הביקור

 ראִייַת לילה

זה השבוע של דניס בוקינוב, הילד הנעדר. תמונה שלו מופצת בכל העיתונים: חיוך עם שן קדמית עליונה חסרה, שיער מסורק יפה לצדדים, מבט שמחכה לתשואות.

לפעמים אפשר לראות בתמונות של נעדרים סימנים לַבָּאות. סימנים לא מעודדים. זה יכול להיות משהו במבט שלהם, באופן שבו הם מביטים לא ישר למצלמה, אלא רחוק יותר, אל מעבר לה. או משהו בחיוך: ארעיוּת נבוכה, אי־נכונוּת להתעקש על החיים. אבל לא בתמונה של דניס בוקינוב. הוא נראה בה חי לגמרי, עם תוכניות ברורות לעתיד.

נילי חושבת שעוד ימצאו אותו. נתי לא. הם רבים על זה בארוחת הערב: ויכוח קצר, מבולבל מרוב חום. סתם ויכוח, כמעט בלי תנופה. התלונות הישָנוֹת — הפיקחון היהיר שלו, התקווה חסרת היסוד שלה. סתם מועקה, על ילד שהם לא מכירים. אחר כך, סרוחים על ספות הסלון, הם בוהים בטלוויזיה, לא מדברים.

הם לא זוכרים שרב ממושך כל כך, בטח לא בירושלים, חום שיטתי שלא מבדיל בין יום ללילה. הם לא זוכרים סיפור דומה לזה: ילד בן שש יוצא מבית הספר עם שרוכים פתוחים ולא חוזר הביתה (השרת העיר לו על השרוכים, כתבו על זה בעיתונים). בעצם נדמה לנילי ששמעה על עוד ילדים כאלה לאורך השנים, היו עוד פרשיות. אבל היא לא בדיוק זוכרת. מי יכול לזכור? זה היה יום ארוך, מתיש.

ואז, לתוך כל אלה, מתפרץ צלצול הטלפון. שיחה מפריז, בשעת לילה מאוחרת. מיסייה דוּקלוֹז.

חילופי הדברים קצרים. דוקלוז אומר: "נתי שונפלר? כאן דוקלוז." בקול הראוותני שלו, שמהדהד הרבה מעבר לחוג האפרכסת. בנימת התרועה שלו. כאן דוקלוז. כאילו מדי פעם בפעם הם נדברים טלפונית בלילות.

נדרש לנתי יותר משבריר שנייה כדי לקשור דבר לדבר. להיזכר. להיבהל. הוא אומר, "דוקלוז! איזו הפתעה!"

ואז, בלי שיהוי, דוקלוז מודיע: הוא מגיע מחר לארץ לכמה ימים, לרגל עסקים, והוא מעוניין להיפגש איתם.

דברים קורים בקיץ ההוא. זה קיץ של אסונות לא רחוקים ביותר, שרשרת של תאונות משונות. שבועיים קודם לכן, שמאלה אחרי המכולת ומשם שתי דקות הליכה בכביש הראשי, מתמוטטת קומה רביעית בבניין מגורים. יש מסיבה, אנשים רוקדים, הרצפה רועדת, ואז פוערת את לועה ומפריחה לשמים פטריית אבק.

לגסיסה יש קול עמוק וצרוד כשהיא נעשית בחדרי חדרים, אבל כשהיא המונית ומואצת היא צווחת. ואחרי הצווחה יש רגע מחוץ לזמן, חטוף מאוד, של שקט.

אחר כך, בטלוויזיה, מראים תמונות: גשם של סיד וטיח ונורות מגמגמות. רגלי אנשים, רגלי שולחנות, מפות מוכתמות בדם.

כמעט בכל יום אנשים נקטפים ברחובות. נפץ ננשף לצינורות, פצצות נבראות במסתרים ומשוגרות הלאה, להקיף את הארץ. תקרת בית קפה מתרוממת באוויר, מצדיעה לשמים. אוטובוס נבקע בדיוק באמצעיתו. מכונית נורית: קודם חורתת על הכביש סימן שאלה, אחר כך מתהפכת על צדה. וגם הילד הזה, דניס בוקינוב, שהולך והולך בשרוכים פתוחים שבוע שלם ולא מגיע הביתה. והחוֹם.

ואז — הטלפון.

קמט ניצת במצחה של נילי. מה זה? פתאום דוקלוז? פתאום להיפגש? ככה, אחרי תשע שנים, טלפון? ולא אמר באיזה עניין? ולאיזה צורך?

נתי מתנצל. לא בדיוק מתנצל. מה הוא אשם? זה רק מקרה שהוא זה שענה. ואם נילי היתה עונה, מה היא היתה אומרת? לא תודה, אנחנו לא מעוניינים? כלומר תודה, אבל תחסוך לנו את התענוג? אז כן, הם ייפגשו איתו מחרתיים בשמונה לארוחת ערב במסעדה של הקינג דייוויד, שם הוא ישהה.

