הביתה

פרק 1

האישה הרזה להחריד, שישבה לצדה של קאסי קַרטֶר בבית המשפט של מחוז קינג בסיאטל, רעדה כמו עלה נידף בסערה. כשהשופט נכנס לאולם והן התבקשו לקום, מורין בקושי הצליחה לעמוד על רגליה.

קאסי כרכה את זרועה סביב מותניה של האישה שלצדה ועזרה לה לעמוד זקופה. מורין היתה כולה עור ועצמות, רזה כל כך שקאסי הרגישה את צלעותיה. גם היא היתה רזה כמוה פעם. כמו מורין, גם היא היתה רמוסה עד עפר, מוכה וחבוטה ונפשה שבורה.

"את פשוט נהדרת," לחשה לה קאסי. היא חוותה זאת על בשרה ולכן ידעה כמה אומץ נדרש למורין כדי להעיד נגד בעלה. קאסי ישבה בבית משפט דומה לזה בפלורידה, אבל היא ישבה בו לבדה. דְיוּק, בעלה, נעץ בה מבט מזרה אימה כשניגשה באיטיות אל הדוכן, עיניו הכהות בערו בשנאה. עיניים שאמרו שהוא יהרוג אותה אם רק תהיה לו הזדמנות.

הוא כמעט הצליח.

הם היו נשואים כמה חודשים, כשדיוק הכה אותה בפעם הראשונה. הוא שתה כמה בירות עם חברים, חזר הביתה וגילה שקאסי עדיין לא סיימה להכין את ארוחת הערב. כדי להבהיר לה עד כמה הדבר הזה מכעיס אותו, הוא סטר לה. קאסי היתה המומה. אבא שלה מעולם לא הרים יד עליה או על אמא שלה, שלא לדבר על שתי אחיותיה. מבוהלת עד עמקי נשמתה היא הצמידה את ידה אל לחייה ובקושי הצליחה לחשוב בבהירות.

זאת היתה הראשונה בסדרה ארוכה מספור של סטירות. אחר כך הוא תמיד הצטער. הוא הרגיש נורא בגלל שעשה משהו שפגע באישה שאהב יותר מהחיים עצמם. הוא היה קובר את פניו בידיו ומתייפח, מתחנן שתסלח לו. האירוניה שבמצב היתה שהיא, זו שנפגעה, תירצה את הזעם שלו וניחמה אותו. פשוט לא ייאמן, באמת, כשעוצרים לחשוב על זה. דיוק הרביץ לה והיא היתה זו שהתנצלה.

עם חלוף השנים, הסטירות נהפכו לאגרופים והאגרופים נהפכו למהלומות בכל חלקי גופה. בפעם האחרונה שהרביץ לה, היא ראתה את אותו המבט בדיוק בעיניו, אותו המבט שנעץ בה ביום שהתייצבה בבית המשפט בפלורידה.

המבט הזה נועד להבהיר לה שימיה ספורים, שהיא תשלם על מה שעשתה.

בפעם האחרונה ההיא, כשאגרופיו של דיוק הלמו בה בלי הפסקה, קאסי פחדה עד מוות מהשנאה היוקדת שזיהתה בעיניו. בעלה לא עמד להפסיק עד שיהרוג אותה. זה היה ברור כשמש. הכתובת על הקיר זעקה. באותו רגע נטול אוויר, קאסי ידעה מעל לכל צל של ספק שהיא עומדת למות. היא איבדה את הכרתה לרגע קצר, וכשהתעוררה שמעה אותו מפשפש במגירות המטבח. היא ידעה שהוא מחפש סכין.

האדרנלין שזרם בעוצמה בגופה, בשילוב עם חוסר התחושה שנבע מאימה צרופה, סייעו לה לברוח לחדר של בתה ולחסום את הכניסה באמצעות כיסא, שאותו דחקה מתחת לידית הדלת. היא הרימה את איימי בת השבע ונמלטה דרך החלון.

היא לא לקחה את התיק שלה, או את תעודת הזהות, או כסף, ולא היו לה שום חברים, שום משאבים. רק את הבת שלה ואת הבגדים שלגופה.

קאסי לא היתה צריכה שום דבר אחר. הדבר היקר היחיד שהפיקו נישואיה היה הבת שלה. היא נמלטה למקלט לנשים מוכות וקיבלה מקום מגורים וסיוע. דיוק נעצר ונשלח לכלא לחצי שנה.

