הבחורים האפלים 7: קורבנות נקמניים

פרק 1

מיקי בת שש־עשרה

מעפר באת ואל אפר תשוב. הכומר ממלמל בסוף התפילה ואז מהנהן אל הגבר החיוור שמימינו, חיוור כל כך שהוא נראה כמו אחת הגופות שהוא אמור לקבור, ומסמן לו להוריד את ארון הקבורה.

עיניי מלוות את ארון הקבורה השחור בדרכו לתוך האדמה. אני לא יודעת של מי בית הקברות הזה, הוא אחד מני רבים באיסטפוינט, אבל כל הסידורים למותה של אימי נעשו על ידי הגבר שאיתו חיה בשנים האחרונות. הוא בחר הכול, החל בבגדים שהיא לובשת עכשיו, דרך ארון הקבורה, ועד למקום שבו תובא למנוחות.

היא הייתה צעירה מכדי למות. המחשבה הזאת חודרת לראשי, ואותה תחושה מציקה שמשהו ממש לא בסדר בכל הסיוט הזה ממשיכה לרוץ בראשי, אבל אין לי שום כוח פה. שום סמכות. אין לי קשרים או אפילו קול כדי לחקור, גם אם אני מרגישה שזה לא בסדר. אף אחד סביבי לא חושב שמשהו לא בסדר.

אנשים צעירים מתים כל הזמן. אמרו לי שהיא הייתה חולה במשך תקופה, לכן לא הרשו לי לראות אותה בחודשים האחרונים. כל זה היה חלק מהתוכנית שלו? או שזה היה אמיתי? אני כבר לא יודעת.

אני ממשיכה לבהות בארון כשהוא יורד לתחתית הבור. זו הרגשה מוזרה לקבור אותה פה. היא לא נולדה באיסטפוינט. זה רק המקום האחרון בסדרה ארוכה של מקומות שבהם גרנו בשש־עשרה השנים האחרונות. אני לא יודעת איפה היא נולדה, ואין לי דרך לברר את זה, אז אין לי ברירה אלא לתת לה להיקבר במקום שבו היא מתה. במקום שבו תומס קינקייד מרשה לה. אצבעותיי נסגרות לאגרופים קפוצים.

דמות מוכרת רוכנת מאחוריי כשאני עומדת ליד קצה הבור. “מיס?" הקברן אומר, אבל אני מתעלמת ממנו. הוא והכומר ביקשו ממני פעם אחר פעם לזוז לאחור, כאילו הם מפחדים שאזרוק את עצמי פנימה יחד עם אימא שלי. אני לא יכולה להגיד שהמחשבה הזאת לא עברה לי בראש, אבל אני לא עד כדי כך שרוטה. עדיין לא. אחרי הכול, עדיין יש לי אותו.

ובדיוק כשאני חושבת עליו, היד של לוק נסגרת סביב זרועי. “מיקי?" אני עוצמת עיניים בגלל הרוח המצליפה ולוקחת נשימה עמוקה.

“אני בסדר," אני משחררת את השקר בלי לחשוב.

הוא מצמיד אותי לחזה שלו וכורך את זרועותיו סביבי. “לא, את לא," הוא אומר.

אני מנסה להתנגד, באמת מנסה, אבל קשה כל כך להתנגד לחמימות שלו, בייחוד כשכל דבר אחר סביבי קר כל כך, לעזאזל. הוא הדבר היחיד שמחזיק אותי בשליטה ברגע זה. הוא כל מה שלא מגיע לי, ושאף פעם לא הגיע לי.

“הוא מניאק מזדיין," לוק ממלמל, מבלבל בין הצער שלי למשהו אחר. אני לא צריכה להביט מסביב כדי לדעת שהוא צודק, אבל גם לא אכפת לי. היא אולי לא ראתה את זה, אבל אני תמיד ידעתי שתומס קינקייד רצה את אימא שלי רק בגלל דבר אחד, היופי שלה. כל ההצגה הזאת והתשלום על הלוויה שלה הם רק בשביל הרושם. זה מספיק כדי שהוא יפתח את פנקס הצ'קים שלו, אבל לא בשביל שהוא יגיע.

