הבחורים של טומן 8: לנצח עם 6

1

הוא או אנחנו 2.0 ג'ואי

רצתי מהר יותר מכפי שרצתי כל חיי, עד שהגעתי הביתה כשהלב שלי מתכווץ בחזה והמוח שלי מסתחרר בהילוך מואץ.

הכול בסדר.

זה לא יהיה נורא כל כך.

פשוט תנשום.

ראיתי את אוֹלי בדלת הכניסה כשהגעתי אל הגינה, והוא נופף אליי בפראות שאמהר.

הוא צרח ודמעות זלגו על לחייו, אבל לא הבנתי אף מילה.

הקול היחיד בראשי היה שאגת הדופק הרועמת באוזניי כששעטתי דרך דלת הכניסה והלכתי בעקבות שביל של דם אל תוך המטבח.

עבר רגע עד שהמוח שלי עיכל את מראה עיניי.

דם מרוח על אריחי המטבח.

שאנון שמוטה על הרצפה.

טייג מכסה את גופה בגופו.

דם על פניו.

אימא עומדת במטבח וצורחת.

והוא.

הוא.

עומד באמצע מרחץ הדמים — אבא שלנו.

התיק נשמט מכתפי והרעש שהשמיע כשנחת ארצה העיר אותי מההלם המטשטש שחנק אותי.

הגרון שלי היה חנוק.

הלב שלי התכווץ וקמל בחזה.

המבט שלי נדד שוב אל שאנון, והכאב שהרגשתי כשראיתי את גופה שותת הדם היה מעל ומעבר לכוחותיי.

הכול היה מעל ומעבר לכוחותיי.

"חתיכת בן זונה!" המילים יצאו מפי כמו שאגת קרב והסתערתי עליו כשהלב שלי דורש נקמה. "חתיכת בהמה מזדיינת!"

"ג'ואי, חכה!"

לא חיכיתי.

לא הייתי מסוגל.

"תכה אותי!" הפלתי אותו לרצפה בכוח רב יותר מכפי שידעתי שאני מסוגל לו, הטחתי את הראש שלו במרצפות, ואז קמתי מייד וגררתי איתי את החרא העלוב הזה. "קדימה, מניאק. תרביץ למישהו בגודל שלך."

"ג'ואי, בבקשה לא —״

"תסתמי את הפה!" שאגתי ואיבדתי את הראש כשהיא ניסתה לדבר אליי. אחותי הייתה שרועה על הרצפה ובמקום לגשת אליה, היא ניסתה להגן עליו. "אף פעם לא הייתה בעולם הזה אימא עלובה יותר ממך."

"חתיכת חרא קטן." אבא התיז אש וגופרית, שלח יד לאחור, והלם בלסת שלי באגרופו הבשרני.

"ראית את זה?" שאלתי ובכלל לא הרגשתי את הכאב כשהבטתי בזעם באימא שלנו. ידעתי שזה אמור לכאוב כי האגרוף שלו היה כמו בולדוזר, אבל האדרנלין זרם בגופי והעניק לי כוח חסר היגיון. "ראית אותו מכה אותי?"

"אני אחנך אותך, ילד," אבא בלע מילים ושלח אגרוף נוסף, אבל הפעם הוא פספס ונתן לי הזדמנות נרחבת להשיב לו כגמולו.

"את לא רואה מה הוא עושה לילדים שלך?" האגרוף שלי הלם בגשר אפו ודם ניתז על שנינו כשהוא קרס אל הרצפה. "את פאקינג עיוורת?"

"ג'ואי, תפסיק," שמעתי את אחותי אומרת, אבל כבר היה מאוחר מדי למילים. "לא שווה ללכת לכלא בגללו."

לא יכולתי להפסיק.

לא עד שאגרום לו להפסיק.

לעד.

היה צריך לעצור אותו.

הייתי צריך שהכול ייעצר.

"ג'ואי, תפסיק," התחננה אימא. "אתה תהרוג אותו."

"מצוין!" האגרופים שלי התנופפו מעצמם בקצב מטורף, מפרקי אצבעותיי נפצעו ודיממו על שנינו. נתתי ללב לפעול במקומי לשם שינוי ולחסל אותו.

