הבחורים של בלרוז 3: חלומות מנופצים

שמונה שנים קודם לכן

הילדה הקטנה שלי בעטה בי מבפנים. הנשימה נעצרה לי ונאלצתי לעצור לרגע באמצע מדרגות הכניסה של בית הוריי. זאת הייתה תחושה כל כך משונה, שאדם אחר גדל בתוכי, זז, ומזכיר לי את עצם קיומו. קיומה. הבת שלי.

חזרתי מסקירת מערכות של השבוע השמונה־עשרה, שאישרה שאכן, יש לי בת. פרצתי בבכי שגרם לטכנאי האולטרסאונד המסכן ללטף לי את הכתף ולהציע לי ממחטות עד שנרגעתי. זאת הייתה אשמתי שדחיתי את ההצעה של אנג'ל להתלוות אליי, אבל היה לו מספיק על הראש גם בלי התורים והבדיקות שלי.

היא התחילה לבעוט לפני שבוע, ובהתחלה חשבתי שיש לי התכווצות שרירים. או גזים. אבל הטכנאי החביב שבדק אותי היום אישר שזאת באמת התינוקת הקטנה שלי מחלצת רגליים.

שמונה־עשרה שבועות. זה אומר שעברו שנים־עשרה שבועות שלמים מאז שאיבדתי את ג'ייס. מאז ששיקרתי לו ואמרתי שאני מאוהבת באנג'ל. למעשה זה לא היה בדיוק שקר, באמת אהבתי את אנג'ל... אבל אמרתי לג'ייס שאני כבר לא אוהבת אותו. אמרתי לו שאנג'ל ואני רוצים להיות ביחד בלעדיו. שאנחנו נוהגים לחמוק מאחורי הגב שלו ולא רוצים להמשיך לשקר לו ולהסתיר את האהבה שלנו.

כמעט נחנקתי מהשקרים של עצמי כל כך הרבה פעמים, אבל נאחזתי בכוח בידיעה שיום אחד ג'ייס יודה לי על זה. אולי בעוד עשר שנים, כשהוא יהיה כוכב על בין־לאומי עם תקליטי פלטינה על הקיר וים של פרסי גראמי, הוא יסתכל אחורה על הפרידה שלנו ויבין שעשיתי את זה בשבילו.

"תרגיעי, תינוקת," לחשתי לבטן שלי. "אני יודעת. גם אני רעבה."

פשפשתי בתיק הבד הגדול שלי עד שמצאתי את המפתחות, ורק אחרי שפתחתי את הדלת שמתי לב שהמכונית של אימא שלי בחניה. בדרך כלל היא חוזרת מהעבודה בשעה מאוחרת יותר, אז זה היה מוזר. אבל לא כזה מוזר. אולי היא סתם לקחה אחר צהריים חופשי.

מסיבה כלשהי, לא הכרזתי בקול על נוכחותי שנכנסתי הביתה. כשסגרתי את הדלת מאחוריי בשקט והנחתי את התיק על הרצפה, שמעתי קולות רמים מהדהדים בבית.

עשיתי פרצוף והמשכתי במסדרון לעבר חדר השינה של הוריי. חשבתי שמשם מגיעות הצעקות, והסקרנות קראה לי להקשיב, בעיקר כי רגשות האשם שהכבידו עליי גרמו לי לשער שהוויכוח שלהם קשור אליי ולתינוקת שלי... ולאנג'לו.

בשבוע שעבר הודענו שאנחנו הולכים להתחתן אחרי שהתינוקת תיוולד, ואף אחת מהמשפחות לא קיבלה את החדשות בעין יפה — התגובה של המשפחה שלו הייתה אפילו קשה יותר מזו של המשפחה שלי. וזה לא שהוריי הביעה תמיכה ברעיון.

"יצאת מדעתך? אם —" שמעתי את אבא שלי אומר בטון מתוסכל וכעוס, "...הם ירצחו את כולנו. לא רק אותך, טינה. את כולנו!"

רגע. מה?

עצרתי בבת אחת באמצע המסדרון והצמדתי יד לבטן כאילו אני יכולה איכשהו לגונן עליה מפני המילים שאבא שלי אמר. ירצחו אותנו? מי? למה? הוא בטח סתם דרמטי ולא מתכוון לזה באופן מילולי.

