הבית אשר נחרב

1.

בבוקר בהיר אחד, ביום ו' באלול שנת ה"א אלפים שבע מאות שישים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בשישה בחודש ספטמבר שנת 2000 למניין אומות העולם, נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט — מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן. רק כושי זקן אחד: חסר בית נְפוּחַ כָּפָן ומזוהם ששכב מכוסה בסמרטוטים על ספסל בתחנה הרכבת ושאל את נפשו למות, נאסף באחת אל בוראו ומת מיתת נשיקה. חיוך מאושר נותר קפוא על פניו המתות, חיוכם של נשואי העוון שנשלם גלגולם וזכו במנוחת עולם.

באותה השעה ממש, לא רחוק משם, בקפטריה האופנתית שהוקמה לא מזמן בלובי של בניין לויט ושחלונותיה השקיפו על וושינגטון סקוור פארק, ישב פרופסור אנדרו פ' כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית של אוניברסיטת ניו יורק והתכונן להרצאת הפתיחה של הקורס "ביקורת התרבות או תרבות הביקורת: מבוא לחשיבה השוואתית", קורס חובה שאותו לימד, כמו בכל שנה, בסמסטר הסתיו. כהן התמחה במתן שמות אלגנטיים לקורסים שלו, קורסים יצירתיים ומקוריים שמשכו אליהם סטודנטים מכל החוגים ושהיו תמיד מלאים עד אפס מקום. לא רק שמות הקורסים היו אלגנטיים, אלא גם התכנים שנלמדו בהם — רעיונות עגולים, בהירים וחלקים שהיו אמנם בעלי כוח חדירה לא מבוטל, אלא שעיקר כוחם היה ביופיים ובמובהקותם של המודלים הפרשניים שאותם העמידו, מודלים תקשורתיים ומנוסחים להפליא שקל היה להיאחז בהם ולהפנים אותם. ובכלל "אלגנטי" היה התואר השכיח ביותר שהוצמד לכל דבר שבו ניכרו השפעתו ונוכחותו של פרופסור אנדרו פ' כהן, כל הוויתו היתה כזו: מראהו ולבושו, שפת הגוף וטון הדיבור שלו, סגנון הכתיבה שלו, רעיונותיו — בכל אלה משלה איזו צלילות מעודנת, אריסטוקרטית, שצבעה בגוון זהוב חגיגי את כל מה שנגע בו והפעימה את כל מי שבא עמו במגע. רבים מאלה שחשו באותה התפעמות חגיגית בחרו לתאר אותה במושג "כריזמה", אבל גם הם חשו מיד שהמושג לא מספיק קולע ונשמע בהקשר זה וולגרי מדי. כריזמה היתה לו, ללא ספק, כריזמה יוצאת דופן, מתוחכמת ודקה מן הדקה, אבל היה בו גם משהו נוסף, חמקמק, שקשה היה לתפוס במילים. אחת מתלמידותיו — אנג'לה מורנטי, קולנוענית צעירה וחריפה שהתמחתה בטכנולוגיות ויזואליות מתקדמות — הצליחה פעם ללכוד ולנסח במילים את התחושה שנוכחותו עוררה בה: "יש לו הילה". זה היה בקפטריה, מיד אחרי הסמינר השבועי של תלמידי המחקר. כהן לא הנחה את הדיון באותו השבוע, הוא ישב עם תלמידיו והקשיב יחד איתם לדבריה של מרצה אורחת מהחוג ללימודי מגדר שהרצתה על ההטיות המגדריות הסמויות המצויות בסביבה הניטרלית־לכאורה של העולם הווירטואלי. "את רואה," הסבירה אנג'לה לדוקטורנטית הממושקפת שהתלוותה אליה כשחמקה אל יציאת החירום של הקפטריה כדי לחטוף סיגריה אסורה, "זאת לא 'הילה'" (אצבעותיה סימנו מירכאות כפולות באוויר)" מהסוג שהפסיאודו־מיסטיקונים נוסח העידן החדש מדברים עליה. זו הילה קולנועית, או יותר נכון טלוויזיונית. את יודעת איך שלפעמים את נתקלת בכל מיני מפורסמים, זה חזק בעיקר כשזה קורה מחוץ לאור הזרקורים, כשאת רואה אותם בנסיבות פרטיות: במסיבות, במסעדות, בפתיחות של תערוכות... ויש להם את ההילה הזו, זה כאילו שהאיפור הטלוויזיוני עוד מרוח להם על הפנים והזרקורים עדיין מכוונים אליהם — העור שלהם קורן, ממש זורח והם... בואי נחזור." היא השליכה את הבדל הבוער על הארץ ופנתה חזרה אל הבניין, הדוקטורנטית ממהרת אחריה. "הם לא נראים אמיתיים. זהו זה! הם נראים לא־אמיתיים! הם נראים כמו בובות שעווה של עצמם — כמו ייצוגים מושלמים, מְיוּפים ומוארים של עצמם. זה סוג של הישג, אני מתארת לי, להפוך את עצמך לאייקון של עצמך, לסמל של מי שאתה, או יותר נכון של מה שאתה. את יודעת על מה אני מדברת!" הדוקטורנטית, שהיתה מאוהבת קצת באנג'לה כמו שהיתה מאוהבת קצת גם בכהן, הינהנה בלהיטות למרות שלא היתה בטוחה כלל אם היא אכן יודעת.

לכבוד פתיחת הסמסטר לבש פרופסור כהן חליפת בוקר לבנה גזורה בסגנון כאילו־מיושן שהיתה עשויה, לו לבש אותה מישהו אחר, להיראות יומרנית מדי, סרת טעם. עניבה ירוקה, רקומה ארגמן, השלימה את המראה החגיגי, המבודח קמעה, אותו אהב לטפח. אותה מידה של תעוזה אופנתית מתוחכמת, ליצנית כמעט, הבוחנת מקרוב אבל ממקום בטוח את גבולותיה, אפיינה גם את שאר פרטי הופעתו: את השעון הישן שהיה ענוד על פרק כף ידו השמאלית, את משקפי הקריאה עבי המסגרת, הקריקטוריים, ואת הבלורית הוורהולית השופעת שהשיבה שנזרקה בה הוסיפה לה לוויית חן של קריצה. השולחן שאליו ישב היה מרוחק קמעה משאר השולחנות, תחום בתוך משולש בהיר של אור שמש שכמו הגביה אותו מעט מעל לרצפה. שתי סטודנטיות, צעירות ויפות, ליכסנו אליו מבטים מרחוק, התלחשו וציחקקו במבוכת הערצה. כהן חייך לעצמו תוך שהוא מעלעל ברשימותיו, הוא היה רגיל למגעם החמים של מבטי ההערצה של הסטודנטיות. הוא יכול היה מן הסתם לפתות כמעט כל סטודנטית שחשק בה, אבל הוא היה אדם בעל עמוד שדרה מוסרי חזק ולא חרג כמעט מעולם מתחומי האתיקה המקצועית. מבטו המשיך לרפרף על ראשי הפרקים של הרצאת הפתיחה. הוא לא היה מאותם מורים המתכוננים באופן אובססיבי לפני כל הרצאה והרצאה. הוא שלט בחומר שליטה מלאה, רעיונותיו היו סדורים יפה ועמדת המורה היתה טבעית עבורו לגמרי. וחוץ מזה, הוא היה במיטבו בזמן אִלתור דווקא.

במרומי ארץ המשיכו שולי הרקיעים להתנחשל זה מעל זה, ססגוניים ופרומים, וכל רקיע ורקיע מלא זיו זוהר גדול, מלא ומאיר את העולם כולו: וילון השקוף נמתח כיריעה, נושא על גבו את רקיע התכול; שחקים, זרוי כולו אבק מן, הזדהר מעליהם ועינו כעין הבדולח הטוב; זבוּל הזהוב התנוצץ; מעון נטף שירה ובנות קול; דלתות האש של מכון נפתחו לרווחה, מגלות את אוצרות הברד והשלג, את המערה של קיטור ואת חדרה של סופה. ומעל כולם, רחוק ונכסף מאוד, התנשא ערבות, המקום הטהור, הטמיר והנעלם. אבל בשכוני ארץ נמשכה ההמולה העליזה של היום הראשון של שנת הלימודים כאילו לא אירע דבר: תלמידי שנה א' חיפשו את חדרי הכיתות, נתקלים זה בזה במסדרונות ומתחילים תוך כדי כך לגבש את ההיכרויות, המשיכות והנטיות שיעצבו את חייהם הבוגרים. המורים הסתובבו הלוך ושוב, מלאים בחשיבות עצמית שהוסוותה בגינוני אי־אכפתיות מלבבים, ומזכירות החוגים הזעיפו פנים כלפי כל מי שהעז להיכנס אל משרדן כדי לשאול שאלה או לבקש עזרה. רק כהן חש במשהו: משהו אחר, גדול וחגיגי שנמסך פתאום אל תוך רוחו והסעיר אותה באופן לא מוסבר. הוא הפך את הדף, שירבט משהו בשוליו ועמד לעבור הלאה, אל העמוד הבא, כשפתאום, סתם כך, בלי שום סיבה נראית לעין, הוצפו קרביו במין המיה משונה, מלאה געגועים צובטים אל משהו לא מחוור. עיניו הזדגגו. הוא המשיך לבהות בניירותיו אבל לא יכול היה לפענח את כתב ידו שלו. ראשי הפרקים של ההרצאה נראו לו פתאום כמו כתב חרטומים, כתב חידה לא מובן. הוא חש את לבו עובר על גדותיו ואת עיניו נגדשות פתאום כאילו עמדו שתי דמעות גדולות, עגולות, לבצבץ ולפרוץ החוצה. ההתרגשות המשונה הזו לא נמשכה הרבה, רק רגע או שניים. השמים הלכו ונסגרו וסולם האור המוביל אליהם הלך והתפוגג, כמו קשת ההולכת ונמוגה אל תוך הענן ככל שהעין משתהה עליה. נצנוץ אחרון של זהב עמום הבליח בתוך הערפל ואז חזר הכול לקדמותו, כאילו לא אירע הדבר מעולם. כהן התעשת. אצבעותיו התהדקו סביב ספלון האספרסו הריק שלו. הוא הרים אותו בלי משים והפך אותו אל פיו. טיפת קפה אחרונה, כבדה ומרה התגלגלה וצנחה על לשונו, טעמה מחזיר לו את תחושת המציאות שאבדה לו לרגע. הוא שב ומיקד את עיניו בדפים שלפניו. האותיות התחברו מחדש למילים, והמילים למשפטים. הכול חזר להיות כשהיה, כמעט. הוא הושיט את ידו אל קשר העניבה שלו, כאילו כדי לרופף אותו מעט, אבל החזיר אותה אל השולחן מבלי לגעת בו. מה זה היה? מה קרה לו, לעזאזל? הוא מזמן לא הרגיש כל כך קרוב לבכי.

2.

הו מנהטן, אי האלים, זירת ההתרחשויות הגדולות: התרחשויות של מתכת, זכוכית ואנרגיה, אי הזוויות החדות, פסגת העולם! לעתים נדמה כי כולנו — עניים ועשירים, צרכנים ויצרנים, ספקים ומקבלי שירות — כולנו עמלים יחד מזה דורות ומשקיעים, בניצוחו של מהנדס־על נעלם, את כל מרצנו בבנייתה של העיר המפוארת ביותר שידע העולם. אנחנו מותחים עוד ועוד את השדרות, מיישרים אותן ועמלים על הפרופורציות של הבניינים שלצדיהן. אנחנו מכנסים את כל כוח חיותנו בבסיסיהם של גורדי השחקים ודוחפים אותם כלפי מעלה: לאמפייר סטייט בילדינג, למשל, נוספו במשך העשור האחרון שתי קומות, ואילו המגדלים התאומים שבדרום העיר יגבהו פי אחד וחצי מגובהם היום במהלך המאה הקרובה. לאט־לאט ובאין רואה אנו מעמיקים את הנהרות שמסביב לאי שלנו: ההדסון עמוק היום פי שניים מעומקו בעת שהגיעו אל האי ראשוני המתיישבים הלבנים. הנהר המזרחי כבר היה יכול גם הוא להיות עמוק פי שניים מעומקו המקורי, אבל הפסולת הרעילה הזורמת לתוכו ברציפות מקשה על מאמצינו והופכת אותם לכמעט סיזיפיים. הכול הולך ומאמיר, הכול צובר תאוצה: מדד הדאו ג'ונס של וול סטריט, ריבוי האוכלוסין, סכומי השוחד הנדרשים כדי לבנות לגובה בניגוד לחוקים העירוניים, אתנן הזונות, מחירי הכלבים הגזעיים, תעריפי הנסיעה בסבויי, ערכי הנדל"ן. הגשרים הולכים ונמתחים, המנהרות המחברות אותנו אל היבשת הולכות ומעמיקות. הדוודים החרוטיים שבראש בניינים שואפים כולם כלפי מעלה, מושכים אחריהם את הבניינים ומאיימים לקרוע אותם מבסיסם. יום אחד תחרוגנה הרכבות ממסילותיהן ותחדורנה אל לב האדמה, מנתקות במרוצתן את אחרוני הכבלים הקושרים אליה את העיר. האי שלנו ייקרע מהקרקע, ייתלש ממסד הסלע שבו הוא נטוע, ימריא לו אל על וייבלע בשמים כמו קליע כסף זוהר ומהיר. הנהרות יגעשו ויקציפו, מסות אדירות של מים תתנחשלנה ותצפנה את הפצע שנפער בגוף האדמה. כשוך הסערה ישקוט הכול, שקט שלא מן העולם הזה. רק עופות כהים, מנמיכי טוס, ירחפו על פני המים.

3.

9 בספטמבר 2000

ט' באלול התש"ס

 

עשר בבוקר. אנדרו בחר תקליטור והכניס אותו אל הפתח המלבני של מערכת הסטריאו שבלע אותו בשקיקה. הוא חיכה עד שתגמור מכונת האספרסו להקציף ברעש את החלב החם, הפעיל את המערכת בלחיצה קלה, אסף את ספל הקפה שלו מעל הדלפק ופנה אל ספת העור החומה שבחדר המגורים שלידה, על שולחן הקפה, ציפתה לו ערמה נאה של עיתוני סוף־השבוע, כתבי עת ומגזינים. הצלילים מילאו את החלל המואר, הנקי והמרווח של הדירה. קרני השמש הציצו אל תוך חדר המגורים דרך הדלת הפתוחה של חדר השינה שחלונותיו פונים דרומה. וילונות לבנים אווריריים האטו את מרוצת האור, סיננו ועידנו אותו. הנוף המוכר, האהוב, ניבט בכל ארבעת החלונות הגדולים של חדר המגורים, הפונים כולם מערבה: הצמרות הירוקות של ריברסייד פארק שנהר ההדסון נמתח מעליהן — רצועה מרטיטה, נוהרת של תכלת מתכתית. הנוף מלך על הדירה כולה, נשקף כמעט מכל פינה שלה. ניתן היה לראות את הנהר כבר מדלת הכניסה, מחדר האוכל ואפילו מהמטבח, זה היה חשוב לאנדרו במיוחד. היו שם קירות אבל אנדרו פרץ אותם כששיפץ את הדירה, בהעזה של איש בעל חשיבה מקורית שתודעתו אינה נכנעת לדיקטטורה של הקיים ומתעקשת לראות גם את המסתתר מאחוריו. בעליה הקודם של הדירה, יהודי מבוגר שפרש לגמלאות ועבר עם אשתו להתגורר בפלורידה, מכר לו את הדירה בזמן שפל הנדל"ן הגדול במחיר שנראה כעת מגוחך ולא העלה על דעתו מעולם את האפשרות של הסרת קירות ואיחוד חללים, של הפיכת הדירה הניו יורקית המסדרונית והמחניקה שלו לחלל הרחב, המשוחרר והזורם שאנדרו יצר בתוכה. כעת יכול היה אנדרו לעמוד במטבח, לחתוך ירקות, להכין קפה או לאכול ארוחת בוקר על לוח הצפחה של הדלפק כשהוא מיושב על כיסא ברים מוארך כשהנוף המואר, המפואר פרוש כולו לפניו, מופיע ונעלם לסירוגין בכל אחד מארבעת החלונות כמו ציור רחב הפרוש על פני ארבע יריעות בד. היתה לו לנוף איזו איכות אימפרסיוניסטית, חיה ורעננה: אינסוף כתמי הצבע המרכיבים יחד את צמרות העצים ואינספור הקצעים המציירים יחד את האדווה שעל פני הנהר, האור המשתנה בכל שעה, מרקם וצבע ותנועה. הקיר המערבי הזכיר לאנדרו ניסויים מודרניסטיים בצבע ובדחיסות. האביב הציף את ארבעת החלונות בכל מופע אפשרי של הצבע הירוק. הסתיו צבע אותם בגונים של זהב, נחושת ואודם. החורף הפשיט את העצים מעלוותם והציג אותם בעירומם, אפורים וחמורים, מזדקרים על הרקע הפלדתי של הנהר. בערבי הקיץ היו שקיעות מאוחרות, תיאטרליות, מדהימות ביופיין, מטילות צל כתום־זהוב על המים האפורים ואפילו מבני התעשייה המכוערים ובנייני המגורים רבי־הקומות שעל הגדה השנייה של ההדסון היו נראים אז כמו פרטים מתוך יצירת אמנות גדולה. כבר שמונה שנים חלפו מאז עבר להתגורר בדירה ועדיין נדמה היה לו, לאנדרו, שהנוף צופן בחובו הפתעות וסודות, הוא לא שבע אותו, הוא אפילו לא ממש התרגל אליו.

