הבחורים האפלים 1: אכזריות יפהפייה

פרק 1

דין בן 16

כסף הוא הנשק האולטימטיבי. כסף וכוח. מה שרבים לא יודעים זה שכל העושר מוכתם בדם. כוח אמיתי לא מגיע ללא שחיתות. אנשים נלחמים, מדממים ומתים למען כסף וכוח. לא משנה מי אתה או מאיפה באת, כסף הוא הגורם היחיד הבלתי ניתן להכחשה של העתיד ומה שהוא כולל. כי כסף זה כוח וכוח זה דם. ואני רוצה את שניהם.

נוזל אדום וחם נוזל לי מהאף כשאני מתנשף, החזה שלי עולה ויורד. אבא שלי עומד בצד, ועיניו הקרות צופות בי. תמיד פאקינג צופות ומחכות כדי שאוכיח את עצמי ככישלון, או כיורש שלו. יש רק בחירה אחת. אני מסרב להיות כישלון, אז זו חייבת להיות האפשרות השנייה.

אני אוחז בצווארו של הגבר השני בין ידיי, ושרירי זרועותיי מתכווצים כשאני מטיח את פניו לתוך הבטון. פעם אחת, פעמיים, שלוש פעמים, עד שהוא משתעל וגונח תחת אחיזתי, והכאב שהוא מן הסתם מרגיש גורם לצליל קולו להישמע כמו חיקוי שבור של מה שאמור להיות קול ארוך ומאומץ. רק כשזה מגיע לאוזניי אני משחרר אותו ופוסע צעד לאחור. אני לא נרתע כשהוא משתעל שוב, והפעם דם ניתז מבין שפתיו ונוחת על נעליי החדשות. לבן מוכתם בדם. זה נראה כמו הסמל של משפחתי, של כל המשפחות באיסטפוינט.

ברקסטון ואייבל עומדים בצד ליד האבות שלהם, ופניהם חסרות הבעה. גם הם יצטרכו להתמודד עם הקשיים שלהם בקרוב, אבל זה הקרב שלי. מאז שאני ילד אני יודע מה הדרישות המחרידות ומה הציפיות ממני כמנהיג העתידי של היורשים מאיסטפוינט. לא איכשל ולא אמצמץ.

שן נוחתת ליד רגלי, כשהגבר על הקרקע נחנק וגונח. הכאב שלו הוא דבר שאני יכול ממש לטעום. חלק ממני תוהה אם אני אמור לאהוב את זה כל כך. ולחלק אחר ממני זה ממש לא מזיז.

"דין." המילה היחידה הזו מאבי מגלה לי שהגיע הזמן. הגיע הזמן להפסיק לשחק עם הטרף שלי. הגיע הזמן לסיים את זה. אני מושיט ידיים למטה ומרים את הגבר כשאני אוחז בחולצתו הקרועה. אם זה נראה מוזר למישהו בסביבה שבחור בן שש־עשרה יכול להיות הרבה יותר גדול או חזק מגבר בוגר, אף אחד, ובטח לא הגבר עצמו, מתייחסים לזה.

"אתה יודע מה אנחנו רוצים," אני אומר. "כל מה שאתה צריך לעשות כדי שנעצור, זה לתת לנו את את מה שאנחנו רוצים."

האיש מניד בראשו. "אני לא —"

אף פעם אל תיתן לו להכחיש. הדבר הראשון שאבי לימד אותי לגבי טיפול בבוגדים. תשיג מהם הודאה ואז תהרוג אותם. אין שום סיכוי לשקר. שום סיכוי להיאחז בשבריר חייהם שתחת בעלותנו ולקחת את זה בחזרה. לא להפגין דבר חוץ מחוסר רחמים מוחלט. אני מטיח את אגרופי בפניו ומרגיש את הפגיעה באפו על מפרקי אצבעותיי. דם זורם בחופשיות מאפו. האיש המייבב שבין ידיי הצליח להנחית רק מכה אחת, אבל אני יודע שהמכה היחידה הזו הכעיסה את אבי.