קאסי ניצלה את החודשים האלה כדי לשקם את חייה ולעשות את דרכה בחזרה אל החיים הטובים שהשאירה מאחור. אחרי הכול, לעזוב את דיוק לא היה החלק הקשה ביותר — הדבר הכי קשה היה היעדר התמיכה מהמשפחה שלה. היא היתה לבדה, בלי ההורים שלה, בלי האחיות שלה. היא היתה חייבת לעשות הכול לבד וזה בדיוק מה שהיא עשתה.

"מה אם השופט לא יאמין לי?" לחשה מורין, קולה רוטט כל כך עד שהיה קשה להבין מה היא אומרת.

"יש את הדוח של המשטרה," הרגיעה אותה קאסי.

"אני... אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעשות את זה." מורין התחילה שוב לרעוד. "לוֹני לא מתכוון לפגוע בי... הוא פשוט לא מצליח לשלוט בעצמו. יש לו מזג חם, את מבינה, וזה פשוט לא בשליטתו. הוא לא יודע מה הוא עושה. הוא לא יכול לעצור את עצמו."

"מורין, כבר דיברנו על זה. זאת לא אשמתך שבעלך מכה אותך. את לא עשית שום דבר רע." קאסי זיהתה את הלך המחשבה של מורין, שהיה בדיוק כמו שהיא חשבה פעם על עצמה: אם היא רק היתה אישה טובה יותר, עקרת בית טובה יותר, אמא טובה יותר, אז דיוק לא היה מתרגז כל כך. אלה היו הכישלונות שלה כאישה שהביאו עליה את ההתעללות. רק מאוחר יותר, בעזרת טיפול והרבה סבלנות, היא הצליחה לקבל את העובדה שזאת לא היתה אשמתה. היא לא עשתה שום דבר שהצדיק את המכות של דיוק.

"אבל..."

"גם אני הייתי נשואה לגבר מכה," הזכירה לה קאסי. "גם אני חשבתי שזאת היתה אשמתי. אם רק לא הייתי מורחת חרדל במקום מיונז בכריך הנקניק שלו הוא לא היה מכה אותי. הייתי צריכה לזכור. איך יכולתי להיות כל כך טיפשה? מורין, תחשבי על זה. את היית נותנת לבת שלך אגרוף בפרצוף בגלל דבר כזה?"

"לא, בחיים לא... בחיים לא הייתי מכה את הילדים שלי."

"גם לי זה לא הגיע, וגם לך זה לא מגיע."

מורין נעצה בה עיניים פעורות, נטולות הבעה. היו זמנים שגם עיניה של קאסי ניחנו באותו מבע חלול, חסר תקווה.

"אני נשארת כאן איתך," הבטיחה לאישה שלצדה. "אני לא עוזבת אותך. ואיך שנגמור כאן אני לוקחת אותך בחזרה למקלט."

מורין לפתה את ידיה בכוח עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו. "אני יכולה לעשות את זה."

"כן, את יכולה," הבטיחה לה קאסי וחיבקה את גופה הכחוש בעדינות. "תחשבי על הילדים שלך."

מורין עצמה את עיניה לרגע ואז הנהנה. "אם יש בעולם הזה צדק, לוני ייכנס לכלא," הרגיעה אותה קאסי.

"אבל מה אני אעשה אז?"

"במקלט יעזרו לך למצוא עבודה ודיור." קאסי כבר עברה על זה עם מורין לא מעט פעמים, אבל הנשמה השברירית הזאת היתה צריכה לשמוע את המילים שוב.

"הניירת..."

"אני אעזור לך למלא את הטפסים, מורין."

קאסי הבינה את הפחדים של מורין. לאחרים זה אולי נשמע פשוט וקל, אבל דברים קטנים כמו להוציא רישיון נהיגה או למלא טופס מועמדות לעבודה נראו לה מאיימים ובלתי אפשריים. דיוק סירב להרשות לקאסי לנהוג. זה היה עניין של שליטה מבחינתו. אם תהיה לה גישה למכונית, היא עלולה לעזוב אותו. היה לה רישיון כשהם התחתנו, אבל תוקפו פג מזמן והוא היה ממדינה אחרת. אחד הדברים הראשונים שדיוק עשה היה להעביר אותה הרחק ממשפחתה ומחבריה, לקחת אותה מסְפּוֹקֵיין שבוושינגטון כל הדרך לפלורידה, שבה היו אמורות להיות הרבה הזדמנויות טובות לעבודה. עניין העבודה לא התממש מעולם, אבל הוא הצליח להרחיק אותה ממשפחתה, מחבריה ומכל מה שהכירה עד אז.