בוקרי שבת היו הזמן החביב ביותר על אנדרו. הוא אהב לבלות אותם בגפו וכינה אותם, במחויך, "זמן האיכות שלי עם עצמי". הלגימה האיטית של הקפה, מוזיקת הבוקר שנבחרה בקפידה טעמתנית, הרפרוף הנעים, הלא מחויב על עיתוני סוף־השבוע — כל אלה היוו עבורו סוג של מדיטציה. הוא חווה דרכם תחושה של עצמיות מרוכזת, לא מופרת ולא מוסחת, שהיתה טוענת אותו, כך הרגיש, באנרגיה יצירתית שהניעה אותו במשך כל שאר ימות השבוע. שמחה חרישית, חריפה היתה ממלאת אותו בשעות הבוקר הללו. הוא האריך בהן, ממצה את העונג שבתחושת החירות, הניקיון והשליטה ומברך את עצמו, לפעמים אפילו במפורש, על האומץ והתבונה שאיפשרו לו לקום ולעזוב את הבית — את ההמולה הבלתי פוסקת, הדביקה, של חיי המשפחה — ולצאת שוב אל אותה עצמאות אישית ואסתטית המשתקפת בחלל הדירה. המינימליזם המסוגנן שבו רוהטה הדירה היה חלק מהעניין — עומד בניגוד מתריס לגודש האסתטי, לגיבוב הנשי, מטושטש הגבולות של צבעים וטקסטורות שסימל עבורו יותר מכול את החיים עם לינדה: רהיטים, שטיחים, חפצי חן, תמונות ממוסגרות של הילדים, תצלומי צבע ותצלומים בשחור־לבן, גדילים של צמר ופשתים, כריות צבעוניות, שמיכות טלאים, מכסי קומקומים, דוגמאות רקמה, מחזיקי ספרים בצורת ארנבות, צפרדעים ודובים. עציצים, אגרטלים, מגשי נחושת מרוקעים, קופסאות תכשיטים מגולפות בעץ, בשנהב ובאם הפנינה, כלב תחש מוארך ממתכת שחורה לגרוד הבוץ מהנעליים בכניסה אל הבית, קן ציפור קטן ובו שלוש ביצים תכלכלות, כדי קרמיקה עתיקים ממרוקו, אריחים מצוירים ממקסיקו, דמויות נשיות עירומות מגולפות בהבנה מאפריקה. הכול היה יפה, מסוגנן ואותנטי — טעמה של לינדה היה משובח ומבחין, אבל ככל שחלפו השנים וככל שהלכה והתעצמה נטייתה היהודית־ניו יורקית לגודש ולהגזמה, הלכו עוד ועוד חפצים והצטברו, ממלאים את הבית עד אפס מקום — עד שנראה כמו אחת מאותן חנויות עתיקות קטנות, עמוסות לעייפה, שהגודש שבהן מקהה את האמירה ומבריח את הלקוחות ההמומים החוצה, אל חיקם של המתחרים. ככל שהלכה תחושת המחנק של אנדרו בתוך מסגרת הנישואים וגברה הלך גם הבית ונעשה עבורו בלתי נסבל. לינדה, אנדרו ניסח את זה לעצמו באחת מפגישותיו עם המטפלת שלו, המשיכה בעצם את אמה — היא הלכה באותו תלם ערכי ואסתטי, פרברי ומהוגן, ושימרה את אותה תפיסת עצמי המשתקפת בתפיסת החלל. התכנים השתנו, אמנם, לבלי הכר: שטיחים אתניים במקום שטיחים סינתטיים, תמונות מקוריות במקום רפרודוקציות, ריהוט עץ בסגנון כפרי במקום ריהוט מודרני מפורמייקה ופלסטיק — אבל הצורה, מהות הדברים, נותרה אחת, ואנדרו לא יכול היה, לא יכול היה וגם לא רצה, להישאר כל ימיו כבול אל אותה צורה, אל אותה ביתיות בורגנית בינונית עד לזרא שכל זה סימל עבורו. גם כעת, אחרי שמונה שנות גירושים, הוא לא חדל להתפעם מחדש, שוב ושוב, מתחושת החירות שהיתה ממלאת אותו בכל בוקר כשיצא מהמקלחת ופסע עירום, פרט למגבת הגדולה הכרוכה למותניו, דרך חדר המגורים אל מכונת האספרסו שניצבה על הדלפק במטבח — חוצה את החלל רחב הידיים והריק כמעט, פרט למספר עצמים יפהפיים שהוצבו בו בקפידה, מייצרים ביניהם רווחים עשירים ובוטחים: איור קליגרפי ענק המתווה בטור אנכי את הסימנים המנדריניים המרכיבים יחד את המילה "שלווה", שידה בסגנון אר דקו, ארון החרסינה המגולף בעץ אלון וכמובן האוסף יקר הערך של פסלים ומסכות אפריקאיות התלוי על הקיר המזרחי. גם הניקיון המדהים, הסטרילי כמעט, של הדירה היה סוג של הצהרה. גם ביתה של לינדה היה תמיד נקי אבל זה היה ניקיון מסוג אחר — ניקיון שניכר היה שעמלו עליו, ניקיון שתוחזק באופן שוטף בידיה של כרמן, עוזרת הבית הקולומביאנית ששאבה, קירצפה ואיבקה את הכול שלוש פעמים בשבוע. דירתו של אנדרו היתה נקייה כאילו מאליה, כאילו הדפה ישותו את הלכלוך והאבק — מביכה אותם בנוכחותה האדנותית, המנומסת וגורמת להם לחזור מבוישים כלעומת שבאו, אל הרחוב ההמוני והגס. המנקה שלו, אנג'לה, העירה על זה פעם: "אני באה לכאן סתם, לעשות כביסה ולהסתכל על הנוף. אין לי מה לנקות פה, המקום הזה תמיד נקי גם ככה."

עשר וחצי. מחר אמורה להיערך כאן ארוחת ערב חגיגית לעשרה מוזמנים, אבל אנדרו סירב להתרגש. הוא יֵצא לקניות מאוחר יותר ויספיק לעשות הכול בזמן, כמו תמיד. הוא התרווח על הספה, הניח מידו את ספל הקפה ובחן בעונג את ערמת העיתונים וכתבי העת שנחה מולו: שפע תאוותני של מילים ושל סוגי נייר: מילים טריות, טעימות ופריכות. מילים בשלל צבעים, בגדלים ובגופנים שונים ומשונים. כל גופן וניחוחו הייחודי, כל גופן והשדה הסמנטי הסמוי שלו. הנייר הסגפני, הרזה של ה"טיימס" ונייר הכרומו העשיר, המזכיר מושבי עור של מכונית יקרה, של כתבי העת המסחריים. נייר השמנת הצהבהב של כתבי העת המדעיים והנייר הממוחזר, הדומה לנייר אריזה, של כתבי העת האוונגרדיים שהגופן המקועקע עליו הוא חיקוי מדויק של הגופן האיקוני של מכונת הכתיבה, סמלו של הסופר האמריקאי ההזוי (תריסים מוגפים, בקבוק של ויסקי, עשן סיגריות) וביניהם, בין שלל הפרסומים וכתבי העת, בתוך הגיליון האחרון של ה"ניו יורקר", מקופל כמו עובר, מסתתר גם מאמר חדש שלו עצמו. אנדרו אמנם בחן את ההגהות רק לפני שבועיים, ועוזרת המחקר שלו שלחה את ההערות האחרונות בפקס יומיים לפני הירידה לדפוס, אבל הוא מעמיד בכל זאת פני מופתע, קצת כדי להעצים את התענוג שבציפייה וקצת בגלל המבוכה הקלה שגורמת לו השמחה הילדותית שתוקפת אותו בכל פעם מחדש כשהוא רואה על הדפים המודפסים את שמו ואת המילים המוכרות מפרי עטו. הוא מאריך את רגעי המתח הנעימים הללו: ממשמש בערמה, פה דוגם כותרת ושם מרפרף על פני תוכן העניינים, נסחף בקריאה של מאמר מערכת ומתנתק ממנו רק אחרי חצי עמוד. הקפה מצטנן לו לאיטו ואנדרו לוגם ממנו לגימות קצרות, וכל אותו זמן מבצבץ לו מבין העיתונים משולש אדום זעיר, קצה הכריכה של כתב העת היוקרתי. אנדרו מתעלם ממנו. הוא ממשיך לנהל את הטקס הקבוע של שבת בבוקר עד תומו: הוא בורר כתבי עת, מסמן בהם סימניות מאולתרות, מחזיר את חלקם לערמה ומשליך הצידה אחרים ורק אז, כל חושיו כבר גרויים וכוס הקפה ממוצה כבר עד תום, הוא נוטל לידיו את החוברת כמו פרי טרי, אדום וקריר. הוא פותח אותה ברטט דק של תענוג, שואף מלוא חוטמו את הניחוח המשכר של הדפוס ומתחיל לדפדף בה במתינות, חולף לו בנחת על פני הפרסומות והתודות עד שהוא מגיע אל הטור המאונך של תוכן העניינים המונה את שמות המאמרים והכותבים. המבוכה כבר נמוגה מזמן — עכשיו חוגג הילד שבו. המתח הקל, הנעים, שבחיפוש שמו ברשימת הכותבים מזכיר לו את בוקרי יום ההולדת של ילדותו: את הקימה הנרגשת והחשש המגרה שמא שכחו אותו השנה, את הירידה האיטית אל קומת המגורים — אל ערמת המתנות וניחוח ארוחת הבוקר החגיגית, פנקייקס עם אוכמניות, שאמא הכינה במיוחד לכבודו. עד היום, בכל פעם שעיניו נתקלות בשמו המודפס: כהן, אנדרו פ' מפרפר בו הלב פרפור חצי־נוסטלגי, הד רחוק של זינוק הפרא שלו למראה הכותרת המודפסת של מאמרו הראשון שיצא אחרי שהעבירו אותו חברי המערכת שבעה מדורי גיהינום במסגרת טקס המעבר המרושע של השבט האקדמי. ההגהות נשלחו אליו חזרה לא פחות משמונה פעמים, מעבד התמלילים עדיין לא הומצא אז והוא היה צריך להדפיס במכונת כתיבה בכל פעם מחדש את כל עשרים העמודים. ה"תיקונים" שדרשו ממנו חברי המערכת בכל סבב של הגהות היו בעצם שינויים מפליגים שאילצו אותו לארגן בכל פעם מחדש את המאמר כולו — בדרך כלל באופן שהפך את התייחסות אל המאמרים המלומדים שלהם עצמם לצירו המרכזי. אנדרו לא שכח גם את ההשתאות שלו אל מול התהליך ההכרתי המוזר והמרתק שחווה כשהתחיל לפרסם מאמרים אקדמיים: מילותיו שלו כאילו עברו טראנספורמציה מרגע שראה אותן מודפסות על דפי כתב העת המדעי. הן נראו פתאום תקפות יותר, מוחלטות יותר, כאילו העניק להן הפורמט של הדפוס מעין תוקף חיצוני ומיסגר אותן כאמת "אובייקטיבית". אנדרו, שהיה אמון על מתודות דידקטיות יצירתיות ואהב הוראה חוויתית, השתמש מדי שנה באותה תחושה עצמה כדי להמחיש לתלמידיו את המושג "ראיפיקציה" ולהעביר אותם "חוויה ביקורתית": עוזרות המחקר שלו אספו דוגמאות כתיבה מהסטודנטים, שקיבלו אותן בחזרה מודפסות וכרוכות והתבקשו לכתוב זרם תודעה המתאר את תחושותיהם הראשוניות למראה מילותיהם שלהם המופיעות בהקשר "רשמי". זה היה תרגיל מבריק ותלמידיו זכרו אותו במשך שנים רבות אחרי שסיימו את הלימודים. המוזר מכול היה שגם אחרי שנים רבות כל כך שבהן השתמש בדוגמה בשיעוריו ואחרי כל כך הרבה פרסומים, עדיין שרד אצלו, בכל מפגש שלו עם מילותיו המודפסות, שמץ מאותה אשליית תוקף אוטומטית, מאותה היקסמות ראשונית. אנדרו התמתח על מושבו ובחן את המאמר בקורת רוח, קורא את השורות בקפידה, כאילו מגיה את עצמו בשנית. הוא התענג על המילים — שלו ולא שלו בו זמנית — על בהירות הסגנון ועל מקוריותם של התכנים. בסתר לבו הוא נהנה גם מתחושת ההישג, מתחושת הכוח שהפרסום מעניק. מדי פעם, בשבת, בין עשר בבוקר לשתים־עשרה בצהריים, הוא מרשה לעצמו קצת יוהרה, במינון קל ובלתי מזיק.

4.

10 בספטמבר 2000

י' באלול התש"ס

 

הרוח הנושבת מן הנהר מתרפקת על כותרות אבן הגיר הרכה הרכובות על ראשי הבניינים, חורצת בהן אותות, נותנת בהן סימנים לא נראים. היא שואגת בתוך מנהרות האוויר שבין מצוקי הזכוכית והמתכת של מיד טאון מנהטן, שורקת בנקבי הכרכובים הכאילו־גותיים של הקתדרלות, דוהרת מסביב לחודי המתכת של המגדלים הגדולים המזדקרים, זוהרים, על רקע הכחול המלנכולי של שמי הערב, מצלצלת בכל פעמוני הנפש של הכרך הגדול, מעירה מתרדמתן את מפלצות האבן המעטרות את מרזבי הבניינים הישנים וגורמת להן להיראות פתאום חורשות רע ומסוכנות עד אימה. לא, זו אינה רוח ערב רגילה. זוהי רוחו של הזמן, הזמן הכהה, העמוק השב ומתקומם, שב ודורש את שלו. אבל בדירה הריקה שורר שקט מוחלט, מלכותי. החלונות כפולי הזגוגית מיטיבים לחצוץ בין הפנים לבין החוץ, בין הקוסמוס לכאוס. הקירות מבהיקים בזוהר השקיעה הכתום, רצפת העץ הממורקת מתנוצצת, גם המסך המלבני של המחשב מזדהר מתכתית באור הדמדומים כאילו הביא מישהו פיסת נהר קטנה והניח אותה בתוך הדירה. היום נאבק בצללים. תבערת אור אחרונה מתלקחת פתאום, מגרשת לרגע את החושך, אבל הכול לשווא, המאבק הוכרע כבר מראש. האור ייכנע. הוא ייאלץ להתכנס בעצמו ולסגת לאחור, כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לח ואפל יחתל את המים. אחרוני הזהרורים שעל אדוות הנהר ייאספו כיונים אל ארובותיהם. תווי הפנים המוגזמים של מסכות העץ, מעשה ידי חרש, ישוטחו להם לאיטם וייבלעו בתוך הצללים וגם משיחות המכחול המרהיבות המרכיבות יחדיו את תיבת "שלווה" ייאספו בזו אחר זו אל תוך הקיר המתכהה. עת להתנער, להעלות אור במנורות, לבחור תקליטור, לפתוח בקבוק של יין, להתכונן לארוחת הערב, להביא כסף תחת הברזל וזהב תחת הנחושת. השמש לא ממש שוקעת, לא באמת, האור קיים ועומד לעולם. במרחק, עמוק בלב האוקיינוס, מזהיבה עכשיו הזריחה, איים שאין להם שם ואוניות לבנות מפליגות אל תוך השחר החדש, רוחצות באורו הרענן, הצעיר.

5.

10 בספטמבר 2000

י' באלול התש"ס

 

שש בערב, האורחים עוד מעט יגיעו אבל אנדרו משתהה במטבח כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו, מקפיד על ההגשה לא פחות מאשר על טעמם ומרקמם של המאכלים השונים. הוא אהב לבשל. ולארוחות הערב שלו יצא מוניטין כמעט מלכותי בחוגים שבהם הוא מוכר, ולא רק בגלל האוכל המשובח והיינות שנבחרו בכישרון שלא היה מבייש סומליֶה מוסמך. המוזמנים, כמו כל מרכיב אחר, נבחרו תמיד בקפידה, באופן שיצר איזון מושלם בין גירוי לאינטימיות נינוחה. הבישול שלו היה יצירתי מבלי להיות פרובוקטיבי — מישהו טען פעם בהתפעלות שהיתה איזו איכות גיאומטרית, משהו כמעט מונדריאני בשלמות הפרופורציונית שלו. היתה לו ספרייה מרשימה של ספרי בישול אבל הוא הרשה לעצמו לאלתר ולהשתעשע. הוא הכין אוכל איטלקי נפלא, בעיקר מטבח טוסקני, קרץ לפעמים אל המטבח הצרפתי וערך לפעמים ניסויים מבוקרים בפיוז'ן אסיאתי נוסח העיר הגדולה אבל באופן מפתיע למדי המומחיות האמיתית שלו היתה בשר. זה אכן היה די מוזר שאיש מסוגו, אוורירי ומרוחק, יפליא כל כך לעבוד בחומר גלם דמי, סחוסי ומחוספס כמו כבש, בקר, ביזון וצבי. היתה כמעט סתירה ויזואלית בין דמותו העדינה, הגוף הדק ובלורית השיבה, לבין מראהו של נתח אנגוס שחור מיושן הנחרך באיטיות דקדקנית על האסכלה. מי שראה אותו בזמן שטיפל בבשר, את הריכוז והדריכות של פעולותיו, היה עשוי להאמין שהוא מעלה באוב את נשמתו של צייד קדום, או של שאמאן שבטי המקריב קורבנות כדי לפייס את האלים.