המראה המושך שלה, עם העור הטבעי המתוח, העיניים הגדולות והמותניים הצרים, גרמו לגברים להציע לה הצעות, בלי שיהיה להם אכפת שהיא גררה אותי איתה. אבל תומס קינקייד היה השלל הכי גדול שלה, ולעבור לגור באחוזה המפוארת עם הבן שלו היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, אפילו אם אני שונאת את הגבר שלה.

אני נצמדת ללוק כאילו משב רוח חזק יתלוש אותי ממנו. דמעות זולגות ומרטיבות את לחיי באיטיות. הלב שלי הולם בקצב לא אחיד בתוך כלוב הצלעות. יש שאלה שאף אחד מאיתנו עדיין לא שאל בקול, אבל היא מחלחלת לכל שנייה שחלפה מאז גילינו על מותה של אימי.

מה יקרה לנו עכשיו?

לוק משפשף את גבי בידו, מעלה ומטה, מקרין אליי חום. אני נצמדת אליו חזק יותר. אני יודעת שאני מתנהגת בצורה תלותית, אבל קשה שלא. מי עוד יש לי?

“מיס מייקלס?" לוק ואני קופאים לשמע הקול הזה. קיא מאיים לפרוץ מגרוני. בפעם האחרונה שהוא בא, הוא הביא איתו חדשות רעות, ועכשיו, על אף שזו לא אשמתו, אני מקשרת את קן קרפנטר לפחד.

ידו של לוק נשמטת מהגב שלי כשאני מסתובבת אל הגבר שהרס את חיי לפני שבוע. הוא מהנהן בראשו ביראת כבוד לעבר לוק ואז מעביר את מבטו אליי. כמו כל שאר האנשים פה, כל הארבעה, שכוללים את הקברן, הכומר, לוק ואותי, גם הוא לבוש כולו בשחור.

“מר קינקייד מעוניין לשוחח איתך," מר קרפנטר אומר.

הבטן שלי מתהפכת. “למה הוא לא פה?" השאלה נפלטת מפי לפני שאני מספיקה לחשוב.

קן קרפנטר שותק, וזה אומר שגם אם הוא יודע את התשובה, הוא לא מרגיש בנוח להגיד אותה. אני תוהה אם אי פעם הפנים שלו מפגינות רגש חיובי. מעולם לא ראיתי אותו מחייך, לא חיוך אמיתי. אני פולטת אנחה ומתרחקת מלוק.

“מיקי..." לוק מושיט את ידו ומשלב את אצבעותיו באצבעותיי. “אני אבוא איתך."

“אני מצטער, מר לוק," מר קרפנטר אומר, “אבל מר קינקייד רוצה לשוחח עם מיס מייקלס בארבע עיניים." כף ידו של לוק מתהדקת חזק יותר סביב אצבעותיי. חוסר נוחות מתפשט בגופי, לא בגלל המגע שלו אלא בגלל המילים של קן קרפנטר. “הוא לא אוהב לחכות, מיס מייקלס," מר קרפנטר לוחץ עליי.

ברור שלא. “אני יכול להסיע אותה," לוק אומר. “אני לא חייב להיות בתוך החדר בזמן הפגישה שלהם, אם הוא לא רוצה לראות אותי."

קן מניד בראשו. “אני חושש שלא, אדון לוק. מר קינקייד הדגיש זאת במיוחד. הוא מצפה שתחזור הביתה ושאני אלווה את מיס מייקלס למשרד שלו."

אני מהדקת את שפתיי, אין לנו באמת ברירה.

“מיקי, אם את —"

“זה בסדר," אני קוטעת את לוק כשאני מסתובבת ואוחזת בעדינות במפרק כף ידו השנייה. “ניפגש בבית."

עיני הבדולח הכחולות של לוק קודחות לתוך העיניים שלי, וגבותיו מתכווצות. הוא מחפש משהו — כל דבר — כדי להגיד, ולא מצליח לחשוב על כלום. אפילו אני יכולה לראות את זה. לאף אחד מאיתנו אין זכות לסרב לאבא שלו. ציפינו לזה בשבוע האחרון. ברור מה תומס קינקייד רוצה לעשות. הוא רוצה לוודא שאני לא אהווה בעיה. אני לא יודעת מה בדיוק התוכניות שלו, אבל ברור שהן לא כוללות אותי ואת לוק ביחד. ולאור ההתנהגות של לוק בשבוע האחרון, אין טעם להסתיר עד כמה חשובים אנחנו זה לזה.