ואם אשב על זה בכלא, אתמודד.

מישהו מוכרח לעשות את זה.

וזה מוכרח להיות אני.

"ג'ואי, אתה... הבטחת..." יד קטנה משכה בזרועי והפרה את הריכוז שלי. "הבטחת של...שלא... תעזוב... אותי."

קולה של שאנון פילח את הערפל האדום במוחי וזינקתי לאחור. ידיי נשמטו אל צידי גופי כשקולה של אחותי המשיך לחלחל למוח הדפוק שלי.

שאנון.

בום, בום, בום.

שאנון.

בום, בום, בום.

שאנון.

בום, בום, בום.

בקהות חושים ובמוח נסער, ירדתי מאבא שלי והתרחקתי.

"טדי! אוי, אלוהים, טדי!" קראה אימא ומיהרה אליו. "מה עשית?"

והנה זה בא.

הנה היא.

רצה מייד אליו.

נשברתי.

כל מה שהחזיק אותי בשמונה־עשרה השנים האחרונות התנפץ לרסיסים.

בעיניים פראיות הבטתי סביבי וניסיתי להשליט היגיון באזור המלחמה שבו גדלתי. אזור המלחמה שבו ניצבתי.

דם ודמעות.

כאב ולחץ.

זה היה מעל ומעבר.

"אולי!" הסתכלתי על המקום שבו הוא התחבא מאחורי שאנון וסימנתי לו באצבעי. "תעלה לחדר וקח את שון."

לא היה לי ספק שהתינוק מתחבא מתחת למיטה שלי.

לא האשמתי אותו.

גם אני רציתי להתחבא מתחת למיטה.

"למה?"

"כי אנחנו עוזבים." רעדתי מכף רגל ועד ראש ואמרתי, "אנחנו לא נשארים בבית עם החרא הזה עוד יום נוסף."

למרבה המזל, אולי מילא את בקשתי וניגש למדרגות ללא שמץ היסוס.

"טייג. לך עם אולי."

"אבל אני —״

"בבקשה," אמרתי בקול חנוק, חזי עלה וירד למראה הדם המרוח על פניו. "תעלה לחדר ותארוז תיקים."

כעבור קרב מבטים בן עשר שניות, הוא התרצה ומיהר אל המדרגות.

רק כשהקטנים נעלמו מהעין יכולתי להתמקד באחותי.

לא רציתי.

רציתי לברוח ולהסתתר, אבל הכרחתי את עצמי להסתכל על גופה הפצוע.

"את בסדר," שיקרתי וצנחתי על ברכיי לידה. הרגשתי שבור באותו רגע כפי שלא הרגשתי מעולם. "אני כאן." הרמתי אותה בעדינות אל זרועותיי. "אני כאן, שאן."

היא נשמטה עליי כמו בובת סמרטוטים ובהלה הציפה אותי, כי ידעתי שהפעם הזאת הייתה חמורה יותר.

הפעם הוא פגע בה בצורה חמורה מתמיד.

"אתה מדמם." ייבבה אימא. "אוי, אלוהים, טדי."

לא היה צריך יותר.

לא היה צריך יותר מהמילים האלה כדי שאאבד שליטה על מעט האיפוק שהצלחתי לאזור. "את עיוורת?! היא מדממת. שאנון. הבת שלך!"

"שאנון!" היא מצמצמה במהירות כאילו הגיחה מתוך אובך, ופניה החווירו. "אוי, מותק, הפנים שלך."

"שלא תעזי לקרוא לה 'מותק'!" התפרצתי ומיהרתי להרים את אחותי על רגליה.

היא התנודדה ונשמטה עליי כמו סייחה שזה עתה נולדה, והיעדר שיווי המשקל והקואורדינציה שלה רק הגבירו את הבהלה שבתוכי.

כי המצב היה קשה.

קשה מאוד.