ההיסוס להעיד, לשים את התוקף מאחורי סורג ובריח, היה בלתי נתפס כמובן בעבור כל מי שלא היה קורבן להתעללות כזו. רק אלו שעברו את הטירוף הזה הבינו כמה אומץ, כמה תעצומות נפש וכמה תושייה נדרשו הנשים האלו לגייס כדי לעמוד בבית המשפט ולהודות במה שעבר עליהן.

כשמורין נקראה לדוכן העדים, קאסי עצרה את נשימתה. היא החליקה עד שפת ספסל העץ הקשה כשהאם הצעירה קמה על רגליה באי־רצון.

"אל תסתכלי על לוני," ייעצה לה קאסי ולחצה את ידה של האישה בעדינות כשפסעו יחד. "תתרכזי בי במקום, אם את מרגישה שאת צריכה."

מורין היתה חיוורת כמתה וההנהון שלה כמעט בלתי מורגש. נדמה שהיא הולכת מירכתי האולם עד לדוכן העדים כבר חצי שעה לפחות. למרבה המזל, היא קיבלה את עצתה של קאסי והקפידה להשפיל את עיניה ולא להסתכל לכיוונו של בעלה.

השופט היה צריך לבקש ממנה פעמיים להגביר את קולה, כדי שיוכל להבין את דבריה.

קאסי רצתה להריע בקול כשמורין זקפה את ראשה בנחישות פתאומית. היא הביטה היישר אל השופט ואמרה בקול ברור, "בבקשה, אל תיתן לו לפגוע בי שוב." ואז היא קמה והחלה לרדת מדוכן העדים.

לוני זינק על רגליו בזעם וניסה להסתער לעברה. מורין צרחה ושני שוטרים מיהרו קדימה וריסנו את בעלה, שהמשיך לשאוג לעברה קללות ואיומים.

הפטיש של השופט הלם והדהד כמו ירייה ברחבי האולם, צליליו חדים וכועסים. "סדר," הוא דרש, "סדר בבית המשפט."

מורין נמלטה אל המקום שבו חיכתה לה קאסי, שמיד חיבקה אותה והובילה אותה החוצה. היא סיימה להעיד ולא נותר עוד שום דבר שהיה עליה לעשות שם. קאסי היתה משוכנעת שההתפרצות של לוני לא תועיל לו מול השופט. עורך הדין מטעם התביעה ייצור איתה קשר אחר כך, אחרי שידבר עם מורין. התיק היה מבוסס היטב ולא היתה שום סיבה לחשוב שלוני יצליח לחמוק ממאסר.

חלק מתפקידה של קאסי כיועצת לקורבנות אלימות במשפחה היה להסיע את מורין לבית המשפט ובחזרה למקלט לנשים מוכות, שבו התגוררה כעת עם שני ילדיה. היא עזרה למורין, שעדיין רעדה, לחצות את מגרש החניה.

בשלב זה, עבודתה של קאסי נעשתה על בסיס התנדבותי. היא עברה את ההכשרה המקצועית הנדרשת ויום אחד, בעזרת האל, היא תוכל ללכת לקולג' ולהשלים תואר בעבודה סוציאלית עם התמחות בפלילים. אבל כל זה היה בגדר חלום רחוק עכשיו.

מורין לא אמרה אף מילה עד ששתיהן ישבו במכונית של קאסי. אחרי שהידקה את חגורת הבטיחות שלה, היא פלטה אנחה נרעדת, כאילו נשמה בפעם הראשונה זה זמן רב.

"עשית את זה," אמרה קאסי בהערכה נלהבת.

"כן. הגרוע ביותר מאחורי."

קאסי פשוט לא היתה מסוגלת לומר לה שזאת רק ההתחלה. כשאישה מוכה ונרמסת במשך שנים, אפילו ההחלטות הקטנות והפשוטות ביותר עלולות לשתק אותה. מורין וילדיה יזדקקו לטיפול וליווי צמודים. למרבה המזל, היא כבר הצטרפה לקבוצת תמיכה. קאסי התלוותה אליה לכמה מפגשים והתאמצה לעודד ולהדריך אותה. מורין ישבה והאזינה מבלי לדבר, אף על פי שהנהנה מדי פעם. לייסי וילסון, שהנחתה את הקבוצה, עשתה עבודה נהדרת בניהול הדיון. חברות הקבוצה היו בשלבים שונים של תהליך ההחלמה.