ארוחות הצלי המפורסמות של אנדרו היו מתובלות בנופך תיאטרלי מבודח למחצה שהפך כבר לחלק מהחוויה. המוזמנים כבר מסובים אל השולחן, בקבוק היין השלישי כבר נפתח, המתאבנים מתחסלים להם והשיחה קולחת — אבל המארח איננו, הוא מסתגר במטבח עם הבשר. הנתח הגדול רובץ לו על משטח הגרניט האפור שהותקן במיוחד לשם כך. אנדרו עומד מעליו ובוחן אותו בריכוז, לוגם תוך כדי כך לגימות קטנות מהיין שסביבו נבנה התפריט, מתבונן בו דקות ארוכות, כאילו הוא מנסה לחדור בעיניו דרך המשטח החיצוני התוחם אותו ולהביט אל תוכו, אל המרקם הפנימי שלו ואז, כאילו במפתיע, הוא מניח מידו את כוס היין ומסתער על הבשר. הוא פועל בתנועות ידיים חדות ורחבות, חותך ודוקר אותו, מפלפל אותו ובוזק עליו מלח גס, מכה לתוכו את התבלינים ומלטף אותו בחיבה. התנור כבר חם מאוד ומחבת הברזל היצוק שנקנתה אצל סיטונאי של ציוד מסעדות בצ'יינה־טאון כבר מלוהטת לגמרי. אנדרו נושם עמוק, מרים בשתי ידיו את הנתח ומשליך אותו בכבדות אל המקום החם ביותר, בדיוק במרכז המחבת. האפקט הוא ממש קולנועי: קול רם של תסיסה ממלא את המטבח, גל של ניחוח צלי מתפשט במהירות בדירה כולה, מזניק את בלוטות הריר של הסועדים לפעולה. האש צוהלת. הבשר הנחרך זועק ומפרכס במכאוביו על המחבת, כאילו מנסה להימלט ממנה אבל אנדרו עומד מעליו, אכזרי ומחושב, וממסמר אותו במזלג כפול שיניים אל המשטח המלוהט. קול הצריבה מתחיל להיחלש, הבשר נכנע ללהבה. אנדרו הופך את הנתח ומפיק מחדש את הדרמה של החריכה. הבשר, לודר מובס שגורלו נחרץ מראש, צורח ומתנגד, אבל לא לזמן רב — האש סופה לנצח. נשמת הבשר נמלטת מתופת האש ונסה פנימה, אל מרכזו של הנתח — הופכת שם לדם תמצית אדום, סמיך וחם הניגר אל המגש ומתערב במיץ הלימון, בפלפל הגרוס ובשמן הזית. אנדרו פורס במומחיות את הבשר, המאכלת שבידו מרפרפת מעליו בקלילות, כמעט אינה נוגעת בו והוא נפרס כמו מאליו. הוא מספיג היטב כל פרוסה ופרוסה ברוטב הסמיך שבתחתית המגש בטרם יניח אותה על הצלחת. הסועדים — מהופנטים מהטקס, הניחוח והמראה הפגאני של פרוסת הבשר העבה המונחת על הצלחת שלפניהם, מתבוססת בדמיה, שחורה־חרוכה בשוליה וּורודה־ארגמנית במרכזה — מהססים לרגע לפני שיחתכו את הבשר ויכניסו לפיהם את החתיכה הראשונה. הדם ממלא את חלל הפה ונדמה שהוא ניגר על הסנטר והצוואר, מלהיט אותם במליחות הפרא שלו. נפש נמזגת בנפש, הגוף כולו רוטט בטעימה. אנדרו נשאר מעומד, אגלי זיעה זעירים מבהיקים על מצחו ומבטו אינו מסגיר שום התרגשות. שתיקה מסביב לשולחן, השניות חולפות להן והאפקט הדרמטי מועצם, עד שלבסוף היה מישהו (מישהי, ברוב המקרים) נכנע ופולט אנקת תדהמה: "הו אלוהים, הבשר הזה מדהים!" וכולם, בנשימה כבדה, מצטרפים אליו: "נפלא!" "מדהים!" "לא־ייאמן!" רק אז הוא מתנער, תווי פניו מתרככים ולובשים שוב את הארשת הקלילה והנעימה שלהן. הוא ממלא מחדש את הכוסות ביין ומתיישב לסעוד עם אורחיו.

6.

18 בספטמבר 2000

י"ח באלול התש"ס

 

עשר בבוקר. קונצרט הבוקר כבר הסתיים אבל נדמה שצלילים אחרונים עדיין מרחפים בחלל הדירה ונספגים בקירות, בתקרה וברהיטים. אנדרו יושב אל שולחן הכתיבה שלו, עטוף בחלוק בוקר שחור עם הדפסים לבנים. על קצה אפו רוכבים, כאילו במבודח, משקפי קריאה קטנים. על שולחן הכתיבה שלפניו, לצד המחשב הנייד, נחים ספל קפה, כמה עפרונות ושניים־שלושה ספרים. הקלידים, עכברים שובבים המרקדים מתחת לאצבעותיו של קוסם בקרקס, משמיעים צקצוק חרישי. לפני שיתחיל בעבודה הוא רושם לעצמו, בפנקס המיוחד לדבר, שבר חלום מליל אמש. רישום החלומות הוא הרגל ותיק ששרד מאז שנהג להשתמש בהם כחומרים לפסיכואנליזה שהשלים לפני כמה שנים. לוחם אדיר ממדים, מטורף מזעם, שבגדי המלחמה ההדורים שעליו חמוצים מדם, מתקדם בצעדי ענק מן המקום שממנו זורחת השמש. החלום הוא בשחור לבן ומזכיר סרט של קורוסאווה. גם המדים מזכירים, אולי, שריון מפואר של סמוראי. מה פתאום קורוסאווה? הדבר המוזר ביותר בחלום הוא שזה הרגיש נפלא. היה בדמות הזו משהו מעצים ומשחרר, כמעט מנחם. מה זה אמור לסמל? מן הסתם איזו דמות אב מעוותת.

עשר ועשרים. כעת כבר שורר בדירה שקט מוחלט . אנדרו שקוע כולו במלאכת הכתיבה. הריכוז שלו הוא עמוק, למרות שאין בו כבדות. הוא לא היה מעולם עכבר ספריות נוקדני. החקירה האקדמית היתה עבורו מעשה אמנות. האופן שבו עבד הזכיר פסל או אומן עץ העובד בסדנה מרווחת, באור יום מלא — משרקק לעצמו מתוך ריכוז מנגינה עליזה, ועל שפתיו מרחף חיוך קליל. רוב בני דורו, תוצרי האקסטזה של שנות השישים, תירגמו את המרדנות של נעוריהם לרדיקליזם פוליטי אבל לא בהכרח לקדמה מתודולוגית. אנדרו לא נכנע לפיתוי הזול של המרדנות המקצועית ולא נמשך מעולם לתפקיד הסנסציוני, הזול של "ילד נורא" אקדמי. הוא הכיר את הביקורת מקרוב והפליא להעביר בשעוריו את מסריה המרדניים אבל הוא לא התמכר לה באותה מרירות נזעמת שהפכה למאפיין המרכזי של המדיום האקדמי. רעיונותיו המריאו להם, קלים מן האוויר, מציעים בכל פעם מחדש פרספקטיבה שונה — מביטים במציאות התיאורטית מלמעלה, ממעוף הציפור או צולחים אותה בנפילה חופשית יצירתית ומשועשעת כמו עליסה הצונחת במורד מחילת הארנב.

בעשר וחצי מתעורר פתאום המשיבון לחיים ומתחיל לדבר בקולה של לינדה: "הי אנדי. חג ההודיה. בשעה ארבע, כרגיל. כולם באים. אין צורך להביא שום דבר. אליסון מוסרת שלום. ביי." לינדה, כרגיל, מתכננת הכול חודשים מראש, כאילו לא סומכת עליו שיזכור. האזכור של אליסון מעלה חיוך על שפתיו של אנדרו. היא כל כך חמודה, הילדונת. הוא לא רואה אותה מספיק. אורח החיים הניו יורקי הארור הזה, אף פעם אין זמן לדברים החשובים. הוא יביא פרחים ובקבוק של יין משובח. לא, לא יין, שוקולד. קופסה גדולה של שוקולד בלגי. פתחו סניף חדש של גודייבה על ברודוויי ושמונים וארבע. זהו, שוקולד בלגי, ופרחים! לינדה אף פעם לא סיננה שיחות. היא ענתה לטלפון בכל פעם שצילצל, ממהרת אל המכשיר כמו פקיד זוטר, חרדה וצייתנית. אנשי מכירות היו מעירים אותה מוקדם בשבת בבוקר וחברות טרחניות היו מנהלות איתה שיחות נפש ארוכות בשעות המאוחרות של הלילה, כשהיא ממצמצת בעיניים טרוטות מעייפות. היא לא הפנימה מעולם את האפשרות לענות לטלפון בתנאיה שלה, הדבר לא עלה על דעתה מעולם. עשר וארבעים. אצבעותיו של אנדרו ממשיכות לרחף על פני המקלדת. הוא פותח ספר, מדפדף בו, מוצא את מבוקשו ומניח אותו חזרה על השולחן כשפניו כלפי מטה. עשר וחמישים. קולה הדשן של מיס הארטי, מזכירת החוג לתרבות השוואתית, ממלא את החדר. היא מבקשת שייצור איתה קשר היום. לא, זה לא דחוף. היא מחכה לטלפון. אנדרו מהמהם לעצמו, מרים שוב את הספר, משווה את הניסוח של הציטוט לזה של המקור, בודק את מספר העמוד ואת שנת ההוצאה, סוגר את הספר ומחזיר אותו אל ערמת הספרים. החשיבה של אנדרו היתה חשיבה אופנתית, אבל הדבר לא היה מכוון, כפי שחשבו רבים. מבקריו, שראו בו פופוליסט, טעו בו: הם השליכו עליו את עצמם, את אישיותם העצית והדוגמטית ולכן נכשלו בפענוח מניעיו בדיוק כשם שנכשלו במאמציהם לנחש ולהקדים, כמוהו, בחצי פסיעה את מהלכו הבא של האקלים האקדמי. עכשוויותן של התמות המחקריות שלו, הרהיטות המשחקית של הלשון והמעבר המהיר, הבלתי אמצעי בין הנחות יסוד ואופני שיח שונים לא היו סממן של קלות דעת מחקרית — הם נבעו מאותה איכות כספיתית של אישיותו הפיטר־פנית, אישיות שגרמה לפעמים גם לחוקרים מתחילים, צעירים ממנו בהרבה, להרגיש במחיצתו מאובנים ושמרנים. לא רק החירות הפואטית שנטל לעצמו קוממה אותם — היו שהאשימו אותו בפזילה אל עבר "המדע הפופולרי" (או "האקדמיה הרכה" כפי שקרא לזה פעם חוקר תרבות אחד, ניאו־מרקסיסט שהקביעות שלו באוניברסיטת ניו יורק לא אושרה ושנאלץ בשל כך לגלות אל אחת מאותן אוניברסיטאות ציבוריות שוויוניות ועממיות הנמצאות במרחק נסיעה של שעה וחצי מחוץ לעיר). גם כאן הם טעו בו: ההתפרסות שלו על פני מנעד כה רחב של אמצעי תקשורת ותחומי עניין לא היתה פרי של אופורטוניזם או רצון לנפח את רשימת הפרסומים שלו באופן מלאכותי. אנדרו היה איש סקרן ופתוח ולא הרגיש כבול אל שום תחום של עשייה באופן בלעדי. הוא היה, במובן זה, איש רנסאנס אמיתי.

אחת־עשרה ועשרים. קולו המעוך של ברט, עוזר ההוראה שלו, מבקש הבהרה לגבי הסעיפים 1 ו־7 של רשימת הקריאה. הדיבור שלו מהיר ועצבני. הוא יודע שאנדרו מסנן שיחות וכבר מזמן אילף את עצמו לא להיעלב, אבל הוא בכל זאת נבוך בכל פעם מחדש כשהוא נאלץ להשאיר לו הודעות על המשיבון. קולה הצלצלני של אישה צעירה, קול מובהק של מזכירה זוטרה נשמע מיד אחרי שברט מסיים: "הלו, פרופסור כהן? שלום." היא מזמינה אותו בשם ההנהלה לפתיחה של תערוכה חדשה בחודש הבא. אנדרו ממשיך לכתוב. כמעט כל הודעה שנפתחת במילים: "הלו, פרופסור כהן..." מסוננת מיד. הוא אוסף אותן מהמשיבון פעם ביומיים־שלושה ומחזיר טלפונים מהמשרד. לעתים מזומנות עושות את זה עבורו עוזרות המחקר שלו, שחשות בשעת מעשה מין התרגשות משונה המזכירה את תחושת החשיבות העולצת הממלאת ילד קטן כשהוא מקבל מהוריו משימה שאותה הוא אמור לבצע "כמו גדול". לפעמים הוא מבקש את ברט לאשר את השתתפותו או להתנצל בשמו ובמקרים מיוחדים מתפנה לעזרתו אפילו מיס הארטי, מזכירת החוג האגדית — מעשה שנתפס כדבר שמחוץ לגדר הטבע אצל יתר המרצים, בעיקר כי היא נהגה לעשות זאת גם לפני שהשמועות על מינויו של אנדרו לתפקיד החדש בספטמבר הבא התחילו להתרוצץ במסדרונות ובמשרדים. איש לא התקומם מעולם, בסתר או בגלוי, כנגד האדנות המעודנת שבה נהג אנדרו להרשות לנושאי כליו להירתם לעזרתו ולשחרר אותו מהמשימות הטרחניות של היומיום, משימות שהצורך לבצע אותן כמו עמד בסתירה לדמותו האנינה והאריסטוקרטית. איש לא הרגיש מנוצל — לא רק כי אנדרו נהג בהם תמיד בנימוס ובכבוד ומעולם לא חצה, כפי שעשו לפעמים מרצים אחרים, את הגבול הדק של ההגינות — אלא בעיקר משום שבפרק הזמן שבו שהו במחיצתו כדי לקבל את פרטי המשימה וכדי לדווח לו על ביצועה המוצלח היתה שוררת ביניהם איזו תחושה אינטימית יקרת מציאות שפעלה עליהם פעולה משכרת, ממכרת ממש. אחת־עשרה וארבעים. לוקח לאנדרו רגע או שניים לזהות את קולו של נציג סוכנות השכרת הנכסים: "הכול סודר. הבית במונטאק יעמוד לרשותך בסוף־השבוע השלישי של דצמבר. אתה והידידה שלך (היה שם שמץ של חיוך?) יכולים להגיע לשם כבר ביום חמישי, תיהנו!" אנדרו מהמהם לעצמו בשביעות רצון: הוא אוהב את הקסם הרומנטי האופף את עיירות הנופש, שבעיצומה של עונת התיירות הן בלתי נסבלות לחלוטין. זה יהיה נחמד מאוד, רק שניהם, קצת שקט ופרטיות לפני שתתחיל המהומה של החגים ושל סמסטר האביב. שתים־עשרה ורבע. קול נשי רם וצלול מהדהד פתאום בחלל הדירה: "אבא, היי אבא, אני יודעת שאתה שם!" אנדרו מתנער: "רייצ'ל." הוא ממהר לשמור את המסמך, רץ אל הטלפון וחוטף את השפופרת מכנה. המאמץ הפתאומי של הריצה גורם ל"הלו" שלו להיפלט מפיו במהירות, להישמע מעובה וקצר נשימה. "היי אבא, זה אתה? לרגע כבר חשבתי שאתה באמת לא נמצא בבית."

7.