אני עושה הכול נכון. אני לא מפגין שום היסוס. אני מכה את האיש באגרופיי עד שזיעה מחליקה במורד פניי. אני מניח לדם לזלוג ולהכתים את הבגדים שלי. ועדיין, אני יכול להרגיש את מורת רוחו של אבי מהצד השני של החדר.

אני לא צריך להסתכל עליו עכשיו כדי לדעת שזרועותיו שלובות על חזהו, ומבטו הרצחני משפד אותי.

"בבקשה," האיש משתנק. ידיו נאחזות בכתפיי כשהוא מנסה להתרומם שוב.

אני בועט לו בברך ומעיף אותו לרצפה. "פשוט תגיד את המילים," אני מצווה.

הוא מייבב שוב כשאני לוחץ עם הרגל על המפשעה שלו. חזק.

"אני מצטער!" הוא מתפרץ ודמעות זולגות מעיניו. "אני מצטער! אני מצטער! בסדר? אתה רוצה לשמוע אותי אומר את זה. אז אגיד את זה! הם הציעו לי כל כך הרבה כסף. לא יכ... יכולתי... זה לא בגלל שאני לא נאמן. אני נאמן! אני נשבע! אני עובד בשבילך. אני תמיד עובד בשבילך. הם שום דבר. אני אהיה סוכן כפול, אני אביא לך את כל המידע שאתה רוצה."

אני מביט לאחור. ניקולס קרטר מהנהן פעם אחת. אין לגבר הזה שום דבר שאנחנו רוצים. אני מושיט את היד לאחור, ונוגע במתכת הקרה של האקדח הצמוד לגבי התחתון. ברגע שהאיש רואה את זה, הוא זוחל אחורה במהירות, ומביט מצד לצד כאילו מישהו פה יכול או אפילו ירצה לעזור לו. חלק ממני רוצה להסתכל על ברקסטון ואייבל, אני רוצה לראות את התגובות שלהם, אבל אני לא מסתכל. ברגע שאעשה את זה, אני יודע שלא אצליח לבצע את מה שאני צריך. אני אולי נהנה מקצת אלימות. אני אולי משתוקק למשהו שירגיע את הזעם שמשתולל בתוכי, אבל אני ממש לא רוצה לראות מה הם חושבים עליי כרוצח.

בשביל זה נולדנו, אני אומר לעצמי. המילים הן המילים של אבי. אנחנו חיים חיי עושר וכוח ואנחנו חייבים לשלם על זה. זה הפיצוי שלנו. חלילה שנשכח אי פעם שאנחנו בפסגה מסיבה מסוימת. לא כדי להיות הכאוס, אלא כדי למלוך ולשלוט.

אני ניגש לגבר ומצמיד את האקדח למצחו. זעקותיו ותחינותיו הן כמו רעש לבן באוזניי. אין שום מילים ברורות. שום דבר מובן. רק רעש סטטי. אני שואף אוויר, ובלי כל מחשבה נוספת, לוחץ על ההדק.

אבלון בת 14

הקרוואן מריח כמו חרא כשאני מתעוררת. עם עובש בקירות וחרקים שזוחלים בתוך השטיח הירוק, הוא תמיד מסריח. אני קמה ומחליפה בגדים כדי ללכת לבית הספר. נחירותיה העדינות של פטרישיה נשמעות מהסלון כשאני מצחצחת שיניים ומסתרקת, ואני ממהרת לסיים את שגרת הבוקר. חלק מהאנשים מסתכלים עליי ומניחים שאני כמו כל נערה מתבגרת אחרת, שתשמח מאוד להבריז מהלימודים או להתחמק משיעורי בית, אבל לא אני. בית הספר לא מפריע לי. אני מוכנה לעשות כמעט הכול כדי לברוח מהחור הנוראי הזה ולהתרחק ממנה.

