הסיפור הזה יציל את החיים שלכם
כשקוּקוּ היה בחיים, הוא היה בוס גדול שהעסיק בין שמונה־עשר לעשרים ילדים, וכמעט אף פעם לא הרים עליהם יד. בכל שבוע הוא נתן להם חטיפי שוקולד 5־סטאר לחלוק ביניהם או סוכריות עדשים של ג'מס, ועשה אותם לבלתי נראים לשוטרים, לטיפוסים האוונגליסטים שרצו לגאול אותם מהחיים ברחוב ולגברים שהסתכלו עליהם בעיניים רעבות כששעטו על מסילות הברזל, אספו במהירות בקבוקי פלסטיק והשתדלו לא להידרס על ידי רכבת.
לקוקו לא היה אכפת אם הילדים אספני הגרוטאות שלו נתנו לו חמישה בקבוקי בִּיסלֶרי במקום חמישים, וגם לא אם תפס אותם מחוץ לקולנוע כשהיו אמורים לעבוד, עומדים בתור לקופה בבגדים הכי טובים שלהם להקרנת בכורה שאפילו לא היו יכולים להרשות לעצמם. אבל הוא התנפל עליהם בימים שהופיעו באף אדום והמילים שבפיהם התערבבו זו בזו כמו מים ודם והעיניים שלהם היו נפוחות כמו ירח מלא כי הסניפו טיפקס. אז היה קוקו מכבה את הגולד פלֵייק קינגס שלו על היד או על הכתף שלהם וקורא לזה בזבוז של סיגריה טובה.
שובל ריח חריף של עור חרוך השתרך אז אחרי הילדים שלו, ושטף מעליהם את הריגוש המתוק הקצר של הדבק והטיפקס. כן, הרבה פעמים הוא הכניס להם שכל לראש, קוקו.
אנחנו לא הכרנו אותו. הוא גר בשכונה הזאת הרבה לפני זמננו. אבל האנשים שהכירו אותו — למשל הספר שמגלח לחיים דוקרניות כבר עשרות שנים והמטורף שמורח אפר על החזה וקורא לעצמו קדוש — מדברים עליו עד היום. הם מספרים שהילדים של קוּקוּ אף פעם לא רבו ביניהם על דברים כמו מי הצליח לעלות ראשון לרכבת נוסעת ומי יקבל בובת פרווה או מכונית על סוללה שנתקעו ברווח הצר שמאחורי דרגשי השינה. קוקו לימד את הילדים שלו להתנהג אחרת. ולכן, מכל הילדים שעבדו בכל תחנות הרכבת ברחבי המדינה, להם היו החיים הכי ארוכים.
אבל קוקו עצמו מת יום אחד. הילדים שלו ידעו שהוא לא ציפה לזה. הוא היה צעיר ובריא, והבטיח לשכור טמפּו ולנסוע איתם לטאג' לפני שהמונסון יגיע לעיר. הם בכו עליו ימים ארוכים. עשב פרח באדמה הצחיחה שהשקו הדמעות שלהם.
אחר כך נאלצו הילדים לעבוד אצל אנשים שונים מאוד מקוקו. בחייהם החדשים לא היו ממתקים וסרטים, רק כוויות על הידיים ממסילות הברזל שנצצו כמו זהב בשמש הקיץ, כשבאחת־עשרה בבוקר כבר שרר חום של ארבעים וחמש מעלות. בחורף צנחו הטמפרטורות צניחה חופשית והגיעו למעלה אחת או שתיים, ולפעמים, כשהערפל היה לבן וגרגרי כמו אבק, היו להבי המסילות הקפואות פושטים את העור מעל אצבעותיהם המכוסות שלפוחיות.
כל יום אחרי שאספו גרוטאות היו הילדים שוטפים את הפנים במים שנטפו מצינור דולף בתחנה, ונושאים תפילה משותפת לקוּקוּ שיציל אותם לפני שגלגלי הרכבת יטחנו את ידיהם ואת רגליהם לאבקת עצמות או שחגורה תשרוק באוויר וגבם הכפוף יישבר והם לא ילכו שוב לעולם.
בחודשים שאחרי מותו של קוקו נהרגו שני ילדים כשרדפו אחרי רכבת. דיות חגו סביב גוויותיהם השסועות וזבובים נישקו את שפתיהם הכחולות־שחורות. המעסיקים שלהם חשבו שאיסוף הגופות ושריפתן יהיו בזבוז של כסף. תנועת הרכבות לא נעצרה והקטרים המשיכו לצווח עד אמצע הלילה.