"את בסדר," המשכתי להרגיע כשנשאתי אותה אל השולחן והושבתי אותה על כיסא. "את בסדר. אני כאן." לקחתי מגבת מטבח, הצמדתי אותה אל צד פניה שממנו הגיע רוב הדם. "אני ממש כאן, שאן."

"שאנון, לא התכוונתי —״

"שלא תעז לדבר אליה, חלאה!" שאגתי ועמדתי במגננה מול הכיסא שבו הייתה שרועה אחותי. "אני אהרוג אותך. אתה שומע אותי? אני אשסף לך את הגרון אם רק תעז להסתכל שוב על אחותי!"

איך הוא העז להסתכל עליה?

איך הוא העז לומר שלא התכוון לפגוע בה?

כל דבר שהאיש הזה עשה אי פעם נעשה בזדון, באכזריות ובכוונה תחילה.

הוא הצטער עכשיו רק כי ידע בדיוק כמוני שהפעם הוא הגזים.

הוא עשה במטבח הזה משהו שלא ניתן יהיה להסתיר או לקבור.

הסיפור נגמר מבחינתו והבן זונה ידע את זה.

במקום לשמוח, הרגשתי לחץ.

כי טדי לינץ' היה מסוכן ובלתי צפוי מתמיד כשדחקו אותו לפינה, וכרגע הבן זונה היה בצרות צרורות.

הבנים חזרו למטבח כעבור כמה רגעים עם תיקים מלאים בבגדים וצעצועים, ואני התרפיתי בהקלה כשראיתי שפניו של שון ללא פגע.

הוא היה בסדר.

התינוק בסדר.

"זה מה שעומד לקרות עכשיו," אמרתי כששלושת האחים מיהרו לעמוד מאחוריי. "או שאת מוצאת איזשהו דחף אימהי קבור בתוך הלב הקפוא שלך ומסלקת את הבן זונה הזה לתמיד, או שאני לוקח את הילדים ומוציא אותם מהבית, והם לעולם לא יחזרו לכאן."

"ג'ואי, אני מצטערת כל כך —״

"אל תתנצלי," קטעתי אותה בכעס. "תגני על הילדים שלך ותסלקי אותו."

"ג'ואי, אני —״

"תחליטי, אימא." בראשי ניסיתי לשכנע אותה לעשות לשם שינוי את הדבר הנכון. ידעתי שהיא מפוחדת. גם אני. אבל לילדים האלה הגיע גורל טוב יותר. האימא הזאת הייתה חייבת להתעלות על עצמה כי היא לא מסוגלת להגן על גללי חתלתולים. "הוא או אנחנו?"

"ג'ואי, אם רק תירגע לרגע —״

"שלא תעזי לנסות למרוח אותי בשביל לצאת מהסיפור הזה!" סיננתי והרגשתי שהלב שלי נסדק בכל רגע שהיא לא בחרה בנו. "לשם שינוי, תעשי את הדבר הנכון ותסלקי אותו!"

"ג'ואי, אם רק נוכל —״

"הוא או אנחנו," אמרתי בזעם ושיניי נקשו בגלל הכאב שהציף אותי והשתוקקתי להתעלם ממנו. "הוא או אנחנו, אימא?!"

דממה.

מבטים ריקים.

שום דבר.

היא פשוט המשיכה לעמוד לצידו ובהתה בי.

"אני רוצה שתדעי משהו," הצלחתי לומר וכבשתי את הדמעות שאיימו להציף את עיניי. "אני רוצה שתדעי שאני שונא אותך עכשיו יותר משאי פעם שנאתי אותו. אני רוצה שתדעי שאת כבר לא אימא שלי — מעולם לא הייתה לי אימא."

"בבקשה —״

"לא." משכתי באפי כדי לעצור את הבכי, נענעתי בראשי ואמרתי, "מרגע זה והלאה, את מתה מבחינתי. כל הצרות שלך — תתמודדי איתן לבד. ובפעם הבאה שהוא ירביץ לך, אני לא אהיה כאן כדי לגונן עלייך. בפעם הבאה שהוא ישתה את כל הכסף ולא תוכלי לקנות אוכל או לשלם חשבון חשמל, תמצאי חמור אחר שייתן לך כסף. בפעם הבאה שהוא ידחוף אותך במדרגות או ישבור לך יד באחד מהתקפי הוויסקי שלו, אני אתעלם מזה כמו שאת עשית כאן במטבח."