פטרישיה היא כמו בובה שבורה. פניה סדוקות או מעוכות. עורה מקומט משנים ומיותר מדי סקס וסמים. אימא או לא, היא מתה מבפנים. גופה נרקבת שפשוט לא יודעת איך להפסיק. מעולם לא האמנתי באלוהים, ולא משנה מה הדתיים ההזויים מטיפים בבית הספר, ותמיד יש חבורה גדולה מהם פה בדרום, אנשים עם כוונות טובות שהולכים לכנסייה ורוצים להציל את כולם, אבל לפעמים אני מתפללת שהוא ישלח מכת ברק, הוריקן, משהו כדי לחסל אותה. משום מה, זה לא קורה אף פעם.

לילדים אחרים יש אימהות שלפחות ניסו. וכן, הן נכשלו. אולי הן היו רעות. אולי הן הכו את ילדיהן, אך לפחות הן התייחסו לעובדה שיש להן ילד. לפעמים אני תוהה אם פטרישיה זוכרת בכלל שהיא ילדה בן אדם. המחשבה על האישה ששוכבת על ספת הפוטון שלנו עם הציצים שלה בחוץ, מסריחה מקיא ומהאלכוהול של אתמול בלילה, ממש לא מסתדרת עם הרעיון המסורתי של אימהות.

אני נעצרת בחלל הראשי של הקרוואן, והריח של הקיא והאבק גורם לי לכווץ את האף בגועל. ברור שהיא לא הצליחה להגיע לחדר שלה כשהיא נכנסה שיכורה אתמול בלילה. ידה הכחושה תלויה מעל קצה הפוטון, ואצבעותיה מתחככות באחד מבקבוקי האלכוהול הרבים שמפוזרים על הרצפה. שכבת אבק לבנה מצפה את שולחן הקפה הישן והשרוט.

אני מקדירה את פניי. מאיפה לעזאזל היא השיגה כסף לקוקאין?

אני חוצה את הסלון ובועטת לה ביד, ולא אכפת לי אם זה יכאיב לה או ישאיר חבורה. היא הייתה עושה לי את אותו הדבר אם המצב היה הפוך. האמת היא שהיא הייתה עושה הרבה יותר גרוע מזה. "היי!" אני מתכופפת ונוקשת באצבעותיי מול פניה. "תתעוררי."

גניחה שקטה נפלטת משפתיה היבשות כשהנחירות שלה פוסקות ועפעפיה מתחילים להיפתח. "אבלון?"

הזעף שלי גובר. "קומי. אני חייבת ללכת לבית הספר."

היא אפילו לא מנופפת בידה כשהיא מרימה אותה ונותנת לה ליפול בחזרה בתנועה מיותרת. "אז לכי."

אני מכווצת את אצבעותיי לאגרופים ושוב בועטת בידה. "לא," אני נוהמת. "את חייבת לבוא לבית הספר שלי היום. יש לנו אספת הורים. סיפרתי לך על זה בשבוע שעבר." אני ממש לא רוצה אותה שם, אבל אני גם לא רוצה שבית הספר יבדוק למה אימא שלי לא ענתה לאף אחת מהשיחות שלהם, או למה היא אף פעם לא הגיעה לפגישות שנקבעו, כמו זו שיש לנו היום. כי היא עסוקה מדי בלהזדיין, בלהשתכר או בלהתמסטל.

היא ממלמלת לעצמה משהו שאני לא מצליחה לשמוע ומסתובבת עם הגב אליי. "טוב, אני עייפה, לעזאזל," היא אומרת בקול רם מספיק כדי שאשמע. "אולי אם מישהי הייתה מציעה לעזור לי אתמול בלילה, לא הייתי תשושה כל כך, אבל לא, אחת מאיתנו צריכה לדאוג שיהיה לנו גג מעל הראש." זה ברור מי המישהי הזו שהיא מתכוונת אליה.

אני מדחיקה את הדחף למשוך אותה מהשיער ולהוריד לה אגרוף, אבל ממש בקושי. "אני לא מתכוונת להזדיין עם החברים שלך תמורת כסף," אני אומרת בשיניים חשוקות.

