הבחורים של קלרה

אילו.

נדמה שהחיים הם הימור בין אילו כן ואילו לא. הבעיה היא שלכל אחד יש את האילו שלו שלא מרפה, כמו נעץ עיקש שנתקע בקיר.

התבוננות של לאחר מעשה באילו. אילו נסעתי לפריז ולא לרומא, אילו הלכתי ברגל, אילו...

היה לי מזל, יאמר מי שיאמר, אילו עליתי על האוטובוס ההוא, הייתי נפגע בפיגוע... מי יודע מה היה קורה אילו עמדתי מתחת למרפסת ההיא ולא מתחת לזאת שהתמוטטה, אילו אילו לא איחרתי את הרכבת לא הייתי פוגש את אהובת לבי, אילו, רק אילו, לא אמרתי לקופר שילך...

אילו.

אז, בשעת בוקר מוקדמת כשהתעוררתי בתא המעצר החשוך, קולטת את מצבי העגום, שאלתי את עצמי את שאלות ה"אילו".

אילו לא התעקשתי כל כך להגיע למספרה באותו בוקר, האם כל מה שקרה באמת היה קורה? אילו לא שתיתי כל כך הרבה, האם הנרטיב של אותו לילה היה שונה במשהו?

האם ניתן היה לשלוט בצירוף המקרים האומלל או שהכול נגזר מראש?

אילו לא הייתי מתעקשת, אילו הייתי מקשיבה לקול הלב ולא הולכת לחתונה של משפחת מסילתי.

אילו לא שתיתי עד אובדן ההכרה כמעט...

אילו.

אילו הייתי עקשנית פחות, היה הכול אחרת. לא הייתי נופלת אל התהום, לא הייתי מותקפת, מושפלת, נעצרת. ובעיקר מתמודדת עם טונות רגשות אשמה.

אילו רק...

אבל הרי עוד לא מצאו דרך איך להוליך את הזמן לאחור, אפילו לא ליממה, לשעה אחת, ואני התעקשתי. עמדתי על דעתי, הרגשתי מה זה צודקת. הכי בעולם. ומכאן התחילו האירועים האלה להתגלגל בקצב של מייבש כביסה.

אילו רק...

אבל ככה הם חיינו, נעים בין שני קצווי האילו.