ערב אחד, זמן קצר אחרי מקרי המוות, חצו שלושה מילדיו של קוקו את הכביש שהפריד בין תחנת הרכבת ובין גיבוב של חנויות ושל בתי מלון, שהמרפסות שלהם היו גדושות באנטנות סלולריות אדומות־לבנות ובמכלי מים שחורים. שלטי ניאון זעקו אוכל צמחוני בלבד, נוף לתחנה, הודו המדהימה ואירוח למשפחות. הילדים הלכו קצת הלאה משם: לגדר אבן עם מעקה מתכת שעליה נהג קוקו לתלות את בגדיו לייבוש, ושלידה ישן בלילות כשכל רכושו צרור בשק שחיבק בכוח כאילו היה אשתו.
לאורן הצהוב־ורוד של האותיות שיצרו יחד את המילים מלון רויאל פינק הם ראו את אלי החמר הקטנים שקוקו העמיד בגומחה בגדר: האל גאנש שהחדק שלו מצונף על החזה, האל הנומאן המניף הר ביד אחת והאל קרישנה המנגן בחליל. לרגליהם היו פרחי ציפורני חתול שהוצמדו למקומם באבנים והתייבשו בשמש.
הילדים הטיחו את ראשם בגדר ושאלו את קוקו למה הוא היה צריך למות. אחד מהם לחש אל הרוח את שמו האמיתי של קוקו, סוד שנודע רק להם, וצל נע פתאום ברחוב. הילדים חשבו שזה היה חתול או עטלף, אלא שהיו גם זרם באוויר, טעם מתכתי של חשמל על לשונם, הבזק ברק בכל צבעי הקשת, וכולם נעלמו מהר כל כך שאולי היו רק פרי דמיונם. שלושת הילדים היו מותשים ממרדף אחרי בקבוקים ומסוחררים מרעב. אבל למחרת, כשנברו באשפה שהיתה פזורה על רצפת איזו רכבת, מצא כל אחד מהם מתחת לדרגש אחר שטר של חמישים רופי.
הם ידעו שהכסף הוא מתנה מהרוח של קוקו, כי האוויר רטט סביבם מהבל פיו החם שהדיף ריח של גולד פלייק קינגס. הוא בא אליהם כי הם קראו לו בשמו האמיתי.
הילדים התחילו להשאיר לקוקו סיגריות ליד הקיר שלו, וקעריות מנייר כסף עם גרגירי חומוס מתובלים, טובלים במיץ ליים מעקצץ וזרועים עלי כוסברה ושבבי בצל סגול. הם סיפרו בדיחות גסות על הקולות והריחות שהפיק קוקו באחר צהריים אחד שבו אכל מאתיים וחמישים גרם גרגרי חומוס. ההתחכמויות לא מצאו חן בעיני הרוח של קוקו, ואחר כך הם מצאו חורי סיגריות בחולצות.
הילדים של קוקו התפזרו מאז בכל העיר, ושמענו שכמה מהם כבר בגרו והתחתנו ויש להם ילדים משלהם. אבל גם היום ילד מורעב שיירדם כששמו האמיתי של קוקו על שפתיו הסדוקות, יגלה כשיתעורר תייר לבן קונה לו גלידה או איזו סבתא שתוחבת לידיו פָּרָאטה. זה לא הרבה, אבל קוקו לא היה איש עשיר והוא לא נעשה לרוח עשירה.
הדבר המצחיק בקשר לקוקו הוא שהילדים הם אלה שהמציאו לו את הכינוי. כשפגשו אותו לראשונה הם ראו שהוא קשוח במובנים רבים, אבל עיניו התרככו כשהראו לו בוהן חסרה או צלקת המפרפרת כמו דג גווע על הצד האחורי של ירכם במקום שבו הצליפו בהם בשרשראות ברזל מלובנות. הם החליטו שרק אדם שהוא קוקו יכול להיות טוב יחסית בעולם המושחת הזה. בהתחלה הם קראו לו "אח" והקטנטנים קראו לו "דוד", ורק הרבה יותר מאוחר הם התחילו להגיד, קוקו, תראה כמה בקבוקים מצאתי היום, ולא היה אכפת לו כי הוא ידע למה הם בחרו בכינוי הזה.
חודשים אחרי שהוא נעשה קוקו, בלילה אביבי אחד, אחרי שרוקן כמה כוסות בֶהאנג, הוא קנה לילדים פירני מתוק בקעריות חמר, וגילה להם בלחישה את השם שנתנו לו הוריו. הוא סיפר להם שברח מהבית בגיל שבע כי אמא שלו קשרה אותו אחרי שהתחמק מהלימודים והסתובב עם חבורת המטרידנים של העיירה, שפצחו בשיר צווחני בכל פעם שעברה לידם נערה.