קן קרפנטר כבר דיווח לו, אין לי צל של ספק. בתוך תוכי, אני מקללת את עצמי על ההתנהגות שלי. לא הייתי צריכה להתמוטט ולפנות אל לוק. לא הייתי צריכה לתת לשום דבר מהדברים האלה לקרות. אבל מה שנעשה נעשה, ועכשיו מאוחר מדי. אולי בגלל זה אני עושה את זה. ברגע שלוק מניח לידו להישמט מידי, אני מרימה את כפות ידיי ואוחזת בפניו. אם זו הפעם האחרונה שאראה אותו — כי שנינו יודעים שההבטחה שלי לראות אותו בבית קלושה ביותר — אני רוצה שהוא יזכור אותי.

אני מצמידה את השפתיים שלי לשלו, ומנשקת אותו כמו שמעולם לא עשיתי. תמיד הוא היה היוזם. הוא זה שנישק אותי קודם, נגע בי קודם, ועדיין הוא גם תמיד היה זה שנסוג ראשון. אני לא נותנת לו לעשות את זה עכשיו. אני לא מוכנה.

אם זה נגמר בשבילנו, אם אלך לפגוש את אבא שלו והוא יגרש אותי, אז אני מתכוונת להטביע את עצמי בתוך לוק קינקייד. אני צוללת לתוך הפה שלו עם הלשון, מחזיקה את ראשו כשאני מטה את ראשי ופולשת לפיו. גניחה מהדהדת במעמקי חזהו וזרועותיו נסגרות סביבי. ידיו ננעלות על מותניי כשהוא דוחף קדימה, נותן לי להרגיש בדיוק עד כמה הוא רוצה אותי.

זו כנראה הפגנת זלזול — לשאוב את הפנים זה של זה מול הקבר הטרי של אימא שלי — אבל היא כבר איננה, ולוק הוא החוט הרופף היחיד שנשאר לי לעולם הזה. אני רוצה שהוא ידע בדיוק עד כמה הוא חשוב לי. כשכל השאר מתמוטט, הוא גורם לי להרגיש חיה.

התשוקה שאני חשה כלפיו בלתי ניתנת להכחשה. חסרת שליטה. אין לי מושג איך אני מצליחה לעצור את הנשיקה, אבל כשאני מתרחקת לאחור, יורדת בחזרה על כפות רגליי, אני קולטת שהתרוממתי על קצות האצבעות כדי להשאיר את השפתיים שלנו צמודות ומחוברות, אני יודעת שזה נגמר. עיניו קשות וידיו מסרבות לשחרר אותי.

“מה זה היה לעזאזל, מיקי?" המילים שלו אכזריות, כועסות.

“אני חייבת ללכת עכשיו," אני אומרת לו ומנתקת את הידיים שלו ממותניי. ענן שחור מרחף מעל בית הקברות בזמן שענן שונה לגמרי חולף על פניו כשהוא מביט בי. אין לי תשובה בשבילו וזה מעצבן אותו. זה מצער אותי, אבל אני לא מתחרטת על מה שעשיתי. אני מסתובבת בגבי אליו.

“אני מוכנה, מר קרפנטר," אני אומרת.

קן קרפנטר מהנהן ומתחיל לצעוד במעלה השביל שמוביל לחניון. “מיקי!" לוק קורא אחריי כשאני הולכת בעקבות העוזר האישי של תומס קינקייד, אבל אני לא מסתובבת. עדיין לא.

הצורך להביט לאחור בוער מתחת לעורי. אפילו כשאני יודעת שזה רק בגלל הרגשות שלי, אני לא יכולה להתכחש לזה. שערי צונח על פניי כשאני מסובבת את ראשי ומביטה לאחור.

דמותו של לוק, עומד שם, לגמרי לבד, חובטת בי כמו שק אבנים. הנחישות שלי מתערערת. אני קופצת את ידיי לאגרופים ונועצת את ציפורניי לתוך הבשר הרך והפגיע בכפות ידיי. אני נושמת מהאף כשדמעות מאיימות לצרוב את עיניי. הלב שלי נשבר מחדש, ואני מתחרטת על הבחירה.