"...דרמטי, כריסטיאן." אימא שלי הדהדה את הרהוריי. הקול שלה היה שקט יותר וחלק מהמילים היו עמומות ולא הצלחתי להבין אותן. "...בחיים לא יגלו. אני יודעת מה אני עושה, שלא לדבר על זה ש... רק... בשבילך! בשבילך ובשביל בילי, ובשביל התינוק המקולל הזה. אחרת —"

שיט, המילים שלא הצלחתי לשמוע הוציאו אותי מדעתי. הייתי חייבת לשמוע יותר. אם הם דיברו עליי ועל הילדה שלי, הייתי חייבת להבין מה קורה. בצעדים חרישיים, בקושי מעיזה לנשום, עשיתי עוד כמה צעדים לכיוון חדר השינה של הוריי. הדלת הייתה פתוחה מעט.

"זה מטורף לגמרי," הכריז אבא שלי בצחוק קצת היסטרי. "טינה, אנחנו לא מדברים כאן על עברייני צווארון לבן. מדובר במאפיונרים אמיתיים. אם הם יגלו מה עשית —"

"הם לא יגלו," התעקשה אימא בטון מתוסכל. "אתה היחיד שיודע, אז אם אתה לא סיפרת לאף אחד —" קולה גווע והשאיר את הרמיזה תלויה באוויר ביניהם.

בתוך החדר השתררה שתיקה מתוחה שנקטעה בפתאומיות כשאבא שלי פתח את הדלת בתנופה ומצא אותי עומדת שם. מצותתת.

הוא פער עיניים ושאף אוויר בחדות. "בילי. כמה שמעת?"

הנדתי בראשי באיטיות וקימטתי מצח בבלבול. "לא מספיק... אתם מתכוונים לספר לי מה קורה?"

אבא הציץ אל אימא מעבר לכתפו, והיא בהתה בי בפנים חיוורות עם כף יד על הפה.

"לא, מתוקה," ענה אבא במהירות ושלח לעברי חיוך מאולץ. "אימא ואני רק דיברנו על העבודה שלה. אין לך מה לדאוג, בסדר? בואי, את נראית לי רעבה. אני אכין פנקייק בננה לארוחת ערב."

"כריסטיאן, זאת לא ארוחת ערב בריאה," קראה אימא אחרינו, אבל אבא כבר כרך זרוע סביב כתפיי והוביל אותי לעבר המטבח. הוא ידע שיותר מכל מנה מרהיבה שהוא יכול לבשל לי, אני תמיד אעדיף לאכול ארוחת בוקר לארוחת ערב.

הרמתי מבט אל החיוך המזויף שלו כשהתחלנו להוציא את המצרכים לפנקייק וניסיתי בזהירות לסחוט ממנו עוד מידע. "זה נשמע כמו ויכוח רציני... עם אימא," הערתי. השתדלתי לא להגיד שום דבר ספציפי על מה ששמעתי. "יש משהו שאמור להדאיג אותי?"

מבט המום חלף על פניו שכבר היו מבוגרות, אבל עדיין יפות, ואז הוא רק הניד בראשו. "ממש כלום. סתם תקופה של לחץ בעבודה של אימא. תספרי לי על הבדיקה שלך היום! גילו לך את מין העובר?"

ההתרגשות שבעבעה בתוכי דחקה את כל הדאגות הצידה, ובמקום זה התרכזתי רק בחדשות הטובות שהיו לי לספר לאבא על התינוקת שלי. התינוקת הבריאה והשמחה שלי, שתגיח לעולם בעוד ארבע חודשים וחצי בלבד.

כל המחשבות והדאגות התאדו לי מהראש כשאבא שלי שלף את מניפות הצבעים אחרי שגמרנו לאכול את הפנקייק. הוא עבד על חדר הילדים למעלה, ועכשיו, כשידענו שיש לי בת, הוא רצה לשקול מחדש את בחירת הצבעים שלו.

כמו בכל יום בתקופה האחרונה, רמות האנרגיה שלי צנחו הרבה לפני השעה שבה נהגתי ללכת לישון. פיהקתי, נתתי לאבא שלי חיבוק לילה טוב והלכתי לעשות את אותו הדבר עם אימא. היא הייתה בחדר העבודה שבו היו ממוקמים המחשבים שלה ושל אבא.

"לילה טוב, אימא," אמרתי מהדלת. "אוהבת אותך."

היא הרימה ראש מהמחשב וחייכה ברוך. "גם אני אוהבת אותך, בילי שלי. חלומות נעימים."