רייצ'ל לא דמתה לאמה וגם לא לאביה, לינדה נהגה להתבדח ולטעון שהיא הוחלפה אחרי הלידה בבית החולים. היא היתה דקה, ארוכה והקרינה יופי שחור־לבן, זוויתי, שהעלה על הדעת את "העלמות העבריות" ו"בנות הרב" כהות העין של המשוררים הרומנטיים — יופי שהיה כה קוטבי ליופי הבובתי, "הכול־אמריקאי", של המעודדת הבלונדינית וכחולת העיניים עד שנדמה היה שהוא מתריס כנגדו. היא ירשה מאביה את ההילה הנסיכותית שלו, אבל זו שלה לא היתה בהירה וצוננת אלא אדומה־שחורה, לוהבת ועצבנית. בשעת כעס היו נחיריה מתרחבים ופיה היה צר חיוך יפהפה, מרושע ומתנשא שהשפעתו על בן שיחה היתה משתקת לא פחות, ואולי אפילו יותר, מזו של כל הפגנה של זעם עירום. האנגלית המסוגננת שלה היתה מסתננת, רהוטה ונחרצת, חותכת בסטקאטו חסר רחמים את טיעוניו של העומד מולה ומבטלת אותם כשטות ילדותית, רשלנית. המתיקות והרוך חסרי המעצורים שאותם בני מזל שזכו לנשק אותה המשיכו לטעום, בגעגועים ובערגה, עוד זמן רב אחרי שהיא איבדה בהם עניין והשליכה אותם, משומשים וזנוחים, בצדי דרך החתחתים הרומנטית שלה — היו צדו השני של אותו מטבע אופי, הקוטב השני של משוואת־העצמי הדרמטית והמתוחה שלה. אבל במחיצתו של אנדרו היה המבע שלה מתרכך, כמעט בעל כורחה. החיוכים שלה היו מתרחבים ומאבדים את האיכות הסרקסטית, יודעת־הכול שלהם. היא היתה צוחקת בקול רם ולפעמים, מבלי משים, היתה מטה את ראשה ימינה ומחככת את הלחי בכתף — תנועת גוף שהחזירה את שניהם אחורה בזמן, אל רייצ'ל בת החמש, הילדה החמודה והנבונה, הילדה הקטנה של אבא. הם נהגו לשבת יחד במשך שעות ארוכות, לשחק במשחקי מילים ולהתחרות ביניהם ביכולתם לחרוז חרוזי אי־גיון מפותלים, עתירי דמיון וכושר המצאה, משתאים זה ליכולתו של זה למתוח את גבולות השפה ודרכה את אלה של המציאות עצמה, לברוא בהבל פה עולמות מרהיבים ולהחריב אותם זה בזה מתוך פרצים של צחוק מתגלגל. "עליסה בארץ הפלאות" היה הספר שלהם, הם העריצו את הכספיתיות שלו, הדמיון האינסופי שנמסך בו. הם שוחחו ביניהם בציטוטים ממנו, מרגישים איתו אינטימיות כאילו היה יצירה משותפת שלהם, כאילו הם אלה שכתבו אותו. לינדה אהבה להתבונן בהם אז, נהנית למראה הברית המתרקמת בין האב לבתו, ברית שנדמתה לה כמו חומה המגינה על מבצרו של היחד המבורך, של השלמות הבלתי ניתנת להפרה של המעגל המשפחתי.

8.

הגירושים השפיעו על רייצ'ל השפעה הרסנית. היא היתה אז בת ארבע־עשרה, נערה נבונה ורגישה באופן יוצא מגדר הרגיל, שידעה לפענח את הסימנים ולקרוא את אותות המצוקה של הוריה לפני שאפילו הם העזו. היא ראתה בבירור את השבר המתקרב, היא אפילו ידעה לפרש, בבגרות הנפשית שנכפתה עליה, את לידתה של אליסון כניסיון נואש אחרון לאחד מחדש את המשפחה המתפוררת — ובכל זאת היתה המומה ונבגדת לא פחות מאמה כשאנדרו עזב לבסוף את הבית ועבר לגור בדירת חדר קטנה שהתפנתה במעונות הפקולטה, בין הרחובות בליקר והאוסטון. היא הסתגרה בחדרה, רובצת במשך שעות ארוכות על המיטה, ראשה חבוק באוזניות־סטריאו, מאזינה למוזיקה בעוצמה כה גבוהה עד שהצלילים, שהיו אמורים להיות מושתקים כלפי חוץ ומכוונים כלפי פנים, פרצו החוצה והידהדו בכל חלל החדר. לינדה היתה שבורה מכדי לדאוג לרייצ'ל, היא היתה מפורקת לחלוטין (היתה תקופה שבה היה אפילו חשש להתמוטטות עצבים). האינסטינקט האימהי ששרד בה הספיק בקושי לטיפול השוטף בצרכיה של אליסון. רייצ'ל גדלה כמו צמח בר, מלמדת את עצמה בשיטת הניסוי והטעייה את התכנים והצורות של עולם המבוגרים, נעה הלוך ושוב בין חוסר אחריות מוחלט לאחריות רבה מדי, מחויבות שהיתה כבדה ממידתה. הישגיה בלימודים התדרדרו, היא התחילה "לחתוך מהכיתה" בלשון התלמידים ולבלות את שעות אחר הצהריים בעישון מריחואנה, בהאזנה למוזיקה ובמזמוזים מיוזעים, מזוגגי עיניים עם נערים מזדמנים. אבל בערבים היא מצאה את עצמה לעתים קרובות מאכילה את אליסון הקטנה, רוחצת אותה, קוראת לה סיפורי לילה טוב, משכיבה אותה לישון ואז יושבת במטבח ומחכה לאמה, שחזרה לפעמים בשעות מאוחרות מאוד של הלילה, לעתים שיכורה ופרומה ולעתים זחוחת דעת ונלהבת, מספרת לבתה כל פרט, כולל הפרטים האינטימיים ביותר, של הפגישה שלה עם עמית מהעבודה, גרוש טרי או איזה חבר של חבר, רווק נצחי, ופעם, בשיאה של ההתפרקות, אפילו עם גבר מזדמן שפגשה במסיבת ריקודים. רייצ'ל איבדה את בתוליה מהר מדי, שכבה עם בחורים רבים מדי ואימצה לעצמה סגנון וטון מפוכחים מדי. היא התחילה לראות את הקיום הנשי כצומת המוביל לשתי דרכים, העלבון או הזעם, והיא בחרה בזעם. רייצ'ל שנאה חולשה. שנים ארוכות נדרשו כדי שרגשותיה כלפי אמה יתעדנו ויתחממו. לינדה התאוששה לבסוף, הקריירה שלה חזרה להיות הציר המרכזי של חייה ורייצ'ל למדה מחדש לכבד אותה — כבוד מסוג אחר, כבוד של שווים ולא של בת לאמה. כשלינדה פגשה, ארבע שנים לאחר גירושיה, את ג'ורג' — פסיכולוג קליני מקסים, חובב גינון, ספרות ומוזיקה — והם נישאו, שנה לאחר מכן, בטקס אזרחי צנוע בגנים הבוטניים של ברוקלין, רייצ'ל מצאה את עצמה שמחה בשמחתה של אמה וממלאת ברצון את התפקיד הלא רשמי של שושבינה קרובה. אפילו העובדה שאנדרו הוזמן לארוחת הערב החגיגית, שהתקיימה בחדר האירועים הפרטי של מסעדה איטלקית נחמדה, לא הוציאה אותה הפעם מכליה, לפחות לא בגלוי.

9.

1 באוקטובר 2000

ב' בתשרי התשס"א

 

יש משהו בבוקרי יום א' העצלים האלה, שמתחילים אחרי הצהריים. אמנם קצת מגוחך לצאת אל המאפייה ולהביא בייגלס של יום ראשון, מיץ תפוזים וגבינת שמנת כשהשמש כבר נוטה בכבדות אל חלקו המערבי של הרקיע, מריצה על פני הנהר זהרורי שקיעה ראשונים — אבל שגרה היא שגרה. אנדרו בירך בניע ראש את השוער, יצא מן השער והתעכב כהרגלו לרגע ליד קריאטידות־ממין־זכר הניצבות משני צדיו של שער הכניסה. חזיתו של הבניין היתה מעוטרת בגָרגוׂיְלס: אותן דמויות שדיות־ליצניות המגולפות באבן שסימלו אולי פעם, באירופה, משהו, ואילו כאן, בעולם החדש הן אינן מסמלות שום דבר חוץ מאת עצמן. שתי דמויות האבן תמכו כביכול בכתפיהן את הבניין: גברים צעירים, עירומים למחצה חסונים ויפי תואר בנוסח הניאו־קלאסי, שארשת פניהם המיוסרת העידה על עייפות אינסופית, אטלסית. הדמות הימנית, עיניה נשואות למרום, תמכה ביד אחת את לחיה במחוות ייאוש ילדותית ואילו השנייה הליטה את פניה בכף ידה הרחבה, בושה בכך שכוחה אינו אינסופי ומקוננת על התמוטטותו הצפויה של הבניין ברגע שזה לא יעמוד לה עוד כדי לשאת אותו. בתווך, ממש מעל לשער, לא קשור לכלום ומהדהד מסורת אחרת לגמרי, התנוסס ראשו עטור הפירות והעלים של שדון ערמומי, חרומף שליכסן את עיניו הצרות הצידה, אל הדמות הימנית וגיחך כלפיה גיחוך זדוני, חורש רעות. אנדרו בירך את הקריאטידות לשלום באותו ניע ראש מבודח שבו בירך את השוער, ויצא אל הרחוב.

יום אוקטובר לח וחמים, נוסח ההתחממות הגלובלית, קידם את פניו של אנדרו. האוויר היה מלא קולות, כמה מוזר, יום ראשון הוא בדרך כלל יום שקט. משהו רחש באוויר, משהו לא רגיל שהציף את קרביו בהמיה משונה, מלאה געגועים צובטים אל משהו לא מחוור. עיניו הזדגגו. הוא חש את לבו עובר על גדותיו ואת עיניו נגדשות פתאום. תקיעות רחוקות, מרוסקות של כלי נשיפה נישאו על כנפיה של רוח שלא נשבה. חצוצרות, שופרות של קרני איל, מצופות בכסף טהור. עיר בצורה, כרסתנית כמו אישה הרה, רובצת על מעברות הנהר. ביום השביעי החומה תצנח לה, תתפורר לאבק. מאיפה מגיעים הצלילים האלה? יש היום מצעד? תזמורת כלי נשיפה? שיר מוכר עלה מאיפשהו, שיר מאוד מוכר: "שילֹה" של ניל דיימונד, מישהו מנגן את זה בדירה בקומה הנמוכה? זה היה שיר הפולחן שלהם במשך קיץ שלם, הקיץ הבלתי נשכח של 1970: יֶלֶד שֶׁל חֲלוֹמוֹת / חֲלֹם, חֲלֹם לְךָ. הסנפירים השחורים, החלקים, הגיחו בזה אחר זה מתוך התכול המתכתי של האוקיינוס, מקפצים זה מעל זה בדממה דמוית חלום, משרטטים רשת של קשתות מושלמות בתוך האד החלבי של השחר. זה באמת השיר הזה? זה כבר לא נשמע כמו "שילֹה"! והחצוצרות האלה, כמה קולות מסביב, מאה ואחד קולות תורעים בבת אחת.

אַבָּא אוֹמֵר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת אִתְּךָ/ אִם יִהְיֶה לוֹ זְמַן/ אָז אַתָּה פּוֹנֶה אֶל הֶחָבֵר הַיָּחִיד שֶׁלְּךָ/ שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹכְךָ. ילד של חלומות, ילד שעשועים, המעיים הומים בכל פעם שמישהו מזכיר את שמו. צריך להתנער עכשיו! מה קורה לו, לעזאזל? מאיפה באות המחשבות המשונות האלה? ההתרגשות הלא־מוסברת שתקפה את אנדרו הלכה והתפוגגה, מותירה אחריה ריקנות קלה. אצבעותיו התרוממו אל ראשו, בוחשות בשערו ומקרצפות נמרצות את הקרקפת — מגען הנוקשה מחזיר לו את תחושת המציאות שאבדה לו לרגע. מה זה היה? הוא מזמן לא התפעם ככה, בלי שום סיבה נראית לעין. הכול חזר להיות כשהיה, כמעט. הקולות הרחוקים השתתקו, מתמזגים מחדש ברחשיה הרגילים של העיר. סוף־סוף קצת שקט. מה קורה עם השמש היוקדת הזו? הלוא כבר אוקטובר! בייגלס, כן, בייגלס. צריך ללכת לאבסולוט ולהביא משם בייגלס, ומיץ תפוזים, לא לשכוח את מיץ התפוזים!

אנדרו פנה שמאלה והתחיל לצעוד מזרחה על הרחוב המאה ועשר לכיוון ברודוויי. משפחה יהודית חלפה על פניו, מקטורן חליפת החג של האב היה פתוח וקשר העניבה שלו רפוי. אחריה פסעו עוד כמה אנשים צעירים, חובשי כיפות, מחזיקים סידורי תפילה בידם וצועדים בניחותא מערבה, לעבר ריברסייד פארק. "תשליך" הבין אנדרו פתאום, וחייך לעצמו חיוך של חיבה, "ראש השנה" (הוא הגה את שם החג בעברית אשכנזית כבדה, כמעט עתיקה, שריד לימי בית הספר של יום ראשון הרחוקים) ה"תשליך" על ההדסון, סצנה ניו יורקית צבעונית ונעימה, היה אירוע שנתי מפורסם באפר וסט סייד. אנדרו קפץ לשם פעם עם עמית שלו, מרצה בחוג למדעי המדינה, יהודי שומר מסורת שגר בסביבה. הוא נהנה לראות את הרבגוניות העליזה של סגנונות ואורחות חיים שהתגלמה בשלל צבעי הכיפות שנחבשו לראשי גברים והנשים ושביניהן בלטו, מזדקרות בשחור, גם כמה מגבעות אורתודוקסיות ואפילו שטריימל אחד, מצנפת שיער חסידית שנראתה שם, על טיילת העץ המשקיפה על ההדסון, על רקע העצים הירוקים, המפרשים הלבנים והקורות המאפירות של מעגן הסירות, מוזרה ומרתקת כמו חיית בר נדירה. ראש השנה הזכיר לו את יום הכיפורים, זה אמור להיות ממש בקרוב, לא? אנדרו עצר על מקומו, מעדיף לרשום לעצמו תזכורת לפני שימשיך בדרכו. הוא שלה מכיס הז'קט את היומן האלקטרוני ושירטט על המסך הקטן: "יום ב' — לאשר השתתפות יום כיפור. לוודא שההזמנה והתשלום התקבלו". הוא דיפדף ביומן האלקטרוני, לוחץ בעזרת קצה העיפרון על הכפתור המיועד לכך ובדק את לוח הזמנים שלו בשבועיים הקרובים: האוניברסיטאות בניו יורק אמנם סגורות ביום הכיפורים אבל הוא רצה להיות בטוח שלא נקבע לו משהו אחר לאותו יום. הוא המשיך לדפדף ביומן, עובר אל השבוע שאחרי זה הקרוב — ושם, אכן, נמצא הסימון: יום שני, 9 באוקטובר. 10 בבוקר. תפילות יום כיפור. מצוין, הכול מסודר. הוא בחן את שארית היום בטרם יסגור ויכבה את היומן: יום שני, 9 באוקטובר, 6 בערב. אגודת ידידי האופרה הניו יורקית. מריה קאלאס. הרצאה והשמעות נדירות. "אוה, כן," הוא נזכר, "מריה קאלאס." הוא יצטרך לעזוב קצת מוקדם מהרגיל את בית הכנסת. באותו הערב אמורה להתקיים הרצאה מרתקת שמשולבים בה קטעי הקלטה נדירים של זמרת הסופרן האגדית מריה קאלאס. ההרצאה ניתנת למעגל סגור של חברי חוג ידידי האופרה וכל הכרטיסים נמכרו מן הסתם כבר מזמן, אבל לאנדרו היו קשרים הדוקים בהרבה ממוסדות התרבות בעיר: על חלקם כתב ביקורות וסקירות במוספי התרבות השונים, בחלקם הוא שימש, בעבר או בהווה, כחבר הנהלה ועם חלקם אירגן פרויקטים משותפים המשלבים אמנויות ומחקר — לא תהיה בעיה לקבל הזמנה מיוחדת לשניים. המחשבה על אן לי, רובצת לה על ספת העור החומה שלו, חלוק הבוקר התיאטרלי שלו לופף את גופה העירום, הדקיק, וצופה בתוכנית טלוויזיה מאמש שאותה הקליטה, באחד ממעשי הלהטים הטכנולוגיים הללו הנראים מובנים מאליהם לבני דורה, הזרימה בגופו של אנדרו גל חמים של עדנה.

10.