הייתי מטומטמת. ידעתי שאני לא צריכה להסתכל לאחור. אני מסתובבת בחזרה במהירות ומשאירה את העיניים שלי ממוקדות קדימה. מניחה רגל אחרי רגל, עד שאני רחוקה מדי. רחוקה יותר משאי פעם רציתי להיות מהחבר הכי טוב שלי.

לוק קינקייד.

קן קרפנטר ואני לא מדברים במשך הנסיעה. אין טעם, למען האמת. לאף אחד מאיתנו לא נוח מספיק עם השני, ושיחת חולין היא ממילא דבר מעצבן. אז אני אפילו לא טורחת לנסות.

כשאנחנו נוסעים במרכז איסטפוינט, רחוק ככל האפשר מהאוניברסיטה בלי לצאת מהעיר, אני מבחינה לבסוף בבניין המשרדים של תומס קינקייד. גבוה ומלא בחלונות, הוא נראה כמו שבר של זכוכית שבולט מתוך האדמה. אף פעם לא הייתי פה, אבל אני מזהה אותו מהתיאורים של אימא שלי.

מר קרפנטר מחנה את הלימוזינה, ואנחנו נכנסים לבניין ביחד. רק כשאני עומדת באמצע המעלית הפרטית, מתחת לרוח הקפואה מהמזגן, מוקפת במתכת החלקה ובקירות השיש, החרדה מתחילה לבסוף לחלחל לתוכי. מדהים אותי איך אני יכולה לעמוד פה ולהיראות שלמה לגמרי מבחוץ, כשבפנים אני שבורה לרסיסים. המוח שלי משתולל ומתמרד. בלבול מתפשט בתוכי ומערפל כל מחשבה הגיונית.

היא באמת מתה.

בכיתי. התייפחתי. האמנתי בזה. ראיתי את ארון הקבורה ואת הכומר. לבשתי — אני עדיין לובשת — את השמלה השחורה. אבל למה... עכשיו, למה זה נוחת עליי דווקא עכשיו? זה יותר מזה, משהו אחר? זה... לוק והמחשבה שאאבד אותו אחרי הפגישה הזאת?

לפני שאני יכולה למצוא את התשובה, דלתות המעלית נפתחות וקן קרפנטר יוצא, פונה אליי במבט מצפה. עיניי מבחינות בשורת הכפתורים עם מספרי הקומות. האינסטינקטים שלי אומרים לי לברוח. אומרים לי שאני צריכה ללחוץ על הכפתור התחתון ביותר ולתת לדלתות להיסגר. כל מה שיש מעבר למעלית הזו בתוך המשרדים האלה לא יכול להיות טוב. אני חייבת לחזור. למצוא את לוק. להגיד לו שאני מצטערת. להגיד לו שאני אוהבת אותו. אני לא יכולה...

“מיס מייקלס?" קולו של מר קרפנטר נשמע קצת עצבני. “בואי."

ובאותו רגע, כמו בובה על חוט שנשלטת לגמרי על ידי מישהו אחר, אני יוצאת מהמעלית ונותנת לדלתות להיסגר מאחוריי. הוא מסתובב ואני הולכת אחריו. עם כל תנועה אני מרגישה כאילו גוררים אותי, אבל לא ניתן לעצור את זה.

למה אני עושה את זה? אני שואלת את עצמי, אבל שוב אין לי תשובה. הלב שלי מתחיל להלום מהר יותר ברגע שאני נכנסת למשרד הרחב שמשקיף על מרכז העיר של איסטפוינט. החלונות נקיים ומבריקים כל כך שאני מרגישה שאני מביטה במסך טלוויזיה באיכות HD. מרחוק, אני יכולה לראות את קצה הבניין הכי גבוה באוניברסיטה.

תומס קינקייד יושב מול הדלת, מאחורי שולחן עבודה מזכוכית שתואם את שאר הסביבה. הוא מרים את ראשו ונשען לאחור בכיסא שלו. עיניו מביטות בעיניי ואז מטיילות מטה באיטיות. אני מנסה לבלוע רוק בגרוני שהתייבש פתאום, ובקושי מצליחה להדחיק את הדחף לאחוז בשולי החצאית השחורה שלי ולמשוך אותה על הברכיים. אני מאגרפת את כפות ידיי ונעצרת מאחורי שני כיסאות שממוקמים מול השולחן שלו.