"ג'ואי!"

"מהיום הזה ואילך, אני לא אהיה כאן להגן עלייך מפניו כמו שאת לא היית כאן כדי להגן עלינו."

"אל תדבר אל אימא שלך ככה." המניאק קם בחוסר יציבות על רגליו וניסה לאיים עליי. "חתיכת כפוי טובה —״

"שלא תעז לדבר אליי בכלל, חתיכת חרא!" שאגתי ולא הייתי מוכן להיכנס לריקוד הזוועתי הזה איתו. "אולי זורם בוורידים שלנו אותו הדם, אבל כאן זה מסתכם. אתה ואני סיימנו, איש זקן. תישרף בגיהינום מבחינתי. הלוואי ששניכם תישרפו."

"נדמה לך שאתה יכול לדבר אליי ככה?" הוא זעם ומחה את הדם מפניו. "אתה צריך להירגע, ילד —״

"אתה קורא לי ילד?" שמטתי את ראשי לאחור וצחקתי במרירות. "לי? הבחור שרוב החיים מגדל לך את הילדים?" הצבעתי על ארבעת הילדים שהתחבאו מאחוריי. "הבחור שמנקה אחרי הבלגן של שניכם? שנושא באחריות של שניכם, שנושא בעול של שני הורים מחורבנים ועלובים כמוכם?" אלה היו האנשים שהחליטו שאני לא אהיה אבא טוב. שני צבועים. "אני אולי רק בן שמונה־עשרה, אבל אני יותר גבר מכפי שתהיה אי פעם!"

"אל תגזים, ג'ואי. אני מזהיר אותך."

"ממה?" לעגתי והבטתי בו בשנאה. "תרביץ לי? תכה אותי? תבעט בי? תוציא את החגורה? תחבוט בי? תנפץ לי בקבוק על הראש? תאיים עליי? נחש מה? אני כבר לא ילד קטן ומפוחד." נענעתי בראשי בתיעוב מוחלט כלפי האיש. "אני כבר לא ילד חסר ישע, אני לא נערה מפוחדת, ואני לא אשתך המוכה. אז לא משנה מה תעשה לי, תהיה בטוח שאחזיר לך גרוע יותר."

הוא ידע את זה.

הוא ידע שהדרך היחידה להשתיק אותי היא להרוג אותי.

כי אני לעולם לא אירתע מהאיש הזה.

כל עוד יהיה חמצן בריאות שלי, אמשיך לעמוד על שלי.

תמיד אשיב מלחמה.

"צא מהבית שלי," הוא דרש והבהיר לי ששמע אותי היטב. "עכשיו, ילד."

"טדי, די!" אימא מיהרה לעצור אותו. "אתה לא יכול —״

"תסתמי, אישה! אני אשבור לך את הפנים! שומעת?"

"אתה לא יכול לזרוק אותו מהבית," היא ייבבה ונרתעה מפניו. "בבקשה. הוא הבן שלי."

"אה, אז עכשיו אני הבן שלך?" נענעתי בראשי בסלידה. מעט מדי, מאוחר מדי. "אל תעשי לי טובות."

"זו אשמתך, ילדה," האשים אבא והפנה את התקף הזעם אל אחותי. "מזדיינת בכל העיר. עושה צרות למשפחה הזאת! את הבעיה ה —״

"שלא תעז!" זעמתי וחסמתי אותה משדה הראייה שלו. "תוריד את העיניים שלך ממנה."

"זו האמת," הוא המשיך והתמקד בשאנון כשלא הצליח להשיג כלום ממני.

תבינו, הדם שזלג ממני יצא מהגוף, אבל אבא שלי רצה הרבה יותר. הוא היה מורעב להוכחה לסערת הנפש שגרם לנו. זה היה משהו שהוא לעולם לא יצליח להוציא ממני, ולכן הוא פנה לאחותי.