נסיבות ההיכרות של אנדרו עם אן לי נצבעו בגוון כמעט קולנועי: בשבוע השני של אפריל 99' הציג השער של ה"ניו יורקר", בגיליון מיוחד שהוקדש כולו לאביב, איור יוצא דופן ביופיו: בחור ובחורה, יפים וצעירים, התגלמות השיק־האנורקסי של סוף שנות התשעים, כל ישותם אומרת חושניות נעורים, עומדים חבוקים ברחוב ומתנשקים. פטמותיה של הנערה הזדקרו מבעד לבד הדק של חולצת הטי שלה ושערה היה אסוף בסיכות אופנתיות זעירות. חולצתו של הנער היתה מורמת מעט, חושפת בטן שטוחה ועצם אגן מחודדת שהזדקרה מעל קו המותן הנמוך של המכנסיים. הנשיקה, מתוקה וממושכת, שהצטרפה אל שושלת היוחסין המפוארת של נשיקות גדולות שהונצחו והפכו לדיוקנאות של ערגת הדם, לאיקוניו של ארוס, פעלה על אנדרו, שראה אותה לראשונה בשבת בבוקר כשהוא רובץ לו בניחותא על ספת העור החומה שלו, שערו עדיין סתור משינה וספל הקפוצ'ינו שלו מדיף ניחוחות של קינמון וחלב, פעולה מפתיעה בעוצמתה. היה בו, באיור הזה, משהו חריג, משהו שחדר מבעד למסך ההגנות שמפתח האדם הנחשף לאמנות במנות גדולות ובתכיפות גבוהה, משהו מפתה, מושך ומלבב, ממש מפעים. כן, מפעים. אנדרו התפעם. לראשונה מזה זמן רב, מזה שנים, הצליח משהו לגעת בליבה שלו, ליבה שהשנים כיסו אותה בשכבות על גבי שכבות של ניסיון, מומחיות וידע. הוא לא יכול היה לגרוע עין מהאיור במשך שעה ארוכה, מתעכב על המתאר המושלם של השדיים הקטנים, על הקו העגול של הלחי ועל נטיית הצוואר הברבורית — אפילו מראה גופו הצעיר של הנער ריגש אותו ריגוש מוזר, לא יומיומי. זו לא היתה רגשה מינית גרידא, משהו בסיסי ועמוק יותר התעורר בו, משהו שהמיניות היא רק אחד מגילוייו. כל תאי גופו היו מצויים לפתע בתנועה: שרירים פעמו, שערות זעירות סמרו, העור נמתח — הגוף כולו זינק פתאום לחיים, ממש כמו עצי הגן הנשקפים מבעד לחלון שענפיהם המשחירים, המתים לכאורה, התכסו באותו השבוע, בלא אזהרה מוקדמת, בעלוות אביב רעננה, ירוקה־זרחנית. אנדרו עצם את עיניו, הרהורי הבל תלושים משתוללים בראשו כמו חתלתולים שובבים. הוא התמתח וחש כאילו שמץ מחן הנעורים של הנשיקה חילחל אל תוך גופו והחל לפעפע בעורקיו. הוא לחץ את כף רגלו העירומה אל ריפוד הספה, נהנה לחוש את קרירותו העשירה על העור החשוף. משהו מתוק פעם בין ירכיו. הוא הביט כלפי מטה וחייך בפליאה כשגילה זקפה כמעט מלאה, נעורית וחמימה, נלחצת אל בד הפיג'מה. משהו מרִגשת הבוקר ההוא ליווה את אנדרו במשך כל היום וגם במשך יום המחרת. שמץ ממנה המשיך לדבוק בו אפילו ביום שני של אותו שבוע, משדר אליו איזה מסר עמום, מעין אות של התחדשות ותחייה — משהו שאילו ניסה לנסח אותו במילים היה מכנה אותו, מן הסתם, בסגנון המשחקי האופייני שלו: "רנסאנס ארוס". וביום השלישי, יום אביב חמים ולוטפני, בשעה עשר וחצי בבוקר הוא ראה במפתיע, כמעט במזעזע, את אן לי יושבת לה לבדה אל אחד השולחנות הקדמיים של בית המאפה ההונגרי.

הנשים שאיתן אנדרו יצא מאז גירושיו דמו זו לזו באופן מפתיע, הן נראו כמו גרסאות נשיות שלו עצמו. הוא הכיר אותן דרך הרשת החברתית, הטוויה במהודק, של האינטלקטואלים הניו יורקים המקצועיים, הממסדיים, המאיישים את צומתי הידע והעוצמה: נשות אקדמיה, עורכות של כתבי עת, מבקרות ספרות — נשים יפות, מטופחות ואלגנטיות בשנות הארבעים המוקדמות לחייהן — בעלות נוכחות מרשימה ואינטלקט חריף — בלונדיניות, ספורטיביות, תמירות — רובן ככולן לא־יהודיות. הדינמיקה של הרומנים הקצרים האלה היתה כל כך דומה עד שנדמה היה שהשגרה הזו היא חלק בלתי נפרד מחיי האהבה: פגישה ראשונה במוצאי שבת, ארוחות ערב במסעדות יוקרתיות שנראו כה דומות זו לזו עד שלא ניתן היה להבחין ביניהן: שרדונה או פינו גריג'יו עם מנות הפתיחה, קברנה, מרלו או פינו נואר עם המנה העיקרית ולסיום קוניאק, גראפה או אמארו. הערב הסתיים כמעט תמיד בדירתה של האישה. הדירות נראו גם הן אחרי זמן־מה, אחרי שתפסה העין את אחדות הצורה שמאחורי הריבוי־לכאורה של הסגנונות, זהות זו לזו לחלוטין. המין היה מתחיל תמיד בערב הראשון — מוקדם מדי, כמעט מאולץ, מענג אבל לא מרגש. בשבוע שאחרי הפגישה הראשונה יזמו הנשים כמעט תמיד סופי־שבוע רומנטיים בבתי קיץ, בתי חוף או בתי הרים, הכול על פי עונת השנה — בתים שהיו שלהן, בתיהם של חברים או בתים שהיו בבעלות משותפת — בהמפטונס, בפייר איילנד או באיזור גבעות ברקשייר. כמעט תמיד מצא אנדרו את עצמו מוקף בחבריה של האישה, מבשל להם, מרשים ומשעשע אותם, מעניק לה את מלוא הגיבוי של בן הלוויה המושלם. כמעט תמיד היה הרומן מסתיים מיד אחר כך — בלי כאב ובלי דמעות, בלי התנגדות או מחאה — שגרה. גם אם היה מישהו בודה מלבו את הביוגרפיה הרומנטית של אנדרו — מייצר אותה באופן סינתטי, מבנה לתוכה בזהירות מגמות והיפוכן ובורא בה, כדי להשיג אפקט של מורכבות, סתירות וניגודים — הוא לא היה מצליח ליצור דמות שונה יותר מכל אותן נשים, קוטבית להן ממש, מדמותה של אן לי.

אנדרו פגש אותה לראשונה בסתיו של השנה שעברה. המקום הקבוע שלה נמצא בדיוק מולו, בקצהו הרחוק של השולחן הסגלגל שמסביבו התקיים הסמינר השבועי של תלמידי המחקר, ולמרות שלא היתה בשום אופן הקולנית שבין המשתתפים היתה לאנדרו תחושה שנוכחותה שם, והתקשורת המבוטאת־למחצה המתקיימת ביניהם מהוות לא רק עבורו את צירו הסמוי של הסמינר, אלא גם עבור שאר הנוכחים.

כמעט לכל מורה, כמעט בכל כיתה, יש סטודנט או סטודנטית ההופכים להיות עבורו מרכז הכובד של השיעור. יש משהו במבט שלהם: מין ניצוץ חי, כמעט טלפתי, המייצר קשר סמוי המזכיר התאהבות, התאהבות שהִנה בעצם התגלמותה של אהבת הדעת. זוהי, כמובן, התאהבות אד־הוק המתקיימת רק בזמן השיעור — משהו עדין, דק מן הדק, כנף פרפר המתפוררת למגע, משהו שאסור בשום אופן לדבר עליו ושאין טעות חמורה יותר מן הניסיון לשמר אותו מחוץ לגבולות הסיטואציה המוגדרת והברורה של הכיתה.

לפעמים, באופן קצת פחות שכיח, קורה גם שישנם בכיתה סטודנט או סטודנטית שיופיים, או כוח המשיכה המיני שלהם פועלים על המרצה פעולה מכשפת, היפנוטית, כמעט אובססיבית. כוחם המשכר של הנעורים מצטרף אל שיכרון הכוח של עמדת ההוראה, וכל זה מועצם על ידי האיסור החמור, המוחלט, המשכר גם הוא, המרחף בחלל הכיתה כמו נשר אימתני. בפעמים נדירות באמת קורה ששתי הדמויות הסטודנטיאליות הללו, אתנה ואפרודיטה של חדר הכיתה, חוברות יחדיו ומתמזגות לדמות אחת. אלו הם השיעורים המוצלחים ביותר: שיעורים חשמליים, חודרניים, רוויי אנרגיה שרישומם נחרת אצל התלמידים, כמו גם אצל המורה, הרבה אחרי שהתכנים שנלמדו בהם כבר נשכחו.

המקרה של אן לי היה מקרה מובהק של התמזגות שכזו. בכל פעם שאנדרו — שמומחיות ההוראה שלו דמתה לזו של שחקן במה הקולט את המסרים הסמויים שמשדר הקהל ומנווט על פיהם את הופעתו — סקר את פני התלמידים כדי לבחון את מידת ההקשבה והמעורבות שלהם בשיעור, היה המבט שלו משתהה עליה באופן בלתי רצוני, מאלץ אותו להתיק ממנה את עיניו כמעט בכוח כדי להימנע ממבוכה הדדית. היא היתה מדהימה. משהו בתווי פניה ובפרופורציות של גופה העניק ליפיה איכות נדירה, מזדקרת, ששם התואר "אקזוטי", אלמלא היה כל כך לא־תקין־פוליטית, היה מן הסתם הראשון שבו היה אנדרו בוחר כדי לתאר אותה. היא היתה צעירה ורעננה. שפת הגוף שלה היתה חיונית ומשוחררת. גזרה גבעולית. עור רך וניצתי. הראש היה קצת גדול מדי ביחס לגוף והעניק לה מראה של ילדה קטנה והיא אכן נראתה קצת כמו ילדה קטנה, כשאנדרו ראה אותה בבוקרו החמים והלוטפני של אותו יום ג' אביבי יושבת לה, מוקפת ההילה של רוך זוהר, אל אחד מהשולחנות הקדמיים של בית המאפה ההונגרי.

11.

בית המאפה ההונגרי — בית הקפה הנעים והאפלולי שאין ידידותי ממנו לאדם הכותב, הנמצא על שדרת אמסטרדם ממול לקתדרלת סנט ג'ון האלוהי — לא שופץ מזה שנים, והדבר רק מרבה את קסמו והופך אותו לביתי יותר עבור יושביו הקבועים. המקום מדיף ניחוח ארכאי, אירופי, חמצמץ מתוק. הקירות, שלא סוידו מאז שנות השמונים, מעוטרים בעשרות ציורים נאיביים, פרמיטיביים־למחצה, מהסוג שהתכנה פעם בכינוי העממי העמום והסובלני "ציורים מודרניים". אותו צַייר צִייר את כולם, וכולם, בלי יוצא מן הכלל סובבים סביב תמה אחת: מלאכים, מלאכיות ליתר דיוק. עלמות חסונות, בהירות ורחבות כתפיים, בעלות מראה כפרי־סלאבי, שכנפי יונה גדולות ומוצקות למראה נטועות על גביהן השריריים, מבצבצות מבעד לכותונותיהן הדקיקות. את הקהל הצבעוני של תלמידי ומורי אוניברסיטת קולומביה, של השחקניות־שבינתיים־ממלצרות ושל הסופרים־שעוד־יהיו־מפורסמים, מנמרים גם כמה אקסצנטריקונים מרושלים ובלתי מגולחים שכמו שרדו מגלגוליו הקודמים של האפר וסט סייד, יושבים ימים תמימים על ספל קפה יחיד וקוראים בשקיקה עיתונים זולי־דפוס שגם הם, כמו קוראיהם, נראים כמו כמוסת זמן שנשלחה מימים אחרים.

אנדרו אהב את בית המאפה ההונגרי, הוא נהג לבוא לשם כדי לעבוד, לפגוש עמיתים או סתם לקרוא. באופן פרדוקסלי היה ברחש המתמיד המיוצר בחלל הציבורי המסוים הזה משהו שהשרה עליו דווקא שקט וצלילות יצירתית. אבל השלווה והצלילות שלו הופרו לגמרי באותו בוקר יום ג' אביבי שבו הוא ראה לתדהמתו את אן לי יושבת לה, יפה וקורנת, אפופה זוהר רך, שקועה כולה במחברת גדולה שנחה לפניה על אחד השולחנות הקדמיים, סמוך לחלון הפונה אל הרחוב. ספל של משקה אדום, חליטת צמחים כלשהי, ניצב במדויק לצד המחברת, ההבל העולה ממנו מתאבך באור השמש האביבי וכתם הצבע החם שלו משלים את הקומפוזיציה המושלמת. זו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותה מחוץ לקירותיו המגוננים והמעקרים של חדר הסמינרים, קירות שסימלו את המערכת האינסופית של האיסורים, ההסברים והתירוצים שאפפה את ההיקסמות שלו ממנה ושסוככה עליה מפני כל אפשרות, ולו קלושה, של מימוש. אן לי היתה לבושה באותה נונשלאנטיות מסוגננת, בוטחת, שבה היתה מופיעה לשיעוריו: מכנסיים צבעוניים ששוליהם המתרחבים מסתיימים קצת מעל לקרסוליים, קריצת־רטרו אל אופנת שנות השבעים שרק הגבירה אצל אנדרו את הערגה, מעוררת בו זיכרונות נעורים שהיו חושניים כמו פס העור הרך שחשפה הגזרה הערמומית, המתגרה של המכנסיים, ותמימים כמו מטפחת הראש הירוקה ושתי הצמות הארוכות שגלשו מתחתיה. קצף על הגלים, חום השמש על העור החשוף, נשיקות מתוקות־מלוחות, בטעם של אוקיינוס. אנדרו נדהם כשחש את לבו מנתר ואת הדופק המואץ הולם ברקות, תחושות גיל התבגרות חריפות שהגוף, בטוח שהוא כבר מחוסן מפניהן, הרשה לעצמו לשכוח. כל אותה רגשת אביב, אותה התפעמות שמילאה אותו בשבת בבוקר, חזרה והשתלטה עליו במלוא העוצמה אלא שעכשיו נוספה לה איזו דחיפות, תחושת חירום שגבלה בבהלה של ממש. צמרמורות תזזו במעלה ובמורד עמוד השדרה שלו — הגוף הוצף באדרנלין. קצב ההליכה שלו הואט מאליו, הוא כמעט ונעצר לידה אבל לא העז, משום־מה, והמשיך בדרכו פנימה — בולע את רוקו, מעמיד פנים שלא ראה אותה מבלי להבין את מי בעצם הוא מנסה להוליך שולל. להתעלם ממנה! לומר לה שלום? להתיישב לידה? עצבנות משונה תססה בו, עצבנות מעקצצת שכמוה לא חש שנים. הוא כשל פנימה, אל חלקו האחורי של בית הקפה, גישש ומצא שם שולחן ריק וצנח בכבדות על הכיסא, מקפיד להסתתר מאחורי העמוד הרחב שחצץ בינו לבינה. כל גופו היה רווי בתחושת החמצה חומצית, אבל הוא לא העז, אפילו לא העלה על דעתו את האפשרות לקום ממקומו, לחזור אל השולחן שלה ולתקן את המעוות. הוא פשוט ישב שם, משתופף מאחורי העמוד שלו וחיכה עד שראה אותה יוצאת מבית הקפה (ז'קט זמש חום, מהוה. תיק העור רוכב במצולב על הגב. הלב שוב מחסיר פעימה). ורק אז, אחרי שהלכה כבר, כשהעז סוף־סוף לקום ממקומו ולגשת אל הדלפק כדי להזמין את הקפה, ומנגנוני הרציונליזציה, דחופים ובהולים כמו כבאים בזמן שרפה, נכנסו לפעולה, רק אז הצליח המוח לפענח את המידע שהעבירו אליו העיניים בזמן שהשתהה לשבריר של רגע מעל לשולחן שלה: המחברת שלפניה היתה מחברת מוזיקה. היא ישבה שם וקראה תווים.

12.