הן נסעו למקלט וקאסי ליוותה את מורין פנימה. היא העיפה מבט בשעונה וראתה שהיא כבר מאחרת לעבודה. מורין התקשתה להיפרד ממנה. "את תחזרי הערב?" שאלה כשהלכה אחרי קאסי אל הדלת.

קאסי ידעה שמורין זקוקה לה, אבל זה בהחלט לא יועיל אם תאפשר לה לפתח בה תלות. מורין חסמה בגופה את הכניסה למקלט ונעצה בקאסי עיניים מפצירות. היא התחננה בפניה שתישאר איתה.

"אני אחזור מאוחר יותר," הרגיעה אותה קאסי.

"מבטיחה?"

כמה תלותית היא נשמעה, כמה חסרת ביטחון ומפוחדת. היא הביטה בקאסי בעיניים פעורות לרווחה, מלאות אימה, אימה מפני הלא נודע, מפני העתיד. קאסי הכירה היטב גם את זה. כשעזבה את דיוק היא היתה צריכה לגייס את כל ההעזה, הנחישות ואומץ הלב שהיו בה כדי לעמוד בזה, אבל כל האתגרים שניצבו בפניה אחרי רגע העזיבה עצמו תבעו ממנה את כל אלה ועוד הרבה יותר.

"את מבטיחה?" חזרה מורין.

"אני מבטיחה, אבל עכשיו אני חייבת להגיע לעבודה." לקאסי היתה עבודה, עבודה שפִּרנסה אותה ואת איימי. היא עבדה כמעצבת שיער בסלון יופי מקומי בקהילה קטנה ומקסימה בפרוורים הדרומיים של סיאטל, בשם קֶנְט. המקלט לנשים מוכות סייע לה בזמן שלמדה את המקצוע ובתמורה היא עבדה שם, ניקתה ובישלה. אחרי הגירושים, לקח לה חמש שנים לזחול מתוך החור השחור שהיו חיי הנישואים שלה לדיוק. למרבה ההקלה, היא לא ראתה אותו או שמעה ממנו מאז אותו יום גורלי, שבו העידה נגדו בבית המשפט בפלורידה.

כשקאסי הגיעה לבסוף לעבודה, כל כיסא בגוֹלדי לוֹקס היה תפוס, להוציא הכיסא שלה. היא עבדה שם כמעצבת שיער עצמאית ושילמה לתרזה סנצ'ז, בעלת הסלון, דמי שכירות חודשיים על העמדה שלה. משמעות הדבר היתה שהיה עליה לשלם על המוצרים, לקבוע את התורים, לבנות בסיס לקוחות והדבר שכנראה היה הקשה מכול, לשים כסף בצד בכל רבעון כדי לשלם למדינה מס עסק ומס הכנסה.

"גברת בלצ'ר הגיעה לתספורת שלה," אמרה לה רוזי, פקידת הקבלה, כשקאסי הושיטה יד לחלוק העבודה שלה. היא רכסה אותו וחטפה בננה מקערת הפירות שניצבה במרכז השולחן. זה יצטרך להספיק עד ארוחת הצהריים. השימוע נמשך זמן רב יותר משצפתה.

"הגיע מכתב בשבילך," הוסיפה רוזי בזמן שקאסי קילפה את הבננה.

"לכאן? באמת?"

"כתוב בכתב יד וחותמת הדואר היא מספוקיין. את מכירה מישהו משם?"

קאסי קפאה. היחידה שיכלה לכתוב לה מוושינגטון היתה אחותה הבכורה, קארן. כשקאסי עברה לקנט היא שהתה לזמן קצר באותו מקלט שבו גרו כעת מורין וילדיה. היא כתבה מיד לאחותה הבכורה בספוקיין והסבירה שזוהי רק כתובת זמנית. אם קארן רצתה או הצטרכה לחדש איתה את הקשר, האפשרות הטובה ביותר שעמדה לרשותה היתה סלון היופי שבו עבדה קאסי. היא מעולם לא עשתה זאת עד כה.