"מעולם לא ראיתי לוזרית כמוך. אמרתי לאימא שלך עלייך והיא לא הקשיבה, אבל אני ידעתי. עוד כשהיית קטנה, ידעתי בדיוק מה את. גמדה מזורגגת. לא יודע מאיפה באת."

"זה שקר, טדי," אימא ניסתה להגן עליה בעליבות. "שאנון, מותק, זה לא —״

"אף פעם לא רצינו אותך. ידעת את זה? אימא שלך השאירה אותך במשך שבוע בבית החולים והתלבטה אם לוותר עלייך. עד שהאשמה הכריעה אותה. אבל אני אף פעם לא שיניתי את דעתי. לא יכולתי להסתכל עלייך ובטח שלא לאהוב אותך."

"שאנון, אל תקשיבי לו," אמרתי כשהרגשתי אותה נובלת לצידי. הוא נכנס לה לראש, בדיוק כפי שהתכוון, וזה שיתק אותי. תבינו, הוא אולי לא הצליח לפגוע בי, אבל כשפגע בה — זה קרע אותי לגזרים. "זה לא נכון. הבן זונה מחוק. פשוט תתעלמי. את שומעת, שאן? תתעלמי ממנו."

"גם אותך לא רציתי," הוא ניסה שוב איתי.

"נשבר לי הלב," אמרתי בעוקצנות. המילים שלו לא יפגעו בי. רק האישה שלצידו הייתה מסוגלת לעשות דבר כזה.

"טוב, אנחנו מרגישים כלפיך בדיוק אותו דבר!" נהם טייג. "אף אחד מאיתנו לא רוצה אותך!"

"טייג, תשתוק," הזהרתי והרגשתי שהבהלה גוברת כשאחי הקטן העמיד את עצמו ישירות בקו האש. "אני אסתדר."

"לא, אני לא אשתוק, ג'ו," הוא התווכח. "הוא הבעיה במשפחה הזאת והוא צריך לשמוע את זה."

הסכמתי איתו בלב שלם, אבל הוא היה צריך לשתוק ולתת לי לדבר. אני יכולתי לשאת את הירידות של אבא שלנו. יכולתי לספוג את המכות. טייג הוא בסך הכול ילד קטן. הוא צריך להישאר במקום הראוי לו ובעיקר, להימנע מפגיעה.

"תעיפי אותו מהעיניים שלי!" שאג אבא שלנו והצביע על אחי. "עכשיו, מארי! תעיפי אותו לפני שאחסל את הממזר הקטן!"

"נראה אותך מנסה," נהמתי ודחפתי את המנוול עם הפה הגדול מאחוריי לפני שיסתבך עוד יותר בצרות. "תנסה, איש זקן."

"לא." אימא נעמדה בינינו. "אתה צריך ללכת."

"מה אמרת לי?" הוא נהם. "מה אמרת לי, לעזאזל?"

"לך," לחשה אימא בנשימה עצורה ונראתה כאילו עוד רגע תתעלף. "זה נגמר, טדי. נמאס לי. זה נגמר בינינו. אני לא מסוגלת. אני צריכה שתלך."

"נמאס לך? נדמה לך שאת עוזבת אותי? את שלי, מארי. את שומעת אותי? את פאקינג שלי. נדמה לך שאת יכולה לזרוק אותי מהבית? להתרחק ממני?"

"לך! אני רוצה שתלך, טדי. צא מהחיים שלנו."

אתה צריך ללכת.

אני רוצה שתלך.

צא מהחיים שלנו.

היא כיוונה את המילים לאבא שלי, אבל לא הרגשתי דבר.

כי המילים שלה היו חסרות משמעות.

ריקות וחלולות.

מעט מדי, מאוחר מדי.

הנזק כבר נגרם.

הזמן להתעמת איתו כבר חלף מזמן.

כל מהלך שהיא עשתה עכשיו נבע מתוך פחד על עצמה, לא על הילדים שלה.

"את חושבת שיש לך חיים בלעדיי?" הוא המשיך להתגרות בה. "את אפס בלעדיי, כלבה. את תעזבי אותי רק בתוך ארון. ארצח אותך לפני שאתן לך לעזוב אותי. את שומעת אותי? אשרוף את הבית הזה עד היסוד, איתך ועם המזדיינים בתוכו, לפני שאתן לך לעזוב!"