אנדרו היה בטוח שהוא חולם כששמע באותו ערב את הקול שלה בטלפון. היא לא טרחה להציג את עצמה, הוא זיהה אותה מיד. היא היתה קלילה ובוטחת, אפילו קצת משועשעת כשהזמינה אותו, בטון פמיליארי של שותפים לסוד, לקונצרט של האנסמבל שבו היא שרה: "מחר בערב, בקתדרלת סנט ג'ון האלוהי, בשעה שבע, תבוא?" המילים אבדו לאנדרו והפה שלו, יבש פתאום וניחר, גישש במשך דקה ארוכה לפני שהצליח לפלוט את ה"כן, בוודאי" המתבקש, בקול חנוק ומעובה של נער מבוהל. הוא התכונן לקונצרט כמו שלא התכונן כבר שנים לשום אירוע. הוא עמד מול המראה במשך כמעט שעה, לובש חולצות ופושט אותן, מכתים את הצווארונים בזיעה ומרבב אותם בכתמי דם של גילוח מוגזם ומחליט לבסוף על חליפה שחורה, חולצה שחורה ועניבה אפורה — מראה אורבני־מתוחכם שהולך יפה עם השיבה הפריכה של הבלורית. הוא היה נבוך מגודל התרגשותו, מנסה לבחון אותה מבחוץ, להתייחס אליה בגיחוך אבהי, להכניס אותה לפרופורציה, אבל נאלץ לבסוף (כפות הידיים הלחות, הדביקות מזיעה, הן שהכריעו את הכף) להיכנע ולהודות בפני עצמו שהוא עצבני כפי שלא היה מזה שנים רבות ואולי, כך היה נדמה לו ברגעים מסוימים, כפי שלא היה מעולם. אבל כל ההכנות האלה לא יכלו להכין אותו לצמרמורת שאחזה בו כששמע את שירת הסירנה שלה, שקופה ומשכרת, שזורה בחוטים דקיקים, גמישים וארוכים של כסף מותך. חומר נדיר ויקר מציאות. שלמות הנובעת מתוך עצמה, המוגדרת כשלעצמה ולא על דרך השלילה. אנדרו בהה בה, עיניו מסומרות אל פיה, התרגשותו הולכת וגוברת, נשימותיו הולכות וכבדות. הוא היה מצוי במצב של צלילות אופורית שכמוה לא חווה מזמן, מאז שהיה איש צעיר שרוחו בתולית ורעננה. דבר לא הכין אותו גם לספונטניות שבה היא חיבקה אותו מאחורי הקלעים בתום ההופעה, לחומן ולמליחותן של הדמעות הילדותיות, מכמירות הלב, שפרצו מתחת לעפעפיה העצומים בחוזקה ולחום הבלתי מסויג שבו היא חיבקה אותו, חותרת אל קרבו וגורמת לו לרצות להקיף את הכתפיים הדקיקות שלה בזרועותיו שנדמו לו פתאום חסונות ורחבות משהיו אי־פעם. החמימות הזו פיעפעה בו עד מאוחר מאוד באותו הלילה, הרבה אחרי שהיא כבר נרדמה, פניה טמונות בשקע הצוואר שלו, מדגדגת אותו בנשימות הילדה החמימות והכבדות שלה. סימני נשיקה טריים היבהבו עדיין על גופו: על הצוואר, בפנים הירך, בשיפולי הבטן, במקומות שהוא כמעט שכח את דבר קיומם. נשיקות של אישה צעירה שהמין טרם הפך לגביה לדבר שבשגרה, שחדוות הגילוי עוד מפעמת בה והיא משקעת את מלוא התשוקה, ההיקסמות והסקרנות שלה בכל נשיקה. הוא שכב ער, זרועו כרוכה סביב הגוף הגוזלי שלצדו ובהה בתקרה, משתאה אל מול המהירות והעוצמה שבה כל זה קרה. רק חודשים אחרי כן, בשעת לילה מאוחרת, מתוך הערפל הרך של טרם הירדמות, הוא סיפר לה על אותו בוקר רחוק שבו ראה אותה יושבת לבדה בבית הקפה, שקועה במחברת התווים שלפניה. "כן, אתה היית כזה חמוד." אנדרו התנער והסתובב אליה, מופתע, "אני באתי לשם כל הזמן." אן לי הניחה על לחיו כף יד רכה, מלטפת את תנוך האוזן ואת חלקת הצוואר "ידעתי שאתה יושב שם אז הלכתי לשם כדי לפגוש אותך." אנדרו הזדקף על מרפקיו והביט בה: "באמת?" היא חייכה אליו חיוך אוהב: "בטח, טפשוני, מה חשבת? זה לא שהקפה שלהם הוא כזה מדהים."

13.

9 באוקטובר 2000

י' בתשרי התשס"א

 

תשע בבוקר, קצת מוקדם מהרגיל. תפילות יום הכיפורים התנהלו בלואר איסט סייד ואנדרו רצה להגיע לשם בזמן, בעיקר כי הוא ייאלץ לעזוב מוקדם כדי להספיק להגיע בזמן להרצאה של הערב. הידיעה שרייצ'ל תפגוש אותו בבית הכנסת ריגשה את אנדרו ושימחה אותו אפילו יותר ממה שהיה מוכן להודות. הוא עדיין לא היה משוכנע שהוא מבין מה הביא אותה לרצות להצטרף אליו פתאום לתפילות יום הכיפורים, ועוד לבוא העירה במיוחד לשם כך מפרינסטון, אבל הוא העדיף לא להכביר עליה שאלות כדי לא לאלץ אותה להתגונן ולטוות רציונליזציות. ברודוויי סאנה קצת פחות מהרגיל. רישומו של יום הכיפורים ניכר בעיר כולה, קל וחומר באפר וסט סייד. אנדרו פנה אל עבר גרם המדרגות של תחנת הרכבת התחתית והציץ, כדרכו בכל בוקר, לעברו של חסר הבית השמן שבצומת, כאילו כדי לוודא שהוא עוד נמצא שם. חסר הבית השמן היה אחד מהמשוגעים האיקוניים של השכונה. דמותו המסורבלת, הקרקסית, השלימה את זו הצנומה והמגוחכת של המטיף הכושי המטורף־למחצה שעמד תמיד באותה פינה, לבוש תמיד באותה מגבעת ובאותה חליפה, מחזיק בידו איזה קונטרס עלום — הברית החדשה, מן הסתם, או איזו נבואת־אחרית־הימים עתיקה — מתנודד קדימה ואחורה כמו נחום־תקום אחוז תזזית וצועק צעקות קצובות: "הללויה! הללויה!" שאותן הוא מבטא במבטאו הקריאולי: "אללויה! אללויה!" חסר הבית השמן אינו צועק ואינו מאבד לעולם את עשתונותיו, נהפוך הוא, יש סביבו איזו אווירה נינוחה של בעל בעמיו. הוא מסב בהרחבה על הספסל, חבוש בכובע רחב שוליים ועטוף בערמה של שמיכות צמר היוצרות יחד מין פונצ'ו אפור ומזוהם, מאזן בזהירות על כפו התפוחה לוח שחמט זעיר, ערוך ומוכן למשחק שלא יתחיל לעולם. הוא מופיע מדי שנה בצומת, במין פרודיה מרושעת על הסנונית המפורסמת, ביום הראשון של האביב ונעלם ממנה ביום האחרון של הסתיו, נישא לאי־שם על שולי שמיכותיו קרושות הזוהמה כמו על כנפיים אפורות של ציפור נוד ענקית, כבדת תנועה.

המטיף הצנום כבר ניצב בפינתו הקבועה, מתנודד קדימה ואחורה כמשפט יום ביומו ואינו חושך את גרונו, מרים קולו כשופר, נחוש להשמיע במרום את קולו. לחסר הבית השמן, לעומתו, אבדה היום משום־מה שלוותו המפורסמת. עיניו היו קרועות לרווחה מאחורי המשקפיים הדלוחים שמסגרתם מתוקנת בסרט דביק, השפתיים הרחישו משהו לא ברור והגוף השמן נע בחוסר מנוח על הספסל, פורע את גל השמיכות המכסה אותו כמו מאגמה רותחת המטלטלת את פני הקרקע. חוסר השקט של חסר הבית טרף גם את שלוותו של אנדרו. משהו בחייתיות שבו חילחל אל תודעתו, גורם לו להאט את צעדיו ולבהות לרגע כמהופנט בפרכוסיו של הגוף המעובה, האומלל. חסר הבית המשיך להשתולל. שוליהן של השמיכות התרוממו ונמשכו כלפי מעלה, וגילו תחתן זוג ירכיים שמנות שנפשקו במפתיע, לפני שאנדרו יספיק להסב מהן את עיניו, מגלות ביניהן איבר עצום ממדים, בצקי־תפוח, שדמה למין חיית מים משונה שנפלטה מן הים. אנדרו התיק במהירות את מבטו מהמראה המזעזע. קצב הלמות הלב שלו התגבר לרגע, מציף אותו ברגש שהיה אמור אולי להיות חמלה אבל התפרש יותר כחרדה חסרת פשר. ככה, מן הסתם, נראה האיבר של איש טבוע: גוש בשר נפוח, חיוור, חולני למראה. מי באש ומי במים, ליאונרד כהן שר את זה. הוא עקר את רגליו ומיהר במורד המדרגות. הפנטזיה הניו יורקית הקבועה למקרים כגון אלה צצה ועלתה אצלו רק אחרי כמה צעדים, ממרחק בטוח: אולי פשוט להביא אותו הביתה, להציע לו קורת גג, לשטוף מעליו את זוהמתו, לכסות את מערומיו ולהשיב אותו אל חיקה של משפחת האדם? מיד אחריה הופיע גם היפוכה הדוקרני, הקבוע גם הוא, של הפנטזיה האמורה: קולה הצונן של השפיות הודיע רשמית שהדבר לא יקרה לעולם, אין שום סיכוי. אנדרו קפץ באופן בלתי רצוני את שפתיו וחשק את שיניו כאילו טעם או הריח משהו מצחין, מקולקל. הוא החיש את צעדיו אל עבר התחנה, מנסה להסיח את דעתו מהמראה המגונה שהמשיך לרחף מול עיני רוחו במשך כמה רגעים לפני שהתפוגג ונעלם בתוך ים הרשמים שבתוכו שחה מוחו. איך מגיעים ללואר איסט סייד? זה ממש בצד השני של העולם: צריך יהיה לקחת את הרכבת מספר 1 או 9 לרחוב ארבע־עשרה, לחצות את המעבר התת־קרקעי אל הרציף של הקווים הכתומים:D , B או F ולהמשיך משם דרום־מזרחה. צריך להקפיד ולרדת בתחנה הנכונה, בשנה שעברה הוא שקע בקריאה ומצא את עצמו בברוקלין.

14.

מה נשאר מהגטו היהודי של הלואר איסט סייד? לא הרבה בעצם.השכונה נראית נטושה: פרויקטים לשיכון משפחות מעוטות יכולת, בנייני ענק מכוערים ועגומים למראה שפוזרו כמו באקראי על המגרשים הריקים. הבניין הישן של מערכת עיתון היידיש "פארווערטס" ששמו עדיין מתנוסס, חקוק באותיות זהב ובגופן מרובע וכבד של סידורי תפילה נושנים, על הגמלון שלו, מתחת לשעון הענקי שעדיין מראה, למרבה הפלא, את השעה המדויקת של היום. בית הכנסת הגדול שעל הצומת של פורסייט ודלנסי — בניין מפואר שניכר בו שהיה מקור גאוותה של הקהילה, ושהפך במרוצת השנים לכנסייה אדוונטיסטית. צלב ענקי, לבן, בעיצוב מודרני־מיושן מתנוסס כעת על חזיתו, ונקודת השתי והערב שלו נחה בדיוק במרכזו של המגן־הדוד הקבוע במרכזו של חלון הזכוכית המעוגל. נשארו כמה מעדניות יהודיות: הקנישעס של יוינע שימל, הביאליס של קוסאר, אפילו מסעדת הנקניקים של נתן כ"ץ — למרות שהיא כבר מזמן לא כשרה. הניו יורקים הוותיקים נזכרים לפעמים במסעדה הסינית הכשרה של ברנשטיין על רחוב אסקס, שהמלצרים הסינים שלה נהגו לחבוש לראשם כיפות שחורות מזוהמות ושהציעה ללקוחותיה לשלוח לבניהם המשרתים בצבא ארצות הברית מתנת סלאמי כשר: "המתנה שתאהבו לתת". היא נשרפה לפני כמה שנים, בנסיבות מסתוריות, ובמקומה נפתח איזה בית עסק עלום, חסר שם. מוכר החמוצים המפורסם מרחוב אסקס התמסחר־למחצה והפך את עצמו ל"מוסד ניו יורקי" — "אנחנו מבצעים משלוחים לכל חלקי ארה"ב" מכריז השלט שמעל הדלת. את החמוצים, אגב, דולים עכשיו ממכלי פלסטיק אדומים, אטומים היטב ויעילים לאין שיעור מחביות העץ המקוריות. אבל נשמותיהם של המהגרים המרודים שהמיתו את עצמם במתפרות, בבתי המלאכה ומאחורי דוכני הממכר העלובים, רוחות הרפאים הסחופות שלהם ממשיכות עדיין להלך בסמטאות, לפקוד את המקומות שבהם הם חיו את חיי הנמלה העמלניים שלהם ולבקש את תיקונן בין הבניינים הישנים, במרתפי בתי המלאכה ובעליות הגג של בתי הכנסת הסגורים — בין ערמות מרקיבות של גווילים ישנים, קרעים של ספרי קודש ומודעות של הצגות תיאטרון ואופרטות ביידיש.

15.

אנדרו לא הלך לבית הכנסת מסיבות נוסטלגיות, כך לפחות הוא סיפר לעצמו, וגם לא מתוך רגשות אשם. אתל כהן היתה היפוכו הגמור של כל סטריאוטיפ, קומי או טרגי, של האמא היהודייה. רגשות אשם לא היו המדיום שלה. הנוסטלגיה היהודית הדביקה נוסח "הבה נגילה" היתה מאוסה עליה, כמו גם ה"נחת היהודית" של בנות דורה שהשתבחו בתוארי הדוקטור לרפואה של בניהן כאילו היו הן אלה שזכו בהם, ובכלות היהודיות למהדרין של בניהן הרופאים, כאילו היו הן אלה ששידכו להם אותן. אתל הסתפקה במחאה סמלית, במינימום שחייבה מידת הנימוס, כשאנדי הצעיר בחר ללמוד דווקא בחוף המערבי, באוניברסיטת ברקלי הרחוקה, המתקדמת, הרדיקלית. עמוק בתוכה היא שמחה לראות את בנה הצעיר ממשיך את המסע מערבה, משיל מעליו את כבלי הגטו של החוף המזרחי, פורץ את מעגל הרופאים־ועורכי־הדין־בוגרי־הארוורד־של־אמא ובוחר לעצמו נתיב חדש, "אמריקאי" כל כך. יכול להיות שגם העובדה שמתיו, בנה הבכור, למד עריכת דין והשתלב בפירמת־חוק יוקרתית עזרה לה להתנשא מעל למגבלותיהן התרבותיות של בנות דורה ולשאוב מלוא חופניים את מה שכינתה, בהומור השחור האופייני לה "נחת של גויים" מהישגיו של בנה הלא־רופא שלומד לא־בהארוורד מקצוע שנחשב, לפחות אז, לחלוטין לא־מעשי. גישתה היתה כל כך לא כפייתית, כל כך נינוחה, עד שאנדרו היה מוכן להישבע — זו היתה בדיחה קבועה שלו ושל לינדה — שאתל היתה אפילו קצת מופתעת ("מאוכזבת" — תיקנה אותו פעם לינדה, כשהבדיחה החלה לאבד את העוקץ ההומוריסטי שלה) כשאנדי שלה "הביא לה הביתה נסיכה יהודייה". אנדרו ירש מאמו את הסלידה האינטואיטיבית שלה מאותה "נחת" יהודית־בורגנית צרת אופקים ומאותה שאיפה, שאותה כינה פעם, בריאיון שערך עמו מבקר ספרות העיון של ה"אטלנטיק רוויו": "אובססיית החיתון הריקה של יהדות זמננו (...) מגמה חומרנית, קונקרטית, בשרנית ממש שכל כולה ממוקדת במיטת הכלולות — עצם שעבר תהליך של פטישיזציה ושמרחף לו כעת, תלוש ומנותק, בחלל הסימבולי היהודי־חילוני כמו כדור פורח שתא־הנוסעים שלו ניתק ממנו וצנח ארצה".1

1 Goldstein, J. L, "'Identity is a Case of Group Dynamics' — Interview with Andrew P. Cohen, author of I Spy Me: The Changing Rules of the Game of Identity", Atlantic Review, 14, Spring 1989, pp. 82-84.