היא רק זזה קלות. "את תזדייני בסופו של דבר, אבה. תמשיכי להילחם בזה, אבל נולדת להיות כמוני." המילים שלה חסרות רגישות, לא מפני שהן נאמרות בבוז או מתוך כוונה מרושעת, אלא מכיוון שהן סופיות כל כך. כאילו זה שאני אזדיין עם איזה גבר זקן ומסריח תמורת סמים או כסף זה דבר בלתי נמנע.

"את כלבה!" אני מתפרצת. אני מסתובבת וצועדת לדלת. זה חסר טעם. היא לא מתכוונת לקום והיא לא תבוא לאספת הורים.

בטינה טהורה אני טורקת את דלת הרשת מאחוריי, ונהנית לראות איך הסדק הדהוי שהיה שם במשך שנים גדל עוד קצת. אני מקווה שהרעש נשמע כמו מחטים באוזניה. הכלבה האנוכית.

"אבלון! את נראית טוב, פרחחית קטנה." כל גופי קופא באמצע מדרגות הבטון הקדמיות, כשאני שומעת את הקול המוכר לצערי.

אני נועצת מבט בגבר שיוצא ממכונית קדילאק ישנה, שראיתי פעמים רבות מדי. "מה אתה רוצה?" אני שואלת בעצבים, ולא אכפת לי אם אני לא מתייחסת אליו בכבוד.

רוג'ר מרפי הוא אחד מסוחרי הסמים הגדולים ביותר בפלקסטון, העיירה שבה אני גרה, וראיתי את הפנים המכוערות שלו, נפוחות אדומות ועם שפם וזקן ארוכים מדי, פעמים רבות מדי בקרוואן של אימי. היא אולי טוענת שהיא לא יותר מחשפנית כשהשוטרים עוצרים אותה מדי פעם, אבל אני יודעת את האמת. אין שום סיכוי שהיא יכולה להרשות לעצמה את הסמים של רוג'ר ממה שהיא מרוויחה במועדון.

רוג'ר מחייך כשהוא מתרחק מהקדילאק שחונה באמצע המדשאה. "סתם קפצתי לראות את אימא שלך," הוא אומר. הבטן שלו רוטטת כשהוא זז, הוא נראה כמו אישה בהיריון. ההבדל היחיד זה שמה שהוא סוחב מתחת לעור שלו זה ריקבון, בדיוק כמו פטרישיה. שיניו סדוקות וצהובות מהשנים ומהסמים. שערו מדובלל ודק. וככל שהוא מתקרב, אני יכולה להריח את הניחוח המתכתי המתוק שמעניק לי תשובה לשאלה הקודמת שלי. טוב, לפחות עכשיו אני יודעת מאיפה היא השיגה את הקוקאין.

"היא ישנה," אני מציינת.

הוא מלטף את הזקן הלא מטופח שלו בידו המטונפת, ואצבעותיו השמנות נתפסות בקשרים ומשתחררות לאחר שנייה. "אה, זה חבל מאוד. כי את מבינה, באתי לקחת את התשלום על... המשלוח האחרון שלי."

חרדה גורמת לבטן שלי לצנוח, וגורמת למשהו דוחה וחד לכווץ לי את הבטן ולדמם מבפנים. "היא בפנים," אני אומרת חסרת רגש, "תעיר אותה אם אתה רוצה. לא אכפת לי." אני יורדת במדרגות ופוסעת באיטיות לעבר קצה שביל הגישה. "אני חייבת להגיע לבית הספר."

אל תסתכלי עליו, אני אומרת לעצמי. תמשיכי ללכת.

ידו של רוג'ר נשלחת ואוחזת בזרועי כשאני חולפת על פניו. כל הגוף שלי מתכווץ. זעם מחלחל לי מכל הנקבוביות. הוא נוגע בי. הוא פאקינג נוגע בי ואני לא אוהבת את זה. אני מביטה למטה, לידו שנחה על הזרוע שלי. "למעשה," הוא מתחיל, "נראה לי שכדאי שנלך להעיר אותה ביחד, כן? אני רוצה לוודא שאני אקבל את התשלום האחר שלי."