“אתה יכול ללכת, קן," תומס קינקייד אומר ומנופף בידו. קן קרפנטר מהנהן, קד כאילו הוא עומד מול בן מלוכה, יוצא מהמשרד וסוגר את הדלת מאחוריו, משאיר אותי לבד עם מה שנראה כמו טורף רעב.

“שבי בבקשה, מיקיילה." קולו של תומס לא מסגיר דבר. אין שום רמז לסיבה שבגללה זומנתי לשיחה. אני מתיישבת בכיסא הימני, הכי רחוק מקצה השולחן שלו, מרד קטן אומנם, אבל עדיין מרד. “אני בטוח שאת תוהה למה הבאתי אותך לפה," הוא ממשיך.

אני מחזירה לו מבט בלי לדבר. כל הפגישה הזאת נראית כמו משהו מתוך סרט. אני רק מחכה לשמוע שהוא מצטער על האבדה שלי, אבל שאני לא יכולה להמשיך לגור עם הבן שלו. זה יכאב, אני יודעת, אבל אני מצפה לזה. אולי לצפות לזה יפחית מהכאב?

“עכשיו כשאימך מתה, אני מוצא את עצמי במצב מביך," הוא מציין.

הנה זה בא. אני לוקחת נשימה עמוקה ועוצרת אותה בציפייה.

“אני חושב שיהיה קל יותר להראות לך מאשר להגיד לך," תומס קינקייד אומר. אני ממצמצת ואז מזדעפת, כשבמקום לומר לי שנציגה משירותי הרווחה תגיע לפה בקרוב, הוא מניח מולי קלסר.

כשאני לא מושיטה את היד מייד, הוא נוגע בקצה הקלסר ומרים את גבותיו. “תפתחי את זה, מיקיילה."

ידיי רועדות כשאני מושיטה אותן וזזה לקצה הכיסא כדי להגיע לקלסר ולניירות שבפנים. אני מניחה אותו על ברכיי, פותחת אותו וקוראת את הדף הראשון.

המילים ברורות, שחור על גבי לבן, אבל התוכן לא נשמע הגיוני. אני הופכת את הדף וממשיכה לקרוא. אצבעותיי מתחילות לרעוד. נשימותיי נפלטות מקוטעות מהחזה שלי. הבטן שלי מתהפכת.

“מה... זה?" אני שואלת לבסוף.

“אני חושב שאת יודעת מה זה, מיקיילה." בכל פעם שהוא אמר את השם שלי עד כה, התעלמתי מכך, אבל אני שונאת את זה. אני נועצת בו מבט. הוא אומר את השם שלי כאילו זה משהו שיש לו זכות לעשות, כאילו זה משהו ששייך לו. “זה הסכם. אם תסתכלי בדף האחרון, תזהי את החתימה."

אני מסתכלת ומוצאת את החתימה המבולגנת של אימא שלי בשורה התחתונה ביותר, יחד עם התאריך — לפני שנה. “היא..." המספרים, שכתובים בכל מיני מקומות בדפים, הולכים וגדלים ככל שאני מדפדפת קדימה.

“היו לה המון חובות," תומס מציין. “וכדרך לשלם חזרה את החוב הזה, אימא שלך מכרה לי את עצמה."

“הייתם ביחד..." אני אומרת ויודעת עד כמה תמים זה נשמע אפילו באוזניי. “היא אמרה —"

“אימא שלך הייתה שותפה," תומס קוטע אותי. “היא ידעה למה היא התחייבה כשהיא יצרה איתי קשר. אני בטוח שהיא לא רצתה שתדאגי. כאב בעצמי, אני מבין את הצורך להסתיר מילדים חלקים מסוימים בחיים של ההורים שלהם. הם לא חייבים לדעת כל מה שקורה מאחורי דלתות סגורות."

אני לא יודעת מה להגיד על זה. אין שום דבר שאני יכולה להגיד. “היא אהבה את החיים הטובים," הוא ממשיך, “ולי לא היה אכפת לקחת את החובות שלה על עצמי ולספק לה את הדברים האלה כל עוד היא הייתה מסוגלת לדאוג לצרכים שלי."