אף על פי שהשקיעה מאמצים בחידוש הקשר עם משפחתה, מערכת היחסים בין קאסי לבין שתי אחיותיה היתה לא רצופה ובעייתית. אחרי ריב נוראי עם הוריה ועם אחותה הגדולה, קאסי ברחה מהבית ונישאה לדיוק. הם מעולם לא סלחו לה על שעזבה כפי שעזבה ועל זה שלא יצרה איתם קשר לאחר מכן. אילו רק ידעו...

"הוא שמה, מאחור. את רוצה שאני אלך להביא לך אותו?" שאלה רוזי.

"לא עכשיו." היא חשה מעורערת והדבר הדהים אותה. חתיכת הבננה שנגסה עמדה בגרונה והיא התאמצה מאוד עד שהצליחה לבלוע אותה לבסוף.

קאסי לא יכלה להעלות על דעתה מה עשויה אחותה לרצות. מצד שני, בכל זאת היו כמה דברים שהיא הצליחה לחשוב עליהם. קארן עשתה הכול לפי הספר. אחרי סיום הלימודים, היא המשיכה לקולג', התחתנה וילדה שני ילדים מושלמים. היא נשארה בספוקיין ועזרה להורים שלהן. אביהן מת בפתאומיות ממפרצת מוחית, שבועות ספורים בלבד אחרי שקאסי ברחה מדיוק. היא היתה מרוששת וחיה במקלט לנשים מוכות, ולא היתה לה שום אפשרות לחזור הביתה להלוויה. אמה ואחיותיה היו הלומות יגון וקאסי היתה גאה מכדי לפרט את נסיבות חייה העכשוויות. המשפחה שלה ידעה רק שהיא עזבה את דיוק וחיה בפלורידה. כשאביה מת, אף אחד לא הציע לקנות לה ולאיימי כרטיסי טיסה הביתה, וכך היא נשארה בפלורידה וביכתה לבדה את האב שאהבה, האב שלא ראתה או דיברה איתו שמונה שנים כמעט.

קאסי תמיד היתה קרובה במיוחד לאביה. מבין שלוש הבנות, היא היתה הבת החביבה עליו. הוא היה גאה בהישגיה של קאסי, בציונים הגבוהים שלה, במלגה לארבע שנות לימוד שזכתה בה עם סיום הלימודים. ואז היא השליכה הכול לעזאזל בשביל דיוק. אבא שלה מעולם לא התגבר על זה שהיא בחרה להפנות את גבה למלגה ההיא כדי להתחתן עם דיוק. גם אחיותיה לא הצליחו להשלים עם זה.

"קאסי?" אמרה רוזי וקטעה את מחשבותיה. "גברת בלצ'ר מחכה לך."

"כן... אני מצטערת."

"נראה שממש היית שקועה במחשבות."

"באמת חשבתי על כל מיני דברים," השיבה ואילצה את עצמה לחייך. היא יצאה מחדר המנוחה, השאירה שם את הבננה והלכה לקדם את פניה של גברת בלצ'ר, שישבה באזור ההמתנה וקראה את הגיליון האחרון של המגזין "פּיפְּל".

"אני כבר לא מכירה אף אחד מהאנשים האלה," אמרה ונשאה את מבטה אל קאסי. "מי אלה הכוכבים האלה בכלל?" היא הנידה בראשה והניחה את המגזין בצד.

קאסי הובילה את הלקוחה אל עמדת העבודה והלבישה חלוק פלסטיק מעל בגדיה של האישה המבוגרת ממנה. היא הידקה אותו מאחור. "אני מקווה שלא חיכית יותר מדי זמן," התנצלה.

"ממש לא," הרגיעה אותה גברת בלצ'ר. "אני פשוט שמחה שהצלחתי לקבוע תור. את תמיד כל כך עמוסה, וקאסי יקירה, רק תסתכלי כמה השיער שלי ארוך. אני כבר מיואשת. אני לא מצליחה לסדר אותו בשום אופן. בעלי אמר לי הבוקר שאני מזכירה לו את הכלבים האלה עם השיער הארוך שנכנס להם לעיניים, והוא צדק."

קאסי הביטה בעיניה של האישה דרך המראה וחייכה. "אני אסדר את זה בקלות. בואי נעבור קודם כול לעמדת החפיפה."

רק בחמש אחר הצהריים התפנתה לכמה רגעים לקרוא את המכתב מאחותה. היא בהתה במעטפה במשך רגעים ארוכים לפני שאזרה אומץ לפתוח אותה.