מה הוליך אותו בכל זאת אל בית הכנסת מדי שנה ביום הכיפורים? אנדרו לא ידע להשיב על השאלה הזו והעדיף, לכן, לא לשאול אותה לעתים קרובות מדי. זו לא היתה החלטה מושכלת ולא תוצר של התלבטות ארוכה — הדבר נעשה כמעט מאליו, בהיסח הדעת. בית הכנסת שאליו הלך בימי כיפור, "אנשי שלום" היה בית כנסת מתקדם במיוחד, כמעט אוונגרדי. התפילה התנהלה כמעט כולה באנגלית ("אין אנו רואים כל ערך רוחני בשינונן של תפילות ארכאיות בשפה שאינה מובנת לנו ושאינה מהדהדת את שפת־עולם־החיים שלנו", נכתב בהצהרת היסוד של "קהילת התפילה אנשי שלום"), להוציא כמה פסוקי מפתח עבריים שהיו לדעת עורכי "המחזור החדש" בעלי ערך פיוטי מיוחד. התכנים השתנו תדיר והיו תמיד מתקדמים פוליטית: שוויוניים, רב־תרבותיים ובעלי אוריינטציה הומניסטית, שמאלית־רדיקלית. בית הכנסת נמצא בלואר איסט סייד, בחללו של בית כנסת ישן שהיה פעיל בתחילת המאה העשרים, נסגר בשנות השבעים, כשאחרוני המתפללים נפטרו או עזבו את השכונה, נפתח מחדש ככנסייה אדוונטיסטית שגם היא נסגרה בגלל קשיי תקציב ועמד נטוש במשך שנים מספר, ושימש מסתור לסוחרי סמים ולחסרי בית. בית הכנסת החדש, או "קהילת התפילה" כפי שהעדיפו לקרוא לו מייסדיו, הוקם על ידי חבורה צעירה של אמנים ואינטלקטואלים שעברו להתגורר באזור, ששינה את אופיו במהלך העשור האחרון והפך משכונת עוני לשכונה אופנתית המושכת אליה אמנים ואנשי בוהמה. החבורה הונהגה על ידי רבנית צעירה ונמרצת בשם אַבּי רוזנטל. אבּי היתה אישה מרתקת, היא היתה עמיתת מחקר במכון ללימודי תרבות מתקדמים ע"ש קוניג, היתה ממקימיה של קבוצת תיאטרון־פרינג' קטנה ודינמית ופירסמה לא מזמן גם ספר שירה שהביקורות זיכו בשבחים נלהבים. היא הצליחה (היה בה שילוב נדיר של אינטלקט יצירתי ופיקחות אדמיניסטרטיבית־פוליטית שגבלה בעורמה) לקבל מהעירייה לא רק את הרשות להשתמש בחלל בית הכנסת אלא גם תקציב לשיפוצו. מסיבות שלא היו רק תקציביות, אלא גם אסתטיות, היה השיפוץ חלקי בלבד. משהו מפניו הקודמות של בית הכנסת — פאר מתפורר של ויטראז'ים צבעוניים ושרידיהם המתקלפים של פיתוחי עץ מוזהבים בנוסח הישן — המשיך להתקיים שם, מהדהד בחללים הגדולים כמו רוח רפאים בבית אחוזה מכושף ומעניק למקום איזה קסם תיאטרלי, גרנדיוזי, שהתאים מאוד לאופייה האמנותי־מתוחכם של קהילת התפילה. ההחלטה לשמור על שמו המקורי, הארכאי, של בית הכנסת נבעה גם היא יותר מטעמים אסתטיים מחויכים מאשר משיקולים כבדי ראש, חסרי הומור, של המשכיות תרבותית. התפילה לא היתה, כאמור, מסורתית אבל גם לא דמתה לאירועי השירה בציבור (טליתות צבעוניות, כיפות רקומות וגיטרות אקוסטיות) שהחליפו, ברוב בתי הכנסת הרפורמיים, את נגינת העוגב ואת גלימות הכמרים של הרבנים בני הדור הקודם. אבּי הצליחה למנן כריזמה אישית, רגש ושכל, באופן שהחזיק את המתפללים במצב של דריכות רוחנית מתמשכת. היא אהבה לקרוא לסגנון הנחיית התפילות שלה "טכניקה מעורבת": היא שילבה מיסטיקה ומדיטציה עם תובנות מדעיות שנחשבו הצעקה האחרונה של עולם המחקר, היא לא נמנעה מהתעסקות תיאולוגית (חלק גדול מחברי קהילת התפילה היו אתיאיסטים או אגנוסטים), אבל מיסגרה תמיד כשאלה פתוחה את שאלת קיום האל. החוויה הרוחנית ש"אנשי שלום" הציע היתה חוויה זהותית־אינטלקטואלית שנצבעה בגוון יצירתי מובהק, חוויה אליטיסטית משהו שהניחה את קיומו של ידע מוקדם נרחב אצל המשתתפים וקיימה רמת מודעות ובירור גבוהה במיוחד. "מתודה אקספרימנטלית," הגדירה פעם אבּי את גישתה בריאיון לכתב עת יהודי־פמיניסטי־מתקדם, "זה מושג ששאלתי מעולם המושגים של המחקר הסטטיסטי. אני מאוד אוהבת אותו, אני רואה בו מטאפורת מפתח, הוא משקף עבורי את רוח הזמן יותר מכל מושג אחר".

"אבא, אבא, כאן," רייצ'ל נופפה אליו בחיוך והצביעה על המושב הפנוי שלצדה. אנדרו חש את קרביו מתמלאים ברגשה חמימה, זה קרה לו בכל פעם שראה אותה, את התינוקת הקטנה שלו שהפכה לאישה צעירה יפה ומרשימה כל כך. משונה לראות אותה פה, הלוא היא סולדת בגלוי מכל דבר יהודי, וגם אנדרו הוא לא בדיוק בן בית כאן, בבית הכנסת. הוא היה מופתע למדי כשהיא ביקשה להצטרף אליו לתפילה, והפתעתו גברה עכשיו למראה העניין הגלוי שהיה לה במתרחש סביבה. השינוי הזה סיקרן אותו אבל הוא לא חשב שיהיה נכון לשאול אותה ישירות מה גרם לה לרצות ולהצטרף אליו. הוא הרשה לקצב הסדור, המהפנט, של השירה והקריאה לערסל אותו, ועקב בעיניים ממוקדות למחצה אחר ההתנחשלות העדינה של גרגרי האבק, הסמויים בדרך כלל מן העין, בתוך אלומות האור הצבעוניות שזרמו פנימה דרך הזגוגיות הצבועות.

אחת וחצי. התפילה התמשכה יותר מהרגיל, יותר ממה שהיה זכור לו, בכל אופן, אבל אבּי רוזנטל טרם עלתה אל הבימה כדי לשאת את הדרשה המפורסמת שלה שהיתה בעיני רוב הנוכחים שיאו של הטקס. אנדרו הציץ, חסר מנוחה, בשעון: הוא לא היה בטוח שיוכל להישאר עוד. הוא אמור היה לפגוש את אן לי בחמש כדי להגיע בזמן לאירוע של ידידי האופרה הניו יורקית. חבל, הוא אהב לשמוע את אבּי מדברת. היא הקפידה לא להשתעמם אף פעם, זה ניכר בדרשות שלה. להישאר עוד קצת ולתפוס לפחות את תחילת הדרשה? לא, זה יהיה ממש לא מנומס לעזוב באמצע. הוא רכן בעדינות אל רייצ'ל ולחש: "אני מוכרח לזוז עכשיו, רוצה לבוא איתי?" אבל רייצ'ל, שוב להפתעתו, בחרה להישאר ולהקשיב לדרשה: "סיפרו לי כל מיני דברים על הרבנית הזו שלכם, שמעתי שהיא דווקא מעניינת." כן, היא באמת דווקא מענינת. אולי כדאי להיכנס לאתר שלה מתישהו ולקרוא את הטקסט הכתוב? הוא קם ממקומו, נשק במהירות ללחייה של רייצ'ל וחמק אל עבר פתח היציאה. באמת משונה להיות פה עם רייצ'ל, העיניים שלה ממש התנוצצו בהתרגשות כשהיא הזכירה את אבּי רוזנטל. הוא יצא אל המסדרון, החזיר את הכיפה לסל, קיבל מהממונה על המלתחה את חפציו, הושיט לה שטר של דולר ויצא מבניין בית הכנסת. הוא יחטוף אספרסו קטן בעמידה ויספיק להגיע הביתה בזמן כדי לנוח קצת, להחליף בגדים ולפגוש את אן לי בזמן.

16.

אבּי רוזנטל עלתה אל הבמה אוחזת בידה סידור תפילה ישן, מוזהב שוליים, מסקרן למראה. "אני רוצה לחלוק איתכם השנה," פתחה אבּי את הדרשה אחרי רגע ארוך של שקט, "חוויה טקסטואלית יוצאת דופן: תיאור, ממש פירוט טכני, של הפקה תיאטרלית המונית מדהימה, שהופקה מדי שנה ביום הכיפורים, ממש ביום הזה. אלפי הצופים שעקבו אחריה בכל שנה בנשימה עצורה היו בעצם משתתפים פעילים — כל האנרגיה שלהם התנקזה אל דמות אחת, בודדת — השחקן הראשי, אם תרצו, של המופע המרהיב הזה. המקום: המקדש בירושלים. הזמן: התקופה הרומית. לגיבור שלנו יש תואר במקום שם: הכהן הגדול. זו דרמה יצרית, מתוחה ומדויקת. השיא שלה הוא רגע טעון מאוד, ממש נפיץ מבחינה סימבולית: כניסתו של הכהן הגדול אל החדר הפנימי, המסתורי והמבודד ביותר של המקדש, חדר שאף אדם לא העז להיכנס אליו באף יום אחר, חדר שהיה קרוי בשם המכשף: קודש הקודשים." שתיקה השתררה בחלל בית הכנסת. אבי הניחה לשם להדהד לפני שהמשיכה, בטון קצת אחר, פחות תיאטרלי ויותר אישי: "אני יודעת שחלק מכם התכווץ עכשיו כששמע אותי אומרת: 'המקדש בירושלים'. אני יודעת שלגבי רובנו, וזה כולל גם אותי, השם הזה מעורר תגובה אינסטינקטיבית של ניכור. אני זוכרת ששנה אחת, כשהייתי בת אחת־עשרה, אבא שלי קיבל מינוי של מרצה אורח בבוסטון, ובית הכנסת הקרוב ביותר היה קונסרבטיבי ולא רפורמי. הכול היה שונה אצלם — ממש עולם אחר: הם חזרו שם מדי שבוע על התפילה: המקדש... המקדש... בנה מחדש את המקדש... זה עבר לי מעל הראש! זה היה כמו רעש לבן, מילים חסרות פשר, מנטרה לא מובנת שאיבדה את הכוח הסוגסטיבי שלה, או אולי להפך, שאין בה שום דבר יותר מסוגסטיה, או אוטו־סוגסטיה. כנראה שהייתי צריכה לעבור דרך ארוכה, להרגיש מספיק מבוצרת בעכשוויות שלי, כדי שאוכל סוף־סוף להתעכב ולהקשיב לקול העתיק הזה, שמדבר איתי על בית שנחרב לפני אלפיים שנה. הטקסט שנלמד היום הושמט מהמחזורים שאני ואתם גדלנו עליהם כבר במאה התשע־עשרה. השנה גיליתי אותו מחדש. האסתטיקה שלו, הטקסטורה הטקסטואלית, מרתקת לא פחות מהתוכן. הוא עתיק, משונה, מסקרן ומלהיב. מאוד מרגש אותי לחלוק אותו איתכם. הוא נקרא, היא הגתה את השם בעברית, במבטא גרוני עמוק ומתנגן: "סדר העבודה".

הדרשה נמשכה יותר ממחצית השעה, ורייצ'ל הופתעה לגלות שהיא לא הצליחה להשתעמם במהלכה. היה בה, באבּי רוזנטל, משהו שמצא חן בעיניה, משהו שגרם לה להחליט להישאר עד סוף התפילה, או לפחות עד ההפסקה. אולי היא תיגש אליה אחרי הדרשה ותציג את עצמה? היא תהתה אם יש לה כרטיס ביקור בתיק, וניצלה את הפשפוש בארנק כדי להציץ במראה. המחשבה על ההיכרות עם הרבנית יוצאת הדופן הזאת היתה משונה, אבל גם מרגשת, משום־מה.

 

17.

9 באוקטובר 2000

י"א בתשרי התשס"א

 

כמעט חצות. מערכת הסטריאו, שנותרה דולקת בחדר המגורים, התחילה פתאום, כמו על דעת עצמה, לנגן מחדש את העיבוד של מיילס דייוויס לקונצ'רטו דה ארנחואז. הצליל המתכתי, החושני, הלא־צפוי של כלי הנשיפה הידהד בחדר השינה כמו מוזיקת רקע של סצנה מתוך סרט רומנטי. האור הרך של הנרות הצטרף אל קול החצוצרות כדי להפיק תמונה קולנועית ממש: בקבוק ריק מוטל על צדו, שתי כוסות יין מלאות למחצה, שביל של בגדים קלופים המוליך מדלת חדר המגורים אל המיטה, שמלה שחורה, חזיית תחרה, שחורה גם היא, חולצת גבר לבנה שעקבות הגיהוץ עדיין ניכרים בה, מכנסיים שחורים וגופייה, נעלי גבר ועליהם גרביים שהוסרו במשיכה אחת, תחתוני בוקסר משובצים ונעלי עקב שחורות המונחות על השטיח כאילו סידר אותן מישהו לצילום פרסומת כשאחת מהן מעומדת והשנייה שכובה לצדה. תחתוני התחרה השחורים, המתבקשים, נעלמו בין מצעי הסאטן הפרועים שאנדרו ואן לי נחו ביניהם עירומים, מיוזעים וסתורי שיער.

 

"מנצח אחד אמר לי פעם שאני גלגול של מריה קאלאס," אן לי המשיכה בקול שיחה פנימית שניהלה בינה לבין עצמה מאז תחילת הערב. ירכה החשופה נחה, חלקה וקרירה, על ירכו העירומה של אנדרו. האינטימיות של העור החשוף היתה נפלאה. "אני לא האמנתי לו, הוא רק רצה להכניס אותי למיטה," היא ציחקקה, "וכמעט גם הצליח, אבל לא בגלל מריה." כף היד הימנית שלה ריחפה על פני גופו של אנדרו ונחה על האיבר שלו, שהיה עדיין חמים ולח. כלי הנשיפה ניסחו פראזה חדשה, צלילי ברונזה זהובים הצטלצלו והעור הסתמרר מעט. "אני לא חושבת שאני גלגול שלה, אני חושבת שאני גלגול של זמרת סינית קטנה. וירטואוזית כנועה שהקול שלה והנשמה שלה קשורים, כמו כפות הרגליים שלה, עד שהם מתעוותים והופכים למין מעגל סגור שממחזר את האנרגיה ומחדיר אותה פנימה במקום החוצה." היא השתתקה, כף ידה מרקדת מעל לאיבר הרפוי שהתחיל שוב להתמלא חיים. אנדרו רצה להניח את כף ידו על זו שלה אבל לא רצה להפר את הרפרוף הנפלא שלה עליו. "אני יודעת, אני יודעת," אן לי חפנה אותו בידה. "אין בי שום דבר סיני. אני בדיוק ההפך, תמיד הייתי. אני הדבר הכי לא־סיני שיש. אבל דווקא בגלל זה אני מרגישה שזה מה שהייתי בגלגול הקודם. אתה רואה, זה כמו שאני נולדתי בקצה השני של הקשת של אותה נשמה. אני הצד השני שלה, זה שדוכא בגלגול הקודם. אני נולדתי כדי לתקן את החיים שלה, להעמיד את הקיצוניות השנייה, וביחד, ביחד אנחנו נשמה אחת, מאוזנת ומתוקנת, נשמה שלמה. זה כמו שהסיפור שלי לא שלם בלי זה שלה, והסיפור שלה הוא לא שלם בלי הסיפור שלי." אנדרו חייך קלות והינהן, מקשיב בחצי אוזן. "מה אתה היית בגלגול הקודם? אתה לא מאמין בזה, נכון? גם אני לא." חצוצרת הזהב של מיילס דייוויס התרוממה לגבהים חדשים, נושקת לכתלים ומרימה את התקרה. "אני גם לא מאמינה באסטרולוגיה, בכלל לא! וגם לא בפנג־שוויי או בקריסטלים או בנומרולוגיה. זו מין מניירה כזו. אני מרשה את זה לעצמי כי אני צעירה ויפה, בעיקר יפה." היא חייכה אליו חיוך אירוני שובב, הסתובבה אליו ונישקה אותו נשיקה עמוקה. כלי הנשיפה חברו אל החצוצרה כמו הד רבגוני. אנדרו עצם את עיניו והתמכר לנשיקה.

18.

14 לאוקטובר, 2000

ט"ו בתשרי התשס"א

 

דם אדום, רותח, קולח ברחובות — העיר הנצורה נלכדה. זעקותיהן של הנשים הנאנסות מתערבות באלה של אחיותיהן ההרות שהחיילים מבקעים בחרבותיהם את כרסותיהן, מתחרים ביניהם מי יוכל לשסע את העובר בשלמותו באבחת חרב אחת. הבוזזים מחלקים ביניהם בצהלה חייתית את השלל בין הבתים שנשסו, כמו עדת זאבי ערבה שהפילו לארץ איילה והם קורעים את בשרה מעליה בעודה בחיים. עודף אור, כותנות בד גסות, פרצופים בלתי מהוקצעים של שחקנים לא מקצועיים ודיבוב משני הזוי והיסטרי. הלוחם אדיר הממדים מופיע פתאום באופק. הוא עומד לבוש מלחמה על ההר הגדול, מזרחה לעיר. הרגליים העצומות נטועות בהר, עצי הזית נעקרים ממקומם, מידרדרים במורד כמו קישוטי חג מולד זולים. קול נפץ אדיר נשמע, כמעט קורע את עור תוף האוזן: ההר נבקע לשניים. גיא גדול נפער בין שני חצאי ההר, דוחק אותם צפונה ודרומה כמו היו ערמות חול זעירות. הפליטים נמלטים אל הגיא, הלוחם מגונן עליהם מפני הרודפים. היום חשוך, כאילו קפאו המאורות אבל הלילה יואר באור יקרות מזהיר. מים חיים, מים קרים וטהורים יפרצו ממעבה האדמה, ישטפו את הדם מהרחובות ומחודי הסלעים המשוננים ויזרמו להם הלאה, חציים אל הים הקדמוני וחציים אל הים האחרון. זרימה אינסופית, ביום ובלילה, בחורף ובקיץ, טהור ונקי, עד עולם.