“הצרכים שלך..." גועל ממלא אותי, אבל לא ניתן להתעלם מהתוכן של ההסכם הזה. זה אפילו לא הסכם, לעזאזל. זו קבלה מזדיינת על קנייה של מישהו, בן אדם. אימא שלי נקנתה, ואם אני קוראת את הדפים האלה נכון... אז גם אני.

“אני יכול לראות שאת מבינה מה זה אומר, מיקיילה," תומס אומר. “לצערי, אף שהיא כבר לא איתנו, החוב שלכן נותר."

הגוף שלי קופא. המוח שלי מנסה להתמרד, אבל זה חסר טעם. יש המון מידע בתוך האמירה הזאת. זה לא החוב שלה, אלא החוב שלנו. המוות לא מוחק את הכוונות שלו, הוא רק משנה את המטרה לתשומת הלב שלו.

באצבעות חסרות תחושה, אני מניחה את הקלסר בחזרה על קצה השולחן. “לא." זו המילה היחידה שאני אומרת, אבל להגיד אותה בקול משנה הכול.

תומס קינקייד הוא כנראה גבר שמעולם לא אמרו לו לא, ואני בטוחה שאני הראשונה והיחידה שמטומטמת מספיק להגיד את זה. לא אכפת לי. אני לא יכולה... אני לא מוכנה לעשות את מה שהיא עשתה.

“אם זו האחריות שלי לשלם לך חזרה," אני אומרת. “אעשה את זה בדרך אחרת."

תומס מניח את המרפקים שלו על השולחן, משלב את האצבעות ומשעין עליהן את סנטרו. “אני חושש שאין לך ברירה, מיקיילה."

“לא חתמתי על שום דבר," אני מזכירה לו.

החיוך שלו לא מגיע לעיניו. אף פעם לא הבנתי למה אני לא מחבבת את הגבר הזה. הוא תמיד התנהג אליי בצורה מרוחקת. תמיד הייתה לי תחושה שאני לא צריכה להתקרב אליו, שאני צריכה לעשות כל מה שביכולתי כדי לא למשוך את תשומת הלב שלו. ועכשיו... זה מעבר לשליטתי. אני לא יכולה להדוף אותו.

“אני חושש, מיקיילה, שלטובתך יהיה נבון אם תביני את מצבך הנוכחי," הוא אומר. קולו שקט אבל נחוש.

“אל תאיים עליי באומנה," אני מתפרצת. “אני מודעת היטב לעובדה שאני —"

“אה, לא," הוא אומר ועוצר אותי. “את לא תלכי לבית אומנה, מיקיילה." אני רוצה להגיד לו להפסיק להגיד את השם שלי. אני שונאת את איך שזה יוצא לו מהפה. כאילו הוא תובע חזקה על משהו שלא אמורה להיות לו שום זכות עליו. “לפני שבוע, המשמורת עלייך עברה אליי. את צריכה להודות לי, למען האמת. ידאגו לך ויהיה לך כל מה שאת צריכה, ברור שההוצאות שלך יתווספו לחוב שלך, אבל אם תצייתי לכללים שלי, אז הכול יהיה בסדר."

“אני בת שש־עשרה," אני אומרת ללא רגש. “אני יכולה לדרוש עצמאות."

תומס מגחך. “אני מבין שאת בחורה חכמה מאוד," הוא עונה. “באמת האמנת שלא חשבתי על זה?" הוא אוחז בקלסר נוסף, שמונח על השולחן שלו בצד. “קיוויתי שאוכל לשכנע אותך להסכים בלי זה, אבל אני שמח שהכנתי את זה ליתר ביטחון."

כל הגוף שלי נדרך כשהוא מחליק את הקלסר החדש לעברי. אני לא רוצה להרים אותו, אני פוחדת פחד מוות, אבל הסקרנות והצורך העז לדעת מה פאקינג גורם לו להיות בטוח כל כך בעצמו גורמים לי להושיט אליו את ידי.

כשאני קוראת את שורות המילים המודפסות, קהות החושים חוזרת, ודמעות מעקצצות בעיניי. בעתה נוחתת עליי. “לא..." אני מנידה בראשי וקמה במהירות. “זה מזויף!" אני זורקת את הקלסר בחזרה על השולחן שלו. “אתה... אתה מפלצת מזדיינת! אני לא —" אני לא יכולה לנשום. כל החמצן נעלם מהריאות שלי. אני מסתובבת ממנו ומזנקת לדלת.