בפנים, היא מצאה דף נייר בודד. רוזי עקבה אחריה בדריכות בזמן שקראה את המכתב. זה לא לקח הרבה זמן.

"נו?" שאלה אותה רוזי. פקידת הקבלה היתה דודניתה של בעלת הסלון ולא היתה לה שום בעיה לשאול שאלות פולשניות.

"זאת הפעם הראשונה שקארן יוצרת איתי קשר מאז הגירושים," אמרה קאסי ולא הצליחה להתיק את מבטה מהמכתב.

"את חושבת שאחותך רוצה שתשלימו?" שאלה רוזי והשפילה מבט אל הדף המודפס בתקווה לקרוא כמה שורות בעצמה.

"אני לא יודעת." קאסי לא התכוונה להניח לעצמה לטפח ציפיות שווא.

עיניה הכהות ורבות ההבעה של רוזי התרחבו. "את כועסת עליה?"

"אף פעם לא כעסתי עליה," הסבירה קאסי. אחרי שעזבה את המקלט לנשים מוכות, הדבר הראשון שחשבה לעשות היה לנסוע הביתה. היא יצרה קשר עם משפחתה כי היתה זקוקה לסיוע כספי כדי לעשות את זה. אמה מוכת היגון של קאסי, סנדרה ג'דסוֹן, היתה צריכה להתמודד עם השלכות מותו הפתאומי של בעלה, וביקשה מבנותיה, קארן וניקול, להשיב על מכתבה של קאסי.

לפי מכתבה של קארן, שדיברה בשמה ובשם ניקול, לאף אחת משתיהן לא היו האמצעים לעזור. בעלה של קארן היה מובטל זה זמן רב והם בקושי הצליחו לגמור את החודש. באשר לניקול, היא נישאה רק לאחרונה ולא חשבה שמצבה הנוכחי מאפשר לה להלוות למישהו כסף. השורה התחתונה היתה שקאסי הכניסה את עצמה לתסבוכת הזאת ועכשיו היא תצטרך גם לצאת ממנה בכוחות עצמה.

באשר לאמא שלהן, היא נאלצה להתמודד לבדה עם חברת הביטוח ועורכי הדין ולא היה לה שמץ של מושג איך עושים את זה. מותו של בעלה היה פתאומי וגם היא היתה נתונה כעת בקשיים כספיים.

כשקאסי יצאה נגד משפחתה והתחתנה עם דיוק, אביה חזה שיום אחד היא תחזור הביתה על ארבע. כשאמר את הדברים האלה הוא היה מודאג. הוא כעס. אבל קאסי אמרה לעצמה עכשיו שהוא צדק — היא הכניסה את עצמה לצרה הזאת לגמרי לבדה ולכן כדאי מאוד שתשנס מותניים ותחלץ את עצמה ממנה איכשהו. ללא עזרה ממשפחתה, קאסי נאבקה במשך שנים, עבדה בעבודות שונות ומשונות, התקיימה על תלושי מזון והתגוררה בדיור ממשלתי עד שהצליחה לבסוף לקבל את תעודת הספרית המקצועית. רק אז, אחרי שעבדה שנה שלמה בפלורידה, היו לה סוף־סוף האמצעים לחזור לחוף המערבי. כדי לשמור על ביטחונן, קאסי בחרה לעבור לאזור סיאטל. אם דיוק ינסה אי פעם למצוא אותה, הוא ינסה בספוקיין, לא בפרוורים הדרומיים של סיאטל.

אף שהציגה לעולם חזית אמיצה, קאסי היתה פגועה וכועסת מאז שמשפחתה נטשה אותה. בשנים שחיה עם דיוק היא נאחזה בתקווה שאם תמצא את האומץ לעזוב אותו, היא תמיד תוכל לסמוך עליהם. אבל זו היתה ציפיית שווא. היא היתה טיפשה, ונראה שבעיניהם של בני משפחתה, המעשה שעשתה היה בלתי נסלח. קאסי חיה במדינת וושינגטון כבר שנתיים וזו היתה הפעם הראשונה שאחת משתי אחיותיה יצרה איתה קשר.

נייר המכתבים בער בין אצבעותיה. היא חיכתה לרגע הזה זמן רב. היא היתה בת שמונה־עשרה ובהיריון כשברחה עם דיוק. עכשיו, בגיל שלושים ואחת, קאסי היתה חכמה הרבה יותר מכפי שנותיה.