בחדר השינה שלי למעלה, אותו חדר שבו גרתי מאז שנולדתי, נרדמתי בקלות — התשישות של ההיריון הייתה קיצונית — אבל למרבה הצער, לא ישנתי הרבה זמן. מתישהו לפני חצות התעוררתי כי הייתי חייבת לעשות פיפי, גנחתי וחילצתי את עצמי בקושי רב מהשמיכה.

בדרך לשירותים משהו דגדג לי באף וגרם לי להתעטש. ניסיתי להיאחז בשינה כמה שרק יכולתי ולא להתעורר לגמרי, אז השארתי את האורות כבויים והלכתי לחדר הרחצה בעיניים כמעט עצומות. התעטשתי שוב בזמן שהשתנתי ועיקמתי את האף. הייתי כל כך רגישה לריחות בזמן האחרון, ועכשיו הרחתי עשן מהארובה של אחד מהשכנים כמעט כאילו זה היה כאן בבית.

צרחה עלתה מלמטה, וכמעט נפלתי לאסלה כשזינקתי בבהלה.

מה לעזאזל?

משהו התנפץ, ואז הגיעה לאוזניי עוד צרחה. אימא.

"אימא?" צעקתי כמו סתומה. ראיתי מספיק סרטי אימה כדי לדעת שזה רעיון גרוע. ממש גרוע. ועדיין, בלהט הרגע, לא הצלחתי לעצור את עצמי. הייתי חייבת לראות אם היא בסדר, אז ירדתי במהירות במדרגות כדי לבדוק. אולי היא נפלה?

אבל העשן היה בתוך הבית. הוא היה בפנים, והרבה יותר מדי סמיך בשביל להגיע מהארובה. וחוץ מזה, לא היה חורף. למה שמישהו ידליק את האח כשעשרים ושבע מעלות בחוץ?

"אימא?" מיהרתי למטה והתחלתי להשתעל כשהעשן הקיף אותי. משהו עלה באש. היינו חייבים לכבות את זה, אבל איך? ידעתי שלאבא יש מטף איפשהו. במטבח? לא... אולי בחניה המקורה.

הלכתי במהירות אל דלת החניה, אבל היא הייתה נעולה. מה לעזאזל? הדלת הזאת אף פעם לא נעולה. בכל החיים המזדיינים שלי הדלת הזאת אף פעם לא הייתה נעולה.

מבולבלת, מבוהלת והיסטרית מדאגה, לקחתי מגבת מטבח מהשולחן, הרטבתי אותה וכיסיתי את הפה והאף. שאיפת עשן זה בטח ממש גרוע לתינוקת שלי, אבל הייתי חייבת לוודא שההורים שלי בסדר...

השאיפה דרך הבד הרטוב הייתה מעט יותר קלה כשרצתי אל חדר השינה של הוריי. החדר היה ריק, אבל העשן בתוך החדר היה סמיך יותר. איפה אבא? אולי הם בחדר עבודה?

רעש במסדרון גרם לי לקפוץ בבהלה, וכשיצאתי במהירות מחדר השינה ראיתי צל של דמות נעלם במסדרון לכיוון דלת הכניסה. לפי ממדי גופו זה היה גבר, אבל הוא היה הרבה יותר מדי רחב וגבוה בשביל להיות אבא שלי. הוא נעלם אל תוך הלילה לפני שהספקתי אפילו להוציא מילה וטרק את הדלת מאחוריו.

הפחד כמעט שיתק אותי, אבל הכרחתי את עצמי להתקדם לעבר חדר העבודה. העשן הגיע משם.

העדפתי לא לסמוך על ידיות המתכת ודחפתי את הדלת בכף רגלי. עוצמת החום שהתפרצה מהחדר גרמה לי לקרוס במקום. נשארתי למטה והתחלתי לזחול על ארבע לתוך המשרד הבוער. פניי כבר היו שטופות דמעות. הם היו בתוך החדר. שניהם.

"אימא?" אמרתי בקול צרוד מאחורי המגבת הרטובה שלי, שבשלב הזה כבר הייתה כמעט יבשה. "אבא?"

היה כמעט בלתי אפשרי לראות, אבל היד שלי נתקלה במשהו. נעל. כף רגל. גיששתי לאורך הגוף חסר התנועה של אימא שלי עד שהרגשתי דם. כל כך הרבה דם.