19.

22 באוקטובר 2000

כ"ג בתשרי התשס"א

 

ארבע אחר הצהריים. אור הערביים המוקדמים של שלהי אוקטובר הפז את שבכת העץ הירקרקה שתחמה את השער הראשי של אחוזת וְיוּ היל, מאיר מאחור את עלי הקיסוס הארגמניים הארוגים עליה וגורם להם להיראות מסתוריים וזוהרים כמו אבנים יקרות. אנדרו ואן לי, שניהם לבושים בשחור־עירוני כאילו תיאמו זאת מראש, פסעו שלובי ידיים במעלה שביל החצץ החורקני שהוביל אל השער. הם נעצרו מולו לרגע, סוקרים את יופיו הבוער של הקיסוס שעמד בשיאה של תפארת קמילתו ומחליפים ביניהם קריצה של שותפים לקשר לפני שהתיקו את אצבעותיהם זה מזה, עטו על פניהם את ההבעה החברתית־מתוחכמת המתבקשת ונכנסו אל מתחם האחוזה.

ברוכים הבאים לאירוע של כנסיית "הנהר הגדול" של רובע ברונקס. הקהילה המקומית, בשיתוף פעולה עם בית הספר למוזיקה ג'וליארד, מזמינה את הקהל הרחב לאירוע מוזיקלי־קולינרי שייערך במתחם וְיוּ היל — אחוזה ויקטוריאנית יפהפייה שהוסבה למרכז תרבות קהילתי — ויגשר בין הקהילות העירוניות השונות. התוכנית האמנותית כוללת מופע מוזיקלי משולב של תלמידי ג'וליארד ומקהלת כנסיית "הנהר הגדול". הכיבוד מוגש בחסות מסעדת "עץ הלחם", מסעדה אפריקאית־אמריקאית ששמה הולך לפניה. ההכנסות כולן קודש לפיתוח תוכניות חינוכיות־מוזיקליות לילדי השכונה ולמתן מלגות למוזיקאים צעירים. האורחים משוטטים על המדשאה הגדולה המשקיפה על הנוף המרהיב של ההדסון והצוקים המתנשאים מעברו המערבי. תזמורת כלי הנשיפה של ג'וליארד ממלאת את חלל האוויר בצלילים מתכתיים־זהובים, מלווה את מקהלת הכנסייה ששרה ספיריטואל ישן, משחיר מרוב שנים: "הכינו לכם צידה, כי בעוד שלושה ימים אתם עוברים את הירדן". השולחנות הלבנים, המעוטרים בדלועים כתומות וצהובות, מציגים לראווה ערמות מסוגננות של מאכלים אפריקאיים ואפרו־אמריקאיים מעוררי סקרנות. יש תה בשלל גוונים, וגם קפה אפריקאי, מתובל בקינמון, בציפורן ובעוד משהו, אולי אגוז מוסקט. יש אפילו יין — אמנם אורגני, ולא מאיכות מעולה — אבל בכל זאת יין, לא רע בשביל אירוע של כנסייה.

"תכירו, אבא שלי. סתם, אני צוחקת! זה ידיד שלי, אנדרו." אן לי ציחקקה, מקמטת את אפה באופן המתגרה והמקסים האופייני לה. היה לה טעם מפותח לפרודיה, לגרוטסקה ולפסטיש. היא שואבת איזה עונג מהבדיחות האלה, זה מדגדג אצלה משהו, ולא רק אצלה, מסתבר — גם החברים שלה, בני העשרים ומשהו, צוחקים לשמע השנינה שלה. טוב לה פה, בין הצעירים האלה, בני גילה, מלאי החיים והנוחים להתלהב. אנדרו התבונן סביבו: וייו היל נראתה היום כמו סניף צבעוני ועליז של אחד מבתי הספר לאמנות ולמוזיקה, רוחשת כולה אנשים צעירים, לבושים בשיק־של־יד־שנייה שמעיד עליהם שהם רואים בעצמם אמנים או לפחות שושבינים לאמנות. משהו תזז בו — לא, לא בדיוק עצבנות — אבל בהחלט אי־נוחות מסוימת. הוא לא היה רגיל להופיע איתה בצבור. בפעמים הנדירות שבהן הם הרשו לעצמם להיראות יחד בפומבי היתה מופיעה אצלו איזו הזיה מרירה, לא־ברורה, שריצדה בירכתי ההכרה כמו הולוגרמה לא גמורה, מזכירה שיירים של חלום רע: מרצה מזדקן בקולג' ניו אינגלנדי קטן, אוח מאובק בחליפת טוויד מהוהה, טווה את קוריו הדביקים סביב סטודנטית רכה, חסרת מגן, צעירה ממנו בשלושים שנה. שנת הלימודים הסתיימה, כולם כבר יצאו לחופשה ואילו הוא מאלץ אותה להישאר לבדה בקמפוס הריק, לבדות תירוצים ולשקר להוריה ולחבריה, עושק ממנה את הרפתקאות הקיץ: את הטיולים הרגליים והלינה במדבר, את מסיבות החוף ואת פרשיית האהבים הבריאה והקלילה עם נער בן גילה. הוא שוכב איתה שוב ושוב, כפייתי ונואש, נאחז בגופה הצעיר כטובע בקש, כופה עליה את תשוקת הקשישים הקשה והיבשה שלו, כולא אותה באהבתו, כובל אותה אליו, יונק ממנה את נעוריה ומזריק לתוכה את זקנתו, את ריקבונו הפנימי, את המוות המצטבר בו. הרגעים האלה לא היו נמשכים הרבה — די היה במגע קל שלה, במבט אחד שלה או בצליל קולה כדי להחזיר אותו אל המציאות, המציאות הקלילה, הזורמת והנינוחה. התשוקה שלה, האהבה ששפעה ממנה והאושר שהקשר איתו גרם לה — כל אלה היו ברורים וגלויים לעין, מפכחים ומנחמים. ההזיה ורגשות האשם הקבורים תחתיה היו נדחקים שוב פנימה, אל אחורי התודעה, עד הפעם הבאה.

ארבע עשרים וחמש. מתי הקונצרט אמור להתחיל? השמש, כתומה וכרסתנית כמו דלעת בשלה, נטתה כבר בכבדות מערבה, בקרבה מסוכנת אל הלהב המשונן של הרכס הסלעי המתנשא מעברו המערבי של הנהר. אנדרו התרחק מהקהל והחל לשוטט בין הגנים, החממות ומבני האחוזה, נמשך מבלי משים אל עבר משוכת הירק המשקיפה אל הנהר. רוח קלילה, מרעננת, ריפרפה על פניו ובידרה את הבלורית הסמיכה שנפלה על מצחו. הוא רוקן את הטיפות האחרונות מכוס היין שלו, הניח אותה על גדר האבן ורכן קדימה, אל עבר הנוף הנפלא.

הוא היה פה, ממש פה, כמה אירוני, רק לפני שבועיים — למרות שנראה כאילו עידן ועידנים חלפו מאז. ג'ייסון, האחיין של לינדה, התחתן פה, במקום שבו התחתנו גם ההורים שלו, לפני כמעט שלושים שנה. לינדה אספה אותו בדרך מברוקלין, מתמרנת בניחותא את המכונית הפרברית רחבת האחוריים שלה בתוך ההמולה המנהטנית — המוניות הצהובות הדוהרות בלי סדר בין המסלולים, המשאיות שחונות ממש באמצע הדרך והולכי הרגל הנורים אל הכביש בלי אזהרה מוקדמת — ומגיעה, כרגיל, באיחור חביב, משפחתי, של חצי שעה. אנדרו, כבר מיוזע קצת בחליפה הבהירה שלו, זיהה את המכונית ממרחק של שני רמזורים. הוא מזהה את הנהיגה של לינדה מרחוק, את התערובת המסוימת מאוד הזו של נחישות והיסוס שכל כך מזכירה לו את הנהיגה של אמא שלו. גם לינדה זיהתה אותו מרחוק: בלורית השיבה ההדורה הזו, הגזרה הזקופה וכמובן החליפה הבהירה, שמזדקרים מתוך ים היומיום האפרפר כמו הצוק של גיברלטר — מי עוד עומד ככה באמצע ברודוויי, בשעה שלוש אחרי הצהריים? הבנות, בשמלות נשף, מחייכות ומנופפות אליו במשובה, אפילו ג'ורג' מתקשה לכבוש חיוך של חיבה. "היי, אבא, אתה נראה נהדר." "תראו מי שמדבר, חבורת יפהפיות שכמוכן." אנדרו משתחל אל בין שתי הבנות במושב האחורי, חיבוק חזק לאליסון, נשיקה לרייצ'ל. לחיצת ידיים חמימה עם ג'ורג'. "סליחה על האיחור, אתה לא מאמין איזו תנועה היתה במידטאון..." לינדה מציצה אליו דרך המראה הפנימית, ההתנצלות הלא־מתחייבת הזו גם היא חלק מהטקס המשפחתי שחוזר על עצמו כל פעם מחדש. "אתה בסדר שם מאחורה? ג'ורג' התנדב לשבת מקדימה, הג'נטלמן המושלם הא? מישהו הלוא צריך לעשות את העבודה השחורה ולנווט אותנו החוצה מתוך פקק התנועה האינסופי הזה שנקרא מנהטן." אנדרו מחייך חזרה דרך המראה: "אני בסדר גמור. יש פה מספיק מקום למשפחה שלמה." כמה נחמד להצטופף יחד, לנסוע ככה, בעצלתיים, לטבול בצוותא בתוך אור אחר הצהריים הצהוב, החריף. הנה גם הנביא השכונתי שלנו, המטיף השחור. הוא מסור מאוד לתפקידו היום, ולא נמנע גם מלכרוע על ברכיו באמצע הרחוב, עיניו נשואות בדבקות וכפיו פרושות השמימה בפאתוס הוליוודי חסר הומור. כן, כדאי להמשיך על ברודוויי עד מאה עשרים וחמש ולפנות שם שמאלה. יש שם כניסה אל הכביש המהיר העולה צפונה, אל הברונקס. אתם מאמינים שג'ייסון מתחתן? ועוד בוְיוּ היל, כמו ההורים שלו? הלוא אם מישהו היה מספר לנו לפני שנתיים, בזמן הסיפור הזה עם מוסד הגמילה, שהוא יעבוד במשרד פרסום מצליח ויתחתן עם בחורה שנראית כמו נערת שער היינו צוחקים כאילו סיפרו לנו בדיחה. איך הכלה, מישהו כבר פגש אותה? כן, דורותי. היא אמרה שהיא וג'ייסון "מאוד מתאימים". איכשהו, ממנה, זה לא נשמע כמו מחמאה. איך מגיעים לשם בדיוק? הם ביקשו שנגיע מוקדם, להצטלם בחוץ, לפני השקיעה. מזל שלא ירד גשם היום, כל כך יפה שם, בחוץ, על המדשאה. ג'ורג', המפה אצלך? לא, המפה אצל אליסון. היא מתעמקת בה ברצינות גורית, קמוטת מצח, ונותנת ללינדה הוראות נהיגה נחרצות, מדויקות באופן מפתיע.

 

שבועיים עברו מאז, רק שבועיים, אבל המקום נראה כבר אחרת לגמרי. אנדרו הקיף במבטו את הנוף המפואר. הנהר רבץ לו, בוצי ועצל כמו סוס יאור זקן מתחת לצוקים הירוקים־שחורים, המנומרים בכתום, הצהוב והארגמן של השלכת. שיחים דשנים ורעננים של שיח "חצוצרת המלאך" צמחו מלכותית מתוך עציצי טרה קוטה כבדים, פרחיהם תלויים להם, גדולים וחושניים, ופיותיהם כלפי מטה. ערמה חיננית להפליא של דלועים בשלל צבעים הזדהרה בתווך, חוגגת את עונת השנה. אור הערביים צבע את צמרות האורנים בזהוב עמוק, ממלא אותו בתערובת של ערגה, עצבות, אושר ועוד משהו, אולי געגועים? לרגע נדמה היה לו שהרצף הסמוי המחזיק איכשהו את כל המרכיבים המפורקים של הקיום הופך פתאום להיות גלוי לעין, וההבטחה הגלומה בו הופכת לרגע להיות מציאותית ובת הגשמה. הבט בפירות הבשלים הללו המשמרים בתוכם פברוארים של צינה פלדתית, חודשי מאי הפכפכים ואוגוסטים כבדים, מעולפי חום ותשוקה. זכור את השיכרון הבהיר של שנות העשרים, את להט העשייה של שנות השלושים, את חרדות האבהות וחדוותיה, את שמחת המין, השאפתנות, הכבוד, ההצלחה — הכול נמזג עכשיו יחד עם עוגת החתונה הלבנה שאליה הושטת אצבע חומדת בהיותך בן ארבע, עם הצוואר הלבן של הילדה שישבה לפניך בכיתה ו' ועם עור הזקנים השקוף הנמתח על כפות ידיה השדופות של אמך. הבט ביופייה המענה, החורך של בתך הבוגרת ובחן הגולמי־עדיין של בתך הצעירה. הבט באש הבוערת בעפאים הכבדים של האורן ובזהרורי הנהר המפרכסים ביניהם כמו דגים במצודה. ישיש אחד, כמעט־עובר־ובטל, עומד ומצביע במקל ההליכה הרפואי חסר החן שלו על העץ הנהדר שעליו התחתונים כבר עומדים בשלכת צהובה זרחנית ואילו אלה העליונים מגלים עדיין התנגדות אחרונה ומשמרים במרכזם קצת ירוק רענן. כמה יפים הם מאה ואחד בני הגוון שבין הצהוב לארגמן הבוערים על הגבעות שמעבר לנהר. לא, זה לא רק היין — זה גם, אבל זה לא רק.

"אה, הנה אתה, פילוסוף מתבודד שלי, בוא, הקונצרט מתחיל." החיוך שנמזג בקולה של אן לי היה מידבק. אנדרו התנער משרעפיו, הושיט לה את ידו והניח לה להוליך אותו בחזרה אל האירוע — לא שוכח לאסוף תוך כדי כך את כוס היין הריקה שלו מעל הגדר ותוהה אם יש לו עוד רגע כדי למלא אותה מחדש לפני שהקונצרט יחל. קולם של כלי הנשיפה נדם. חברי וחברות מקהלת הכנסייה התיישבו בכיסאותיהם, לוגמים בזהירות מכוסות הקפה והתה שלהם ומכרסמים מיני מאפה ששמם לא מוכר בעברו הזה של האוקיינוס. להקה של יונים לבנות־אפורות התהפכה במעופה, חגה סביב גג הרעפים העתיק של בית האחוזה כמו ענן גשם קטן וחמקמק. האוויר נעשה סמיך ונטען חשמל. סערה מתקרבת. תכונה מהוסה תססה סביבו. הקהל נדרך למראה חמש הנשים השחורות, המרשימות למראה, שעלו בשתיקה אומרת הדרת פנים על הבמה הקטנה. הזמרת הראשית, אישה גדולה שנראתה כאילו נחצבה בבזלת או באבן שחם צעדה צעד אחד לפנים, נעמדה בקדמת הבמה, שאפה אוויר והחלה שרה בקול עמוק, מצמרר, שגם הוא נשמע כאילו נחצב מסלע עתיק כלשהו: "איש אינו יודע, כשהשמש שוקעת, מה יקרה לו מחר עם שחר". הנשים ענו לה בנהמה עמוקה שכמו בקעה ממעמקי האדמה: "לא, לא, איש אינו יודע!" הבס מתגלגל בכבדות, כמו סלע־מפולת. הטנור רוטט: "איש אינו יודע", האלט לואט: "לא יודע, לא יודע". שיר של מעמקים, שיר נשמת העולם. הנשים מושכות את קולותיהן עד הקצה, מייללות כמו הרוח בנקרות הסלע: "איש אינו יודע! איש אינו יודע!" מאיפה מגיעים הקולות שלהן? מגרעין כדור הארץ, מלב העולם: "איש אינו יודע כשהשמש זורחת, מה יהיה עליו בערב, בשעת השקיעה". הקולות האלה, אפשר כמעט לראות אותם! שחם ובזלת, ברזל ונחושת, כסף וזהב: "איש אינו יודע עם שחר, מה יקרה לו עם ערב, כשהשמש תשקע". היום החשיך פתאום, השמש צנחה בבת אחת אל מעבר לרכס המשונן שמעבר לנהר, ולרגע היה נדמה שטבעה שם במימיו של הים הגדול ונעלמה לעד. האדומים, הצהובים והכתומים שמעבר לנהר נעלמו, מתמוססים במהירות אל תוך החום העכרורי שהציף את צלע ההר. רוח לחה, חסרת מנוח, נושבת. המקטורן הקיצי נהדף לצדדים והחולצה הדקה נצמדת אל הגוף, אל העור המצטמרר. לאן נעלמה כל היפעה הבוערת של שעת אחר הצהריים הזהובה? "איש אינו יודע עם ערב מה צופן לו השחר, מחר". איך פתאום, כמו מן המארב, זינק עלינו הסתיו?

 

— סוף ספר ראשון —