"די," אולי התייפח ונצמד לרגלי. "תעשה שהוא יפסיק. בבקשה."

"אתה ילדה עכשיו?" נהם אבא והביט בזעם אל בנו הקטן. "תתחשל, אולי, חתיכת מזדיין קטן!"

"מספיק, טדי!" ניסתה אימא שוב. "צא מפה."

"זה הבית שלי," שאג אבא בתגובה. "אני לא הולך לשום מקום."

"זה בסדר," אמרתי ברוגע משונה, בהתחשב בעובדה שהתחושות שלי כרגע היו ההפך הגמור. "אולי, צא החוצה וקח איתך את שון." שלחתי יד לכיס, לקחתי את הטלפון שלי והושטתי לו אותו. "קח את זה ותתקשר לאיפה, בסדר? תתקשר אליה והיא תבוא לאסוף אותנו."

שנאתי לגרור את מולוי לתוך העניין.

בזתי לעצמי על שגררתי אותה שוב אל הבית הזה.

אבל לא הייתה לי ברירה.

לא היה לי אף אחד אחר.

היא הייתה הדבר עצמו.

גלגל ההצלה שלי.

היא הייתה החמצן.

ובין אם זה היה הצעד הנכון או לא, ידעתי שהיא תבוא.

"לא, לא, לא. בבקשה, ג'ואי. אל תיקח אותם ממני." אימא מיהרה אליי מוכת בהלה. "אמרתי לו ללכת. אמרתי לו, ג'ואי." בעיניים מוטרפות מרוב פחד, היא משכה בסווטשרט שלי והפצירה בי לעשות משהו ששנינו ידענו שהוא בלתי אפשרי. "ברור, ברור שאני בוחרת בכם! בבקשה אל תעשה את זה, ג'ואי. אל תיקח ממני את הילדים."

"במה את מועילה להם אם את לא יכולה להגן עליהם?" כל סנטימטר בגופי רעד ורטט כשנאבקתי בדחף האדיר שעלה מתוכי לנחם אותה. לא יכולתי לעשות את זה יותר. לא הפעם. "את פאקינג רוח רפאים בבית הזה. את טפט, אימא. עכבר. את לא טובה לנו."

"ג'ואי, חכה, חכה, בבקשה אל תעשה את זה." אימא נאחזה בידיי, נפלה על ברכיה לפניי והמראה גרם לי לרצות למות. "אל תיקח אותם ממני."

"אני לא יכול להשאיר אותם כאן," נחנקתי. הרגשתי כלפיה יותר מדי רגשות בעוד הלב שלי קמל בחזה. "ואת החלטת."

ללא ספק.

בין אם תכחיש או לא, היא בחרה בו.

היא תמיד תבחר בו.

אבל הפעם, בחרתי באחים שלי על פניה.

"אתה לא מבין," היא ייללה. "אתה לא רואה."

"אז קומי." דמעות הציפו את עיניי ובאמת הרגשתי שהיא הכניסה יד לתוך החזה שלי ועטפה בה את ליבי. "קומי על הרגליים וצאי איתי מהבית הזה."

"אני לא יכולה." היא נענעה בראשה, עיניה מפצירות. "הוא יהרוג אותי."

הוא יהרוג גם אותם, רציתי לצרוח.

מה היא לא הבינה כאן?

לעזאזל, איך היא הצליחה להמשיך להצדיק את ההישארות שלהם בבית הזה?

זו לא הייתה אהבה.

זה היה חולני.

היא הייתה חולת נפש כמוהו ולא רציתי שום קשר אליהם.

"אז תמותי," השבתי.

"תני לו ללכת, מארי," פקד אבא שלי. "הוא יחזור עם הזנב בין הרגליים. הבן זונה חסר תועלת. לא ישרוד יום לבד —״

"תסתום!" אימא הרימה את ידיה וצרחה בקולי קולות. "פשוט תסתום! הכול באשמתך. הרסת לי את החיים. הרסת לי את הילדים. אתה חתיכת מטורף —״

הוא הכה אותה מהר כל כך שלא הספקתי להגיב.