אני מנסה למשוך את ידי מאחיזתו, וכשאני נכשלת, משהו חולף בי, תחושת צריבה. פחד. אני מדחיקה את זה. דוחפת את זה עמוק לעמקי נשמתי ודורכת עליו כדי שייכנע. אני אבלון מאנינג, אני אומרת לעצמי. אני לא מפחדת משום דבר ומאף אחד. ולא משנה אם המילים הן שקר, הן גורמות לגבי להזדקף ולעצבים שלי להפסיק להשתולל מתחת לעורי. "לא, אני לא," אני אומרת בשיניים חשוקות. "ואין לי כסף. לפטרישיה יש. תסתדר איתה."

הוא נועץ בי מבט לרגע. "את יודעת, גמדה קטנה," הוא אומר ואצבעותיו מרפות מזרועי, אך הוא משאיר את ידו עליי. "מעולם לא פגשתי ילדה שמדברת ככה על אימא שלה. את ילדה די בוגרת. מתנהגת כמו אישה וזה. אומרת לי מה לעשות. הכלבות היחידות שעושות דבר כזה הן אלה שמוצצות לי את הזין."

אני נרתעת בגועל. זו לעולם לא תהיה אני, אני חושבת.

"בת כמה את שוב?" הוא שואל.

"ארבע־עשרה." צעירה מדי בשביל שהעיניים הזקנות שלו יסתכלו עליי כמו שהוא מסתכל.

הוא משתמש בידו הפנויה כדי ללטף שוב את זקנו כשהוא מהמהם בגרונו. בא לי לתלוש את זרועי מידו, אבל אני לא מטומטמת מספיק כדי לחשוב שהוא לא הרפה מאחיזתו בכוונה. הוא מחכה למשהו. הוא מחכה שאעשה בדיוק את מה שאני רוצה לעשות? שאשתחרר ואברח? דלת הרשת מאחוריי חורקת כשהיא נפתחת. וכנגד רצוני, הקלה שוטפת את גופי. תקווה. פטרישיה היא אימא מחורבנת, אבל אם היא פה, אולי היא תוודא שהוא לא יכריח אותי להיכנס בחזרה פנימה.

אני מביטה לאחור, אבל היא לא מביטה בי אלא ברוג'ר ועיניה מתעוררות לחיים בהבעה מחליאה. ובבת אחת, כל ההקלה שחשתי מתפוגגת יחד עם התקווה שלי. היא לא יצאה לפה כדי להציל אותי. היא פה בשביל מה שהוא יכול לתת לה. ואם הוא יציע לה מספיק סמים, היא כנראה תציע לו אותי כמו תרנגול הודו שמן בחג ההודיה. זה פלא שהיא עדיין לא ניסתה להכריח אותי. גועל מתפשט בגופי.

"רוג'ר?" קולה של פטרישיה נשמע כמו גרגור דוחה, אך לבסוף ידו של רוג'ר עוזבת אותי לגמרי ואני כובשת את הדחף לעקור לו את העיניים עם ציפורניי הקצרות, עד שאני לא מרגישה את זה יותר. "יש לך את מה שאני צריכה?"

רוג'ר בוחן אותי פעם נוספת ומעביר את לשונו השמנה על השפה התחתונה שלו לפני שמבטו מתרומם לפגוש את עיניה. "כן, בייבי," הוא אומר וצועד לעברה. "יש לי את כל מה שאת צריכה."

"אבלון." אני נעצרת כשאימי קוראת בשמי ומביטה לאחור. "מספיק להתגנב פנימה דרך החלון שלך. אם את חוזרת הביתה הערב, תשתמשי בדלת הכניסה. אם תשברי את החלון, את תשלמי עליו."

