ניכרים לבדה. היא היתה יוצאת מהווילה בשעה מוקדמת בכל בוקר, בדרך כלל לפני שהאחרים התעוררו, וחוזרת בשעות אחר הצהריים. כשנשאלה על מעשיה היא השיבה בערפול ברור, ובארוחת הערב היתה לעתים קרובות זועפת או שקועה במחשבות. אליסון חששה כמובן מהגרוע ביותר, שהמאהב של מדליין, יהיה מי שיהיה, הודיע לה ששירותיה לא נדרשים עוד. אך למחרת, עם חזרתן לווילה ממסע קניות, הכריזו פיונה ופאולין בשמחה שטעות היתה בידי אליסון. נראה שהמאהב של מדליין הגיע לקורסיקה. ובידי פיונה היו התמונות להוכיח זאת.

התצפית התרחשה בשעה שתיים ועשרה ב"לה פּאלְמִיֶיה", ברציף אדולף לאנדרי בקאלְווי. מדליין ישבה אל שולחן בקצה הנמל ופניה מופנות קלות לעבר הים, כאילו אינה מודעת לנוכחותו של הגבר שבכיסא מולה. משקפי שמש גדולים הסתירו את עיניה. כובע קש עם סרט שחור גדול הצל על פניה המושלמות. פאולין חשבה להתקרב לשולחן, אבל פיונה, שחשה באינטימיות המתוחה במחזה, הציעה במקום זאת נסיגה חפוזה. היא עצרה די זמן לצלם בחשאי בטלפון הנייד שלה את התמונה המפלילה הראשונה. נראה שמדליין אינה מבחינה בחדירה לפרטיותה, אך לא כך הגבר. ברגע שפיונה לחצה על כפתור הצילום, ראשו הסתובב בחדות כאילו הבחין בחוש חייתי כלשהו שדמותו הועתקה אלקטרונית.

לאחר שנמלטו אל בראסרי סמוך, בחנו פיונה ופאולין בדקדקנות את הגבר שבתצלום. שערו היה בלונדיני־אפור, פרוע־מרוח, ומלא כשׂער גבר צעיר. הוא צנח על מצחו ומיסגר פנים זוויתיות שהתבלט בהן פה קטן, אכזרי למדי למראה. בבגדיו היה משהו ימי במעורפל: מכנסיים לבנים, חולצת כפתורים עם פסים כחולים, שעון צלילה גדול, נעלי בד עם סוליות שלא היו מותירות סימן על סיפון אונייה. גבר כזה הוא, כך החליטו. גבר שלא מותיר סימן.

הן הניחו שהוא בריטי, אף שהיה יכול להיות גרמני או סקנדינבי ואולי, כך חשבה פאולין, צאצא לבית אצולה פולני. הוא בבירור לא חסר כסף, כפי שהעיד בקבוק השמפניה היקר שהעלה לחות בדלי קרח מכסף אשר נתלה על שפת השולחן. הוא צבר את הונו ולא ירש אותו, כך החליטו, ובדרכים לא לגמרי נקיות. הוא היה מהמר. היו לו חשבונות בנק בשווייץ. הוא נסע למקומות מסוכנים. ובעיקר, הוא היה דיסקרטי. פרשותיו, כמו נעלי הבד שלו, לא הותירו סימן.

אבל דמותה של מדליין היתה המסקרנת יותר. היא לא היתה עוד הבחורה שהכירו מלונדון, או אפילו הבחורה שחלקו איתה וילה בשבועיים האחרונים. נראה שהיא אימצה לה גינונים שונים לחלוטין. היא היתה שחקנית בסרט אחר. האישה האחרת. וכעת, בעודן רכונות מעל לטלפון הנייד כמו צמד ילדות, כתבו פיונה ופאולין את הדיאלוג ועיבו את הדמויות. בסיפור שלהן החל הרומן בצורה תמימה יחסית במפגש מקרי בחנות יוקרתית ברחוב ניו בונד. הפלירט היה ממושך, המימוש מתוכנן בדקדקנות. אך סוף הסיפור עדיין לא היה ידוע, שכן בחיים האמיתיים הוא עדיין לא נכתב. הן הסכימו ביניהן שהוא עומד להיות טרגי. "ככה סיפורים כאלה נגמרים תמיד," אמרה פיונה מניסיון. "בחורה פוגשת בחור. בחורה מתאהבת בבחור. בחורה נפגעת ועושה כמיטב יכולתה להרוס בחור."

פיונה תצלם שתי תמונות נוספות של מדליין והמאהב שלה אותו אחר צהריים. באחת הם נראים מתהלכים לאורך המזח באור השמש העז ומפרקי ידיהם נוגעים בחשאי. בשנייה הם נפרדים אפילו בלי נשיקה. הגבר נכנס לסירת גומי ופנה אל לב הנמל. מדליין עלתה על הקטנוע האדום שלה ויצאה בחזרה בכיוון הווילה. עד שהגיעה כבר לא היה איתה כובע הקש עם הסרט השחור הגדול. באותו ערב, בעודה מספרת על מעשיה אחר הצהריים, היא לא הזכירה את הביקור בקאלווי או את ארוחת הצהריים עם הגבר האמיד־למראה ב"לה פּאלמייה". לדעתה של פיונה, היתה העמדת הפנים שלה מרשימה ביותר. "מדליין שלנו שקרנית מדהימה," היא אמרה לפאולין. "אולי באמת יש לה עתיד מזהיר כמו שאומרים. מי יודע? אולי היא אפילו תהיה ראש הממשלה יום אחד."

באותו הערב תיכננו ארבע הבחורות היפות ושני הבחורים הרציניים מהווילה השכורה לאכול בעיירה פורטו הסמוכה. מדליין ערכה את ההזמנה בצרפתית־בית־הספר שלה, ואפילו העזה לבקש מבעל המקום שישמור להם את השולחן הטוב ביותר שלו, השולחן במרפסת המשקיף על המדרון הסלעי של המפרץ. כולם הניחו שהם ייסעו למסעדה בשיירה הרגילה שלהם, אבל זמן קצר לפני השעה שבע הכריזה מדליין שהיא נוסעת לקאלווי לשתות משהו עם ידיד ותיק מאדינבורו. "ניפגש במסעדה," היא צעקה מעבר לכתפה בעודה ממהרת לאורך שביל הגישה. "ובשם אלוהים, תנסו להגיע בזמן לשם שינוי." ובמילים אלה היא נעלמה. איש לא חשב זאת למוזר כשלא הגיעה לארוחת הערב. הם גם לא היו מודאגים כשהתעוררו וגילו שמיטתה ריקה. זה היה קיץ שכזה, ומדליין היתה בחורה שכזאת.