אצבעותיי מחליקות על הידית כשאני שומעת אותו קם מהכיסא שלו. “מיקיילה." אני מצליחה לאחוז בידית ומושכת את הדלת, אבל מגלה שהיא נעולה. אני בוהה בעץ הקשה. זה לא קורה.

אני מסתובבת ונשענת עם הגב על הדלת. “אני לא משוגעת," אני יורקת את המילים לעברו. “המסמכים האלה לא אמיתיים. זייפת אותם, לעזאזל!"

“ברור שזייפתי," תומס אומר ומזעזע אותי כשהוא מסכים בקלות שכזו.

“למה?" אני שואלת ומשלבת את הזרועות על החזה. אני רועדת, פאקינג רועדת, ולא יכולה להפסיק. אני שונאת את זה. אני בטח נראית לו כמו טרף, פגיעה ומפוחדת. אני שונאת את זה עוד יותר, כי הוא צודק. זה בדיוק מה שאני.

“אני צריך שתביני מה המצב שלך, מיקיילה," תומס אומר, וקם לעמוד מולי. “אני יכול לגרום לכל דבר להיות אמיתי. אני יכול להעלים את החוב שלך. כל מה שאת צריכה לעשות זה לרַצות אותי. לא יהיו לך חיים קשים מדי. אימא שלך נהנתה מזה."

“לא נתת לי לראות אותה." המילים יוצאות לפני שאני יכולה לעצור אותן.

“היא נהנתה," הוא אומר. שקר. זה שקר. זה בטוח שקר.

“היא הייתה חולה!" אני מתפרצת. “זה מה שאמרת לי. היא הייתה רוצה לראות אותי אם היא הייתה חולה!"

“אף אחד לא חשב שזה כל כך גרוע," הוא עונה. “עכשיו בואי, מייקלה..." אני נבהלת כשהוא מושיט לי את ידו, והיא נעצרת באוויר. פניו מזדעפות. ההבנה שעל פניו מתפוגגת ובמקומה עולה על פניו הבעה עצבנית.

“למה שתטען את הטענות המזויפות האלה עליי?" אני שואלת, אבל כבר יודעת את התשובה.

שליטה. זה כל מה שהוא אי פעם רצה.

המסמכים האלה, הדפים שקראתי, מציגים אותי כסובלת מאגורפוביה, מופנמת, ומעורערת ביותר. מישהי שלא מסוגלת לדאוג לעצמה, משוגעת עם תעודות. רופא חתום על זה. רופא אמיתי? כנראה. עד כה הוא הוכיח שהטענות שלו נכונות. הוא יכול להפוך כל דבר לאמיתי.

“אני האפוטרופוס שלך, מיקיילה," תומס מזכיר לי. “את יודעת היטב כמה כוח יש לי. אני יכול להפוך את החיים שלך לקשים מאוד אם אני רוצה."

אני מנידה בראשי שוב. לוק לעולם לא ייתן לזה לקרות. הוא לא... הוא מניח את ידו על הדלת ליד הראש שלי וקוטע את מחשבותיי. “זה פשוט מאוד, מתוקה," תומס נושם לתוך הפנים שלי ואני נרתעת. ידו השנייה עולה ומלטפת את הלחי שלי.

ואז אני מבינה למה תמיד התחמקתי ממנו. כשעיניי עולות לפגוש את שלו, ואני מגלה שאני מחפשת מידה כלשהי של אנושיות בו, אני לא מוצאת דבר. אין שום חמימות במבט שלו. רק היעדר קר של חמלה. נחש שתפס את הקורבן שלו בדיוק איפה שהוא רוצה אותו.

“אולי חשבת שיש לך סיכוי עם הבן שלי, מיקיילה מייקלס." ליבי נעצר. “אבל כבר לא. מרגע זה והלאה, אני הבעלים שלך. את מבינה אותי?" אצבעותיו על הלחי שלי הופכות לאחיזת צבת כשהוא אוחז בי חזק יותר ולוחץ עד שהלסת שלי כואבת. “אני. הבעלים. שלך. מיקיילה מייקלס. בגוף ובנשמה."