להיכנס דרך דלת הכניסה ולראות אותה בכל תפארתה הדוחה והעירומה, היא מתכוונת, בזמן שרוג'ר, או אחד מחבריו, מזיינים את הכוס היבש שלה. בתגובה, אני מרימה לעברה אצבע משולשת וממשיכה ללכת, אבל אפילו כשרוג'ר נכנס לקרוואן וסוגר את הדלת מאחוריו ומאחורי פטרישיה, ליבי ממשיך לפעום בקצב רצחני, כמנגינה לא יציבה בחזה שלי. פחד הוא תוצאה של חוסר אונים, ובשביל בנות כמוני, שאין להן אף אחד בעולם שמזיז לו אם הן יחיו או ימותו, הוא תמיד קיים שם.

אני שונאת את זה. אני שונאת את זה בכל נימי נשמתי. זה גורם למשהו מרושע ומגעיל לכווץ לי את הבטן. זעם ששונה מכל דבר אחר. זה גורם לי לרצות להיכנס לקרוואן של פטרישיה, לקחת את אחת הסכינים מהמטבח ולשסף את גרונו של רוג'ר כשהוא מסניף שורה של קוקאין מהזכוכית המלוכלכת של שולחן הקפה. זה ממש לא מראה שילדה בת ארבע־עשרה אמורה לראות ולזכור. זה לא משהו שאמור לגרום לי לחייך, אבל אני מחייכת בכל זאת.

באזורים האלה, רוג'ר הוא תותח רציני. יש לו סמים. יש לו כסף. יש לו שם.

לי אין בכלל.

אבל במוות, אנחנו אותו הדבר. עשיר. עני. גבר. אישה. זה לא משנה.

אני מאגרפת את ידיי, וציפורניי חופרות בבשר. אני מחכה לרגע שבו ציפורניי יחדרו דרך העור ודם יכסה את ידי. אני מרגישה את הכאב. אני מפנימה אותו ונותנת לו להתמזג עם שאר הרגשות שמזדחלים בגופי. פעימות ליבי מאיטות. העקצוצים המציקים מהזעם המשתק מתפוגגים לתוך האזורים העמוקים ביותר במוחי.

שיקרתי. אני כן שונאת אותה. אני שונאת אותה. אני שונאת אותה. אני. שונאת. אותה.

ועוד יותר מכך אני שונאת את העובדה שאני שונאת אותה. כי ילדים לא אמורים לשנוא את הוריהם, והורים לא אמורים לאיים למכור את ילדיהם לזנות. יש בי כל כך הרבה שנאה שזה שורף אותי מבפנים. ובאותו רגע אני קולטת שאני כבר קרובה מאוד להיות בדיוק כמו פטרישיה. אני עומדת על סף נקודת האל־חזור. מעידה אחת ואפול לתוך החור השחור שהיא כנראה נפלה לתוכו שנים לפני שילדה אותי, ועשר שנים מהיום, או שאהיה מתה או שעדיין אהיה פה, בעיירה המזדיינת הזו, ישנה בתוך אותו קרוואן מזדיין. רק שאז, יהיה לי ילד משלי מגבר שאני אפילו לא זוכרת.

מרה עולה בגרוני כשאני נעצרת בקצה הרחוב, ואוטובוס בית הספר הצהוב נוסע בכביש ומסתובב עד שהוא נעצר בתחנה שלי. המראה של עצמי אמיתי כל כך במוחי. ולמרות שאני ממש לא דומה לפטרישיה, אני יכולה לראות רק אותה בכל דבר שאני עלולה לעשות. ליבי מתחיל להאיץ.

אני לא יכולה להרשות לעצמי לבכות. דמעות חמות צורבות בעיניי, ואני עוצרת אותן, מסרבת לתת להן לזלוג. מסרבת להיות חלשה כמוה. לעולם לא אתן לגבר כמו רוג'ר מרפי לגעת בי שוב בלי רשות. אם הוא ינסה, אהרוג אותו. פשוט מאוד.