בשבועות הראשונים שלו בעיר, גר קוקו בתחנת הרכבת. הוא ניזון משאריות מזון צרוּרות שזרקו הנוסעים מבעד לחלונות, והסתתר מפני שוטרים בגומחות שמתחת לגשרים להולכי רגל. עם כל צעד רועם מעליו הוא הרגיש כאילו קיבל חבטה בראש. בהתחלה הוא עוד חשב שההורים שלו יבואו ברכבת לחפש אותו, יגערו בו על שהדאיג אותם וייקחו אותו הביתה. בלילות הוא ישן שינה מקוטעת ושמע את אמא שלו קוראת לו, אבל אלה היו תמיד הרוח, שקשוק הרכבת או קול נשי מהדהד שהכריז שהרכבת המהירה הצפונית־מזרחית משילונג מתעכבת בארבע שעות. קוקו שקל לחזור הביתה, אבל לא חזר כי התבייש בעצמו וגם כי העיר הופכת ילדים לגברים ונמאס לו להיות ילד. הוא רצה להיות גבר.
עכשיו, כשקוקו הוא רוח, הוא משתוקק להיות שוב בן שבע. אולי זאת הסיבה שבגללה הוא רוצה לשמוע את השם הישן שלו — כי הוא מזכיר לו את ההורים שלו ואת הילד שהיה לפני שעלה לרכבת.
השם האמיתי של קוקו סודי. הילדים שלו לא מגלים אותו לאף אחד. זה שם כל כך טוב, כנראה, שאם קוקו היה מגיע למומבאי ולא לכאן, איזה כוכב קולנוע היה חוטף אותו ממנו.
יש הרבה קוקואים בעיר. לא צריך לפחד מהם. האלים עסוקים ולא שומעים את התפילות שלנו, אבל הרוחות — לרוחות אין מה לעשות חוץ מלחכות ולחשוב, לחשוב ולחכות, והן תמיד מקשיבות לדברים שאנחנו אומרים כי הן משועממות וזאת אחת הדרכים שלהן להעביר את הזמן.
אל תשכחו, הן לא עובדות בחינם. הן עוזרות לנו רק אם אנחנו מציעים להן משהו בתמורה. התמורה לקוקו היא קול המבטא את שמו. רוחות אחרות רוצות כוס משקה או שרשרת יסמין או קבב. זה לא שונה במיוחד ממה שהאלים מבקשים מבני האדם לעשות למענם, אלא שרוב הרוחות לא רוצות צומות וגם לא שנדליק נרות ונכתוב את השמות שלהן שוב ושוב במחברת.
הדבר הקשה ביותר הוא למצוא את הרוח הנכונה. קוקו מתאים רק לבנים כי הוא לא העסיק בנות, אבל יש רוחות של נשים צעירות ורוחות של נשים קשישות ואפילו רוחות של קטנטנות, והן יכולות להגן על בנות. אנחנו, ילדי תחנת הרכבת, זקוקים כנראה לרוחות יותר מכל אדם אחר, כי אין לנו הורים ולא בית. אם אנחנו עדיין כאן, זה רק כי אנחנו יודעים לזמן רוחות כרצוננו.
יש אנשים שחושבים שאנחנו מאמינים בעל־טבעי כי אנחנו שואפים דבק ומסניפים הרואין ושותים דֶסי דארוּ חזק כל כך שהוא יכול להצמיח שפם לתינוק. אלא שהאנשים האלה, אנשים שיש להם רצפות שיש ותנורים חשמליים, לא היו עם הילדים של קוקו בלילה החורפי שהמשטרה גירשה אותם מתחנת הרכבת.
בלילה ההוא נשבה בעיר רוח קפואה שחרצה חריצים באבנים. לילדים לא היו עשרים רופי במשותף בשביל לשכור שמיכה לשמונה שעות, וכששאלו את הוָואלה־שמיכות אם יסכים לתת להם שמיכה בהקפה הוא קילל אותם. הם ישבו ורעדו מתחת לפנס רחוב מנופץ וחשוך, מחוץ לבית מחסה שלא נותרו בו מיטות פנויות. יתדות כאב פילחו את ידיהם ואת רגליהם. כשהרגישו שהם לא יכולים לסבול יותר את הקור, הם קראו לקוקו.
סליחה שאנחנו מפריעים לך שוב, הם אמרו, אבל אנחנו עלולים למות.
פנס הרחוב השבור השמיע קול רחש ונדלק. הילדים הרימו את עיניהם. קרני אור סמיכות וצהובות מחום נשרו אליהם ממנו.
"רגע," אמר להם הרוח של קוקו, "תנו לי לבדוק מה עוד אני יכול לעשות."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.