התייפחתי והשתעלתי וחיפשתי דופק בקדחתנות. כלום. היא מתה.

"אבא?" ייבבתי והתקדמתי על כפות הידיים והברכיים עד שמצאתי גם אותו. ואז כמעט הקאתי.

הייתי חייבת לצאת. עכשיו. לפני שגם אני אמות. שלא לדבר על התינוקת שלי.

חרקתי שיניים, החנקתי את זעקות הכאב שבעבעו בתוכי ורק זחלתי על ארבע כדי לצאת מהמשרד הבוער. זה היה עניין של דקות עד שכל הבית יעלה באש. ואסור שאני אהיה כאן כשזה יקרה.

נשארתי נמוך, קרובה לרצפה, והתקדמתי בקושי רב לאורך המסדרון לכיוון דלת הכניסה. הדלת שהרגע ראיתי את הרוצח של הוריי יוצא דרכה. היא הייתה נעולה.

"מה?" קראתי, חנוקה מדמעות. "לא!" התדהמה הפכה אותי לטיפשה, ורק עמדתי שם, בזבזתי שניות יקרות ומשכתי בידית כאילו זאת הייתה טעות או משהו.

גל של סחרחורת הכה בי ועשה לי בחילה. קרסתי בחזרה לרצפה. פאק. ידעתי שאני חייבת לצאת. עכשיו.

"הצילו!" הצעקה שלי, עם הפנים מעוכות אל הרצפה, הייתה בקושי ציוץ עלוב. האש התפשטה במהירות, ואם אני לא אצא עכשיו...

מפתח. אני צריכה מפתח! אבא החליף מנעולים בשבוע שעבר — עכשיו הבנתי למה — ודלת הכניסה ננעלה מעצמה מייד אחרי שנסגרה. איפה המפתחות שלי?

נשארתי נמוך, מגששת בידיי בחיפוש אחרי התיק שזרקתי על הרצפה כשחזרתי הביתה מוקדם יותר. החזרתי את המפתחות לתיק, לא? או ש... שיט, אולי זרקתי אותם על השולחן? פאק! למה אני לא מצליחה לזכור?

הסחרחורת גרמה לחדר לנטות על צידו עד שגם אני קרסתי הצידה וכאב חד פילח לי את הבטן. משהו נפגע? לא ראיתי כלום. הכול היה חשוך עכשיו. והיה לי לחץ בריאות. לחץ נוראי.

התקף שיעולים קשה טלטל את גופי כשגיששתי למצוא את הבד שנפל לי לרצפה. כשלא מצאתי כלום ניסיתי למשוך את חולצת הפיג'מה שלי למעלה מעל האף והפה, אבל זה היה כמו לנסות לכבות שריפת יער עם בקבוק מים. לגמרי חסר טעם.

הריאות שלי שרפו והתכווצו יותר עם כל שאיפת אוויר משתנקת ששאפתי. הראייה שלי נהייתה מטושטשת. אבל אסור היה לי לוותר. אסור להרים ידיים. לא כשהילדה הקטנה שלי תלויה בי... הייתי חייבת לשרוד בשבילה. בשביל התינוקת שלי ושל ג'ייס.

גייסתי את כל כוחותיי וחציתי את הסלון בזחילה, נחושה לצאת החוצה דרך החלון. אם אצליח לפתוח אותו, אצליח לצאת. אם אצליח לצאת, אצליח לנשום. והתינוקת שלי תצליח לחיות.

משתעלת, נחנקת, מסוחררת לגמרי, התרוממתי והתחלתי לנסות להסיט את החלון הצידה.

הוא לא זז. אפילו לא סנטימטר.

צרחתי מרוב ייאוש ואז השתעלתי כל כך חזק שהתעלפתי ונפלתי בגמלוניות לרצפה. אבל לא הייתי מוכנה להיכנע. נלחמתי לחזור להכרה מעורפלת, התרוממתי בחזרה לידיים והברכיים והמשכתי לזחול כדי למצוא דרך אחרת לצאת משם. לא משנה איך.

הכאב הקרין לי מהבטן, אבל הייתי חייבת לחרוק שיניים ולהמשיך.

אלא שלפעמים נחישות זה פשוט לא מספיק. כשזחלתי החוצה מהסלון לכיוון המדרגות, גל של חום עז התפוצץ איפשהו לידי, וכוחותיי אפסו.

נכשלתי.