אגרופו הלם בפניה וראיתי אותה נופלת אל הרצפה כמו שק תפוחי אדמה.

היא קרסה על ארבע כמו מיליון פעמים אחרות במיליון ויכוחים אחרים שהתקיימו במטבח הזה ממש.

"נדמה לך שאת יכולה לדבר אליי ככה?" הוא נהם מעליה. "את הכי גרועה מכולם, זונה מזורגגת!"

אל תעשה את זה.

אל תעשה את זה.

אל תעשה את זה.

"תוריד את הידיים שלך מאימא שלי!" שמעתי את עצמי שואג מתוך אינסטינקט של חיים שלמים, הדפתי אותו מעל גופה הרצוץ והסתערתי אליה. "אימא."

הרגשתי שאני נשבר — הקול, האיפוק, הלב.

הכול התנפץ למיליון רסיסים.

כרעתי ברך לידה ושנאתי שהיא פחדה מהמגע שלי לא פחות מכפי שפחדה ממנו, אפילו שרק ניסיתי להגן עליה כל חיי.

"פשוט תתרחקי ממנו." היא הסיטה את השיער מעיניה ונראתה כמו שאנון כשהביטה אליי. מפוחדת כל כך, כמו ילדה. "אנחנו נמצא פתרון, בסדר? נפתור את זה, אבל אנחנו לא יכולים להישאר כאן. אני אדאג לך."

"מי אתה חושב שאתה?" הוא נהם ולפת את עורפי בידו הבשרנית. "אתה חושב שאתה יודע הכול, ילד? אתה חושב שאתה טוב יותר ממני?" מגעו העלה במוחי חיים שלמים של זיכרונות ופלשבקים איומים. "חושב שאתה יכול לקחת אותה ממני?" הוא הכריע אותי בכוחו ואילץ אותי לרדת על ברכיי. "היא לא הולכת לשום מקום." הוא הגביר את הלחץ על עורפי ודחף אותי על הבטן. "אמרתי לך שאחנך אותך, חתיכת בן זונה כפוי טובה." המשקל שהפעיל עליי היה אדיר והפכתי חסר אונים מול התקיפה שלו. "חושב שאתה גבר עכשיו, ילד?" ברכו ננעצה בגבי ונאלצתי לכבוש צרחה כשכאב פילח את גבי הפצוע. תראה לאימא שלך איזה גבר אתה, בוכה על הברכיים כמו כלבה קטנה."

"תפסיק עם זה," התחננה אימא והפצירה. "תרד ממנו, טדי."

"אני יותר גבר ממך," אמרתי בכוח וניסיתי נואשות להרים את פניי מהרצפה שאליה מעך אותי.

"אה, ככה נראה לך?" הוא צחק באכזריות, תפס בשערי, הרים את ראשי לאחור, והטיח את פניי באריחים. "אתה חתיכת חרא, ילד."

הכול בתוכי היה רגוע להחריד לרגע קצרצר, לפני שהחום והכאב התפשטו בפניי והביאו את הטעם המתכתי המוכר של הדם לפי.

הכרחתי את עצמי להשיב מלחמה נגד אחיזתו, התזתי דם והתנשמתי על האריחים, מנסה בכל כוחי להעיף אותו מעליי.

הוא לא הרפה, הרים את ראשי לאחור ושוב הטיח אותו ברצפה.

שוב ושוב.

פעם אחר פעם.

"רד ממנו. טדי, אתה תהרוג אותו."

סחרחורת אפפה אותי.

"יופי. ואת הבאה בתור, זונה בוגדנית."

כאב הציף אותי.

הרגשתי את העצם באפי נוטה הצידה מעוצמת המכות.

במובן מסוים חשתי הקלה כי חשבתי שאולי זה סוף־סוף יסתיים.

הכול נגמר.