ואולי, נילי שואלת, אולי הוא ציפה שיזמינו אותו אליהם?

נתי מושך בכתפיו. "אני לא מבין בדברים כאלה," הוא אומר.

הוא מדליק סיגריה, שנייה מאז הניח את השפופרת, ונשען לאחור. בשנים האחרונות יש תקופות שבהן הוא סופר לעצמו סיגריות ותקופות שלא. עכשיו — הוא עדיין לא יודע את זה — מתחילה תקופה שלא. הוא מעשן, ומחכה שנילי תגיד משהו. אם תמשיך להטיח בו דברים יוכל להטיח בה בחזרה. עכשיו הוא מרגיש חד מאוד, מסוגל לענות לכל אחד. הנורה שלו הוברגה, המגעים הודקו.

הוא מודה, הוא אומר, אם דוקלוז היה מתקשר עכשיו הוא היה מנהל את זה אחרת לגמרי. אבל גם ככה הוא ניהל את זה לא רע בכלל, שנילי תגיד מה שתגיד.

בגיל ארבעים וארבע, מבוגר מנילי בשש שנים, לנתנאל שונפלר יש כמה זכויות מוּסדרוֹת. למשל, הזכות להחליט מה הן המגרעות שלו ומה הם היתרונות שלו. והזכות לנופף בניסיון חיים.

בשנים האחרונות הוא רץ כמעט מדי לילה, הכול התמצק. הוא כבר לא מתרגש מאובדן שְׂער ראשו, ואפילו לומד לאהוב את אוזניו, שמביטות אליו מן המראה עצמאיות ומתבדלות מאי פעם.

למעשה, זה מתחיל למצוא חן בעיניו: אז השמן מעוניין להיפגש איתם. הוא חושב שזה יכול להיות נחמד. מבדר אפילו. למה לא? אבל כל הזמן, בין לבין, ישנה התחושה שהתחילה קצת אחרי שסגר את הטלפון: משהו זוחל מתחת כל זה. מה הוא רוצה מהם? ונילי, שמסתכלת עליו ככה. מה הוא אשם?

ובייחוד שהילדות לא שם למלא את הבית ברעש.

הם פגשו את דוקלוז רק פעם אחת. או שפגשו זאת מילה מוגזמת. נכון יותר לומר שנתקלו בו ובאשתו, בהזדמנות מצערת, כשידם היתה על התחתונה. זה היה בסוף החופשה שלהם בפריז, תשע שנים קודם לכן, והדוקלוז הזה, לזכותו ייאמר, עזר להם, חילץ אותם מצרה, ובו בזמן נתן להם להרגיש את זה טוב־טוב, שהם נעזרים. וגם אשתו, עם השיער השזוף, עם השכמות המושחמות הארוזות היטב בין הכתפיים, עם השם המגונדר — פאולינה מריאל דוקלוז, מין שם של עיירת נופש — שעמדה שם מהצד והסתכלה עליהם כאילו הם חיות מחמד.

וחייבים להודות: אחרי שמה שקרה קרה, אחרי שנתי ונילי כבר חזרו לירושלים, הם סיפרו על זה לאנשים בהנאה יוצאת דופן. זה היה הסיפור הנבחר מהחופשה שלהם בפריז, האלף־לילה־ולילה שתיירים מבריחים איתם על פני המכס, קרקפת על החגורה. ומדי פעם בפעם, בהסכמה שבשתיקה בינו לבינה, הגרסאות עוד שופרו. פרט פה, פרט שם. הם חיקו את הקול הקולני של דוקלוז, הוסיפו לו סיגר בזווית הפה, הפכו אותו לחזיר של ממש בנעליים מוברקות ועם שעון זהב. הם הגיעו למצב שהיה להם סיפור מושלם, ערוך ומזומן לשרת אותם לנצח.

ופתאום — זה. פתאום דוקלוז מתקשר, מממש הזמנה שניתנה לפני תשע שנים, שבכלל נהגתה מן השפה ולחוץ. פתאום — טלפון אחד — ומכונת הזיכרונות שלהם נעצרת בנקישה מביכה, ואז נשמעת אוושת החיכוך של גלגלי השיניים בטרם יחלו במסלולם החדש לאחור.

לא, דוקלוז לא היה חזיר מעשן סיגר בנעליים מוברקות. הוא היה שועל אמיתי, והתקיים הרחק מארצות האנימציה. וזאת לא היתה רק אי־נעימות מחויכת שם בפריז, זאת היתה מצוקה ממשית. וזה לא היה סיפור משעשע כלל, אלא אחרי שהוא נגמר.

אבל האם נגמר?