"זה כל מה שיש לך?" נהמתי והמשכתי להיאבק באחיזה הבלתי מתפשרת, כי לעולם לא איכנע בפני האיש הזה. הוא יצטרך לעצור את פעימות הלב שלי לפני שזה יקרה. "אתה כבר לא מה שהיית פעם, זקן."

היו כאן רק שתי אפשרויות.

או שהוא יהרוג אותי, או שאני אהרוג אותו.

לפחות אם הוא יסיים את זה, אוכל לנוח.

אזכה לשלווה.

שלא תעז להפסיק.

יש לך אישה ותינוק שתלויים בך.

קום על הרגליים.

שלא תעז לנטוש אותה.

המשכתי להילחם בזעם, המשכתי להתגרות בו, להיאבק, עד שאיכשהו הצלחתי לסובב את גופי הצידה ולגרור אותו על הרצפה איתי.

אבל הייתי חלש מדי, גופי היה מותש מכדי להדוף אותו.

נלחמתי בכל הכוח על חיי וניסיתי להכאיב לו ככל האפשר, אבל ידיי היו כבדות כמו לבנות בטון.

התקשיתי להרים אותן ובטח שלא לתת אגרוף.

אבא גבר עליי שוב, ישב על חזי ולפת את גרוני בידו הגדולה, חסם את דרכי הנשימה וכיווץ את ריאותיי.

שמעתי את הילדים בוכים, שמעתי את אימא מייבבת. ידעתי ששאנון זקוקה לעזרה, אבל באותו רגע חשבתי רק על החברה שלי.

כל הצרות שעשיתי וכל המצבים האיומים שהכנסתי אותה אליהם לאורך השנים.

הרגשתי את הדמעות זולגות על לחיי ואת גופי נחלש.

סליחה, אני אוהב אותך, אמרתי לה במחשבותיי. סליחה.

ניסיתי.

רציתי לעצום עיניים.

פשוט לעצור.

אבל ראיתי משהו בתוך האובך.

ראיתי את שאנון.

ראיתי אותה.

בצד השני של המטבח.

שמוטה ומדממת מהפה.

בהלה שרטה את קרביי.

היא גוססת!

היא גוססת!

קום.

קום ותעזור לה.

"תעזור... לה," ניסיתי לצרוח אבל המילים נשמעו כמו לחישה ולא יותר. "פאקינג... תעזור... לה!"

"רד מאחי!" הצרחה של טייג חדרה למוחי רגעים לפני שהלחץ על גרוני התרפה.

שיוועתי לאוויר והסרתי מעליי את היד שלפתה את גרוני. הוא לא חנק אותי יותר אבל גם לא שחרר.

"טייג, תניח את הסכין," שמעתי את אימי נשנקת. "בבקשה, מותק."

"לכי תזדייני!" צרח בתגובה. "רד. מאח. שלי. עכשיו!"

"אל תהיה טיפש, ילד."

"אני לא טיפש ואני לא ג'ואי. אני לא אעצור כי שאנון אומרת."

הייתי מסוחרר ומותש מהמאמץ שנדרש כדי לגרום ללב שלי להמשיך לפעום. הפניתי מבט מטושטש אל המקום שבו אחי הקטן הצמיד סכין לגרונו של אבא שלנו.

"טייג," נשנקתי בין רסיסי רוק כשהלפיתה של אבא הרפתה ממני עוד יותר. "זה בסדר. פשוט תירגע..."

"זה לא בסדר, ג'ו." דמעות זלגו על לחייו והוא נענע בראשו. "שום דבר כאן לא בסדר."

"מה תעשה, ילד?" התגרה האידיוט. "תדקור אותי?"

"כן."

הזקן ניסה לקחת את הסכין, אבל אחי רכן עוד יותר והתקרב, עדיין מחזיק בסכין.

"אלוהים, טייג!" צעק אבא וידיו נעו מגרוני אל גרונו כשדם זלג מהחתך. "פצעת אותי."

"זה נגמר עכשיו," נהם טייג והחזיק את הסכין ביציבות שאינה הולמת ילד בן אחת־עשרה. "רד מאחי וצא מהבית לתמיד, או שאחתוך לך את הגרון ותמות."